מראי מקומות/בבא מציעא/עו/א

מראי מקומות בבא מציעא עו א

ברש"י ד"ה ואם בעה"ב ואם הוזלה מלאכת פועלים על כרחו יתן להם כמה שפסק חוץ ממה שצריך להוצאות בהשלמתה וכ' התר"פ (הובא בשמ"ק) ודוחק הוא לומר דיתן להם יותר ממה שפסק עמהם וגם יותר ממה ששוין עכשיו לכן נראה לר"י דכשהוזלו אין נותן להם אלא כלפי מה שפסק דהיינו החצי וכו' עכ"ד, וכ"ה בתוס' שאנץ ובריטב"א בשם תוס' (הובא כ"ז בשמ"ק), ועי"ש שהקשו דאי בהוקרו מדוע יחזור בעה"ב עי"ש.- והריטב"א מסיק כדעת רש"י. ובטעמא דמילתא פי' דהוא כדבר האבד לפועלים שהרי כיון שהוזלו פועלים אם באו עכשיו להשכיר עצמן לאחרים לעשות כדי הנשאר בכאן לא יתנו להם אלא שקל ע"כ משלם כל שכרן, וכ"כ הנמו"י (מז: מדפי הרי"ף) בשם האחרונים בשם הרמב"ן ז"ל, וצ"ב בדברי הראשונים שהקשו ע"ד רש"י, ומדוע לא ניח"ל דהוא דבר האבד, ועוד העירוני מ"ש מפועל החוזר דמפסיד הפועל בהוקר כדי שלא יפסיד בעה"ב, ועמנח"י משכ"ב, והעירוני דלפ"ז החיוב חוץ ממה שיכולים להשתכר, וברש"י כ' חוץ ממה שצריך להוצאות בהשלמתה, ונפ"מ אם יכולים להשתכר ביוקר כגון שהם מומחים גם למלאכה אחרת לא יתן להם וצ"ע, ומשמע דטעמו של רש"י כשיטתו לקמן עז: ד"ה נותן דדין ידו על התחתונה הוא קנס, ולא קנסו לבעה"ב אלא עד כדי שכרן, וע"ע דאי נימא דחיוב דבר האבד הוא מדד"ג, יעויין רע"א דבהוזל אין חיוב מדד"ג, ועוד יל"ע דלא ישלם להם אלא כפועל בטל וכדין חזרת בעה"ב דלקמן ע"ב, ולפמש"כ הקצוה"ח סימן שט"ז ס"ק א' דרק בנאנס משלם כפועל בטל, אבל בחזר בו משלם הכל א"ש, וע"ע למש"כ הט"ז סימן של"ג ס"ק א' דפועל בטל הוא חצי שכרו, א"כ לפמש"כ תוס' דהוזל ומשלם סלע וחצי א"כ זהו ג"כ כפועל בטל. ולכאו' לרש"י לשיטתו לעיל עה: דבחזרת פועל למ"ד ידו על העליונה נותן להם כל שכרן אע"פ שהוזלו פועלים, א"כ מה"ט בחזרת בעה"ב ג"כ יתן כל שכרם, ולפמשנ"ת שם מהקצוה"ח זה לא שייך בחזרת בעה"ב, וראיתי לדון דנפ"מ בקצץ עמהם יותר מכדי שכרם דמדין דבר האבד כיון שלא היו מוצאים להשתכר בשיעור זה, אין בזה משום דבר האבד לדעת הרשב"א, אבל אי מדינא הוא דחייב כל שכרם, אף בזה יתחייב כל שכרן, ועי' היטב בחזון איש ב"ק סימן כ"ג ס"ק ל"ג שנתקשה למ"ל לדין ידו על התחתונה תיפו"ל דבעה"ב נתחייב בשכרן אם אינם מוצאים להשתכר וכדלקמן ע"ב, ועי"ש כמה נפ"מ.

ובדברי הריטב"א דבחזרת בעה"ב והוזל הו"ל דבר האבד אלמא דזול חשיב דבר האבד, וק' דא"כ ה"ה בחזרת פועלים והוקר הו"ל דבר האבד, ומ"ט דרבנן דידו על העליונה, ואמרו הלומדים שחיו בב' אופנים א. די"ל דאפשר שיחזור ויוזל, ויכול בעה"ב להמתין, משא"כ הפועלים אינם יכולים להמתין, ב. דנתבאר דיסוד דין דבר האבד הוא דין שחל בזמן הסכם השכירות, ובפרט להריטב"א דהוא משום דסמך עליו, ואשר ע"כ כשבעה"ב שכר פועלים להעלותו פשתנו מן המשרה יש כאן חפצא דדבר האבד וסמך עליהם, וכן פועלים שנשכרו אצל בעה"ב, יש כאן חפצא דדבר האבד שלא יהי' להם מלאכה, משא"כ בעה"ב ששכר פועלים בשעת השכירות אין כאן חפצא דדבר האבד, דהרי זה מלאכה שאפשר לעשותה לאחר זמן, ואח"כ הוקר אין בזה דין דבר האבד ודוק היטב.

בתוד"ה השוכר ולא רצה לפרש וכו' עמהרש"א, ודבריו דלא כמשנ"ת לעיל עה: ברש"י דאם הי' ידם על העליונה בהוזלו פועלים היו נוטלים יותר מכפי מה שעשו.

בא"ד שאין זה סברא כי למה יתן להם בעה"ב יותר ממה שהתנה עמהן התוס' שאנץ (הובא בשמ"ק) כ' דנותן להם כפי היוקר, ונמצא דפליגי עם רש"י בפלוגתא הפוכה דלרש"י בהוזל נותן יותר ממה שעשו דהיינו דאם הוזל למחצה נותן להם סלע ומחצה, והתוס' שאנץ ס"ל דנותן סלע, ובהוקר לתוס' שאנץ נותן סלע ומחצה ולרש"י סלע, ועי' שי' מו"ר רבי דוד זצ"ל (אות ט') משכ"ב.

בסוה"ד וי"ל דבעה"ב חוזר מחמת שנאה וכו' התר"פ (הובא בשמ"ק) הביא דאשכחן בפ' הספינה דהוקר וחוזר הלוקח ש"מ דאורחי' למיתני הכי.

בגמ' דאטעו פועלים אהדדי עי' בראשונים (הובאו בשמ"ק) מש"כ מירושלמי דאוקמוה בבה"ב ופועלים שהטעו זא"ז שאמר להם בואו ועשו עמי כדרך שבאו חבריכם ואמרו בכמה באו אמר להם בחמשה ונתברר שבאו בעשרה ודנו הראשונים האם הבבלי פליג על הירושלמי, ובטעמא דמילתא דפליג והאם קי"ל כירושלמי, עי' בדבריהם, והובא ד"ז בסימן של"ב סעי' ד' בהגה, ועי"ש סמ"ע ס"ק י"א ש"ך ס"ק ט"ז נתה"מ ס"ק ד' ורע"א.

בגמ' תרעומת מאי עבידתי' סבור וקביל צ"ב דמ"מ גרם להם הפסד זוז, ומשמע דכיון דמחלו והסכימו לא שייך תרעומת, ולמסקנא משני דאף בכה"ג איכא תרעומת, ועמשנ"ת במשנה.

שוכר פועל ע"י שליח

בגמ' סבור וקביל כ' הש"ך בסימן של"ב ס"ק י' ונראה שהבע"ה א"צ ליתן הדינר הד' אף להשליח, וכ"ה בחי' הריטב"א (ישנים) ומאירי, ועי' להלן ראי' לזה, (ועי' להלן מדברי הרמ"ה, והכא כו"ע מודו), וצ"ב בטעמא דמילתא, ולכאו' זה תליא במה שיש לחקור האם השליח חשיב פועל של בעה"ב ע"י שהביא לו פועלים, וא"כ יטול ד', ולכאו' מבואר בש"ך דאינו פועל של בעה"ב, והוא רק שליח שלו לשכור לו פועלים, ובפשוטו יש בזה תרי גווני יש אופן שכוונתו בתורת שליח בעלמא, ויש אופן הנהוג ששוכר קבלן שישכור לו פועלים, ובזה אין לבעה"ב עסק עם הפועלים. [ובשליח למכור חפץ ומכרו ביוקר הריוח לבעה"ב כדאיכא בסימן קפ"ג סעי' ה' וסימן קפ"ה סעי' ד', וביו"ד סימן קס"ח סעי' י"ד איתא כעי"ז לענין ריבית דהריוח לשליח, והק' החוו"ד ס"ק כ"ה מ"ש ממוכר, והגר"א ס"ק מ"ב כתב ערפ"ו דב"מ].

הקשה מעייני החכמה לדעת הר"מ סופ"ג ממכירה שיש אונאה בקבלן א"כ הכא הוא יותר משתות ויש אונאה, ותי' דכיון דשכרן לעבודת קרקע ה"ז כקרקע ואין אונאה, ועי' היטב לעיל נו:, ובעיקר הקו' בשי' מו"ר רבי דוד זצ"ל (אות טו) תי' בפשיטות דהרי ידעו כמה שיווי המלאכה ונתרצו, ואין כאן אונאה כלל ופשוט, וכ"כ בית יצחק חו"מ סימן פ"א, שו"ר בריטב"א (ישנים) שהוכיח מכאן שאין אונאה לפועל עי"ש, [והעירוני דהריטב"א הוכיח כן מדינא דאמר בעה"ב ג' ושליח ד' ושכרכם עלי, והרי בשכרכם עלי חיובו מדין ערב, ומבואר דזה ג"כ דמי לשכירות פועלים שאין אונאה ודוק] וברש"י ד"ה ארבעה כ' ליומא, מבואר ברש"י דשמעתין בשכיר יום ולא בקבלן, ופי' היתרון האור דרש"י פי' כן דמה"ט אין אונאה, דאילו בקבלן י"ל דיש אונאה, וע"ע נתה"מ סימן רס"ד ס"ק ח' וסימן של"ב ס"ק ד'- וע"ע בהגר"א סימן רכ"ז ס"ק נ' שהוכיח מכאן שיש שער לשכירות פועלים אע"פ שאין אונאה, והוא מדברי תרוה"ד סימן שי"ח.

בגמ' השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם בשמ"ק לקמן קיח. (ד"ה כאן) הביא מהרשב"א דחיובו כעין דין ערב.- ועי' היטב בתוס' שם ד"ה לעשות, ובהגהות הגר"א שם ובביאורו לחו"מ סימן של"ו ס"ק ב', ובפסקי הלכות יד דוד (להגר"ד מקרלין זצ"ל) פ"ד מאישות ה"ד כתב דהוא חיוב פועל גמור, ומה"ט חייב לשלם כפ"מ שקצב עמו ולא כפי ההנאה, ועי' היטב רמב"ן שם.- ועי' לקמן קיא. דעובר בבל תלין, ומבואר דהוא חיוב פועל, ואף להרשב"א דמדין ערב, מ"מ הגדר דקבלת הבעלים כקבלת הערב ועברכת שמואל סוף מכלתין.- והעירוני דבשמעתין מבואר דאף אם העבודה שוה ג' מ"מ כיון שקצץ להם ד' חייב, ולכאו' על זוז היתר ליהוי כהראהו בשל הפקר דכתב הרשב"א לקמן קיח. שאינו חייב, וכמבואר בסוגיא שם, והראו חוו"ד סימן ק"ע ס"ק ט' דיש חיוב ערב בכה"ג, [ושמא ס"ל דזרוק מנה לים חייב], א"כ העירוני דכל שיש חיוב מנה י"ל דיכול לקצוץ מאתים.

חקרו האם הפועלים יכולים ג"כ לתבוע מבעה"ב, [לולא דין שעדר"נ] וזה פשוט שאינם יכולים לתבוע ב' פעמים, אבל ילהס"ת האם אמרינן רצה מזה גובה רמ"ג, דהרי ההנו את בעה"ב, או"ד דבעה"ב לא עביד למיגר כיון דבלא"ה חייב לשלם לסרסור, אכן י"ל דממנ"פ אם ישלם לפועלים לא ישלם לסרסור, ושפיר יש כאן נהנה, ועי' בסמוך מדברי הרמ"ה שאין יכולים לתבוע מבעה"ב יותר מכפי מה שסיכמו עם הפועל עי"ש, ובחי' חת"ס (הנדמ"ח לעיל יד:) כ' שאינם יכולים לתבוע מבעה"ב דלאו בע"ד דידי' הוא, [ועי' היטב ברי"ף ומשנ"ת בסוגיא שם] שו"ר בס' דבר למשפט סימן י' שהאריך בזה, והביא מס' לחקרי הלכות להגר"ח העליר ז"ל סימן ו' דיכולים לתבוע את בעה"ב עי"ש. ויעויין בהגר"א סימן של"ה ס"ק ו' בשוכר את הפועל לעשות בשלו, ועשו בשל חבירו פטור השוכר מלשלם והם חוזרין ונוטלין מבעה"ב מה שההנו אותו, אלמא דאע"ג דלא ירדו ע"מ להשתלם מבעה"ב נוטלין ממנו, אכן התם אינם פועלים של השליח.

בגמ' וחוזר ונוטל מבעה"ב מה שההנהו עבהגר"א סימן רס"ד ס"ק י"ג שציין מכאן מקור למהנה את חבירו דחייב לשלם לו.

הב"י רס"י של"ב דקדק מהרי"ף והרא"ש והר"מ פ"ט משכירות ה"ג דאם בעה"ב אמר בג' והשליח אמר בד' ואמר שכרכם עלי ושכר עבודה בשוק הוא ד' דאינו נוטל מבעה"ב אלא ג', דבעה"ב אמר בג', והסרסור ששינה בשכירתו איהו דאפסיד אנפשי', [וצ"ב בסב' זו, הא מ"מ נהנה ד', ועי' להלן מדברי הריטב"א טעם אחר, ולכאו' מדברי הב"י נראה שאין כאן חיוב מדין נהנה] וכן סתם בשולחנו, ובהגה כ' די"א דנוטל ד' מבעה"ב, וכ' הגר"א בס"ק ב' וכ"ד רש"י ד"ה וליחזי כו', [וכ"נ מדברי הב"י שכתב דרש"י נחלק ע"ז, ולכאו' כוונתו לרש"י ד"ה וליחזי] ודבריו צע"ט דדברי רש"י שם הוא בשכרכם על בעה"ב ותובעים את בעה"ב, ובזה בודאי יטלו ד' וכדמוכח בגמ' דפריך וליחזי פועלים היכי מתגרי, וד' הרמ"א הם על תביעת הסרסור מבעה"ב, ובש"ך ס"ק ב' כתב דלדעת הרמ"א אין בזה חולק, ולא נחלקו הרי"ף והרא"ש והר"מ בזה עי"ש, והרע"א הביא מהריטב"א (ישנים) בשם רבו דאפי' כולם נשכרים בד' א"צ ליתן לו רק שלש, דבעה"ב גלי אדעתי' דניח"ל רק בג', וכדברי הב"י, וכ"ה במאירי (ד"ה הרי) ועי"ש. ובסב' הריטב"א דבעה"ב ג"ד דרוצה רק בג', יעויין בערוך השולחן סימן של"ב סעי' א' שכ"כ, וכ' שכן הדין בכל יורד שאם ציוהו בפירוש אין רצוני שתעשה לי ואם תעשה לא אשלם לך א"צ לשלם לו, ותימה דא"כ מדוע בשכרכם על בעה"ב משלם ד', הא גלי דעתי' שאין רצונו אלא בג', ועמד בזה בהגהות דרישה ופרישה, ועי' בערוה"ש משכ"ב, והעירוני דזה תליא במשנ"ת להלן בדינא דשכרכם על בעה"ב, האם חיוב בעה"ב הוא מדין נהנה וכמו שפירש"י, ולפ"ז ק' קו' הנ"ל, אבל ברי"ף מבואר דהוא מדין פועל, וי"ל דמה"ט חייב ד' וזהו שכ' הב"י והגר"א דרש"י סובר דנוטל ד', דלרש"י מבואר דבחיוב מה שההנהו נוטל ד'. ועי' באולם המשפט בדרך זו.

ואם מה שההנהו הוא יותר מד' כ' הטור סימן של"ב בשם הרמ"ה שאינו נוטל מבעה"ב אלא ד' שלא יהא עושה סחורה בפרתו של חבירו, ופי' הלח"מ פ"ט משכירות הג' דכיון דהוא ישלם להם רק ד' ע"כ אינו נוטל מבעה"ב יותר מד', ועי"ש מה שהקשה ע"ד הב"י בהבנת ד' הרמ"ה, וכדברי הלח"מ כ"ה בסמ"ע ס"ק ב' וש"ך ס"ק ג', ובשי' מו"ר רבי דוד זצ"ל (אות יט) הק' מ"ט לא יוכלו הפועלים לתבוע מבעה"ב יותר מד' כיון שההנו אותו, ותי' דהם פועלים של הסרסור, ואין להם עסק עם בעה"ב ועי"ש, ולכאו' י"ל דירדו ע"מ להשתלם רק ג', וא"כ אינם יכולים בעה"ב זוז הרביעי, דכלפי זה הו"ל כיורד ע"מ שלא להשתלם, ועמש"כ לעיל מהחת"ס.

בגמ' ולחזי פועלים היכי מיתגרי עפרש"י, והרי"ף (מו. מדפיו) כ' דכיון דשני שליח בשליחותי' בטלה לה שליחותי' והוו להו כמאן דעבדי ליה סתמא דדינא דשקלי כמנהג המדינה, והובאו דבריו ברא"ש (סימן א'), וראיתי להעיר דלפ"ז אם מנהג המדינה בד' אע"פ שאמר בעה"ב ג' יטלו ב', כיון דבטלה הקציצה דאמר להם ד', יטלו כמנהג המדינה ב', ובריטב"א (ישנים) הביא ד' הרי"ף וסיים ור"ש פי' בע"א, והנה ברש"י נראה דחיוב בעה"ב הוא מדין נהנה, ולא מדין פועל, ויעויין בב"י סימן של"ב דמבואר דיש כאן פלוגתא בין רש"י לרי"ף, ולכאו' יורד אין דינו כפועל [ועי' ברכת שמואל בסוף מכלתין שדן בזה, והעירוני דהר"מ הביא דין יורד בהל' גו"א ולא בהל' שכירות] ונפ"מ אי יכול לשלם סובין והאם עובר בבל תלין, אכן בל תלין בלא"ה ליכא דאיתא לקמן קיא. דבשכר ע"י שליח אינו עובר בבל תלין, ומ"מ נפ"מ לעבור משום בל תשהה, ועי' פ"ת סימן פ"ט ס"ק ב' מש"כ מהחמד"ש. ונתעוררתי לדון עוד נפ"מ בראובן שאמר לשמעון צא ושכור לי פועלים בשדה לוי בתלתא ואזל שמעון ושכרם בארבעה, ופועלים בשוק נשכרים בארבעה, דא"א לחייב את ראובן מדין נהנה ארבעה, דהרי לא נהנה דלא בתוך שלו עשו זאת, [ועמש"כ בתחילת הסוגיא מדין הראהו בשל חבירו] אבל אם יש כאן שכירות פועל אלא דבטלה הקציצה, ומשערינן כפי הדרך בעיר, א"כ ה"נ יש כאן שכירות, אכן כ"ז הוא גוונא דחיקא ולא בעי לאוקמי בהכי, עוד יל"ע בקו' הש"ס וליחזי פועלים היכי מתגרי הא י"ל דנפ"מ כשהוזלה המלאכה באמצע היום, דאם החיוב לשלם כפ"מ שההנהו, לכאו' אם הוזלה המלאכה ישלם כשיווי דהשתא, [ועכ"פ באופן שהוזלה המלאכה קודם שהתחיל לעבוד], אבל מדין שכירות פועל ישלם כשעת הקציצה, [ואין לחייב השליח מדינא דגרמי, דכתב הרע"א דבהוזל אין חיוב מדד"ג]. וברמ"א סימן של"ה סעי' א' כתב דאם שכר מלמד ולא קצב עמו תשלום שכר צריך ליתן לו כפי מה שנותנים אחרים, וכ' הגר"א בס"ק ח' כנ"ל נוטל מה שההנהו וכמ"ש בר"פ האומנין וליחזי פועלים היכי מתגרי עכ"ד.

בגמ' דאיכא וכו' ואיכא דמתגר בתלתא הקשה הלח"מ פ"ט משכירות ה"ג מ"ש מדינא דלקמן פז. (הובא בר"מ שם ה"ב) בשוכר את הפועל ואמר לו כאחד וכשנים מבני העיר דמשמנין ביניהם עי"ש, וכבר עמד בזה הריטב"א (הובא בשמ"ק). ועי"ש בתירוצו, ובש"ך סימן של"ב ס"ק ה' ציין למהרשד"ם סימן של"ה ויעוי"ש שהביא שמ"ק לקמן פז. בשם הרמב"ן דמבואר דלא ס"ל כתי' הריטב"א, ועי"ש מש"כ לתרץ ע"פ פירש"י בביאור משמנין, דלדבריו הוא רק כשיש ג' מחירים, אבל כשיש ב' מחירים נותן הפחות ולק"מ, אבל להר"מ ושו"ע תיקשי ועי"ש מה שתי'.

הקשה הרע"א מדוע בעה"ב צריך לשלם ארבעה הרי יאמר דלמא לא שני שליח שליחותי' ואמר להם בשלשה וסבור וקביל, ואין לומר דהשליח הוא ע"א והו"ל בעה"ב מתושאיל"מ דהא לא הו"ל למידע, ועוד דמיירי בכל גווני ואף כשהשליח אינו כשר לעדות כגון שהוא קרוב, ותי' דכיון דהמלאכה בפנינו שוה ד' אלא דאם השליח אמר להם בג' וסבור וקביל הוי כמחילה ומתנה ולא מהני טענת מחילה אף במקום מוחזק עי"ש שהאריך בזה, ואע"ג דהכא אין זה מדין מחילה אלא לא חל חיוב, מ"מ הסב' אחת היא דיש כאן ודאי חיוב וספק פטור, ועי' היטב בקצוה"ח סימן ע"ח ס"ק ה' בספק פרעון קודם ההלואה, והעירוני דמבואר בסימן נ"ח סעי' ב' דאם ראו עדים שנתן הלוה למלוה מעות, נאמן המלוה לומר שזה מתנה ולא אמרינן דיש כאן ודאי נתינת מעות המורה על חיוב המלוה תמורתם וספק פטור, וצ"ל דהתם הוא ברי וברי, וכ"ד הרע"א הם בברי ושמא, וא"ש מה שהעירוני דלקמן קיב: באומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצת אלא אחת המע"ה, ולא אמרינן דהוא ודאי חיוב, דהתם הוא ברי וברי, ואכתי צ"ב דבמחילה איכא חזקת חיוב, והעירוני דהכא הוא ברי גרוע ושמא טוב, ועי' היטב ברע"א בב"ק שהוכיח מתוס' שם דלא מהני אע"פ שהוא להחזיק.- ובעיק"ד הרע"א העירוני להמבואר בר"פ הפועלים דע"פ מנהג המדינה מוצאים ממון, א"כ ה"נ יש לחייבו ארבעה, ושמא קו' הרע"א דאיכא כנגדה חזקת שליח עושה שליחותו, והעירוני דמ"מ מכח מנהג המדינה נימא דמסתמא הפועלים לא נתרצו.

בגמ' דאיכא דמגר בארבעה ואיכא דמתגר בתלתא כ' הריטב"א (הובא בשמ"ק) דאפילו רובא בארבעה ומיעוטא בשלשה דאין הולכין בממון אחר הרוב, וברי"ף פי' משום דדעתי' דאיניש אתרעא זילא, ועי' היטב ברמ"ך (שם), ולכאו' נפ"מ בזה אם הוא מדין ודאי או מספק, דלרי"ף הוא מדין ודאי, ולריטב"א הוא מספק, וכ"נ ברמב"ן לקמן פז. דהוא מספק, ובקצוה"ח סימן של"א ס"ק ג' הביא ד' הרי"ף והריטב"א בחדא מחתא וצ"ע, והעירוני דזה תליא בפלוגתת רש"י והרי"ף, דלרש"י דהוא מדין נהנה, א"כ כיון שיש פועלים שנשכרים בג' אין כאן נהנה, דהי' יכול לשכור בג', אבל לרי"ף דיש כאן שכירות כמנהג המדינה אזלינן בתר רובא.- וערמ"א סימן של"א סעי' א' ובהגר"א ס"ק ה' ופ"ת ס"ק א' בדין מנהג המדינה דהולכים אחר הרוב.- בס' אהבת חסד מזהיר הח"ח לסכם עם פועל מראש על המחיר כדי שלא יבואו אח"ד לדו"ד, וק' דהא קי"ל השוכר פועל בסתם נותן כפחות שבפועלים וכמשנ"ת, וכ"ה ברמ"א סימן של"ב סעי' ד', ושמעתי שבס' דרכי חושן ביאר עפמשנ"ת דלהריטב"א הוא מדין ספק והמע"ה, א"כ עדיף שלא ליכנס לספק, וע"ע בעה"מ בפ' השואל (נח. מדפי הרי"ף) בדין יורד לשדה חבירו שלא מדעתו כיצד שמין שכר טרחו, ועי"ש בסו"ד בשם רה"ג.

בגמ' טרחינן ומתגרינן בארבעה לכאו' התרעומת הוא ע"ז שהפסידו ריוח ארבעה, וא"כ המבטל כיסו של חבירו דפטור מלשלם יש לו עליו תרעומת, ואפשר דזה פשיטא דהא עדיפא מינה דהוא גרמא דחייב בדיני שמים, שו"ר ברא"ש פ' איזהו נשך (סימן ס"ט) שכתב בתו"ד הא קי"ל המבטל כיסו של שחבירו אין לו עליו אלא תרעומת.

בגמ' הוה זילא בן מילתא לאתגורי מבואר דחיוב יורד אע"פ שמשלמים שכר טרחו, מ"מ אין משלם לו אלא כשער שבשוק ולא אמרינן דכיון דאדם חשוב הוא ישלם לו יותר. [ושמעתי לדון ברופא מומחה שחבש חולה שלא מדעתו, והוא רפואה שכל אדם יכול לעשותו, ורופוא מומחה נוטל שכר רב, דיש שדנו לפשוט משמעתין דאינו נוטל אלא ככל אדם, ויש לחלק ודוק, ויל"ד בזה מדין דהוא גברא דלא עביד למיגר בשכר מרובה, כיון שיכול למצוא במחיר זול]. ובמאירי (ד"ה אמר לו) כתב שאף הם אומרים לא נטשנו את נחלתנו אלא על דעת שכר גדול.- הר"מ לא הביא ד"ז.

בגמ' ועבדינן לך עבידתא שפירתא כעי"ז לקמן פג. ועי' ט"ז סימן של"א, ומה שתי' הט"ז, העירוני דא"כ מ"ט לא מפרש הש"ס דזהו התרעומת כאן שנתאמצו במלאכה לעשות על צד היותר טוב, ומ"מ מאחר שלא השביחו בפועל אינם נוטלים אלא ג' וצ"ע.- הר"י מלוניל פי' שהם הקדימו לפני הזמן שכל הפועלים יוצאים למלאכה, או שלא נחו באמצע היום כדין פועל שמותר לו לנוח, וע"ז קאמר וליחזי עבידתייהו בריפקא, והוא ע"פ גמ' בב"ב י"ב דיש שיעור כמה ריפקא עושה אדם ביום.

כתב הרי"ף אבל היכא דשויא עבידתייהו ד' כיון דטרחי אנפשייהו ועבדי לי' עבידתא דשויא ארבעה שקלי ד' מבעה"ב דאמרי לי' אי לאו דאמר לן שלוחך ארבעה לא הוה טרחינן ועבדינן לך מאי דשויא ארבעה עכ"ד, וכ"ה בר"מ פ"ט משכירות ה"ג, וצ"ב למה להו טענה זו, תיפו"ל דהא שויא ד' ובדין הוא שיטלו ד', ויעוין בב"י ס' של"ב בשם תלמידי הרשב"א והובא בש"ך ס"ק י"א שכתבו שאם שכרם בג' או בסתמא ועבדי עבידתא שפירתא אינם נוטלים אלא ג', וכ' שכן משמע מדברי הרי"ף, ולכאו' הן הן ד' הרי"ף שכ' דאומרים אי לאו דאמר לן שלוחך וכו' וזה לא שייך בשכרם בג', ועי"ש בש"ך שכתב דכ"ז כשאמר בעה"ב בג' אבל כשאמר בד' או בסתמא בזה נוטלים ד', וכ' הש"ך דע"ז אין משמעות ברי"ף שנוטלים ג', וצ"ב בטעם חילוקי הדינים בכ"ז, וע"ע בהגהות חו"י על הרי"ף.- כ' הרמ"ך (הובא בשמ"ק) דנראה דה"ה אע"ג דליכא דמתגרי בארבעה כיון דטרחו טפי מאחריני דלישקלו ארבעה.

בגמ' דמלי מיא ולא ידע הק' מעייני החכמה דהו"ל מחוישואיל"מ, דהרי מודה בשלשה והספק אם חייב ארבעה, וכ' דבשלמא לתוס' לקמן צז: דבלא הו"ל למידע לא אמרינן מתוך א"ש, [וכ"ה בטור סימן של"ב בשם הרמ"ה] אבל לדעת הר"מ דאף בלא הו"ל למידע אמרינן מתוך, תיקשי, ותי' דהו"ל דמי קרקע, ואין נשבעין על הקרקעות, ואזיל הר"מ לטעמי' דס"ל דאמרינן מתוך, בהכרח הכא הטעם דהוא דמי קרקע.

ובעיק"ד הגמ' צ"ב דממנ"פ אי עבדו עבידתא שפירתא מגיע להם ד', ואי לא עבדו עבידתא שפירתא מגיע להם ג' ומהו התרעומת, ה"ז ספק ממון, ועוד מ"ט מוקי לה בשליח הא אף בבעה"ב משכח"ל בכה"ג שיש ספק האם עבדו עבידתא שפירתא, ובספק יהא תרעומת, ושמעתי לפרש דבכל שוכר שמוסיף לו שכר אדעתא דעבידתא שפירתא י"ל דסמך בעה"ב על הפועל שהוא אדם נאמן ויעשה עבידתא שפירתא, אבל הכא דשכר ע"י שליח, א"כ השליח האמינם שיעשו עבידתא שפירתא, אבל הבעה"ב אינו מאמינם, וע"כ יש להם תרעומת על השליח, ויעוין ברי"ף (מו. מדפיו) שכתב אבל אית לי' תרעומת עלי' דשליחא דאמרי לי' אי לאו דאמרת לן ארבעה לא הוה טרחינן כולי האי, ולפמשנ"ת לכאו' התרעומת הוא על הפסד הזוז שמגיע להם.

כתב הש"ך סימן של"ב ס"ק י"א כתב ב"י בשם תלמידי רשב"א שאם שכרם בג' א"נ בסתמא ועבדי עבידתא שפירתא דשוי' ד' אינו נותן אלא ג' וכן משמע מדברי הרי"ף ע"כ, ועי"ש בש"ך עוד פרטי דינים בזה. [ושמעתי דעובדא הוה באחד שהזמין לשמחת א' מילדיו תזמורת של שלש כלים, והבעה"ב הביא ד' כלים, ולאחר החתונה תבע את המחותן שיוסיף לו שנהנה יותר, ולכאו' המחותן שכר את בעה"ב, והוא שכר ד' פועלים במקום ג', והמחותן חייב לבעה"ב, וכלפי הבעה"ב לכאו' זה כעבידתא שפירתא שא"צ להוסיף לו].

בגמ' אל תמנע טוב מבעליו כ' הריטב"א (הובא בשמ"ק) פי' דליכא למימר דלגבי בעה"ב נמי איכא משום אל תמנע טוב מבעליו אם הי' משכיר הוא בארבעה ומוצא בתלתא דכיון דבעה"ב אמר לו בפירוש בארבעה ולא אמר לו שישכור כפי מה שיוכל גלי אדעתי' דניח"ל דליתן להו ארבעה עכ"ד. הר"י מלוניל כ' דהוא חס על עושר של בעה"ב ולא על עניים ומרודים של פועלים.- יש להוכיח מכאן דאין הסרסור נוטל מבעה"ב זוז הרביעי, דאל"כ לא שייך בזה אל תמנע טוב מבעליו, כיון דמרויח זוז לעצמו, ולעיל הובא לש"ך סימן של"ב ס"ק י' שכ"כ בלא ראי'.

כתבו הר"מ פ"ט משכירות ה"ג והטושו"ע סימן של"ב סעי' ב' אמר לו בעה"ב שכור לי בארבעה והלך השליח ושכר בשלשה אע"פ שמלאכתן שוה ד' אין להם אלא ג' שהרי קיבלו על עצמם ויש להם תרעומת על השליח, ויעויין ברמ"ך (הובא בשמ"ק) ובמאירי דהתרעומת הוא כששוה עבודתם ארבעה, וממש"כ הר"מ ושו"ע אע"פ שמלאכתן שוה ד' ומשמע דכ"ש בשוה ג', י"ל דכ"כ לענין דין הממון דסבור וקביל ולא לדין תרעומת, אמנם בהגר"א בס"ק ו' מבואר דלהך אוקימתא מיירי אף בדשויא ג', והעירו דכ"נ מהריטב"א הנ"ל שכתב שאין כאן אל תמנע טוב כלפי בעה"ב כיון שהסכים לשכור בד', ותיפו"ל דכלפי הפועלים יש אל תמנע משום דשויא ד', וזה לא שייך כלפי בעה"ב, ומשמע דהתרעומת הוא על עצם הדבר שיכלו להשתכר ד'.- ילהס"ת במה שאמרו בשמעתין שלשה וארבעה האם ה"ה בכל שינוי במחיר, או"ד דכל שהוא פחות משתות כיון דמחלי אינשי ה"ה שאין תרעומת, וכעין שאמרו בהו"א בסבור וקביל דאין תרעומת.

ברש"י ד"ה וליחזי ואי מתגרי בשלשה מאי תרעומת איכא לכאו' נראה דבודאי אסור לעשות כן, דהיינו לשכור פועלים בד' ולשלם להם ג', ומ"מ אין להם זכות תרעומת, מאחר שלא הפסידו.

בגמ' דעתייהו אעילויא ופירש"י אי אמר להן האי שכרכם עלי יתן משלו ואי אמר שכרכם על בעה"ב יש להם תרעומת עליו, ובתוד"ה דעתייהו כ' דאין נפ"מ באמר שכרתם על בעה"ב, וכ' המהרש"א דלא ניח"ל בדברי רש"י דנפ"מ לתרעומת, דמשמע דומיא דבעיא דבסמוך דהנפ"מ לתשלומין. וברי"ף (מו. מדפיו) כ' ואי שויא עיבידתיהו ד' שקלי ד' מבעה"ב ולא אמרינן אדעתא דתלתא קא עבדי והאי דקא עבדי מאי דשוי ארבעה אזולי הוא דקא מוזלי גבי', והק' הרא"ש (סימן א') דהא אע"פ שעשו כשאר פועלים ג"כ בדין הוא שיטלו ד' דדעתייהו אעילויא, וכל מה דבעינן לעיל דעבדי עבידתא שפירתא הוא באמר להם בשלשה ואמר להם שכרכם על בעה"ב, ותי' הרא"ש דע"כ מיירי בשכרכם על בעה"ב ואיכא דמתגרי בתלתא ואיכא דמיתגרי בד' ובטלה שליחות כיון דשינה וס"ד כיון שאמר כמו שאמר בעה"ב הוי כאילו שכרן בעה"ב בתלתא ואפי' אי עבדי עבידתא שפירתא לא יהיב להו אלא תלתא קמ"ל דדעתייהו אעילוייא והוי כאילו לא אמר כמו שאמר בעה"ב, ופי' הפ"ח דאי בשכרכם עלי פשיטא דחייב ד', וע"כ בהכרח מיירי בדאמר שכרכם על בעה"ב, ועבהגר"א סימן של"ב ס"ק ח', והקשה המהרש"א ע"ד תוס' מדוע לא פי' דנפ"מ לתשלומין וכדברי הרא"ש, ושמא י"ל דס"ל דכיון דאמרי מהימנת לן דהכי אמר בעה"ב, ובעה"ב לא אמר הכי הו"ל טעות ובטלה הקציצה, ויטלו ד' כשיווי המלאכה, [ולא דמי לגט די"ל דיש כאן גם שליח הולכה וגם קבלה].

נמצא ג' ביאורים רש"י מפרש בין בשכרכם עלי ובין בשכרכם על בעה"ב, ונפ"מ לתרעומת. ב. תוס' מפרשים בשכרכם עלי. ג. הרי"ף מפרש בשכרכם על בעה"ב, ונפ"מ לתשלומין באיכא דמיתגרי בתלתא ואיכא דמיתגרי בארבעה.

בגמ' אלא אי א"ל בעה"ב בארבעה וכו' יעוין ריטב"א ותר"פ (הובא בשמ"ק) מש"כ לבאר מ"ט הכא לא אמרינן דעתייהו אעילוייא.

צריך לבאר לפמש"כ רש"י ותוס' דמיירי בשכרכם עלי להצד דדעתייהו אעילויא ונוטלים ד', על מי מוטל לשלם זו הרביעי דהשליח לא ישלם דאמר ג', ובעה"ב לא ישלם דהם פועלים של השליח, ולכאו' משמע דכלפי זוז הרביעי הם פועלים של בעה"ב ועי'.

ברש"י ד"ה אדיבוריה ותרעומת דאל תמנע טוב משמע דאף בשכרכם עלי איכא תרעומת זו, כיון שיכולים ליטול מבעה"ב ד', וכ"ה ברמ"א סימן של"ב סעי' ב', ולכאו' הי' מקו"ל דהשליח לא רצה להתחייב ד', ושמעתי לתרץ דהי' לו לומר בעה"ב אמר ד' ואני אומר ג'.

בתוד"ה ואזיל עמהרש"א מש"כ לבאר פלוגתת רש"י ותוס' בזה.

בד"ה דאי הוי עילויא טפי לבעל שמתגרשת יותר במהרה הריטב"א (הובא בשמ"ק) הביא בשם תוס', והוא בתר"פ (הובא בשמ"ק) שפי' דבגט אין עילויא וגריעותא לבעל [וכן דעת הראב"ד הובא בשמ"ק] ומאי דאמר לעיל דעתי' אעילויא לא"ד אלא לומר דדעתייהו דלא להוי גריעותא, וע"ע בשמ"ק דאיכא דניח"ל בהכי ואיכא דניח"ל בהכי.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף