העמק שאלה/קח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה קח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) דאמר עולא ד"ת ארוסה בת ישראל כו'. לא הביא רבינו מימרא דעולא לראי' דנשואה אוכלת. דמשנתינו היא בכתובות פ"ד ובכ"מ. וגם לא הביא רבינו דברי עולא בשלימות כדרכו. ולבאר טעמא דעולא דארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה דכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו וכדאיתא בגמרא במימרא דעולא. והיינו משום דלא ס"ל לרבינו הכי כמש"כ לעיל סי' נ"א אות ח' בס"ד. דהא דעולא תנא דת"כ הוא. ורבינו ס"ל דאשה לא מיקרי קנין כסף. דגופה לא מיקני לבעל. כדאיתא בקדושין דף ו'. והא דאוכלת בתרומה מכל טהור בביתך יאכלנו נ"ל כדתני' בספרי. ולא הביא רבינו הא דעולא אלא משום סוף המאמר דמשום הכי אמרו אינה אוכלת משום שמא ימזגו כו'. ולא משום סמפון וכמו שנראה מסוגיא דכתובות דף נ"ח א' דאמר עולא ואיתימא ר"ש ב"ר יהודה דלמשנה אחרונה דאינה אוכלת עד שתכנס לחופה טעמא משום סמפון וכמש"כ התוס' ד' מ"ח ב' ד"ה רב אסי. אבל דעת רבינו כמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות פרק נערה ובחיבורו דגם למשנה אחרונה הטעם משום שמא תשקה לאחיה ולאחיותיה. ואין בין משנה ראשונה למשנה אחרונה אלא במה שחשו יותר שתשקה אפי' הגיע זמן. ואפי' מסר האב. למסקנת הסוגיא דף מ"ח ב'. והכי פשטא דגמרא קדושין ד' י"א א' עד שתכנס לחופה משום דעולא. אלמא דאפילו למשנה אחרונה הוי הטעם משום דעולא וע"ש בתו'. ונקטינן כהאי לישנא דקאמר דרב שמואל בר יהודה הוא דקאמר דלמשנה אחרונה הטעם משום סמפון. אבל עולא לא קאמר הכי כלל. ונ"מ בכ"ז בהגיע זמן וגם קיבל המומין דלפי שיטת התו' רשאה לאכול בתרומה. אפי' למשנה אחרונה כיון דלא חיישינן לסמפון. אבל לשיטת רבינו והרמב"ם לעולם אינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה בלי שום אופן משום דחיישינן שמא תשקה:

ב

(ב) מעיקרא כהנת הואי ואכלה השתא דזרה היא לא אכלה מעיקרא בדיל ברה היא דאכלה השתא בדיל ברה לא אכלה מית ברה כצ"ל וכ"ה בכת"י. וכוונת רבינו כמש"כ רש"י יבמות ד' ס"ט א' ד"ה א"כ כו'. שכתב וז"ל ואי משום לאשמעינן דמי שיש לו אלמנות וגרושין אפ"ה כי אית לה זרע מיניה לא תיכול ואיצטריך למיסר לויה וישראלית האוכלות בתרומה בשביל בנה כהן. דכי תנשא לזר ויהא לה זרע ממנו לא תשוב לתרומה במיתת בעלה. הא פשיטא לן דכיון דכהנת גופא מיפסלא בזרע ישראל מתרומה דבי נשא כש"כ ישראלית האוכלת בשביל בנה כו' עכ"ל. ור"ל דהא לא דמי למאי דאי' לעיל ד' ס"ח ב' לענין נבעלת לפסול דלאו ק"ו הוא ישראלית מכהנת. דהיא הנותנת כהנת דקדיש גופא פסיל לה הא דלא קדיש גופא לא פסיל לה. דשאני התם דהבעילה מחללה. וכל שקדוש יותר מתחלל יותר. משא"כ פסול זרע ודאי ק"ו מעליא הוא:

ג

(ג) ואמר האי דתרומה. משמע שצריך לקרוא שם כמו לעיל פ' צו שאילתא ע"ב והדר לימא תהוי חלה. ואנן לא אשכחן מאן דס"ל הכי. ובפ"ה דתרומות מ"ח פליגי ר"ש ות"ק אי ידיעתה מקדשתה או הרמתה כדאיתא בירו' שם. אבל קריאת שם לא מצינו ולכאורה תליא במחלוקת ר"א ורבנן שם והובא בשבת פ' נוטל. דלר"א שאמר שכל הסאה היא תרומה יש לקרוא עליה שם. אבל לרבנן הרי הוא מדומע כבתחילה אלא שמתרת השאר ומאי שייך קריאת שם עליה. וע' מלחמות ה' ביצה פרק א' בהא דשחט צפור כו' וכתב ליישב אמאי מודה ר"י שאסור להפריש תו"מ שבחו"ל בשבת. אע"ג שאוכל והולך ואח"כ מפריש והוי כמדומע שמתיר ר"י משום שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר. וז"ל דע"כ לא אמר ר"י התם אלא. משום שאינו קורא שם. דמעיקרא תרומה והשתא תרומה. אבל חלה מודה דמעיקרא חול והשתא חלה עכ"ל הרי דהכא א"צ לקרוא שם. ואע"ג שהתוס' חולין דף ז' א' ד"ה ודילמא יישבו קושיא זו בא"א ע"ש. אין הכרע דהתוס' ס"ל דגם הכא צריך קריאת שם. לכן נראה דגם רבינו לא כוון לזה. אלא ה"ק ואמרינן האי תרומה והנך משתרו כו'. וכמו שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה כו'. יבמות ד' פ"ב א' ובכ"מ. והכוונה שאני חושב הכי. וכן להלן בסמוך ואמר הנך דפיישן דחולי נינהו:

ד

(ד) ולא צריכא העלאה. מבואר דאפי' לזרים שריא כדעת רש"י בבכורות שם. דביטול מהני אף לזרים. וכן הסכים הרמב"ן במלחמות ה' ס"פ אלו עוברין. ומה שהקשו התוס' בבכורות שם מהא דמנחות ד' ס"ז דאיתא תרומת כותי בחו"ל אינו מדמעת משמע הא של ישראל מדמעת. והוכיחו התו' דרק לכהן לאכול בימי טומאתו מהני ביטול ולא לזר. יש לומר דגם לרבינו ורש"י יש נ"מ בין זרות לטומאה. דבזרות דוקא כשנתערבה בטלה ברוב אבל לכתחילה אסור וזהו דיוק לשון רבינו כי איכא תרי דחולי כו'. משא"כ איסור טומאה מבטלה לכתחילה. וסוגיא דמנחות מיירי לכתחילה. דמדמעת כדין מבטל בידים. ובכת"י אי' בסמוך רבא אמר מבטלה ברוב ואוכלה בימי טומאתו. ובזה הנוסחא מבואר יותר דאין לבטל לכתחילה אלא כדי לאכול בטומאה ולא לאכול בזרות. אבל לנוסחא דילן רבה מבטלה כו' אפשר לדחות דבשביל דרבה כהן הוי נקיט לה דקעביד בשביל טומאה וה"ה בשביל זרות:

ה

(ה) ר"ה בדר"י כי מתרמי כו'. והדר רמי חדא דתרומה אבל ודאי מקמי דלשקול חדא מימר אמר הנך כולהי דחולי ומירמי בהו תרומה לא כ"ה בכת"י. בגמ' איתא הוי רמי תרי נטלי דחולין וחד נטלא דתרומה ושקיל חד מכאן ואילך רמי חד ושקיל חד ומפרש רבינו דמתחלה העלה אחת מהתערובות. ובזה נעשו השנים שנשתיירו חולין ורמי עוד חדא דתרומה. אבל עד שלא העלה אחת הוי אסור למירמי עוד אחת דתרומה. דהוי חוזר וניעור שהרי יהיה כאן דתרומה וחולין שוה בשוה ואסור. וזהו דקאמר דמקמי דלישקול חדא מימר אמר הנך כו' שנימא דדמי לכלהון חולין מחמת שכבר נתערבו תרומה בחולין לא שרי כה"ג. וזהו דעת הראב"ד בה' תרומות פי"ג. אבל הרמב"ם מפרש ושקיל חד. והיינו שמשליך עוד א' דתרומה דכיון שלא זרק מתחילה שוה בשוה שרי. ואינו חוזר וניעור ואח"כ כשהיא שוה בשוה שוב לא אפשר להשליך עוד אחד דתרומה שיהיה התרומה רוב ובהא ודאי חוזר וניעור. מש"ה לא שרי אלא באופן דמגביה מארבעתן לוג אחד תחלה ושותה ואח"כ משליך עוד אחד דתרומה:

ו

(ו) מדקאמרינן אסורה באכילה כצ"ל. ובכת"י איתא מדקאמר אסורה אמר כו'. והכוונה דשמואל לא פי' דבנגיעה לית לן בה. אלא גמ' דייק הכי ומפרש רבינו מקום הדיוק מדאמר לשון אסורה. לא שייך אלא באכילה. והיינו מדלא קאמר אין תרומת חו"ל מקבל טומאה אלא כו'. או אין אסור בתרומת חו"ל אלא כו'. דהוי משמע איסור נגיעה ואכילה. אבל אסורה משמע שהתרומה אסורה עליו והיינו באכילה. ובה"ג הל' חלה איתא בזה"ל והנ"מ באכילה אבל בנגיעה לא מדקאמר אינו אסורה בנגיעה. ואין לה ביאור אלא בהגה"ה וכצ"ל מדקאמר אסורה אינו בנגיעה וכמש"כ:

ז

(ז) אכיל לה כהן קטן דלא חיישינן לטומאה כו'. רש"י בבכורות כתב בזה"ל כהן קטן ולא גדול מפני שהטומאה יוצא עליו מגופו ואם טבל לקריו הרי הוא כקטן. ל"א להכי נקיט כהן קטן שלא ראה קרי ולא יצאה טומאה מגופו. ובשאילתות דר"א מפרשי הכי עכ"ל. ור"ל די"ל דטעמא דקטן אינו משום דברור שלא יצא טומאה מגופו שהרי אפשר שראה זיבה ומטמא בן יום אחד ותו קטן משמע עד י"ג שנים ויום אחד. ואע"ג שמטמא בקרי מבן תשע שנים מכ"מ שרי בתרומת חו"ל והטעם משום דלא חיישינן לסיפת איסור קל שהקילו בו חכמים הרבה. עי' מש"כ שאילתא ק"ג אות א'. והכי מפרש לה בלישנא קמא ומ"ש הטעם מפני שהטומאה יוצאה עליו מגופו קאי אגדול אבל לקטן אין נ"מ אפי' נימא טומאה יוצא מגופו מכ"מ קטן שרי. אבל בל"א מפרש להכי נקיט כהן קטן דלא ראה קרי ודוקא פחות מבן תשע ולזיבה לא חיישינן שאינו מצוי. והכי מפורש בדברי רבינו. וגם הרי"ף בפ' אלו עוברין מפרש הכי. וז"ל ואכיל לה כהן קטן דאמר שמואל אין חלת חו"ל אסורה אלא למי שהטומאה יוצאה עליו מגופו כו':

ח

(ח) ואף מאן דטביל לקריו. מבואר שא"צ הערב שמש. וכלשון זה כתב ג"כ בה"ג ואכיל לה כהן קטן או מאן דטביל לקריו. והתו' בכורות הסכימו לזה. והרמב"ן ור"ן פ' א"ע נסתפקו בזה. ותליא בפי' משנה דחלה פ"ד מ"ח וטבול יום אוכלה ר' יוסי אומר א"צ טבילה. ויש לפרש דקיימי בבעל קרי. וא"כ לכ"ע א"צ הערב שמש. וא"כ סוגיא דבכורות דאין תרומת חו"ל אסור אלא למי שהטומאה יוצאה עליו מגופו. ובע"ק בכלל. כרבנן אתיא דבעינן מיהא טבילה. ויש לפרש עוד דבע"ק ה"ה כזבים וזבות כו' וצריכים הערב שמש. ופליגי ת"ק ור' יוסי בטמא שרץ ושארי טמאי מגע. וסוגי' דבכורות כר' יוסי דא"צ טבילה. ע' ר"ש שם ותוס' חולין ד' ק"ד וש"מ. מיהו רבינו שכ' דבע"ק לא בעי הערב שמש לא משום דמפרש למשנתינו דפליגי בבע"ק. דא"כ בסמוך שהביא מימרא דמר זוטרא אמר ר"ש טמא טובל ואוכל בתרומה לערב. וע"כ בבע"ק ושארי טומאת הגוף קאי. דאי בטמא שרץ ופליג אדשמואל. היאך אפשר שצריך הערב שמש הרי לכ"ע א"צ אלא טבילה. ותו מאי בעי רבינו לפסוק ולית הילכתא כוותיה. והילכתא כשמואל. תרתי למה לי. אלא ע"כ ר"ש בבעל קרי קאי דבעי הערב שמש. ואי משנתינו במי שהטומאה יוצא מגופו מיירי. אכתי תיקשי מ"ט דרב ששת דאמר דלא כמאן. אלא ע"כ דרבינו מפרש משנתינו במי שאין טומאה יוצא מגופו. ושמואל כר"י ס"ל. ועדיין לא ידענו הא דתנן שם ואסורה לזבין ולזבות כו' אי בטבילה סגי או בעי הער"ש וה"ה בע"ק. והיינו דמר זוטרא בשם ר"ט דבעי הער"ש ומסיק הגמרא דלית הלכתא כותיה אלא בטבילה סגי. והיינו שכ' רבינו הכא ואף מאן דטביל לקריו. שזהו למסקנת הסוגיא שאין הלכה כר"ש. וגירסתינו בגמרא במימרא דמר זוטרא טמא שרץ טובל ואוכל בתרומת חו"ל. וע' בפרש"י ותוס' ולכל הלשונות אינו מדויק כ"כ. ומה הוסיף הש"ס לפסוק דלא כר"ש במה שכבר פסק דלא כרב בטמא מת ע"ש וגירסת רבינו מיושרת מאד. ובכת"י אי' בדרב ששת טמא שרץ טובל ואוכל בתרומה לערב. ודאי ט"ס הוא. דטמא שרץ משנה מפורשת דלכ"ע לא בעינן הערב שמש. אלא עיקר כדאי' לפנינו:

ט

(ט) מפרשה קליל ושדי' לתנורא. לפנינו אי' נקיט בריש מסא. ופרש"י משום דאסור לטמא בידים אחר שקראה שם. והתו' מיאנו בזה ופי' באפ"א. ודקדקו עוד מדנקט בריש מסא ש"מ דאינו אלא דבר מועט. והוסיפו דגם כשנותן לקטן סגי בדבר מועט ע"ש. אבל לשון רבינו משמע כשנותן לקטן מפריש כשיעור אבל אם שורף מפריש דבר מועט דכיון דאינו מקיים הנתינה כראוי יותר טוב להפריש כל הפחות בחלת ח"ל וכמו שהקילו בחלת א"י כשהיא טמאה להפריש א' ממ"ח. ה"נ הקילו עוד יותר בחלת חו"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף