ב"ח/אבן העזר/קעב
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
יש יבם ויבמה וכו' לשון זה כתב הרמב"ם ריש פ"ו דיבום וכך הוא בברייתא כתבוה הרי"ף והרא"ש ספ"ק דיבמות ת"ר יש חולצות וכו' ור"פ יש מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן וכו' וע"ש בתוספות דכן דרך התנא וכו': היה לאיילונית צרה מותרת להתייבם מסקנא דגמרא פ"ק (דף י"ב) ואפי' הכיר בה הבעל ואפילו צרת בתו איילונית וע"ש בפירש"י הביאו ב"י ובתוס' (דף ח') בד"ה תרי איסורי ויתבאר בסי' קע"ג: ומ"ש ודוקא איילונית ודאית וכו' איכא למידק הא פשיטא היא דמאשר תלד לא אימעיט אלא איילונית ודאי שאינה יולדת ותו דבסריס נמי ה"ל לפרש דוקא סריס ודאי כדילפינן מלא ימחה דאימעיט סריס ששמו מחוי ודאי אבל ספק סריס שלא ניכרו הסימנים יפה חולץ ולא מייבם ונראה דרבי' ה"ק דוקא איילונית ודאי אפי' הכיר בה כיון דאינה בת חליצה ויבום צרתה מותרת אבל ספק אפי' לא הכיר בה חולצת ולא תימא אפי' בספק נמי פטורה לגמרי דלא דמי לשאר מומין דאפילו קידשה ע"ת וכנסה סתם דאיכא מ"ד דבעינן גט משום דאיכא דמחיל אבל באיילונית אין אדם מוחל והוי מקח טעות ולא בעיא גט וא"כ ג"כ פטורה לגמרי ואפי' חליצה אינה צריכה לכך אמר רבינו דליתא אלא דוקא איילונית ודאי וכו' וכמ"ש הרא"ש רפ"ק דיבמות ע"ש התוספות והוא מ"ש רבינו למעלה בסימן מ"ד דספק איילונית אפי' לא הכיר בה בעיא גט ולכן חולצת ולא נפטרת לגמרי והשתא לפ"ז פשיטא היא דבספק סריס אין סברא כלל שלא יהא חולץ דהא ודאי דצריכה חליצה דשמא אינו סריס ואסורה לשוק בלא חליצה:
ודוקא סריס חמה וכו' במשנה פרק הערל (דף ע"ט) אפליגו ר"א ור"ע והעיד ריב"ב על אחד שהיה סריס אדם וייבמו את אשתו לקיים דברי ר"ע ועוד דר"א שמותי הוא ועוד מחלוקת ואח"כ סתם משנה באותו פרק הוא וכ"כ הפוסקים ועוד בר"פ יש מותרות קאמר תלמודא שייר פצוע דכא והיינו כר"ע ומ"ש אבל סריס אדם חולצים לאשתו או מייבמין אע"ג דר"ע לא אמר אלא חולץ וחולצין לאשתו מ"מ מעדות של ר"י בן בתירה שמעינן דה"ה מייבמין אלא דר"ע איידי דנקט חולץ אבל יבומי לא משום דאסור לבא בקהל נקט נמי חולצין וכ"כ התוספות (דף עט) בד"ה א"ה יבומי וכן מבואר בר"פ יש מותרות דקאמר שייר פצוע דכא וכו' ועיין במ"ש התוספות לשם:
ואלו הן סימני סריס וכו' שם בברייתא ואיתא תו התם וי"א כל שזרעו דוחה ופירש"י שאינו קשור אלא צלול כמים וכן נמצא בהלכות הרי"ף וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מאישות וכ"כ הסמ"ג בה' מיאון אבל רבינו נמשך אחר פסקי הרא"ש שלא כתבו וצ"ע למה.
ומ"ש או שלא נתמלא זקנו אפילו הביא ב' שערות בערוה ואין לו שערות בזקנו וכו' ט"ס הוא וכך צריך להגיה אפי' הביא ב' שערות בזקנו ואם אין לו שערות בזקנו וכו' ה"א לשם איתמר סימני סריס רב הונא אמר עד שיהיו כולם רבי יוחנן אמר אפי' אחד מהם היכא דהביא ב' שערות בזקן כ"ע ל"פ דעד שיהיו כולן כי פליגי בשלא הביא וכתב הרי"ף והרא"ש וקי"ל כר"י ודעת רבי' דבאיילונית נמי לרבי יוחנן אפילו באחד מהן דמאי שנא וסריס דנקטיה לאו דוקא ותו דבסוגיא קרי לה לאיילונית נמי סריס דה"א התם אכל חלב מבן י"ב ויום אחד עד בן י"ח ונולדו בו סימני סריס וכו' ואתינוקת קאי כדמוכח התם ותו משמע ודאי ה"ה איילונית אלא דנקט סריס משום דתני לה ברישא בברייתא ומשמע דכי היכי דפליגי ברישא בסריס ה"נ פליגי בסיפא באיילונית ומשמע לפי זה דכי היכי דגבי איילונית סגי בסימן אחד ה"ה בסריס סגי בשלא הביא ב' שערות בזקן ולא בעינן עוד סימן אחר וז"ש רבינו בתחלה שערות לקוי ורך וכו' או שלא נתמלא זקנו אפי' הביא ב' שערות ואחר שכתב הסימנים חזר ומבאר החילוק שביניהם ואמר דאם אין לו שערות בזקנו כלל אפי' אין בו אלא אחד מאלו הסימנים דהיינו שאין בו כלל מן הסימנים כ"א סימן זה דזקן בלבד חשוב סריס אבל אם יש לו וכו' וכמו שצריך לפרש דברי ר' יוחנן כך הם פי' דברי רבי' שכתב כלשונו וכ"כ התוספות סוף (דף פ') וז"ל כי פליגי בשלא הביא והא דקאמר ר"י אפי' בא' מהן לא שיצטרך סימן בהדי האי אלא בהאי לחודיה חשוב סריס ואין לתמוה על הלשון דבכה"ג אמרינן בפא"ט וכו' ובתשובת הריב"ש סימן תע"ד כתב כן בשם הרא"ש ע"ש ומסתמא כך הוא דעת רבי' כהרא"ש אביו אלא שלא ביאר אבל ברמב"ם ובסמ"ג משמע להדיא שחולקין אכל זה וס"ל דבאיילונית בעינן כל הסימנים ובסריס באין לו ב' שערות בזקן בעינן עוד סי' אחר בהדי האי וע"ש:
ומ"ש אבל אם יש לו ב' שערות וכו' כ"כ לשם התוספות והרא"ש ומביאו ב"י וכתבו עוד התוספות (בדף פ') בד"ה עד שיהא אע"ג דבעינן שיהא לקוי ממעי אמו ויש סימנים שאין יכולין להיודע משנולד מ"מ כיון שניכר מיד שאין עושה כיפה ושאר סימנים נכרים כל אחד כשהוא בזמנו הוכיח הראשון על האחרים שממעי אמו הוא לקוי אלא שלא היו ראויין שיהיו נכרים סמוך ללידתן עכ"ל וכך פי' ב"י בהא דקאמר בגמ' מנא ידעינן ומתשובת הריב"ש בסי' תע"ד העתיק פי' זה ומדברי התוספות למדהו:
בד"א שע"י הסימנים נידונים כסריס וכו' משנה וגמרא בפ' יוצא דופן וה"א בפ' הערל מימרא דר' אבהו (דף פ') וכתב הריב"ש דבן עשרים והביא אח"כ ב' שערות אפי' נולדו בו סימני סריס לאחר שהביא ב' שערות לא דיינינן ליה כסריס אלא הוא גדול מהבאת ב' שערות ואילך ומה שנולדו בו אח"כ סימני סירוס חולי הוא כו' עכ"ל נראה מדבריו דבלא הביא ב' שערות אפי' לא נולדו בו סימני סירוס אלא לאחר כ' ה"ה סריס חמה מיהו כיון דבעינן שיהא לקוי ממעי אמו צ"ל שלא היה עושה כיפה מתחלת לידתו דהשתא אעפ"י דסימנים אחרים לא היו נכרים אלא לאחר כ' אמרינן הוכיח הראשון וכו' כדפי' בסמוך בשם התוספות אבל אם הסימנים האחרים לא נולדו בו אלא לאחר כ' וקודם כ' בידוע היה שבשרו היה מעלה הבל ומי רגליו מחמיצין וכן בשאר סימנים השתא ודאי מה שנשתנה שאין מעלה הבל ושאין מי רגליו מחמיצין שינוי זה מחמת חולי הוא ודאי ואינו סריס חמה ואפי' לא הביא ב' שערות כלל:
ומ"ש ואם אין בהם סימנים וכו' עד רוב שנותיהן נראה דתוך הזמן מקמי שיגיע רוב שנותיהן אם נולדו בו סימני סריס אפי' הביא אח"כ ב' שערות ה"ה סריס חמה והוא שהיה ניכר סימן דכיפה מיד כדפי' אבל הביא תוך הזמן ב' שערות מתחלה ואח"כ נולדו בו סימני סריס אין זה סריס חמה אלא ה"ה גדול מהבאת שערות ואילך והני סימני סריס תלינן בחולי כמ"ש הר"י בר ששת:
והרמב"ם כתב דמשהגיע לכ' שנה פחות ל' יום וכו' בפ"ב מהלכות אישות וטעמו דבס"פ יוצא דופן קאמר עולא דשנת עשרים לא בעינן מע"ל ות"כ ר"י בן כיפר אומר משום ר"א שנת כ' שיצאו ממנה ל' ה"ה כשנת כ' לכל דבריהם ופסקו הפוסקים דהלכה כעולא דת"כ ר"י בן כיפר וכו' ומפרש הרמב"ם שיצאו ממנה ל' דקאמר כלומר שאתה מוציא ל' יום ממנה שלא תהא נחשבת משנה שעברה אלא לשנה הבאה אחריה ה"ה כשנת עשרים לכל דבריהם וטעם דין זה נראה לפי דהשלשים דבסוף שנה נחשבים לתוספ' לשנה הבא אחריה כמו גבי ערלה ושביעית כדאמרינן בפ"ק דר"ה לדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים וכו' ומייתי לה בפרק הערל והיינו דקאמר עולא דלא בעינן מע"ל ממש כלום אלא בפחות מל' נחשב שנת עשרים כנ"ל דעת הרמב"ם בזה ורבי' לעיל בסימן קנ"ה השיג עליו וכ"כ ה"ה שכל המפרשים חולקים על הרמב"ם דבי"ט שנה ול' יום משנת כ' חשוב שנת כ' ונראה דאעפ"י דפשט הלשון שיצאו ממנו שלשים משמע כפירושם מ"מ לפי הטעם יותר נכונים דברי הרב רבינו משה בר מיימוני דאלו לפירושם קשה מ"ש ל' יום הלא אפי' יום אחד בשנה חשוב שנה אלא ודאי שנה שלימה בעינן אלא דל' יום דבסוף שנת עשרים לא חשבינן ליה לשנה שעברה אלא נחשב לתוס' לשנה הבאה ועל כן הלכה למעשה יש להחמיר כדבריו אף עפ"י שהוא יחיד בדבר זה נ"ל ועכשיו שאין אנו בקיאין בב' שערות דשמא נשרו או שמא איכא גומות לא דיינינן דינא דסריס ואיילונית אלא חולצין לעולם וכן פסק בהגהת ש"ע:
אנדרוגינוס כתב הרמב"ם שדינו כסריס חמה וכן הוא לדעת רב אלפס כלומ' אע"פ שלא כתב הרי"ף כך בפי' מ"מ כיון דבס"פ הערל משמע דסובר כרבי יוסי דבריה בפני עצמו הוא וכדכתב הרא"ש לשם ממילא דדינו כסריס שאינו מוליד אבל מ"ש רבינו דלר"י והרא"ש דינו כזכר גמור לכל דבר ואף לייבם או לחלוץ הוא תימה גדולה דאעפ"י שהוא כזכר לכל דבר מ"מ אינו מוליד כמו סריס חמה שלא ה"ל שעת הכושר מעולם וכתיב להקים שם והאי לאו בר הקמת שם הוא כסריס ומשום הכי להרי"ף והרמב"ם דהוי ספק זכר כדלעיל בסי' מ"ד ואשתו פטורה לגמרי ואפי' חליצה אינה צריכה מספק אלא ודאי דהוי ודאי סריס חמה שלא מצינו מעולם שהוליד ותו קשה דבפ"ק דיבמות הביא הרא"ש התוס' בסתם דאנדרוגינוס לא חולץ ולא מייבם וכך השיב עליו ב"י ומהרש"ל מיהו יש ליישב דרבינו תופס לשונו של ר"י כמשמעו שכתב שדינו כזכר גמור לכל דבר דמשמע אף ליבום ולחליצה ואעפ"י שמעולם לא הוליד אין דינו כסריס חמה אלא כעקר מחמת חולי שזה שיש לו ג"כ נקבות כמו חולי הוא ומה שהקשה עוד בדברי רבינו דכאן כתב ע"ש הרא"ש דמסקנתו כר"י וכ"כ לעיל בסימן מ"ד ולעיל בסימן כ"ב כתב דספק הוא וכ"כ בא"ח סימן שט"ו כבר נתבאר היטב בי"ד הלכות מילה בסימן רס"ה ע"ם:
וטומטום כתב הרמב"ם וכו' בס"פ הערל פליגי בה לרבנן בנקרע ונמצא זכר מוליד כעובדא דטומטום דבירי דאיקרע........... ואוליד ז' בנין וכך פסק הרמב"ם ור' יהודה סובר סריס ודאי הוא ופטורה לגמרי ועובדא דבירי חזור על בניו מאין הם. ור"י בר יהודה עביד ליה ספק סריס וחולץ ואינו מייבם שלא במקום אחין ופוסל במקום אחין וכך פסק הרא"ש דעבדינן לחומרא ונראה דכך הוא העיקר משום דקאמר מילתא מציעתא וה"ל כרבים בכל חדא וחדא דבמ"ש דאינה פטורה לגמרי וצריכה חליצה רבנן נמי ס"ל הכי ובמ"ש דאינו מייבם ר"י נמי ס"ל הכי וכשיטה זו כתבתי פסק הלכה בא"ח סימן ס"ג דקורא שמע והוא מהלך צריך לעמוד עד על לבבך ושיטה זו כתב הר"ן בפ' המדיר וע"ש:
פצוע דכא וכרות שפכה וסריס אדם והזקן לאו בני יבום נינהו פי' זקן כיון דכחו תשש וכשל לאו בר יבום נינהו לכתחלה מדרבנן אבל אין בו איסור ואם בעל קנה ומותר לקיימה וכך מבואר בפירש"י בפ"ב דיבמות ומביאו ב"י והכי משמע מלשון רבינו מיהו בזקנה מותר לייבמה אף לכתחלה ואין שם אפי' איסור דרבנן וכך הוא בתוספתא הביאה הרי"ף והרא"ש ספ"ק דיבמות וכ"כ רבינו בסוף סימן זה וכן פסק ראבי"ה כמ"ש המרדכי פ' החולץ והאריך בזה ע"ש. והא דפצוע דכא אסור לייבם אינו אלא ביבמה ישראלי' אבל גיורת דמותרת לפצוע דכא שרי נמי ליבומה ה"א פ' הערל ופשוט הוא:
חרשת קטנה וכו' אבל כונס ומוציא בגט אם ירצה האי מוציא בגט רצונו לומר דאותה שמתגרשת כגון חרשת וכן קטנה כשיש בה דעת לשמור גיטה כדלעיל בסימן קמ"א כאן נמי ביבמה מוציא בגט לאחר שיבעול אותה והיא מותרת לשוק משא"כ שוטה דאינו מוציא בגט לאחר שיבעול אותה וצריך לקיימה:
ומ"ש וכן חש"ו וכו' בד"א כשנפלה לו מאחיו פיקח וכו' ה"א בפ' מי שאחזו וכתב ב"י דאף דברי הרמב"ם הסתומים צריך לפרש כך ע"ש כי האריך:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |