הפלאה/כתובות/קז/ב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א ריטב"א חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף פני יהושע הפלאה רש"ש גליוני הש"ס |
גמרא גרשני בעלי מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה וכו'. כתב הרי"ף שמעינן דליתיה לגמרא דבני מערבא וכו'. ואע"ג דאוקמיה שמואל לההיא בשמעו בו שמת ההיא שינויא בעלמא הוא ולית הלכתא כוותיה עכ"ל. וכתב הר"ן שאין כוונתו לומר דאי מתוקמא ששמעו בו שמת לא שמעינן מיניה דליתיה לבני מערבא דודאי הכי נמי שמעינן וכו'. ולענ"ד נראה הדברים כפשטן דלשמואל דמוקי בשמעו בו שמת צ"ל הא דלא גביא מיד כל כתובתה היינו מפני שהיא אינה רוצה לגבות כתובתה ביחד כפירש"י א"כ כיון שהעיכוב ממנה מה"ת יהיה לה מזונות וע"ז הוצרך הרי"ף לכתוב דלית הלכתא כשמואל אלא כרב ולרב מסתמא מיירי דניחא לה למישקל כתובתה. דאל"ה למה אמרה גרשני בעלי כיון דפוסקים מזונות לאשת איש. אבל לשמואל יש לומר דאמרה גרשני כדי שיתנו לה כתובתה קודם ששמעו שמת. אבל מששמעו שמת חזרה בה כפירש"י נמצא לרב דוקא הקשה הרי"ף. ומה שפי' הר"ן לפרש דברי הרי"ף דלמאי דמוקי בשמעו בו שמת איכא למימר דדוקא ביתומים אינם חייבים לזונה עד שישלמו לה כתובתה. ותמהני דא"כ לא מקשה הרי"ף מידי על בני מערבא דהא לענין פירעון שלא בפניו גרוע טפי דהא לר' אחא שר הבירה לעיל דף פ"ה אין נפרעין לשום בע"ח שלא בפניו אע"ג דגובים מיתומים וכתבו התוס' שם בשם ר"ח דהכי הלכתא דסמכי אירושלמי דמתמה וכי נפרעים שלא בפניו. ואפילו לרבא שם דאמר שלא יהא כל אחד ואחד נוטל וכו'. מ"מ לא גריעא מנכסי יתומים. אלא על כרחך דס"ל להרי"ף דאין לחלק אם היה הבעל חייב במזונות גרושתו עד שישלם כתובתה נפרעת אפילו שלא בפניו כ"ש מנכסי יתומים. ובזה א"ש טפי שיטת הרי"ף דלא פסק כבני מערבא מחמת ברייתא זו ואכתי קשה על בני מערבא מברייתא זו משום דס"ל דהירושלמי לשיטתיה אזיל דס"ל דאין נפרעין שלא בפניו לשום בע"ח. א"כ ה"נ אין ראיה דיש לומר דחוב זה ג"כ לא עדיף משאר חוב. אבל אנן דקי"ל כרבא אמר ר' נחמן לעיל דף פ"ח דנפרעים לכל ב"ח שלא בפניו שפיר הוכיח מברייתא זו דאין לה מזונות. אלא דאפ"ה יש לדחות כיון דטעמא דרבא אר"נ כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך וכו' משא"כ כשגירשה במדינת הים והיא באה לגבות כאן מנכסיו יש לומר נהי דנפרעים לכתובת אשה משום חינא אבל למזונות עד שתגבה כתובתה לא התקינו בזה לגבות שלא בפניו כיון דמצד הדין אין נפרעים בכל חוב שלא בפניו. ובזה יש לפרש הסוגיא הא דמקשה ומ"ש עד כדי כתובתה דלכאורה הוא מילתא דפשיטא כיון שהיא בעצמה אמרה שגירשה פשיטא למה יתנו לה מזונות. ונראה דלפי סברת בני מערבא א"ש דמקשה אהא דמשני בששמעו בו שמת בשלמא לפי הס"ד יש לומר דאע"ג דאינו גובה כתובתה מכל מקום אין נותנים לה מזונות משום דלפי דבריה שגירשה אין נפרעים לחוב זה דמזונות מחמת עיכוב כתובתה שלא בפניו. אבל לשמואל דמוקי ששמעו בו שמת שפיר פריך מ"ש עד כדי כתובתה כקושית הרי"ף ז"ל דמן היתומים ראוי לגבות מצד הדין כמו שאר חוב ומשני איהי דאפסדה אנפשיה כמו שכתבנו לעיל דע"כ מיירי שהיא אינה רוצה בעצמה לגבות כתובתה כפירש"י. וכיון דהעיכוב ממנה פשיטא דאין לה מזונות. ודוק:
עוד נ"ל דיש ליישב קושית הרי"ף על סוגיא דבני מערבא ע"פ מ"ש לעיל והוא דיש לומר דהא דס"ל לרב דפוסקין מזונות לאשת איש ולא חייש לצררי היינו משום דאיכא למימר דהבעל סומך על מעשה ידיה או כמ"ש לעיל דיש לומר שאמר לה צאי ועתה חוזרת בה לשיטתיה דרב דס"ל דיכולה לחזור משא"כ בגרושה דחייב במזונותיה ואין מ"י שלו דלא תיקנו מעשה ידים לבעל לרב אלא משום איבה כדאיתא לעיל דף נ"ח ע"ב משא"כ בגרושה אם כן יש לומר דבזה מודה רב דחיישינן לצררי. גם אמרנו בלימוד הישיבה דיש לפרש הא דאמר מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה ולא קאמר ניזונת עד כדי כתובתה משום דלפי האמת לרב דקי"ל כוותיה לא מיירי בשמעו בו שמת וכיון דאנן לא יהבינן לה כתובתה היה ראוי להיות ניזונת אלא דחיישינן לצררי. מ"מ אי אפשר שיתפיס צררי יותר מכדי כל כתובתה דא"כ היה משלם לה כתובתה והרי שטר כתובתה בידה מדקאמר רצתה גובה כתובתה כמו שיבואר בסמוך א"כ יש לפרש הברייתא איפכא דמתפרנסת משל עצמה כמשמעות לשון מתפרנסת והיינו עד כדי כתובתה דחיישינן לצררי אבל לאחר זמן שאפילו אם התפיסה צררי אינו מספיק שבודאי לא התפיסה צררי כדי כתובתה כבר ניזונת משל בעלה כדינא דבני מערבא. מיהו נראה דלא ניחא ליה להרי"ף לפרש כן משום חשש צררי משום דהיתה נאמנת במיגו שלא התפיסה צררי דאי בעיא אמרה שלא גירשה. תדע דע"כ צ"ל כן לרב דהא ס"ל לרב לעיל דף פ"ט גט גובה עיקר וכתובה גובה תוספת. א"כ הכא כיון דע"כ מיירי שאין הגט בידה מה"ת תהיה נאמנת שלא נפרעת כתובתה ודוחק לומר דמיירי דוקא באשה שיש לה תוספת אלא על כרחך דנאמנת במיגו לענין מזונות. כיון דס"ל לרב פוסקים מזונות. א"כ ה"נ אין לחוש לצררי אפילו אם גירשה לענין מזונות כל זמן שאינה גובה כתובתה כיון דאית לה מיגו שלא גירשה. ובזה יש ליישב נמי דברי הרי"ף שכתב ואע"ג דאוקמי שמואל לההיא בשמעו שמת וכו' אלא שאין להאריך. ודוק:
והנה לפי דברי בני מערבא מתורץ קושית התוס' לעיל דף פ"ט ע"ב ד"ה יכול לומר וכו' וא"ת בפרק בתרא וכו' ואמאי ניחוש וכו'. ולפי דבריהם ה"ל כטענו חיטים או שעורים והודה לו באחד מהן דהא לפי טענתה ג"כ חייב במזונותיה כל זמן שלא יסלק לה כתובתה ונמצא כשמודה במזונות חייב דהא לא מחלה כמו בטענו חיטים או שעורים והודה לו בשעורים ועמ"ש שם בביאור סוגיא דשם. ונראה לענ"ד דמוכח כדבריהם דהא אמרינן לעיל דף פ"ט ע"ב וניחוש שמא גירשה וכו' ומשני ביושבת תחת בעלה. א"כ בהלך למדינת הים דיש לחוש שמא גירשה וכפירש"י שם ד"ה אלא במקום וכו' דאפילו הלך למדינת הים וכו' וקשה לרב למה פוסקים מזונות לאשת איש ולא חיישינן שמא גירשה. אלא ודאי דאפילו אם גירשה כל זמן שלא סילק לה כתובתה יש לה מזונות א"כ כיון דשטר כתובתה בידה כמ"ש הרמב"ם בשם הגאונים ויבואר בסמוך. אפילו אם גירשה הרי יש לה מזונות כיון שאין מסלקין לה כתובתה אף שכתבנו לעיל דאפילו לבני מערבא אם היא אומרת גרשני בעלי לא התקינו לגבות מזונות שלא בפניו מ"מ כולי האי לא חיישינן דניחוש שמא גירשה ובזה שפיר גובה שלא בפניו כיון דעכ"פ יש לה מזונות. ועיין מ"ש בסמוך. וק"ל:
עוד כתב הרמב"ם בשם הגאונים דאין פוסקין מזונות לאשת איש עד שיהיה שטר כתובתה יוצא מתחת ידה. ואם לא תוציא אין לה מזונות שמא נטלה כתובתה מבעלה או מחלה לו וכו'. ולכאורה דבריהם תמוהים דמה"ת ניחוש לפירעון כתובה בחיי בעלה דהא קי"ל חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו וכ"ש כתובה דלא ניתנה לגבות מחיים (ועיין בח"מ סוף סימן מ"א דנחלקו הרמב"ם וראב"ד בשטר תוך זמנו שנפל אי אמרינן הואיל ונפל איתרע) ותו הא דכתב שמא מחלה לו הא קי"ל דלא מהני מחילה בכתובה כדאיתא לעיל דף נ"ו דחז"ל עשו חיזוק לדבריהם ואין לומר דחיישינן שמא כתבה לו התקבלתי דא"כ אפילו כשהשטר כתובה בידה ניחוש שמא כתבה לו שובר. ונראה טעם הגאונים משום דכבר כתבנו לעיל דקשה למה פוסקים מזונות לאשת איש ולא חיישינן שמא גירשה כדפריך לעיל דף פ"ט ותרצנו דא"ש לפי סוגיא דבני מערבא דכל זמן שאין מסלקים לה כתובתה יש לה מזונות א"כ כשאין שטר כתובתה תחת ידה יש לחוש שמא גירשה ונתן לה כתובתה או מחלה לו דלאחר גירושין לא עשו חיזוק ומהני מחילה כדאיתא באה"ע סימן ס"ו. ועוד יש להבין בטוב טעם מ"ש שמא מחלה לו והוא דס"ל דאף אם היה הבעל מודה שלא קיבלה כתובתה אלא שהיה אומר שגירשה היה פטור ממזונות ומכתובה דהא כתבו התוס' לעיל דף פ"ט ע"ב דכשהיא אומרת שגירשה והבעל אומר לא גרשתיך פטור אפילו משאר וכסות דה"ל טענו חיטין והודה לו בשעורין א"כ להיפך נמי כשהיא תובעת שאר וכסות והוא אומר גרשתיך אף שמודה שלא נתן לה הכתובה ה"ל כטענו חיטים והודה לו בשעורים. ואין לומר כיון דכל זמן שאינו מסלק לה כתובתה יש לה מזונות ה"ל נמי כמודה במזונות. מ"מ לא עדיף מטענו חיטין והודה לו או חיטים או שעורים דג"כ פטור כדאיתא בח"מ סימן פ"ח אלא דכיון שכתבו הפוסקים שם הטעם בזה משום דכיון דהוא מסופק או חיטים או שעורים אמרינן דשמא שעורים חייב לו והרי מחל לו היינו שכתבו שמא מחלה לו ר"ל דשמא גירשה ומדלא תבעה כתובתה מחלה משא"כ כששטר כתובה יוצא מתחת ידה לא מהני מחילה כמ"ש הפוסקים בח"מ ריש סימן מ"א דבשטר בידו לא מהני מחילה בדברים וכ"ש בכה"ג דלא חיישינן שמא מחלה לו. ואין להקשות לפ"ז ברישא דברייתא באמרה מת בעלי רצתה ניזונת רצתה גובה כתובתה כיון דיכולים הבית דין לסלק כתובתה למה אמרינן אם רצתה ניזונת ניחוש שמא גירשה ואי משום מזונות מחמת עיכוב כתובתה הרי יכולים הבית דין לסלק כתובתה ולמה יהיה הברירה בידה להיות ניזונת לעולם. זה אינו לא מיבעיא לרב דס"ל פוסקים מזונות היא נאמנת במיגו דאי בעיא שתקה ולא אמרה מת בעלי אלא אפילו לשמואל דס"ל אין פוסקים מזונות. מ"מ אין קושיא כיון דהמנוה רבנן לומר מת בעלי המנוה לכל מילי ודוק:
שם בגמרא לותה ואכלה וכו'. כתב הה"מ משמע מדברי הרמב"ם דאפילו לותה ואחר כך בא הבעל אין מחשבין על מעשה ידיה וצריך לשלם הלואתה. והביאו החלקת מחוקק בסימן עיין ס"ק ל"ט. ולכאורה צ"ל כן לדעת הרמב"ם דפוסקין מזונות לאשת איש ואין מחשבין על מעשה ידיה ופוסקין לה מזונות והיינו כמ"ש הה"מ דמפרש הא דאמר לעיל קטנה וסיפקה היינו דסיפקה גם עתה ואפ"ה אין הבית דין מחשבין על מעשה ידיה ופוסקין לה מזונות משלם א"כ לפי הס"ד הכא דמשמע ליה דמיירי בסיפקה מיירי נמי שסיפקה גם עתה ואפ"ה אם לא מיאנה הבעל משלם מה שלותה אלא דבאמת קשה טובא כיון דקי"ל דאם עמד אחד ופירנס את אשתו איבד את מעותיו וע"כ צ"ל כפי' רש"י שהיא לותה על עצמה והיא תובעת את הבעל א"כ כיון דיש לבעל בידה כנגדו מעשה ידיה האיך יכולה לתבוע אותו וצ"ל דמיירי דלא עשתה שום מלאכה וכמ"ש הח"מ שם ס"ק כ"ב שאין זה אלא גרם בעלמא דקי"ל מזוני עיקר אף שלכתחלה אין לו ליתן לה מזונות עד שתקיים תקנת חכמים ותעשה מה שמוטל עליה מ"מ אם לא עשתה הפסיד הבעל. אך לענ"ד זה אינו דאין זה גרמא דהרי מפורש בקרא שבתו יתן הרי דביטול מלאכה הוי הזיק גמור כדאמרינן בפרק החובל בהדקיה באינדרונא חייב לשלם שבת. ותו דקי"ל באה"ע סימן פ' החובל באשת איש צריך ליתן שבת לבעל וכן הוא לעיל ר"פ מציאת האשה אלמא דמזיק גמור הוא ופשיטא דאם לא עשתה מלאכה דצריכה לשלם לבעל. ויותר נלע"ד דמן ברייתא זו אין ראיה אפילו לשיטת הרמב"ם כיון דהכא מיירי בקטנה וקיימא לן דאף לאחר שהגיע לעונת הפעוטות דאם לוה חייב לשלם אבל אם הזיק פטור לשלם כדאיתא בח"מ סימן צ"ו וסימן רל"ה. א"כ הכא א"ש כיון דלא עשתה מלאכה נהי דהוי כמזיק פטורה לשלם וממילא דחייב לשלם מה שלותה אבל בגדולה באמת מנכה הבעל מעשה ידיה ועמ"ש לעיל בתוס' ד"ה ואם בא וכו' לפי שיטתם ודוק: ועיין קונטרס אחרון שם מבואר היטב דין זה:
שם בגמרא תהי בה ר' יוחנן וכי מה ראה רבי ישמעאל וכו' כי אתא רבין וכו' אמר ר"י מה ראה רבי וכו'. הנה המדרכי כתב דאפילו לרב צ"ל דמיירי מתניתין בשמעו בו שמת דבחיי הבעל לא שייך הא דאמר חנן תשבע בסוף דמי יודע אם יבא לכלל גביית כתובה ע"ש א"כ קשה מאי אמר ר' יוחנן פתריתו בה כולי האי מתניתין ע"כ דחיק אנפשיה דמיירי בשמעו בו שמת לכ"ע וצ"ל דר' יוחנן מפרש מתניתין תשבע בסוף היינו כשיבא הבעל וכמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה אך כבר כתבתי דקשה טובא לפירושו דא"כ לבני כהנים גדולים נשבעה ב' פעמים על מזונות וצ"ל כמ"ש לעיל לישב דבריו משום דצריך לישבע זה בפני זה והוא מדברי רבי בתוספתא דחנוני ופועלים צריכין לישבע זה בפני זה כמ"ש הריטב"א אם כן יש לומר בדברי רבין דא"ש טפי דהיינו דקאמר ר' יוחנן מה ראה לדחוק לפרש לשיטתו מתניתין בשמעו בו שמת. ודוק:
תוס' ד"ה עמד בדין וכו' מיהו תימא אי בתחלה וכו'. לפמ"ש לעיל יש לומר דבאמת מעשה ידיה שלו אלא כיון שכתבתי לעיל דרב ס"ל דלא חיישינן לשמא אמר לה צאי היינו דלשיטתיה דס"ל דהתקנה לטובתה והוא משועבד לה ולא מהני מחילתה ויכולה לחזור ושמואל ס"ל דתקנתא דידיה הוא א"כ יש לומר בשומרת יבם אע"ג דמעשה ידיה שלו מ"מ כיון דהעיכוב ממנו וא"י לכופה על מעשה ידיה ודאי תקנת המזונות תקנתא דידה הוא והיינו דקאמר לא משעבדא ליה ויכולה לחזור אף דלפ"ז לא הוי צריך לומר אי משום צררי לא מקרבא דעתיה וכו" לפמ"ש לעיל דלרב דיכולה לחזור בל"ז לא חיישינן לצררי דיש לומר שנתרצתה במעשה ידיה ועתה חוזרת אלא דזה אינו אלא בספקה כמ"ש לעיל ועדיפא מיני' קאמר. וק"ל:
במתניתין הניח מעותיו על קרן הצבי. עיין בפירושי המשניות שכתבו כמה פירושים בלשון זה. וכולם דחוקים מאוד. ולפענ"ד נראה לפרש כפשטיה שריב"ז אמר יפה אמר חנן שהדין דין אמת שאין הבעל משלם לו כשיבא. ודקדק בדבריו שאמר איבד את מעותיו בלשון אבידה ולא זכו בעיניו שאין לך צדקה גדולה מזה כי היתה עניה באותו שעה והיתה צריכה לחזור על הפתחים והוא פרנסה בכבודה בתוך ביתה ואמרה חז"ל בצדקה שהקרן קיימת לעולם הבא ויש לפרש לשון צבי כמו הצבי ישראל (שמואל ב' א') שהוא מצבן וקיומן של ישראל. וה"נ פירוש הניח מעותיו על קרן קיימת ומוצבת. ויש עוד לפרש לשון *) הצבי ע"ד שאמרינן לקמן דף קי"ב למה נמשלה א"י לצבי מה צבי אין עורו מחזיק בשרו אף א"י אינה מחזקת פירותיה וכן הוא בצדקה שאמר הכתוב ובחנוני נא וגו' עד בלי די שיבלו שפתותיכם מלומר די ואינו מחזיק את פירותיו. והיינו דאמר שהניח על קרן לעולם הבא ופירות מרובים עד בלי די בעולם הזה. ואפשר לומר דס"ל לחנן דכיון שהיה יכול ליתן לה דרך הלואה כפירש"י שלאחר שיבא בעלה תתבע אותו ותשלם לו והיה יכול לגבות ממנה אח"כ א"כ איבד מעותיו שנתן לה בחנם בלא הלואה וריב"ז פליג עליו ומצינו כזה פלוגתא דר"א ורבנן במסכת פיאה פרק ה' בעה"ב שהוא עובר ממקום למקום דר"א סבר שצריך שישלם כשיבא לביתו וחכמים אומרים עני היה באותו שעה ורשאי ליקח בתורת צדקה לגמרי וכן ס"ל לריב"ז דכיון שהיה עני באותו שעה יפה עשה שנתן בתורת צדקה ולפ"ז א"ש טפי דבאמת אף אם היה נותן לה דרך הלואה מצוה היא שמלוה על זמן ארוך בלא ריוח ופירות מעותיו אלא בזה הקרן משתלם לו בעולם הזה ואינו אלא שכר הפירות לעולם הבא אבל כשנתן דרך מתנה הקרן קיימת לעולם הבא ופירותיו אוכל בעולם הזה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |