ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עונש/יד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עונש יד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לועטי נותר. ופגול. בנותר כתיב (פ' קדושים) ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה הנפש ההיא. דגמרינן (פ"ב דזבחים כ"ח ע"א. ובפ"ק דכריתות ה' ע"א) בגז"ש דהך קרא מיירי בנותר עיי"ש. ואמנם בפגול לא אשכחן בהדיא כרת בקרא. אלא גמרינן לה בגז"ש עון עון מנותר. דבפגול כתיב (בפרשת צו) והנפש האוכלת ממנו עונה תשא. ושם בנותר כתיב ואוכליו עונו ישא מה התם כרת אף כאן פגול בכרת. ואע"ג דכבר נתבאר דלשיטת רבינו הגאון ז"ל כל כיו"ב שאין עיקר המצוה מבואר בהדיא בקרא אלא נפק"ל בגז"ש וכיו"ב. אינה נמנית בחשבון המצות. כמו שביארנו במבוא (סי' ז' שורש שני) וגם בפנים בכמה דוכתי. כמו במנין העשין (עשה קפ"א). ובלאוין (לאו צ"ח צ"ט ר"ז רט"ז) ושאר דוכתי. מ"מ כאן לא מיבעיא בנותר דכתיב ביה בהדיא כרת בקרא. ולא גמרינן בגז"ש אלא גילוי מילתא בעלמא דההוא קרא בנותר הוא דמיירי. אלא אפילו פגול כיון דמיהת בהדיא כתיב בקרא והנפש האוכלת ממנו עונה תשא. הרי דעכ"פ מפורש בפגול גופי' דמתחייב על אכילתו עונש בדיני שמים. אלא דלא נתפרש בקרא בהדיא מה הוא ענשו אם כרת. או מיתה בידי שמים. והוצרכנו בזה לגז"ש דעון עון מנותר דעונש זה היינו כרת. וכיון דעכ"פ עיקר העונש בידי שמים מפורש בו בקרא בהדיא. שפיר הוא נמנה גם לשיטת רבינו הגאון ז"ל במנין שאר העונשין:

וראיתי בפי' י"ג מדות דר"י. המיוחס לרבינו הגאון ז"ל. שכתב (במדה שנית) וז"ל ועוד אמר בפגול ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. זהו ענין מפורש מקצתו בכרת. ונאמר בנותר ביום ההוא יאכל לא תותירו ממנו וגו' ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי. זהו ענין סתום מקצתו. מפני שלא פירש עונש אוכל נותר כמו שפירש עונש אוכל פגול שהוא בכרת. ויש לנו להשוות דבר לדבר. שנאמר למעלה כי את קדש ה' חלל ונכרתה. ונאמר כאן ולא תחללו. מה למעלה במי שחלל שהוא בכרת ענש. כאן בלא תחללו שאם תחללו תהיו בכרת כזה האחר שחלל עכ"ל עיי"ש. ולפי זה גבי פגול מפורש בו בהדיא עונש כרת בקרא. דס"ל דקרא דואוכליו עונו ישא וגו' בפגול הוא דמיירי. ולא בנותר. אבל גבי נותר לפי דבריו שם לא כתיב שום עונש כלל בקרא. אלא גמרינן ליה בגז"ש מפגול שהוא בעונש כרת. וא"כ לפ"ז קשה לאידך גיסא מה שמנה כאן במנין העונשין עונש כרת דאכילת נותר. כיון דלא כתיב בי' שום עונש בקרא כלל ולא נפק"ל אלא מגז"ש. אמנם מלבד דגם לפ"ז אפשר לומר דכיון דענין גז"ש זו היינו לומר דכמו שבפגול ענש הכתוב כרת על אכילתו משום שאכילה זו היא אכילה המחללת קדשים. הכי נמי נותר כיון דאכילתו קריי' רחמנא חלול קדש. הו"ל כאילו כתיב ביה כרת בהדיא. שהרי כבר גלי לן קרא גבי פגול דאכילה שיש בה חלול קודש ענוש עליה כרת. וא"כ מאי דכתב רחמנא בנותר דאכילתו הו"ל חלול קדש. הרי זה כאילו פירש בו הכתוב עונש כרת בהדיא. וא"כ שפיר יש למנותו בחשבון העונשין שבכרת. בלא"ה עיקר הדברים הללו שכתב שם תמוהים מאוד. שהם נגד סוגיא ערוכה דפ"ק דכריתות שם. דבהדיא אמרינן התם א"ר ינאי לעולם אל תהי גז"ש קלה בעיניך שהרי פגול אחד מגופי תורה ולא למדו הכתוב אלא בגז"ש. נאמר להלן ואוכליו עונו ישא ונאמר כאן והנפש האוכלת ממנו עונה תשא מה להלן בכרת אף כאן כרת עיי"ש. הרי בהדיא דקרא דואוכליו עונו ישא בנותר הוא דכתיב. ופגול הוא דילפינן לכרת מנותר דההוא קרא בגז"ש דעון עון. וכן מבואר בזבחים (כ"ח ע"ב. כ"ט ע"א. מ"ד ע"א) ובספרא (צו סוף פי"ג) ובתמורה (ג' ע"א) עיי"ש. והוא דבר מוסכם אין חולק בדבר. ומאי דאמרינן (רפ"ק דכריתות שם) א"ר סימאי אל תהי גז"ש קלה בעיניך שהרי נותר אחד מגופי תורה ולא למדו הכתוב אלא מגז"ש. מאי היא יליף קדש קדש וכו' עיי"ש. היינו רק לענין דלא נימא דההוא קרא דואוכליו עונו ישא קאי על מחשבת חוץ למקומו דמיירי ביה בקרא דלעיל מיני' וגלי לן בהך גז"ש דרק בנותר הוא דמיירי. וכדפי' הרגמ"ה ורש"י ז"ל שם עיי"ש. וכן מוכרח ע"כ בעיקר הסוגיא שם לפום גירסתנו. וזו היא גירסת הבה"ג (סוף הלכות כריתות) עיי"ש. אלא דבגירסתו נתחלפו שמות האמוראים שם. מימרא דרבי ינאי איתא שם בשם רבי סימאי. ומימרא שבגירסא דידן בשם רבי סימאי היא שם בשם רבי ינאי. וכן הוא בה"ג כת"י רומי עיי"ש. אבל בילקוט (פ' קדושים) גם בזה הגירסא כדאיתא לפנינו עיי"ש. ומ"מ בעיקר הסוגיא אין שום שינוי וחילוף גירסא בשום דוכתא. וא"כ דבריו שם תמוהים מאוד שהם דלא כמאן ומקורו לא ידענו:

ומלבד זה גם מש"כ שם דקרא דלא תחללו את שם קדשי ונקדשתי וגו' קאי אנותר. זהו נגד המבואר להדיא בספרא (אמור פ"ט) ובגמרא סנהדרין (סו"פ בן סו"מ ע"ד ע"א). דמבואר שם דאזהרה אחריתא היא לגמרי ומצוה בפ"ע היא. ואין לה ענין כלל עם לאו דלא תותירו עיי"ש. וכבר מנאה רבינו הגאון ז"ל גופי' לעיל (מנין הלאוין ל"ת ל"ג). והבה"ג וסייעתו ז"ל. וכן הרמב"ם ז"ל בחבורו הגדול (פ"ה מהלכות יסוה"ת) ובסה"מ (לאוין ס"ג) ובסמ"ג (לאוין ב') עיי"ש. וגם מה שמתבאר מדבריו שם דס"ל דקרא דלא תחללו את שם קדשי הוא אזהרה לעונש כרת דנותר. וא"כ ס"ל דהוא אזהרה לאכילת נותר. דהא אין עונש כרת אלא על אכילת נותר. אע"פ שהוא לא הותיר בעצמו. ובמותיר איכא אזהרה אחריתא מדכתיב לא תותירו ממנו עד בוקר. הוא מתמיה מאוד דמלבד דמגופיה דקרא דלא תחללו לא משמע הכי מפשטי' דקרא כלל. גם בהדיא מבואר במעילה (סופ"ד י"ז ע"ב) דאזהרת אכילת נותר נפק"ל מדכתיב (פ' תצוה) לא יאכל כי קדש הוא עיי"ש. וכדמפורש להדיא בגופי' דקרא דבאכילת נותר מיירי דכתיב ושרפת את הנותר באש לא יאכל וגו'. ואין רמז בשום דוכתא כלל דקרא דלא תחללו מידריש באכילת נותר. ולכן אין ספק אצלי דדברים אלו לא יצאו מאת רבינו הגאון ז"ל. והנה אזהרת אכילת נותר לא מנאה רבינו הגאון ז"ל במנין הלאוין שלו. וגם אזהרת אכילת פגול לא מנאה. וכבר נתבאר אצלנו בזה לעיל (עשין קט"ו) ובשרשים עיי"ש מה שביארנו:

ומש"כ רבינו הגאון ז"ל לועטי נותר ופגול. צריך ביאור דלפי מה שתרגם אונקלוס (בראשית כ"ה ל') על קרא דהלעיטני נא אטעימני כען. וכיו"ב תרגם יונתן שם אטעים יתי. א"כ הלעטה היא טעימה. והרי אמרינן (בפ"ב דברכות י"ד ע"א) בעי מיניה אשיאן מר"א השרוי בתענית מהו שיטעום. אכילה ושתיה קביל עלי' והא ליכא. או דילמא הנאה קביל עלי' והא איכא. א"ל טועם ואין בכך כלום. ועי' שם בתוס' (ד"ה טועם) ובשאר ראשונים שם. ובפ"ג דשבועות (כ"ב ע"א) אמרינן אמר רבא מחלוקת בשלא אוכל אבל בשלא אטעום דברי הכל בכל שהוא. ופרכינן פשיטא. ומשני מ"ד ליטעום כדאמרי אינשי קמ"ל עיי"ש. ובההיא דאמרינן התם (לקמן שם ע"ב) אר"ח ב"א א"ש שבועה שלא אוכל ושתה חייב אבע"א סברא וכו' דא"ל אינש לחברי' ניטעום מידי ועיילי ואכלי ושתו עיי"ש. כתבו התוס' שם (בד"ה תא) וז"ל וא"ת מה ענין טעימה אצל אכילה. וי"ל שמא בלשונם הוה קרו לאכילה טעימה עכ"ל עיי"ש. וכ"כ שם בתוס' הרא"ש ובריטב"א עיי"ש. ובתשו' הריב"ש ז"ל (סי' רפ"ח) נשאל אם גם בכל איסורי אכילה דאורייתא אין איסור בטעימה וכתב שם וז"ל הוקשה לך במאי דמסקינן דשרוי בתענית אכילה קביל עלי' טעימה לא קביל עלי' אפי' גבי איסורי אכילה נימא דשריא בהו טעימה. וכי תימא אין הכי נמי אי אפשר לומר כן. דהא מסקינן התם בחולין וכו'. ותירצת דכיון דבאיסורי אכילה מרבינן חצי שיעור מכל חלב אפשר לומר דטעימה בכלל. ואני אומר אף אם היה דבשאר איסורים שריא בהו טעימה. ההיא דחולין לא קשיא וכו'. מ"מ לא משמע הכי אלא אפי' באיסורי אכילה טעימה אסורה. כדמשמע נמי מלישנא דההיא דברכות. דמשום דליתי' בכלל קבלתו הוא דשריא טעימה דלא מחית נפשי' למיסר כולי האי. ומיהו משמע דלא אסור מדאורייתא כמו חצי שיעור דהא טעמא דחצי שיעור משום דחזי לאיצטרופי ואין לומר כן בטעמו ולא בממשו ועוד דאי דאורייתא כמו חצי שיעור ליבעי ברכה. אלמה תניא מטעמת אינה צריכה ברכה וכו'. ואפשר דטעמא דטעימה אסירא אפי' באיסורי אכילה. היינו כדי שלא יבוא לבלוע מעט. ואתי לידי איסורא דאורייתא וכו' עכ"ל עיי"ש. עכ"פ מבואר דאין טעימה בכלל אכילה לכ"ע. ואפי' לדעת השואל להריב"ש ז"ל דס"ל דאסירא מדאורייתא. היינו רק משום דס"ל דהו"ל בכלל חצי שיעור. וא"כ גם לפ"ז עכ"פ לא הו"ל לרבינו הגאון ז"ל למיכתב כאן לשון הלעטה. דלפי התרגומים אינו אלא לשון טעימה. דהרי כאן בעונש כרת קיימינן. ובחצי שיעור לכ"ע ליכא לא מלקות ולא כרת. וגם לפירש"י ז"ל (פ' תולדות) שנטה כאן מן התרגום ופי' ע"פ המדרש שם. וז"ל הלעיטני נא אפתח פי ושפוך הרבה לתוכה כמו ששנינו (שבת קנ"ה ע"ב) אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין אותו עכ"ל. וכ"כ בפסיקתא זוטרתא שם עיי"ש. קשה לאידך גיסא דא"כ הלעטה היינו אכילה מרובה. וא"כ אין ענינה לכאן. דבנותר ופגול אכילה כתיב ואכילה היינו בכזית. ולא בעינן יותר מכזית לעונש כרת:

ואמנם הנראה בזה בכוונת רבינו הגאון ז"ל ע"פ מאי דאמרינן במכילתא (פ' בא פי"ז). ומייתי לה ג"כ בירושלמי (פ"ב דפסחים ה"א) ולא יאכל חמץ לחייב את המאכיל כאוכל או אינו אלא לאסרו בהנאה. כשהוא אומר לא תאכל עליו חמץ למדנו שאסור בהנאה. הא מה ת"ל ולא יאכל לעשות את המאכיל כאוכל עיי"ש. וכיו"ב דרשו בספרא (שמיני פ"ה) גבי שרץ העוף לא יאכלו לחייב את המאכיל כאוכל או לא יאכלו לאוסרם בהנאה ת"ל לא תאכלו וכו'. הא מה אני מקיים לא יאכלו לחייב את המאכיל כאוכל עיי"ש. וכן דריש התם לקמן (פי"ב) גבי שרץ הארץ לא יאכל לחייב את המאכילן כאוכל או אינו לא יאכל אלא לאסור בהנאה ת"ל לא תאכלום וכו'. הא מה אני מקיים לא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל עיי"ש. הרי דכל היכא דכתיב קרא בלשון נפעל לא יאכל דריש ליה לחייב את המאכיל כאוכל. וא"כ לפ"ז בנותר נמי דכתיב ושרפת את הנותר באש לא יאכל בלשון נפעל. אית לן למימר דאתי קרא לחייב את המאכיל כאוכל. ומעתה לפ"ז נראה עפמש"כ במדרש שכל טוב (פ' תולדות) וז"ל הלעיטני נא עיקר מלת לעט סבירא לי כדאמר רב חסדא (שבת קנ"ה ע"ב) הוא שמאכיל אדם את הנער או את החולה או לשום בריה ביד להיותו אוכל מחמת מאכיל. ואין לו דמיון במקרא זולתי דברי רבותינו דאמרי איזו היא המראה ואיזו היא הלעטה. אמר רב חסדא המראה הוא בכלי והלעטה ביד עכ"ל עיי"ש שאח"כ הביא שם פי' המדרש שם שהוא כפירש"י. אלא דס"ל עיקר כרב חסדא בתלמודא דידן. וכן פירש הרמב"ם (בפיה"מ פכ"ד דשבת) עיי"ש. וא"כ נראה דזו היא כוונת רבינו הגאון ז"ל כאן שכתב לועטי נותר. כדי לכלול את המאכיל עם האוכל בכלל העונש. אלא שיש לי בענין זה אריכות דברים הרבה ובסוגיא דפ"ב דפסחים (כ"ד ע"א) ובכמה דוכתי. ועי' מש"כ הרב פ"מ בירושלמי שם עייש"ה. אבל לא ראיתי להאריך בזה כאן. וראיתי באזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל שגם הוא כתב לשון זה במנין העונשין שלו בעונש כרת דאוכל דם. שכתב ולועטי את הדם וכו' עיי"ש. ואם כוונתו בזה לכלול גם את המאכיל הוא תמוה. דבהדיא מבואר בספרא (פ' אחרי פ"ח) דדריש ונכרתה הנפש האוכלת את הדם. האוכלת ולא המאכלת וכו' יכול לא יהיו נכרתים ע"י קטנים שאין הקטנים נכרתים ע"י עצמם. אבל יהיו נכרתים ע"י גדולים שהרי גדולים נכרתים ע"י עצמם ת"ל כל אוכליו יכרת. אינן נכרתים לא ע"י גדולים ולא ע"י קטנים עיי"ש. הרי דבהדיא מיעטו את המאכיל גבי דם. ואולי אפשר לומר דס"ל כדעת הראב"ע ז"ל (פ' תולדות) שם דלפי פשוטו הלעיטני כמו האכילני עיי"ש. ונקט לשון הלעטה ע"פ פשוטו. וא"כ אפשר לומר כן גם בכוונת רבינו הגאון ז"ל. אבל אין זה נכון. דטפי הו"ל למינקט לישנא דקרא דכתיב בנותר ופגול גופייהו אכילה. והוא מבורר טפי. ואין להאריך בזה יותר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.