שו"ת פני יהושע/א/אורח חיים/טז: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 2: | שורה 2: | ||
'''{{גופן|4|וילנה|שאלה טז}}''' הנמצא כזה איש רזה לו רזה - מזה בן מזה - אשר מחזה שדי יחזה - דמי לבר אליהן - בר אוריין ובר אבהן - ראש גולת אריאל - נר ישראל - יאמר ליעקב ולישראל - מה פעל אל - תפארת גאון עוזינו - קדוש ישראל מלכינו - נשיא אלקים בתוכינו - רוח אפינו - משיח למקום מקדשינו - לדעת התורה הביננו - ר"מ ואב"ד מהור"ר ישוע נר"ו - '''י'''ראה זרע '''ו'''יאריך ימים - '''ש'''מור מרע - '''ע'''ולמי עולמים: | '''{{גופן|4|וילנה|שאלה טז}}''' הנמצא כזה איש רזה לו רזה - מזה בן מזה - אשר מחזה שדי יחזה - דמי לבר אליהן - בר אוריין ובר אבהן - ראש גולת אריאל - נר ישראל - יאמר ליעקב ולישראל - מה פעל אל - תפארת גאון עוזינו - קדוש ישראל מלכינו - נשיא אלקים בתוכינו - רוח אפינו - משיח למקום מקדשינו - לדעת התורה הביננו - ר"מ ואב"ד מהור"ר ישוע נר"ו - '''י'''ראה זרע '''ו'''יאריך ימים - '''ש'''מור מרע - '''ע'''ולמי עולמים: | ||
'''{{גופן|4|וילנה|שאלה}}''' אחת קטנה אני שואל מאת רום פני כת"ר אשר עיני לנוכח יביטו בראותי כל בני עמינו יחיו חדשים מקרוב באו ונוהגין בהיתר לצאת בשבת וכובע על ראשיהם שקורין בריטלי"ך ויוצא טפח שוחק זאת ועוד אחרת עושין כדי להתנאות בהם בני אדם שמחזיקין אותן באופן שיהיו קשים ולא לכוף כאגמון מעל ראשו. והנה אציע לפני רום כ"ת מאין יצא לי הספק לאסור ומה מצאתי לצדד ההיתר ובקשתי פרוס' לפני רום מכ"ת יחזור דעתו למען אדע כדת מה לעשות ואתה הראית לדעת מה יעשו ישראל גרסינן במסכת שבת פרק תולין {{ממ|[[בבלי/שבת/קלח/ב|קלח:]]}} ובעירובין פרק המוציא תפילין {{ממ|[[בבלי/עירובין/קב/ב|קב:]]}} א"ר שישא בריה דרב אידי האי סינא שרי והאיתמר סינא אסור' ל"ק הא דאית לה טפח הא דלית לה טפח. אלא מעתה שרבב גלימא טפח ה"נ דמחייב אלא ל"ק הא דמיהדק הא דלא מיהדק. ופירש"י סינא כובע של לבד. ולפום ריהטא היה נראה לי לפרש אלא ל"ק כלומר אידי ואידי דאית בה טפח והא דאסור משום אהל היכי דמיהדק הכובע על ראשו אז הוי אהל ואסור והא דקא שרי דלא מיהדק רק שמונח על ראשו וזה הוי ודאי אהל ארעי אע"ג דק"ל דאוהל ארעי פטור אבל אסור ה"מ היכא דקעביד מידי אבל הכא שמניח הכובע על ראשו לא קעביד מידי, וראי' מהא דגרסי' לעיל בריש פרק תולין אבל מטה טרסקיל ואם לא מותר לנטותן לכתחילה ופירש"י גבי מטה אע"ג דהשתא עביד אהל שרי דלאו מידי קעביד אלא ליתובי בעלמא וכדפשיט רב לרב כהנא דמטה דידן שרי והא דגרסינן בפרק המביא אמר רבי יהודא האי מדורתא מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסור כו' עד וכן פוריא דמשמע מטה נמי אסור כבר השיבו תו' שם דאיירי במטה שיש לה מחיצות גם מטעם זה התירו תו' לשם ובפרק תולין להניח השולחן ע"ג ספסלים כיון דאין לו מחיצות לא הוי אפילו אהל ארעי וא"כ ה"ה בנדון דידן שמניח הכובע על ראשו אבל אם יקשור ומיהדק לאו כלום עביד, ועוד דהאי שמניח הכובע על ראשו הוי כמו מלמעלה למטה ושרי וכ"ז דוקא אם לא יקשור הכובע על ראשו אבל אם יקשור ומיהדק עביד אהל ארעי אבל אי לא מיהדק דמיא לתלא כוזא בסיכתא שכתבו תוס' בפרק תולין דאפילו איסור מדרבנן ליכא והיה נ"ל לענ"ד לפרש לפע"ד שמעתתא דא יהוא יתיישב הכל ולק"מ משא"כ לפירושים שיבאו לקמן ויהיה פי' הא דמיהדק הא דלא מיהדק כהא דפרק במה אשה דף ס"ה וכן נ"ל לפרש דברי הרמב"ם כמו שאכתוב בסוף דברי וא"כ לפ"ז כובעים שלנו שאין מהדקים על הראש היה מותר בלי שום פקפוק אפילו היה חזקים וקשים כעץ לא מקרי אהל כמ"ש וכד מיהדק דהיינו שקושר אז אסור אבל מה אעשה שרבותינו אין רוצים בפירוש זה אע"פ שלא ידעתי למה בטלה דעתי הקלושה אצל דעתם, והנה רש"י פירש וז"ל אלא טעמא לאו משום אהל אלא משום שלא יגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי ארבע אמות לכך מיהדק בראשו שפיר דמי לא מיהדק אסור והשתא לפירש"י משום אהל שרי בכל ענין ואינו אסור אלא משום אתי לאתויי אפי' לית בה טפח. וקשה לי על פירוש זה דל"ל לתלמודא לחלק בין מיהדק ללא מיהדק לישני כאן בבית כאן ברשות הרבים. ואין לומר דהא דסינא שרי ס"ל לתלמודא דאיירי הרשות הרבים דהא מעיקרא ס"ד דאיירי אפי' בבית דהוי טעמא משום אהל והשתא דמסיק הא דאסור מיירי דוקא ברשות הרבים לישני הא דקאמר שרי איירי דווקא בבית. אע"פ שקשה אפ"ה איני כדאי לדחות פירש"י מפני שקושיא זו די"ל דחדא מינייהו קמשני, וביותר שהסמ"ג ג"כ סבר כפירש"י וא"כ לפירש"י וסמ"ג וגם הר"ן הסכים עמהן צ"ע האיך יוצאין בכובעין הללו ובפרט שאנו רואין כמה פעמים דכפלו ולא חיישינן לאתי לאתויי. וה[[בית יוסף/אורח חיים/שא|בית יוסף בטור אורח חיים סימן ש"א]] כתב וז"ל ונ"ל לרש"י נמי לא אסור כי לא מיהדק אלא בסינא שאינו עשוי אלא להגן מפני השמש אבל כובע שאדם מכסה בו ראשו אפי' כי לא מיהדק שרי ואע"ג שנפל לא אתי לאתויי עכ"ל ורמ"י פסק היתר זה ולפ"ז היה מותר לצאת אם אין כובע תחתיו אבל אם יש כובע תחתיו כמו שמהלכים בארץ הזאת רובם כוב"ע את כובעיה"ם נפיש{{הערה|מליצה ע"ד הכתוב [[תנ"ך/משלי/כב#כג|משלי כב כג]].}} אסורא שאם יפול אחד מהם יש לו שני להקימו ולא ילך בגילוי הראש אלא שאין נ"ל סברתם כלל חדא דלדידהו ה"ל לתלמודא למימר ולחלק בין יש כובע תחתיו בין אין כובע תחתיו ותרוויהו דלא מיהדק, ואע"ג דזה איכא למידחא דס"ל לתלמודא דסינא אינו אלא עשוי להגן מפני השמש ולא כובע אבל לשון רש"י אינו משמע כן דפי' סינא כובע של לבד דמשמע דסינא היינו כובע סתם וכן משמע בסמ"ג בהדיא שכתב פי' כובע של לבד שנותנין בראש כשהוא מהודק בראשו מותר וכו' עד וכן נוהגין באשכנז לשאת כובעים בראשיהן וכו' ע"ש הרי בהדיא דכובעין כעין כובעין שלנו איירי וכן משמע בתו' למעיין בפרק המוציא תפילין דלרש"י בכובעין איירי ולפע"ד כי הוא גופא הדר ביה שהרי בש"ע הביא דין זה סתם ואינו מחלק דין זה וא"כ הדרן למאי דאתינן אמאי שרי לצאת. ונראה לי דאין לנו בית מיחוש כלל דלרש"י אינו אסור אלא ברשות הרבים אבל אנו אין לנו רשות הרבים כמפורסים (כמ"ש בש"ע בהגהות רמ"א סי' שמ"ו וסי' שנ"ז) אלא כרמלית והוי גזירה לגזירה וכן מדקדקים תוס' בפרק המוציא תפילין שכתבו ואתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים לאפוקי כרמלית וכן הוא בשולחן ערוך דמשמע דווקא ברשות הרבים אבל בכרמלית שרי וראיה מהא דגרסינן בשבת דף י"א אבעי להו כרמלית מהו אביי אמר היא היא רבא אמר היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזר גזירה לגזירה ואביי ורבא הלכה כרבא ופסקו הפוסקים וא"כ ה"ה בנדון דידן, ואפילו אביי גופא מודה בנידון דידן דלא כזר אלא בהאי דינא לא יעמוד אדם ברשות היחיד כו' דהואיל וחפץ בידו גזרינן שמא ישכך וימשוך החפץ אצלו וכן גבי לא יצא החייט במחטו סבר אביי כיון שהמחט תחובה בבגדו שמא ישכח ויצא אבל בנדון דידן שהכובע בראשו לא יבא לידי איסור אלא חיישינן שמא יפול וזה לא גזר גזירה ובזה יתישב מה שקשה הא אביי אית לי' בריש ביצה דלא גזרינן גזירה לגזירה אלא ודאי היינו טעמא דהתם ליכא למיחש השתא לאיסור אלא דאיכא למיחש שמא יבאו לידי פירות הנושרין ויאכל או משקין שזבו וישתה משא"כ הכא שהכלי בידו והמחט בבגדו חיישינן שמא ישכח ויצא וזהו דלא כתוס' בריש שבת {{ממ|[[תוספות/שבת/יא/ב|יא:]]}} בד"ה אמר אביי שחלקו בין הוצאה לשאר איסורין עשו בדבריהן כדברי נביאות בלי טעם. וא"כ לרש"י אין פחד לנגד עינינו מחמת שום איסור ומטעם זה אני מתיר לצאת בבתי ידים שקורין ארמיל שכתב ב[[שולחן ערוך/אורח חיים/שא#לב| | '''{{גופן|4|וילנה|שאלה}}''' אחת קטנה אני שואל מאת רום פני כת"ר אשר עיני לנוכח יביטו בראותי כל בני עמינו יחיו חדשים מקרוב באו ונוהגין בהיתר לצאת בשבת וכובע על ראשיהם שקורין בריטלי"ך ויוצא טפח שוחק זאת ועוד אחרת עושין כדי להתנאות בהם בני אדם שמחזיקין אותן באופן שיהיו קשים ולא לכוף כאגמון מעל ראשו. והנה אציע לפני רום כ"ת מאין יצא לי הספק לאסור ומה מצאתי לצדד ההיתר ובקשתי פרוס' לפני רום מכ"ת יחזור דעתו למען אדע כדת מה לעשות ואתה הראית לדעת מה יעשו ישראל גרסינן במסכת שבת פרק תולין {{ממ|[[בבלי/שבת/קלח/ב|קלח:]]}} ובעירובין פרק המוציא תפילין {{ממ|[[בבלי/עירובין/קב/ב|קב:]]}} א"ר שישא בריה דרב אידי האי סינא שרי והאיתמר סינא אסור' ל"ק הא דאית לה טפח הא דלית לה טפח. אלא מעתה שרבב גלימא טפח ה"נ דמחייב אלא ל"ק הא דמיהדק הא דלא מיהדק. ופירש"י סינא כובע של לבד. ולפום ריהטא היה נראה לי לפרש אלא ל"ק כלומר אידי ואידי דאית בה טפח והא דאסור משום אהל היכי דמיהדק הכובע על ראשו אז הוי אהל ואסור והא דקא שרי דלא מיהדק רק שמונח על ראשו וזה הוי ודאי אהל ארעי אע"ג דק"ל דאוהל ארעי פטור אבל אסור ה"מ היכא דקעביד מידי אבל הכא שמניח הכובע על ראשו לא קעביד מידי, וראי' מהא דגרסי' לעיל בריש פרק תולין אבל מטה טרסקיל ואם לא מותר לנטותן לכתחילה ופירש"י גבי מטה אע"ג דהשתא עביד אהל שרי דלאו מידי קעביד אלא ליתובי בעלמא וכדפשיט רב לרב כהנא דמטה דידן שרי והא דגרסינן בפרק המביא אמר רבי יהודא האי מדורתא מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסור כו' עד וכן פוריא דמשמע מטה נמי אסור כבר השיבו תו' שם דאיירי במטה שיש לה מחיצות גם מטעם זה התירו תו' לשם ובפרק תולין להניח השולחן ע"ג ספסלים כיון דאין לו מחיצות לא הוי אפילו אהל ארעי וא"כ ה"ה בנדון דידן שמניח הכובע על ראשו אבל אם יקשור ומיהדק לאו כלום עביד, ועוד דהאי שמניח הכובע על ראשו הוי כמו מלמעלה למטה ושרי וכ"ז דוקא אם לא יקשור הכובע על ראשו אבל אם יקשור ומיהדק עביד אהל ארעי אבל אי לא מיהדק דמיא לתלא כוזא בסיכתא שכתבו תוס' בפרק תולין דאפילו איסור מדרבנן ליכא והיה נ"ל לענ"ד לפרש לפע"ד שמעתתא דא יהוא יתיישב הכל ולק"מ משא"כ לפירושים שיבאו לקמן ויהיה פי' הא דמיהדק הא דלא מיהדק כהא דפרק במה אשה דף ס"ה וכן נ"ל לפרש דברי הרמב"ם כמו שאכתוב בסוף דברי וא"כ לפ"ז כובעים שלנו שאין מהדקים על הראש היה מותר בלי שום פקפוק אפילו היה חזקים וקשים כעץ לא מקרי אהל כמ"ש וכד מיהדק דהיינו שקושר אז אסור אבל מה אעשה שרבותינו אין רוצים בפירוש זה אע"פ שלא ידעתי למה בטלה דעתי הקלושה אצל דעתם, והנה רש"י פירש וז"ל אלא טעמא לאו משום אהל אלא משום שלא יגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי ארבע אמות לכך מיהדק בראשו שפיר דמי לא מיהדק אסור והשתא לפירש"י משום אהל שרי בכל ענין ואינו אסור אלא משום אתי לאתויי אפי' לית בה טפח. וקשה לי על פירוש זה דל"ל לתלמודא לחלק בין מיהדק ללא מיהדק לישני כאן בבית כאן ברשות הרבים. ואין לומר דהא דסינא שרי ס"ל לתלמודא דאיירי הרשות הרבים דהא מעיקרא ס"ד דאיירי אפי' בבית דהוי טעמא משום אהל והשתא דמסיק הא דאסור מיירי דוקא ברשות הרבים לישני הא דקאמר שרי איירי דווקא בבית. אע"פ שקשה אפ"ה איני כדאי לדחות פירש"י מפני שקושיא זו די"ל דחדא מינייהו קמשני, וביותר שהסמ"ג ג"כ סבר כפירש"י וא"כ לפירש"י וסמ"ג וגם הר"ן הסכים עמהן צ"ע האיך יוצאין בכובעין הללו ובפרט שאנו רואין כמה פעמים דכפלו ולא חיישינן לאתי לאתויי. וה[[בית יוסף/אורח חיים/שא|בית יוסף בטור אורח חיים סימן ש"א]] כתב וז"ל ונ"ל לרש"י נמי לא אסור כי לא מיהדק אלא בסינא שאינו עשוי אלא להגן מפני השמש אבל כובע שאדם מכסה בו ראשו אפי' כי לא מיהדק שרי ואע"ג שנפל לא אתי לאתויי עכ"ל ורמ"י פסק היתר זה ולפ"ז היה מותר לצאת אם אין כובע תחתיו אבל אם יש כובע תחתיו כמו שמהלכים בארץ הזאת רובם כוב"ע את כובעיה"ם נפיש{{הערה|מליצה ע"ד הכתוב [[תנ"ך/משלי/כב#כג|משלי כב כג]].}} אסורא שאם יפול אחד מהם יש לו שני להקימו ולא ילך בגילוי הראש אלא שאין נ"ל סברתם כלל חדא דלדידהו ה"ל לתלמודא למימר ולחלק בין יש כובע תחתיו בין אין כובע תחתיו ותרוויהו דלא מיהדק, ואע"ג דזה איכא למידחא דס"ל לתלמודא דסינא אינו אלא עשוי להגן מפני השמש ולא כובע אבל לשון רש"י אינו משמע כן דפי' סינא כובע של לבד דמשמע דסינא היינו כובע סתם וכן משמע בסמ"ג בהדיא שכתב פי' כובע של לבד שנותנין בראש כשהוא מהודק בראשו מותר וכו' עד וכן נוהגין באשכנז לשאת כובעים בראשיהן וכו' ע"ש הרי בהדיא דכובעין כעין כובעין שלנו איירי וכן משמע בתו' למעיין בפרק המוציא תפילין דלרש"י בכובעין איירי ולפע"ד כי הוא גופא הדר ביה שהרי בש"ע הביא דין זה סתם ואינו מחלק דין זה וא"כ הדרן למאי דאתינן אמאי שרי לצאת. ונראה לי דאין לנו בית מיחוש כלל דלרש"י אינו אסור אלא ברשות הרבים אבל אנו אין לנו רשות הרבים כמפורסים (כמ"ש בש"ע בהגהות רמ"א סי' שמ"ו וסי' שנ"ז) אלא כרמלית והוי גזירה לגזירה וכן מדקדקים תוס' בפרק המוציא תפילין שכתבו ואתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים לאפוקי כרמלית וכן הוא בשולחן ערוך דמשמע דווקא ברשות הרבים אבל בכרמלית שרי וראיה מהא דגרסינן בשבת דף י"א אבעי להו כרמלית מהו אביי אמר היא היא רבא אמר היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזר גזירה לגזירה ואביי ורבא הלכה כרבא ופסקו הפוסקים וא"כ ה"ה בנדון דידן, ואפילו אביי גופא מודה בנידון דידן דלא כזר אלא בהאי דינא לא יעמוד אדם ברשות היחיד כו' דהואיל וחפץ בידו גזרינן שמא ישכך וימשוך החפץ אצלו וכן גבי לא יצא החייט במחטו סבר אביי כיון שהמחט תחובה בבגדו שמא ישכח ויצא אבל בנדון דידן שהכובע בראשו לא יבא לידי איסור אלא חיישינן שמא יפול וזה לא גזר גזירה ובזה יתישב מה שקשה הא אביי אית לי' בריש ביצה דלא גזרינן גזירה לגזירה אלא ודאי היינו טעמא דהתם ליכא למיחש השתא לאיסור אלא דאיכא למיחש שמא יבאו לידי פירות הנושרין ויאכל או משקין שזבו וישתה משא"כ הכא שהכלי בידו והמחט בבגדו חיישינן שמא ישכח ויצא וזהו דלא כתוס' בריש שבת {{ממ|[[תוספות/שבת/יא/ב|יא:]]}} בד"ה אמר אביי שחלקו בין הוצאה לשאר איסורין עשו בדבריהן כדברי נביאות בלי טעם. וא"כ לרש"י אין פחד לנגד עינינו מחמת שום איסור ומטעם זה אני מתיר לצאת בבתי ידים שקורין ארמיל שכתב ב[[שולחן ערוך/אורח חיים/שא#לב|שולחן ערוך סימן ש"א סעיף ל"ב]] שראוי לחוש ולהחמיר והוא דעת האגור ושבולי לקט שהביא בית יוסף לשם, אע"פ דבלאו הכי יש לחלק דשם איירי בשני בתי ידים בשתי ידיו שאם יעשה צרכיו בידו א' טלטל הבית יד האחד אבל הארמיל שלובש בב' ידיו אם יתעסק בידו הא' יהיה הבית ידו מלובש ביד שני ולפ"ז היה ב' בתי ידים אסור אבל לדידי הכל שרי ולא כמו שראיתי האוסרין הארמלין לא טוב הורו, זה הנראה לי לדעת רש"י אבל צריכין אנו לקבל האמת ממי שאמרו והם תוס' בשם ר"ח וז"ל פי' ר"ח שאינו נכפף דאז נראה כעין אהל ולא מיהדק שהוא נכפף ואז אין נראה אהל ונראה דלדידיה ה"פ אלא לעולם אידי ואידי דאית בה טפח והא דסינא שרי שיכפף והא דסינא אסור שאינו נכפף ממילא | ||
{{שולי הגליון}} | {{שולי הגליון}} | ||
[[קטגוריה:שו"ת פני יהושע]] | [[קטגוריה:שו"ת פני יהושע]] | ||
גרסה מ־11:39, 2 באפריל 2018
| הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה | |||
| נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה | |||
שאלה טז הנמצא כזה איש רזה לו רזה - מזה בן מזה - אשר מחזה שדי יחזה - דמי לבר אליהן - בר אוריין ובר אבהן - ראש גולת אריאל - נר ישראל - יאמר ליעקב ולישראל - מה פעל אל - תפארת גאון עוזינו - קדוש ישראל מלכינו - נשיא אלקים בתוכינו - רוח אפינו - משיח למקום מקדשינו - לדעת התורה הביננו - ר"מ ואב"ד מהור"ר ישוע נר"ו - יראה זרע ויאריך ימים - שמור מרע - עולמי עולמים:
שאלה אחת קטנה אני שואל מאת רום פני כת"ר אשר עיני לנוכח יביטו בראותי כל בני עמינו יחיו חדשים מקרוב באו ונוהגין בהיתר לצאת בשבת וכובע על ראשיהם שקורין בריטלי"ך ויוצא טפח שוחק זאת ועוד אחרת עושין כדי להתנאות בהם בני אדם שמחזיקין אותן באופן שיהיו קשים ולא לכוף כאגמון מעל ראשו. והנה אציע לפני רום כ"ת מאין יצא לי הספק לאסור ומה מצאתי לצדד ההיתר ובקשתי פרוס' לפני רום מכ"ת יחזור דעתו למען אדע כדת מה לעשות ואתה הראית לדעת מה יעשו ישראל גרסינן במסכת שבת פרק תולין (קלח:) ובעירובין פרק המוציא תפילין (קב:) א"ר שישא בריה דרב אידי האי סינא שרי והאיתמר סינא אסור' ל"ק הא דאית לה טפח הא דלית לה טפח. אלא מעתה שרבב גלימא טפח ה"נ דמחייב אלא ל"ק הא דמיהדק הא דלא מיהדק. ופירש"י סינא כובע של לבד. ולפום ריהטא היה נראה לי לפרש אלא ל"ק כלומר אידי ואידי דאית בה טפח והא דאסור משום אהל היכי דמיהדק הכובע על ראשו אז הוי אהל ואסור והא דקא שרי דלא מיהדק רק שמונח על ראשו וזה הוי ודאי אהל ארעי אע"ג דק"ל דאוהל ארעי פטור אבל אסור ה"מ היכא דקעביד מידי אבל הכא שמניח הכובע על ראשו לא קעביד מידי, וראי' מהא דגרסי' לעיל בריש פרק תולין אבל מטה טרסקיל ואם לא מותר לנטותן לכתחילה ופירש"י גבי מטה אע"ג דהשתא עביד אהל שרי דלאו מידי קעביד אלא ליתובי בעלמא וכדפשיט רב לרב כהנא דמטה דידן שרי והא דגרסינן בפרק המביא אמר רבי יהודא האי מדורתא מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסור כו' עד וכן פוריא דמשמע מטה נמי אסור כבר השיבו תו' שם דאיירי במטה שיש לה מחיצות גם מטעם זה התירו תו' לשם ובפרק תולין להניח השולחן ע"ג ספסלים כיון דאין לו מחיצות לא הוי אפילו אהל ארעי וא"כ ה"ה בנדון דידן שמניח הכובע על ראשו אבל אם יקשור ומיהדק לאו כלום עביד, ועוד דהאי שמניח הכובע על ראשו הוי כמו מלמעלה למטה ושרי וכ"ז דוקא אם לא יקשור הכובע על ראשו אבל אם יקשור ומיהדק עביד אהל ארעי אבל אי לא מיהדק דמיא לתלא כוזא בסיכתא שכתבו תוס' בפרק תולין דאפילו איסור מדרבנן ליכא והיה נ"ל לענ"ד לפרש לפע"ד שמעתתא דא יהוא יתיישב הכל ולק"מ משא"כ לפירושים שיבאו לקמן ויהיה פי' הא דמיהדק הא דלא מיהדק כהא דפרק במה אשה דף ס"ה וכן נ"ל לפרש דברי הרמב"ם כמו שאכתוב בסוף דברי וא"כ לפ"ז כובעים שלנו שאין מהדקים על הראש היה מותר בלי שום פקפוק אפילו היה חזקים וקשים כעץ לא מקרי אהל כמ"ש וכד מיהדק דהיינו שקושר אז אסור אבל מה אעשה שרבותינו אין רוצים בפירוש זה אע"פ שלא ידעתי למה בטלה דעתי הקלושה אצל דעתם, והנה רש"י פירש וז"ל אלא טעמא לאו משום אהל אלא משום שלא יגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי ארבע אמות לכך מיהדק בראשו שפיר דמי לא מיהדק אסור והשתא לפירש"י משום אהל שרי בכל ענין ואינו אסור אלא משום אתי לאתויי אפי' לית בה טפח. וקשה לי על פירוש זה דל"ל לתלמודא לחלק בין מיהדק ללא מיהדק לישני כאן בבית כאן ברשות הרבים. ואין לומר דהא דסינא שרי ס"ל לתלמודא דאיירי הרשות הרבים דהא מעיקרא ס"ד דאיירי אפי' בבית דהוי טעמא משום אהל והשתא דמסיק הא דאסור מיירי דוקא ברשות הרבים לישני הא דקאמר שרי איירי דווקא בבית. אע"פ שקשה אפ"ה איני כדאי לדחות פירש"י מפני שקושיא זו די"ל דחדא מינייהו קמשני, וביותר שהסמ"ג ג"כ סבר כפירש"י וא"כ לפירש"י וסמ"ג וגם הר"ן הסכים עמהן צ"ע האיך יוצאין בכובעין הללו ובפרט שאנו רואין כמה פעמים דכפלו ולא חיישינן לאתי לאתויי. והבית יוסף בטור אורח חיים סימן ש"א כתב וז"ל ונ"ל לרש"י נמי לא אסור כי לא מיהדק אלא בסינא שאינו עשוי אלא להגן מפני השמש אבל כובע שאדם מכסה בו ראשו אפי' כי לא מיהדק שרי ואע"ג שנפל לא אתי לאתויי עכ"ל ורמ"י פסק היתר זה ולפ"ז היה מותר לצאת אם אין כובע תחתיו אבל אם יש כובע תחתיו כמו שמהלכים בארץ הזאת רובם כוב"ע את כובעיה"ם נפיש[1] אסורא שאם יפול אחד מהם יש לו שני להקימו ולא ילך בגילוי הראש אלא שאין נ"ל סברתם כלל חדא דלדידהו ה"ל לתלמודא למימר ולחלק בין יש כובע תחתיו בין אין כובע תחתיו ותרוויהו דלא מיהדק, ואע"ג דזה איכא למידחא דס"ל לתלמודא דסינא אינו אלא עשוי להגן מפני השמש ולא כובע אבל לשון רש"י אינו משמע כן דפי' סינא כובע של לבד דמשמע דסינא היינו כובע סתם וכן משמע בסמ"ג בהדיא שכתב פי' כובע של לבד שנותנין בראש כשהוא מהודק בראשו מותר וכו' עד וכן נוהגין באשכנז לשאת כובעים בראשיהן וכו' ע"ש הרי בהדיא דכובעין כעין כובעין שלנו איירי וכן משמע בתו' למעיין בפרק המוציא תפילין דלרש"י בכובעין איירי ולפע"ד כי הוא גופא הדר ביה שהרי בש"ע הביא דין זה סתם ואינו מחלק דין זה וא"כ הדרן למאי דאתינן אמאי שרי לצאת. ונראה לי דאין לנו בית מיחוש כלל דלרש"י אינו אסור אלא ברשות הרבים אבל אנו אין לנו רשות הרבים כמפורסים (כמ"ש בש"ע בהגהות רמ"א סי' שמ"ו וסי' שנ"ז) אלא כרמלית והוי גזירה לגזירה וכן מדקדקים תוס' בפרק המוציא תפילין שכתבו ואתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים לאפוקי כרמלית וכן הוא בשולחן ערוך דמשמע דווקא ברשות הרבים אבל בכרמלית שרי וראיה מהא דגרסינן בשבת דף י"א אבעי להו כרמלית מהו אביי אמר היא היא רבא אמר היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזר גזירה לגזירה ואביי ורבא הלכה כרבא ופסקו הפוסקים וא"כ ה"ה בנדון דידן, ואפילו אביי גופא מודה בנידון דידן דלא כזר אלא בהאי דינא לא יעמוד אדם ברשות היחיד כו' דהואיל וחפץ בידו גזרינן שמא ישכך וימשוך החפץ אצלו וכן גבי לא יצא החייט במחטו סבר אביי כיון שהמחט תחובה בבגדו שמא ישכח ויצא אבל בנדון דידן שהכובע בראשו לא יבא לידי איסור אלא חיישינן שמא יפול וזה לא גזר גזירה ובזה יתישב מה שקשה הא אביי אית לי' בריש ביצה דלא גזרינן גזירה לגזירה אלא ודאי היינו טעמא דהתם ליכא למיחש השתא לאיסור אלא דאיכא למיחש שמא יבאו לידי פירות הנושרין ויאכל או משקין שזבו וישתה משא"כ הכא שהכלי בידו והמחט בבגדו חיישינן שמא ישכח ויצא וזהו דלא כתוס' בריש שבת (יא:) בד"ה אמר אביי שחלקו בין הוצאה לשאר איסורין עשו בדבריהן כדברי נביאות בלי טעם. וא"כ לרש"י אין פחד לנגד עינינו מחמת שום איסור ומטעם זה אני מתיר לצאת בבתי ידים שקורין ארמיל שכתב בשולחן ערוך סימן ש"א סעיף ל"ב שראוי לחוש ולהחמיר והוא דעת האגור ושבולי לקט שהביא בית יוסף לשם, אע"פ דבלאו הכי יש לחלק דשם איירי בשני בתי ידים בשתי ידיו שאם יעשה צרכיו בידו א' טלטל הבית יד האחד אבל הארמיל שלובש בב' ידיו אם יתעסק בידו הא' יהיה הבית ידו מלובש ביד שני ולפ"ז היה ב' בתי ידים אסור אבל לדידי הכל שרי ולא כמו שראיתי האוסרין הארמלין לא טוב הורו, זה הנראה לי לדעת רש"י אבל צריכין אנו לקבל האמת ממי שאמרו והם תוס' בשם ר"ח וז"ל פי' ר"ח שאינו נכפף דאז נראה כעין אהל ולא מיהדק שהוא נכפף ואז אין נראה אהל ונראה דלדידיה ה"פ אלא לעולם אידי ואידי דאית בה טפח והא דסינא שרי שיכפף והא דסינא אסור שאינו נכפף ממילא
- ↑ מליצה ע"ד הכתוב משלי כב כג.