אבני נזר/אבן העזר/תמד

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־12:02, 20 באוקטובר 2024 מאת מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (עיצוב וחלוקה לס"ק)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

אבני נזר TriangleArrow-Left.png אבן העזר TriangleArrow-Left.png תמד

סימן תמד

א

א) כתב הרי"ף עובדא דירושלמי דחייבו שבועה ע"י הכתף והקשו עליו דלדידן דתקנו רבנן היסת הו"ל שליח נוגע בעדותו:

ב

ב) ונראה ליישב בשנדקדק לשון הרי"ף השתא דתיקנו רבנן שבועת היסת מיגו דאי אמרי אהדרינהו ללוה מחייבי שבועת היסת כי אמרו נמי אהדרינהו למלוה מחייבי לישבע היסת ולא מיקבלא עדותן דנוגעין בעדותן נינהו, ולשון זה תמוה שתלה נגיעת השלוחים במה שחייבים לישבע אהדרינהו למלוה, ואדרבה הנגיעה שפוטרים עצמם השבועה שהי' צריכים לישבע כשהי' אומרים אהדרינהו ללוה (וממילא אף אחר שנשבעו אהדרינהו למלוה דשוב אינם נוגעים ג"כ פסולים משום עד הצריך שבועה]:

ג

ג) ונראה ליישב דהנה רש"י פירש דלאחר שתיקנו היסת נוגעים בעדותן דמיגו דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא, וע"כ הרי"ף לשיטתו פרק שנים אוחזין דמיגו דחשוד אממונא חשיד אשבועתא אלא דחיישינן לספק מלוה ישינה ומשום דממון איתא בחזרה, והתינת לאו דגזילה דאיתי' בעשה דוהשיב הגזילה, אבל לאו דלא תענה הא ליתי' בחזרה, ואין לומר דיש לו מלוה ישינה על המלוה ולא על הלוה, דא"כ קודם שתקנו רבנן היסת נמי נוגעים מטעם זה, אלא ודאי ממ"נ אם יש להם ודאי מלוה ישינה על המלוה א"כ בדין יכולין להחזיק המעות לעצמם והלוה נפטר במה שהחזיר המעות לבע"ח דבע"ח מדר' נתן, ואם יש להם רק ספק לא היו יכולים להעיד על סמך שאם לא יזכרו יחזירו כיון דלאו דלא תענה ליתא בחזרה, א"כ לאחר שתקנו היסת נמי:

ד

ד) ע"כ פירש הרי"ף דכי היכי דאי אמרי אהדרינהו ללוה כו' ה"נ באהדרינהו למלוה אם לא יתקבל עדותן יהי' צריכין לישבע נגד הלוה, וכמו שהדין לפי האמת, נמצא שקבלת עדותן נוגע לעצמן, ודווקא קודם שתיקנו רבנן היסת דאין נ"מ להם אם יתקבל עדותן או לא, ובהגדתן אינם נוגעין שהרי יכולים לומר אהדרינהו ללוה, ולאחר שהעידו אינם נוגעין שיתקבל עדותן, דאפי' לא יאמנו בתורת עדות יהי' נאמנים לפטור עצמם נגד הלוה, אבל לאחר שתיקנו היסת נהי שבהגדתן אינם נוגעים, מ"מ הם נוגעין בקבלת עדותם שהיא נוגע להעדים כנ"ל:

ה

ה) וזה שדקדק הרי"ף בלשונו ולא מיקבלא עדותן דהוי להו נוגעין בעדותן, ודומה להא דכתב הרא"ש בפרק הכותב סי' ג' בבקרא דתפיס בע"ח תורא מיני' בקרא אמר לאחר מיתה תפיסתי' ובע"ח אמר מחיים תפיסנא, דאי בע"ח אית לי' מיגו מהימן, וכתב הרא"ש ובקרא לא הוי כע"א לפי שבע"ד הוא שצריך לישלם ליתומים, וכ"כ ר"ח ז"ל דכיון דאודי בקרא דלאחר מיתה תפסי' הו"ל פושע בשמירתו וחייב לשלם, הרי להדיא דאף שאם הי' הבקרא מודה לבע"ח שמחיים תפס לא הי' מחייב לשלם, מ"מ השתא שהודה שלאחר מיתה תפסי' הרי הקבלת עדות נוגע לעצמו ובע"ד הוא ופסול:

ו

ו) וכן מוכח מדברי הר"ן בעובדא דאביי שהקשה הר"ן שיהי' השליח כע"א דהתם משמע אפי' אין השליח צריך לשלם ללוה מהימן המלוה, ואמאי לא יהי' כעד אחד, ותירץ דהא לבתר דתיקנו רבנן שבועת היסת עיי"ש, מבואר דאם השליח צריך לשלם אפ' קודם תקנת היסת אינו נאמן, ואף דאית לי' מיגו דאהדרינהו ללוה, מ"מ כיון שקבלת עדות נוגע לעצמו חשוב נוגע ובע"ד, וה"נ כוונת הרי"ף וכנ"ל ודו"ק:

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.