שו"ת מהרי"ט/א/סה: הבדלים בין גרסאות בדף
(המשך) |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 8: | שורה 8: | ||
<big>'''שאלה סה'''</big> | <big>'''שאלה סה'''</big> | ||
</center> | </center> | ||
'''{{גופן|4|וילנה|נשאלתי}}'''במעשה באשה אחת שהיתה חולה ונתנה נכסיה לאביה מהיום ולאחר מיתה ואין שם קנין כתוב בצוואה והרי היא בטלה דהו"ל מתנת בריא שאין בה קנין. וכן כתבה הרמב"ן ז"ל בפרק מי שמת ונמוקי יוסף כתב שהוא ברור ומוסכם בעיני המפרשים אלא שהחכמים השלמים נר"ו זיכו את האב. ואני בעניי נעשתי סניף להם לקיים את המתנה מחמת שהנכסים היו אז בבית אביה ובלא קנין זכתה לו רשותו וראיתי לחד מרבוותא מגדולי החכמים המובהקים נר"ו שכתבו לבטל את המתנה מטעם דכיון שהנכסים היו מקדמת דנא שם בבית אביה הרי המקום היה מושאל לה ולאו רשותו הוא שיקנה לו בלא קנין והוכיח מדברי רשב"ם שבפרק המוכר את הספינה {{ממ|[[רשב"ם/בבא בתרא/פה/א|בבא בתרא פה.]]}} דתניא התם ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח, ברשות הלה המופקדים אצלו לא קנה עד שיקבל עליו או עד שישכור את מקומו. וכתב רשב"ם ברשות לוקח, שהביא המוכר תבואתו למכור בבית לוקח וכו'. ברשות הלה המופקדין אצלו, שהפקיד שם פירותיו ומסתמא הקנה לו נפקד למפקיד את רשותו לצורך פירותיו למכור ולמדוד פירותיו בביתו כדרך כל הנפקדין עד שיקבל עליו נפקד במצות מפקיד ליחד לו רשות ללוקח לקנות הפירות. ולמד מדבריו שכל הנפקדין מתמא מקנין את רשותם למפקיד, ולא אמרי ברשות לוקח קנה אלא לפי שהביא שהביא המוכר פירותיו שם דרך עראי למכור דאז לא אמרינן שהקנה לו את רשותו{{הערה|יעויין להלן בדברי רבינו שהלימוד מדברי הרשב"ם הוא בתרתי. א' ממה שהוצרך לפרש שהביא המוכר תבואתו למכור בבית לוקח ולא פירש סתם שהיו פירותיו ברשותו, ועל כרחך שאם היו מופקדים אצלו שלא בשביל מכירה לא היה קונה הלוקח את הפירות בקנין חצר. ב' ממה שהוסיף שמסתמא הקנה לו נפקד למפקיד את רשותו כו'. ועי' להלן מה שביאר רבינו דברי הרשב"ם באופן אחר.}}. | '''{{גופן|4|וילנה|נשאלתי}}''' במעשה באשה אחת שהיתה חולה ונתנה נכסיה לאביה מהיום ולאחר מיתה ואין שם קנין כתוב בצוואה והרי היא בטלה דהו"ל מתנת בריא שאין בה קנין. וכן כתבה הרמב"ן ז"ל בפרק מי שמת ונמוקי יוסף כתב שהוא ברור ומוסכם בעיני המפרשים אלא שהחכמים השלמים נר"ו זיכו את האב. ואני בעניי נעשתי סניף להם לקיים את המתנה מחמת שהנכסים היו אז בבית אביה ובלא קנין זכתה לו רשותו וראיתי לחד מרבוותא מגדולי החכמים המובהקים נר"ו שכתבו לבטל את המתנה מטעם דכיון שהנכסים היו מקדמת דנא שם בבית אביה הרי המקום היה מושאל לה ולאו רשותו הוא שיקנה לו בלא קנין והוכיח מדברי רשב"ם שבפרק המוכר את הספינה {{ממ|[[רשב"ם/בבא בתרא/פה/א|בבא בתרא פה.]]}} דתניא התם ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח, ברשות הלה המופקדים אצלו לא קנה עד שיקבל עליו או עד שישכור את מקומו. וכתב רשב"ם ברשות לוקח, שהביא המוכר תבואתו למכור בבית לוקח וכו'. ברשות הלה המופקדין אצלו, שהפקיד שם פירותיו ומסתמא הקנה לו נפקד למפקיד את רשותו לצורך פירותיו למכור ולמדוד פירותיו בביתו כדרך כל הנפקדין עד שיקבל עליו נפקד במצות מפקיד ליחד לו רשות ללוקח לקנות הפירות. ולמד מדבריו שכל הנפקדין מתמא מקנין את רשותם למפקיד, ולא אמרי ברשות לוקח קנה אלא לפי שהביא שהביא המוכר פירותיו שם דרך עראי למכור דאז לא אמרינן שהקנה לו את רשותו{{הערה|יעויין להלן בדברי רבינו שהלימוד מדברי הרשב"ם הוא בתרתי. א' ממה שהוצרך לפרש שהביא המוכר תבואתו למכור בבית לוקח ולא פירש סתם שהיו פירותיו ברשותו, ועל כרחך שאם היו מופקדים אצלו שלא בשביל מכירה לא היה קונה הלוקח את הפירות בקנין חצר. ב' ממה שהוסיף שמסתמא הקנה לו נפקד למפקיד את רשותו כו'. ועי' להלן מה שביאר רבינו דברי הרשב"ם באופן אחר.}}. | ||
'''{{גופן|4|וילנה|ואני}}''' הוא המזכה מזכה אני במקומי שנראה בעיני שאין כאן ענין להשאלת מקום, דכל שלא יחד מקום לפקדון כיצד יהיה המקום קנוי למפקיד שלא יקנה המופקד על ידו. דתנן בפרק המפקיד לא יחדו לו הבעלים מקום וטלטלהו ונשברה, בין מתוך ידו בין משהניחה, לצורכו חייב לצורכה פטור. ומתגרם לה רב ששת כולה כרבי ישמעאל וכשטלטלה להביא עליה גוזלת ושואל שלא מדעת גזלן הוי, וכשהניחה למקום שאינה מקומה לא הויא השבה. אבל רישא דלא יחדו לה הבעלים מקום, כל אתר דוכתיה. אלמא כשלא יחדו הבעלים מקום לא הוי אותו המקום מיוחד לו וכיון שיכול לשנותה בכל מקום שירצה וזה אינו יכול למחות על ידו נמצא שרשותו של נפקד הוא ולא רשות של מפקיד. | '''{{גופן|4|וילנה|ואני}}''' הוא המזכה מזכה אני במקומי שנראה בעיני שאין כאן ענין להשאלת מקום, דכל שלא יחד מקום לפקדון כיצד יהיה המקום קנוי למפקיד שלא יקנה המופקד על ידו. דתנן בפרק המפקיד לא יחדו לו הבעלים מקום וטלטלהו ונשברה, בין מתוך ידו בין משהניחה, לצורכו חייב לצורכה פטור. ומתגרם לה רב ששת כולה כרבי ישמעאל וכשטלטלה להביא עליה גוזלת ושואל שלא מדעת גזלן הוי, וכשהניחה למקום שאינה מקומה לא הויא השבה. אבל רישא דלא יחדו לה הבעלים מקום, כל אתר דוכתיה. אלמא כשלא יחדו הבעלים מקום לא הוי אותו המקום מיוחד לו וכיון שיכול לשנותה בכל מקום שירצה וזה אינו יכול למחות על ידו נמצא שרשותו של נפקד הוא ולא רשות של מפקיד. | ||
| שורה 14: | שורה 14: | ||
ועוד אפילו יחדו לה הבעלים מקום לא נקנה המקום למפקיד, דהא אמרינן במרובה כשם שהקרקע נקנה בכסף ושטר וחזקה כך שכירות קרקע נקנה בכסף וכו'. וכן כתבו התוס' בפרק הספינה גבי ההיא דמייתי לתוך חיקה או לתוך קלתה, ומוקי לה שהיה בעלה מוכר קלתות, והקשו התוספות נהי שנותן לה רשות ומשאילה מכל מקום בעי חזקה כדאמרינן בהשואל כשם שהקרקע וכו', ותירץ ריב"א שאף על פי שאין המקום קנוי מכל מקום הכלי עצמו קונה לו בכל מקום שיש לו רשות להניח כמו גבי סמטא. ובפרק קמא דמציעא גבי עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו הקשו התוס' וישאילנו המקום על ידי חליפין, ותירצו דשאלה ושכירות אינה נקנית בחליפין. והרא"ש ז"ל כתב דאפילו תימא שנקנה בחליפין, מאחר שצריך קנין סודר יותר היה נקל להם מהשכיר בפרוטה. ובפרק הזורק גבי ההוא גברא דכתב גיטא לדביתהו במעלי שבתא וכו' למחר תקף ליה עלמא אמר רבא לקנייה ניהלה לההוא דוכתא דמנח ביה גיטא ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח ותחזיק דתנן נעל גדר ופרץ הרי זו חזקה, ופריך ליה התם רב עיליש מה שקנתה אשה קנה בעלה. והקשו התוס' והא אמרינן במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות, והעמידה ר"י ז"ל דאיירי בשאלה דלא אלימא כמו מתנה. ואף על גב דהויא שאלה הוצרך רבא לומר שתפתח ותחזיק, אלמא כדי שיקנה הקרקע בשאלה היה צריך קנין או חזקה שמועילה גבי מכר כגון נתן צרור והועיל נטל צרור והועיל, ובכל דוכתא אמרינן דרשותו של נפקד קונה לו כדאמרינן בפרק השוכר את הפועל גבי ההיא דבא עליה ואחר כך נתן לה אתננה אסור, ומוקי לה בדקאי בחצרה דלא מחסרא מסירה, ולא אמרינן מסתמא בהשאילה לו המקום. | ועוד אפילו יחדו לה הבעלים מקום לא נקנה המקום למפקיד, דהא אמרינן במרובה כשם שהקרקע נקנה בכסף ושטר וחזקה כך שכירות קרקע נקנה בכסף וכו'. וכן כתבו התוס' בפרק הספינה גבי ההיא דמייתי לתוך חיקה או לתוך קלתה, ומוקי לה שהיה בעלה מוכר קלתות, והקשו התוספות נהי שנותן לה רשות ומשאילה מכל מקום בעי חזקה כדאמרינן בהשואל כשם שהקרקע וכו', ותירץ ריב"א שאף על פי שאין המקום קנוי מכל מקום הכלי עצמו קונה לו בכל מקום שיש לו רשות להניח כמו גבי סמטא. ובפרק קמא דמציעא גבי עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו הקשו התוס' וישאילנו המקום על ידי חליפין, ותירצו דשאלה ושכירות אינה נקנית בחליפין. והרא"ש ז"ל כתב דאפילו תימא שנקנה בחליפין, מאחר שצריך קנין סודר יותר היה נקל להם מהשכיר בפרוטה. ובפרק הזורק גבי ההוא גברא דכתב גיטא לדביתהו במעלי שבתא וכו' למחר תקף ליה עלמא אמר רבא לקנייה ניהלה לההוא דוכתא דמנח ביה גיטא ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח ותחזיק דתנן נעל גדר ופרץ הרי זו חזקה, ופריך ליה התם רב עיליש מה שקנתה אשה קנה בעלה. והקשו התוס' והא אמרינן במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות, והעמידה ר"י ז"ל דאיירי בשאלה דלא אלימא כמו מתנה. ואף על גב דהויא שאלה הוצרך רבא לומר שתפתח ותחזיק, אלמא כדי שיקנה הקרקע בשאלה היה צריך קנין או חזקה שמועילה גבי מכר כגון נתן צרור והועיל נטל צרור והועיל, ובכל דוכתא אמרינן דרשותו של נפקד קונה לו כדאמרינן בפרק השוכר את הפועל גבי ההיא דבא עליה ואחר כך נתן לה אתננה אסור, ומוקי לה בדקאי בחצרה דלא מחסרא מסירה, ולא אמרינן מסתמא בהשאילה לו המקום. | ||
'''{{גופן|4|וילנה|אך}}''' קשה לי הא דאמרינן בהשולח אהא דאמר רב יהודה אפילו השאילו | '''{{גופן|4|וילנה|אך}}''' קשה לי הא דאמרינן בהשולח אהא דאמר רב יהודה אפילו השאילו מקום לתנור ולכירים כותבין עליו פרוזבול. איני והתני הלל אין כותבין פרוזבול אלא על עציץ נקוב בלבד, נקוב אין שאינו נקוב לא, אמאי והא איכא מקומו. לא צריכה דמנח אסיכי. פרש"י והא איכא מקומות והא מקומו או שלו הוא או השאילוהו לו. והשתא מאי קשיא ליה אטו כל דמושיל בשטר וחזקה מושיל, זה הניח לו העציץ ברשותו והוא לא מחה, לא בשביל כן נאמר שהמקום קנוי. כהא דתנן היה מעמיד בהמה בחצר תנור וכירים ורחים בחצר לא בשביל כן תהא חזקה, ואמאי דחיק לאוקמא דמנח אסיכי. ונראה בעיני דמקולי פרוזבול שנו כאן ולא הצריכו שיזכה במקום באחד מן הקנינים. תדע, מדאמרינן לעיל מינה מזכה לו קרקע כל שהו אפילו קלח של כרוב, ועלה אמר רב יהודה אפילו השאילו מקום לתנור ולכירים. והא קלח של כרוב הוי רבותא טפי ואי השאילו אתא לאשמועינן הוה ליה למימר אפילו השאילו, אלא משמע דהכי קאמר אפילו לא זכה לו לגמרי אלא השאילו מקום לתנור דהוי תשמיש עראי מדאין בו חזקה אפילו הכי מהני לענין פרוזבול כמו שהוכיחו התוספות שם. ועוד הקלו לענין זכיית הקרקע שאמרו מזכה לו בתוך שדהו כל שהו, כתב הרא"ש מזכה לו על ידי אחר והקלו בפרוזבול אף על גב דחוב הוא לו, שעיקרו של פרוזבול אינו אלא הפקר בין דין ועיל' מצאו לכותבו על קרקע כל שהו תדע דאמרינן אין לו קרקע ולערב יש לו כותבין, לו ולערב אין להם ולחייב יש לו כותבין מדר' נתן ואפילו אם מת הערב או החייב תובע מהלוה וקל הוא שהקלו בפרוזבול כנ"ל ולעולם ודאי אין המקום קנוי לאדם אלא כשהחזיק באחד מן הדרכים. | ||
ואף על פי שהרמב"ם ז"ל בפרק ראשון מהלכות מכירה כתב, היה צחיח סלע שאין בה לא גדר ולא פרצה הרי החזקה שקונה אותה שטיחת הפירות כו'. ולמדנו מדבריו, דדוקא גבי צונמא דלא חזי לנעילה וגדירה הוא שאמר כן אבל בשדה או בית לא מהני בשמוש כלל, וכן מוכיח מלשונו שם אף על פי שהרב המגיד לא כתב כן לדעתו. ומכל מקום כבר חלקו עליו הראב"ד והרמב"ן והרשב"א ז"ל אף גבי צונמא. | |||
'''{{גופן|4|וילנה|ועוד}}''' נראה לי שאפילו יחד לה מקום והשאילו לה לצורך אותם החפצים מסתברא שכל שנטלה אותם החפצים לא נשאר המקום קנוי לה לעולם שתביא חפצים אחרים שלא השאילה אלא כל זמן שהחפצים שם או שלשים יום אי אמרינן דסתם שאלה שלשים יום ואם פינן אף בתוך שלשים יום חזר המקום לבעליו הילכך עכשיו שנתנם במתנה לנפקד נמצא שהמטלטלין והמקום באו לו כאחת דהכי אמרינן בריש הזורק הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה הרי זו מגורשת ופרכינן חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומסיק כדאמר רבא גבי עבד למאן דאמר בשטר על ידי עצמו יד עבד כיד רבו דמיא אלא גיטא וידה באין כאחת הכי נמי גיטא וידה באין כאחת אף על גב דבעינן ונתן בידה אמרינן כיון דעם נתינה הוי ידה שפיר דמי ואין להקשות מהא דאמרינן בהזהב גבי הא דאמרינן כגון שהיתה עליתו של לוקח מושכרת ביד מוכר דקנה לוקח בלא משיכה ואמרינן התם טעמא מאי תקינו רבנן משיכה גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה הכא ברשותא דלוקח הוא אי נפלה דליקה באונס איהו טרח ומייתי לה. משמע דווקא מהאי טעמא דאיהו טרח הא לאו הכי לא קנתה לו רשותו לפי שמושכרת היא ביד המוכר, וכן כתב רש"י ז"ל ולא שתקנה לו חצרו בנתינת המעות דכיון שקבל השכר נקנה המקום למוכר כל ימי השכירות וחצרו של מוכר הוא עד כאן, ולא אמרינן הכא חצרו וחיטיו באין כאחת דהכא לא שהשכיר לו המקום לצורך החיטין אלא שהשכירה לזמן לתת בה כל מה שירצה, ואף על פי שהוא מפנן עדיין החצר היתה ברשותו לתת בה כל מה שיחפוץ, אבל בהאי גוונא דנידון דידן ודאי דאמרינן החצר והמטלטלין באו לא כאחת. | |||
'''{{גופן|4|וילנה|ומעתה}}''' הריני בא לדברי רשב"ם ז"ל שהביא החכם השלם המובהק נר"ו והוכיח מדבריו דמסתמא כל נפקד מקנה הוא את רשותו למפקיד והוה ליה כאילו הוא רשותו של מפקיד. ובמחילה מכבוד חכמתו כי רבה היא אילו השגיח בדברי רשב"ם השגחה שלמה לא היה כותב כן ותימא על עצמו דלפי מה שהביא בדברי רשב"ם כי מה שכתב דמסתמא מקנה את רשותו אמר כן לענין שיחשב כשרותו של מפקיד ואם ירצה נפקד לקנותם לא יקנה בקבלת מוכר גרידא עד שימשוך, אם כן היכי קתני דמשקבל עליו נפקד במצות מפקיד ליחד לו רשות ללוקח קנה לוקח בלא שום משיכה, מי איכא מידי דלנפשיה לא זכי לאחריני זכי. אלא פשיטא שאם לאחרים הוא זוכה בקבלה בלבד כל שכן אם יתרצה מפקיד למוכרם לנפקד שמשקבל עליו מוכר זכתה לו רשותו בלא שום קנין. | |||
ומה שהוצרך רשב"ם ז"ל לפרש | |||
{{שולי הגליון}} | {{שולי הגליון}} | ||
{{ניווט כללי תחתון}} | {{ניווט כללי תחתון}} | ||
[[קטגוריה:שו"ת מהרי"ט]] | [[קטגוריה:שו"ת מהרי"ט]] | ||
גרסה מ־12:53, 26 באפריל 2018
שו"ת מהרי"ט 
א סה
|
< הקודם · הבא > |
| הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה | |||
| נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה | |||
בקושטנדינא לאנדרינופלה
מה שכתבתי על פסק הרב כמה"ר חנניה יקר ז"ל
שאלה סה
נשאלתי במעשה באשה אחת שהיתה חולה ונתנה נכסיה לאביה מהיום ולאחר מיתה ואין שם קנין כתוב בצוואה והרי היא בטלה דהו"ל מתנת בריא שאין בה קנין. וכן כתבה הרמב"ן ז"ל בפרק מי שמת ונמוקי יוסף כתב שהוא ברור ומוסכם בעיני המפרשים אלא שהחכמים השלמים נר"ו זיכו את האב. ואני בעניי נעשתי סניף להם לקיים את המתנה מחמת שהנכסים היו אז בבית אביה ובלא קנין זכתה לו רשותו וראיתי לחד מרבוותא מגדולי החכמים המובהקים נר"ו שכתבו לבטל את המתנה מטעם דכיון שהנכסים היו מקדמת דנא שם בבית אביה הרי המקום היה מושאל לה ולאו רשותו הוא שיקנה לו בלא קנין והוכיח מדברי רשב"ם שבפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא פה.) דתניא התם ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח, ברשות הלה המופקדים אצלו לא קנה עד שיקבל עליו או עד שישכור את מקומו. וכתב רשב"ם ברשות לוקח, שהביא המוכר תבואתו למכור בבית לוקח וכו'. ברשות הלה המופקדין אצלו, שהפקיד שם פירותיו ומסתמא הקנה לו נפקד למפקיד את רשותו לצורך פירותיו למכור ולמדוד פירותיו בביתו כדרך כל הנפקדין עד שיקבל עליו נפקד במצות מפקיד ליחד לו רשות ללוקח לקנות הפירות. ולמד מדבריו שכל הנפקדין מתמא מקנין את רשותם למפקיד, ולא אמרי ברשות לוקח קנה אלא לפי שהביא שהביא המוכר פירותיו שם דרך עראי למכור דאז לא אמרינן שהקנה לו את רשותו[1].
ואני הוא המזכה מזכה אני במקומי שנראה בעיני שאין כאן ענין להשאלת מקום, דכל שלא יחד מקום לפקדון כיצד יהיה המקום קנוי למפקיד שלא יקנה המופקד על ידו. דתנן בפרק המפקיד לא יחדו לו הבעלים מקום וטלטלהו ונשברה, בין מתוך ידו בין משהניחה, לצורכו חייב לצורכה פטור. ומתגרם לה רב ששת כולה כרבי ישמעאל וכשטלטלה להביא עליה גוזלת ושואל שלא מדעת גזלן הוי, וכשהניחה למקום שאינה מקומה לא הויא השבה. אבל רישא דלא יחדו לה הבעלים מקום, כל אתר דוכתיה. אלמא כשלא יחדו הבעלים מקום לא הוי אותו המקום מיוחד לו וכיון שיכול לשנותה בכל מקום שירצה וזה אינו יכול למחות על ידו נמצא שרשותו של נפקד הוא ולא רשות של מפקיד.
ועוד אפילו יחדו לה הבעלים מקום לא נקנה המקום למפקיד, דהא אמרינן במרובה כשם שהקרקע נקנה בכסף ושטר וחזקה כך שכירות קרקע נקנה בכסף וכו'. וכן כתבו התוס' בפרק הספינה גבי ההיא דמייתי לתוך חיקה או לתוך קלתה, ומוקי לה שהיה בעלה מוכר קלתות, והקשו התוספות נהי שנותן לה רשות ומשאילה מכל מקום בעי חזקה כדאמרינן בהשואל כשם שהקרקע וכו', ותירץ ריב"א שאף על פי שאין המקום קנוי מכל מקום הכלי עצמו קונה לו בכל מקום שיש לו רשות להניח כמו גבי סמטא. ובפרק קמא דמציעא גבי עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו הקשו התוס' וישאילנו המקום על ידי חליפין, ותירצו דשאלה ושכירות אינה נקנית בחליפין. והרא"ש ז"ל כתב דאפילו תימא שנקנה בחליפין, מאחר שצריך קנין סודר יותר היה נקל להם מהשכיר בפרוטה. ובפרק הזורק גבי ההוא גברא דכתב גיטא לדביתהו במעלי שבתא וכו' למחר תקף ליה עלמא אמר רבא לקנייה ניהלה לההוא דוכתא דמנח ביה גיטא ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח ותחזיק דתנן נעל גדר ופרץ הרי זו חזקה, ופריך ליה התם רב עיליש מה שקנתה אשה קנה בעלה. והקשו התוס' והא אמרינן במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות, והעמידה ר"י ז"ל דאיירי בשאלה דלא אלימא כמו מתנה. ואף על גב דהויא שאלה הוצרך רבא לומר שתפתח ותחזיק, אלמא כדי שיקנה הקרקע בשאלה היה צריך קנין או חזקה שמועילה גבי מכר כגון נתן צרור והועיל נטל צרור והועיל, ובכל דוכתא אמרינן דרשותו של נפקד קונה לו כדאמרינן בפרק השוכר את הפועל גבי ההיא דבא עליה ואחר כך נתן לה אתננה אסור, ומוקי לה בדקאי בחצרה דלא מחסרא מסירה, ולא אמרינן מסתמא בהשאילה לו המקום.
אך קשה לי הא דאמרינן בהשולח אהא דאמר רב יהודה אפילו השאילו מקום לתנור ולכירים כותבין עליו פרוזבול. איני והתני הלל אין כותבין פרוזבול אלא על עציץ נקוב בלבד, נקוב אין שאינו נקוב לא, אמאי והא איכא מקומו. לא צריכה דמנח אסיכי. פרש"י והא איכא מקומות והא מקומו או שלו הוא או השאילוהו לו. והשתא מאי קשיא ליה אטו כל דמושיל בשטר וחזקה מושיל, זה הניח לו העציץ ברשותו והוא לא מחה, לא בשביל כן נאמר שהמקום קנוי. כהא דתנן היה מעמיד בהמה בחצר תנור וכירים ורחים בחצר לא בשביל כן תהא חזקה, ואמאי דחיק לאוקמא דמנח אסיכי. ונראה בעיני דמקולי פרוזבול שנו כאן ולא הצריכו שיזכה במקום באחד מן הקנינים. תדע, מדאמרינן לעיל מינה מזכה לו קרקע כל שהו אפילו קלח של כרוב, ועלה אמר רב יהודה אפילו השאילו מקום לתנור ולכירים. והא קלח של כרוב הוי רבותא טפי ואי השאילו אתא לאשמועינן הוה ליה למימר אפילו השאילו, אלא משמע דהכי קאמר אפילו לא זכה לו לגמרי אלא השאילו מקום לתנור דהוי תשמיש עראי מדאין בו חזקה אפילו הכי מהני לענין פרוזבול כמו שהוכיחו התוספות שם. ועוד הקלו לענין זכיית הקרקע שאמרו מזכה לו בתוך שדהו כל שהו, כתב הרא"ש מזכה לו על ידי אחר והקלו בפרוזבול אף על גב דחוב הוא לו, שעיקרו של פרוזבול אינו אלא הפקר בין דין ועיל' מצאו לכותבו על קרקע כל שהו תדע דאמרינן אין לו קרקע ולערב יש לו כותבין, לו ולערב אין להם ולחייב יש לו כותבין מדר' נתן ואפילו אם מת הערב או החייב תובע מהלוה וקל הוא שהקלו בפרוזבול כנ"ל ולעולם ודאי אין המקום קנוי לאדם אלא כשהחזיק באחד מן הדרכים.
ואף על פי שהרמב"ם ז"ל בפרק ראשון מהלכות מכירה כתב, היה צחיח סלע שאין בה לא גדר ולא פרצה הרי החזקה שקונה אותה שטיחת הפירות כו'. ולמדנו מדבריו, דדוקא גבי צונמא דלא חזי לנעילה וגדירה הוא שאמר כן אבל בשדה או בית לא מהני בשמוש כלל, וכן מוכיח מלשונו שם אף על פי שהרב המגיד לא כתב כן לדעתו. ומכל מקום כבר חלקו עליו הראב"ד והרמב"ן והרשב"א ז"ל אף גבי צונמא.
ועוד נראה לי שאפילו יחד לה מקום והשאילו לה לצורך אותם החפצים מסתברא שכל שנטלה אותם החפצים לא נשאר המקום קנוי לה לעולם שתביא חפצים אחרים שלא השאילה אלא כל זמן שהחפצים שם או שלשים יום אי אמרינן דסתם שאלה שלשים יום ואם פינן אף בתוך שלשים יום חזר המקום לבעליו הילכך עכשיו שנתנם במתנה לנפקד נמצא שהמטלטלין והמקום באו לו כאחת דהכי אמרינן בריש הזורק הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה הרי זו מגורשת ופרכינן חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומסיק כדאמר רבא גבי עבד למאן דאמר בשטר על ידי עצמו יד עבד כיד רבו דמיא אלא גיטא וידה באין כאחת הכי נמי גיטא וידה באין כאחת אף על גב דבעינן ונתן בידה אמרינן כיון דעם נתינה הוי ידה שפיר דמי ואין להקשות מהא דאמרינן בהזהב גבי הא דאמרינן כגון שהיתה עליתו של לוקח מושכרת ביד מוכר דקנה לוקח בלא משיכה ואמרינן התם טעמא מאי תקינו רבנן משיכה גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה הכא ברשותא דלוקח הוא אי נפלה דליקה באונס איהו טרח ומייתי לה. משמע דווקא מהאי טעמא דאיהו טרח הא לאו הכי לא קנתה לו רשותו לפי שמושכרת היא ביד המוכר, וכן כתב רש"י ז"ל ולא שתקנה לו חצרו בנתינת המעות דכיון שקבל השכר נקנה המקום למוכר כל ימי השכירות וחצרו של מוכר הוא עד כאן, ולא אמרינן הכא חצרו וחיטיו באין כאחת דהכא לא שהשכיר לו המקום לצורך החיטין אלא שהשכירה לזמן לתת בה כל מה שירצה, ואף על פי שהוא מפנן עדיין החצר היתה ברשותו לתת בה כל מה שיחפוץ, אבל בהאי גוונא דנידון דידן ודאי דאמרינן החצר והמטלטלין באו לא כאחת.
ומעתה הריני בא לדברי רשב"ם ז"ל שהביא החכם השלם המובהק נר"ו והוכיח מדבריו דמסתמא כל נפקד מקנה הוא את רשותו למפקיד והוה ליה כאילו הוא רשותו של מפקיד. ובמחילה מכבוד חכמתו כי רבה היא אילו השגיח בדברי רשב"ם השגחה שלמה לא היה כותב כן ותימא על עצמו דלפי מה שהביא בדברי רשב"ם כי מה שכתב דמסתמא מקנה את רשותו אמר כן לענין שיחשב כשרותו של מפקיד ואם ירצה נפקד לקנותם לא יקנה בקבלת מוכר גרידא עד שימשוך, אם כן היכי קתני דמשקבל עליו נפקד במצות מפקיד ליחד לו רשות ללוקח קנה לוקח בלא שום משיכה, מי איכא מידי דלנפשיה לא זכי לאחריני זכי. אלא פשיטא שאם לאחרים הוא זוכה בקבלה בלבד כל שכן אם יתרצה מפקיד למוכרם לנפקד שמשקבל עליו מוכר זכתה לו רשותו בלא שום קנין.
ומה שהוצרך רשב"ם ז"ל לפרש
- ↑ יעויין להלן בדברי רבינו שהלימוד מדברי הרשב"ם הוא בתרתי. א' ממה שהוצרך לפרש שהביא המוכר תבואתו למכור בבית לוקח ולא פירש סתם שהיו פירותיו ברשותו, ועל כרחך שאם היו מופקדים אצלו שלא בשביל מכירה לא היה קונה הלוקח את הפירות בקנין חצר. ב' ממה שהוסיף שמסתמא הקנה לו נפקד למפקיד את רשותו כו'. ועי' להלן מה שביאר רבינו דברי הרשב"ם באופן אחר.