המאיר לעולם/א/יב

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

סימן י"ב

ענין יבום בפסולי קהל

בקדושין ע"ח ע"א בתוס' ישנים ד"ה במה הצד וכו' קשיא לר"י וכו' והניחו בקושיא. ונלע"ד לתרץ דאם מצרי ראשון נשא מצרית ראשונה והוליד שני בנים וקידש האחד ישראלית ואין בזה עבירה ומת המקדש ונפלה לפני אחיו ליבום שהוא ג"כ מצרי שני. והדין הוא שמותר ליבם דאתי עשה ודחי לעשה דמצרי שהוא לאו הבא מכלל עשה דכמו דעשה דוחה לא תעשה כן דוחה ללאו הבא מכלל עשה כמו שכתב הרשב"א בחידושיו על כתובות. ומקודם שיבם אותה היתה כשרה לכהונה ואח"כ כשיבמה נפסלה לכהונה אע"פ שאין שום עבירה בביאתה אדרבה יש מצוה שמקיים מצות יבום ומ"מ פוסל אותה בביאתו. הרי מצינו שמצרי פוסל בביאתו אע"פ שאין ביאתו בעבירה ואין יצירתו בעבירה. ואין לומר היא גופא מנא לן דילמא הואיל ואין ביאתו ויצירתו בעבירה אינו פוסל אשה בביאתו. והגם דאמרינן ביבמות נ"ח ע"ב דיבמה שנפלה לפני יבם חלל אינה אוכלת בתרומה משום דמשתמרת לביאה פסולה. הרי מבואר דחלל פוסל אשה בביאתו אף במקום קיום מצות יבום דמלבד שאין כאן שום עבירה דלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים אלא שאף מצות יבום יש ומ"מ פוסל אותה בביאתו, דאל"כ אין זה משתמרת לביאה פסולה. ומדחזינן דנפסלת גם קודם היבום משום דמשתמרת לביאת החלל ש"מ דפוסל אותה מן התורה בביאת יבום. יש לומר דשאני חלל שיצירתו בעבירה משא"כ בביאת יבום של מצרי שאין יצירתו בעבירה ואין ביאתו בעבירה ואדרבה אפילו מצוה יש כאן אפשר דבאמת אינו פוסל את היבמה מכהונה. ועוד אפשר לומר דאין ראיה מהך דיבמות דדילמא שאני חלל הואיל והיבמה מותרת להחלל אף בביאה שניה לכן חשיבא משתמרת לביאה פסולה משום דהיא משתמרת לביאה שניה שאין בה מצות יבום דדילמא לא יגרש אותה אחר ביאה ראשונה. אבל בביאה ראשונה אפשר שאינו פוסל את היבמה ומטעם ביאה ראשונה לא היינו אומרים שהיא משתמרת לביאה פסולה, וא"כ אפשר דגם אם מצרי מיבם לישראלית אינו פוסל אותה הואיל ואין עבירה בביאתו ואדרבה מצוה יש גם אין יצירתו בעבירה. ומאי שנא מגר דשקלינן וטרינן אם פוסל בביאתו ולא ילפינן מחלל משום דיצירתו בעבירה ולא מביאת כהן גדול באלמנה משום דביאתו בעבירה משא"כ בגר. ובאמת לרבנן אינו פוסל גר בביאתו וגם לרבי יהודא אמרינן שאין ללמוד שיפסול גר במה הצד מחלל ומכה"ג באלמנה משום דמה להצד השוה שיש בהם צד עבירה והוצרך ללמוד מחלל ומצרי ראשון. וא"כ במצרי שיבם ישראלית אפשר דאינו פוסל הואיל ואין כאן צד עבירה. יש לומר דשאני גר הואיל ואינו מפסולי קהל ואינו זר אצלה מעיקרא ואינו בכלל מה דכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר ואנו צריכים ללמוד אותו בהצד השוה מחלל וכה"ג באלמנה ולכן שפיר פרכינן מה להצד השוה שכן יש בהם צד עבירה. משא"כ מצרי שהוא מפסולי קהל שפיר מקרי איש זר והוא בכלל מה דכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר לכן אין אנו צריכים ללמוד מצד השוה דחלל וכה"ג באלמנה ואע"ג דאין ביאתו ויצירתו בעבירה מ"מ פוסל בביאתו מקרא דכי תהיה לאיש זר ומה שיש מצוה בביאתו מ"מ אין זה מועיל שלא יפסול אותה. ועיין בשער המלך פרק ו' מהלכות יבום הלכה י"א בד"ה ומ"מ וכו' שנסתפק בזה בממזר שיבם ישראלית או איפכא ונתעברה מביאה ראשונה אי הוה הולד ממזר או לא משום דלא דמיא לגר שנשא ממזרת דהולד הוא ממזר אע"פ שאין כאן עבירה דקהל גרים לא אקרי קהל דשאני התם דנהי שאין כאן עבירה אבל גם מצוה אין כאן בביאתו דמשום מצות פו"ר אפשר לו בכשרה. משא"כ יבם ממזר שיבם לישראלית או איפכא הואיל ויש כאן מצוה בביאתו אפשר דאין הולד ממזר. ולולא דברי קדשו היה הדבר פשוט אצלי שודאי הולד ממזר אע"פ שנולד מביאת מצוה וכן מצרי פוסל אשה בביאתו אע"פ שהיא ביאת מצוה. וכן פשיטא לי דלרבנן דס"ל קהל גרים לא אקרי קהל וגם ס"ל דגר שנשא ישראלית בתו כשרה לכהונה. אם בא מצרי על בת גר מישראלית אע"פ שאין ביאתו ויצירתו בעבירה מ"מ פוסל אותה לכהונה משום דמצרי הוא מפסולי קהל הוא בכלל איש זר ופוסל אותה מקרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר דאע"ג דאמה היא ישראלית מאחר שאביה הוא גר מצרי מותר בה שהיא בכלל קהל גרים. וכן כתבו התוס' בקדושין ע"ד ע"ב ד"ה והרי וכו' וביבמות פ"ד ע"ב בתוס' ד"ה אי נסיב וכן כתב רש"י בקדושין ע"ב ד"ה והרי גר וכו'. אלא שהרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות איסורי ביאה הלכה ט' כתב דגר שנשא בת ישראל הולד ישראל לכל דבר ואסור בממזרת הרי דסבירא ליה דהולד מגר שנשא ישראלית אינו בקהל גרים. ועיין בספר המקנה במשנה בקדושין ס"ו ע"ב שכתב ליישב הסוגיא דקדושין ע"ד ע"ב לדעת הרמב"ם:

והנה כל מה שכתבתי ליישב קושיית התוס' ישנים בקדושין ע"ח הוא רק לדעת הרשב"א דס"ל דעשה דוחה לאו הבא מכלל עשה כמו שדוחה לא תעשה גמורה. אמנם התוס' ביבמות כ' ע"ב ד"ה גזירה וכו' כתבו דאלמנה מן הנשואין וחייבי עשה נפקא לן מיבמתו אע"ג דאינן עולין ליבום עולין לחליצה עכ"ל. והך חייבי עשה שכתבו התוס' ע"כ כונתם על מצרי ואדומי שהם לאו הבא מכלל עשה. הרי שחולקים התוס' על הרשב"א וס"ל דמצרי ואדומי אסורים מן התורה ליבם ישראלית ואין עשה דיבום דוחה משום דמה אולמא האי עשה מהאי עשה ולפי זה נסתר תירוצי הנ"ל:

אמנם נראה לי ליישב קושית התוס' ישנים גם לשיטת התוס' והוא דהא דאמרינן בקדושין ע"ח לא תימא כה"ג באלמנה יוכיח אלא מצרי ררשין יוכיח, הוא לאו דוקא אלא עמוני ומואבי יוכיחו והיינו כנ"ל שעמוני נשא ממזרת שאין בביאתו שום עבירה דאפילו רבי יהודה דס"ל קהל גרים אקרי קהל מ"מ בפסולי קהל מודה דלא אקרי קהל כמבואר בקדושין ע"ד ע"ב ונם אין יצירת העמוני בעבירה ונס אין יצירת הממזרת בעבירה כגון שנולדה מעובד כוכבים הבא על בת ישראל שהיא ממזרת דהא אכן אליבא דרבי יהודה קיימינן דס"ל עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר כמש"כ התוס' ביבמות ט"ו ע"ב ד"ה מה לאלמנה וכו' ובדף מ"ז מ"א ד"ה נאמן. וא"כ עמוני שנשא ממזרת כזאת אין עבירה בביאתו דקכל גרים מפסולי קהל גם לרבי יהודה לא אקרי קהל ואין יצירת שניכם בעבירה דעובד כוכבים הבא על בת ישראל אינו אסור מכ"ת רק בית דין של שם גזרו כמבואר בע"ז ל"ו ע"ב . ואם העמוני הוליד מכממזרת שני בנים זכרים והם שניכם עמונים וגם ממזרים וכאחד קדש בת ישראל ואין בזה עבירה ומת ונפלה ליבום לפגי אחיו ומן התורה מותר ליבם אותה דאתי עשה ליבום ודחי ללאו דממוני והגם שהוא ג"כ ממזר ויש בו שגי לאוין מ"מעשה דוחה גם שני לאוין כמו שכתבו החוש' ביבמות ג' ע"ב ד"ה לא תעשה וכשמייבם אותה אין בזה עבירה וגם אין יצירתו בעבירה ומ"מ פוסל את היבמה בביאת היבום והואיל וממוני וממזר מם מפסולי קהל הרי הם בכלל לאיש זר ופוסלים בביאתם מכי תהיה לאים זר דאיך נרמז בהאי קרא דבעינן שיהא מבירה בביאתו וכן מוכח ביבמות ס"ח ע"ב דמקשה הש"ס א"ה עובד כוכבים ומבד לא לפסלו וכו' פירש הואיל ואמרת דכי תהיה כתיב דבעינן שיהיו בני הויה עובד כוכבים וענד דלאו בני הויה נינהו לא לפסלו. הרי דלא מקשה הש"ס רק משום דמובד כוכבים ומבד לאו מי הויה נינהו אבל הא לא מקשה הש"ס הא אין מבירה בביאתם דטובד כוכבים בבה ישראל רק בית לין של שם גזרו ומבד נמי לדעת הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות א"ב הלכה י"א אין בזה איסור של תורה אצא ודאי מוכס שמי שהוא בכלל איש זר פוסל את האשה מכהונה ותרומה מקרא דובת כהן וגו' אנדס שאין סבירה בביאתו ויצירתו. ובהיות כן כדבר פשוט דכל פסולי קהל הואיל והם בכלל איש זר פוסלים בביאתם אפי' בביאת יבום אף בים מצוה אין בזה שום מדיפות לכומיל שלא יפסלו בביאתם וא"כ מיושב קובית התוס' ישנים כנ"ל: (יא) סה שכתבתי לעיל דטמוני שנשא ממזרת כבן שנולד הוא ממוני וגם ממזר כן הוא בודאי דשדינן סליו פסולי שניכם של כאב ושל כאם דבשניכם כדין הוא דכלך אמר פסולן כמו שאמר רבי אליעזר בקדושין ס"ם ע"א הרי זה מבד ממזר ומה דאמרינן בקדושין ס"ז ט"ג אצא בממוני שנשא מצרית אי זכר הוא שדיא בתר דידיה ואי נקנה ונו' הכי פירושא אי זכר הוא שדיא אף בתר דידיה והולד הוא ממוני וגם מצרי וים עליו לא תמשה ומשה. ונ"מ לענין ינום דאין משה דוחה לא תמשה ומשה:

והנה מה שכתבתי לעיל דממוני ומואבי ושאר פסולי קהל פוסלים בביאתם אף בביאת יבום לכאורה יש לשדות בזה נרגא דלפ"ז גם לענין חללות נימא הכי דאלמנה מן האירוסין שנפלה ליבום לפני כה"ג דמן התורה מותר ליבם ואם יבם אותו ככה"ג מתמללח היבמה בביאת היבם אע"פ שביאת מצוה היא ואם נולד בן מביאה זו לדעת הרשב"א וכד'ן דמשה דוחה לא תמשה ומותר לגמור ביאתו באופן שהיא יכולה להתעבר והולד יהיה חלל וא"כ קשה דמצדה תברא דמאי קאמר הש"ס בקדושין נדח מ"א מה לחלל שכן יצירתו בעבירה כלא יש מלל שאין יצירתו בעבירה כגון שנולד מביאת ינום של כה"ג באלמנה מן האירוסין וא"כ שפיר יליף רני יכודא בת גר זכר בקו"ח מחלל נזה שאין ביאתו ולא יצירתו במגירה ומ"מ בהו פסולה. וכן יקשה על הא דפריך הש"ס כה"ג באלמנה יוכיח מה לכה"ג באלמנה שביאתו בעבירה הא איכא למימר כה"ג באלמנה מן האירוסין במקום ינום יוכיח שאין יצירתו ולא ביאתו במבירה ומ"מ פיסל אותה וגם בתו פסולה אם נולדה מביאת יכום. ונראה לי ניישב דמללות אינו דומה לפסולי קהל דפסולי קהל שהם בכלל איש זר כס פוסלים אשה מכהונה ותרומה אף אם אין בביאתם שום מבירה כגון ביאת יבום. והטעם הוא כמש"כ לעיל דנקרא דובת כהן לא נרמז כלל דבעינן שיהא ביאת עבירה. אבל לענין חללות אינו כן דלמנין חללות בעינן או שיהא ביאתו בעבירה או יצירתו בעבירה משום דמלל אינו בכלל איש זר הואיל והוא מותר לבוא בקהל כמבואר ביבמות ס"ט ע"א דמקשה הש"ס א"ה מלל דלאו זר היא מעיקרא לא לפסול ומשני א"ק ולא ימלל זרמו בממיו מקיש זרמו לו. כריבהדיא מה שסלל פוסל אינו מקרא מבס כהן וגד רק מקרא דלא יחלל זרמו וכך קרא בביאת מגירה מיירי דהא כתיב לא ימלל זרמו וההיקש חרטו לו בביאה מרירה מיירי. ולכן לענין חללות בין לפסול את כאשה ובין לפסול את הולד בעינן דוקא שיהא או ביאתו בטבירר או יצירתו בעבירה וכיכא דחרויהו ליסנייהו אין כאשר נפסלת וגם אין בנה מלל. ושפיר מקשה הש"ס בקדושין שם מה למלל שכן יצירתו בעבירה. וכן מה לכה"ג באלמנה שכן ביאתו בסבירה דבאמת אם יבם כה"ג את אלמנה מן האירוסין לא יפסול בביאתו וגם אם נולד בן לדעת הרשב"א וכר"ן דמותר גם כגמר ביאה אינו מלל מן התורה. אבל מ"מ היבמה נפסלת מדרבנן מכהונה ותרומה הואיל דמדרבנן אסורה לכחייבם משום גזירה ביאה ראשונה אמו ביאה שניה. וכן הולד מביאה זו הוא מלל מדרבנן. וביבמות מ"ה ט"א אמרינן אף למ"ד מובד כוכבים ומבד כבא על בת ישרגי כילד כשר מ"מ פגום מיהו הוי מקו"ח דאלמנה לככייג שאין איסורה שוה בכל בנה פגום זו שאיסורה שוה בכל אינו דין שבנה פגום ושם ע"ב אמרינן והלכתא עונד כוכבים ומבד כבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש ולא מסיק דמ"מ פגום מיהו הוי (יב) ומטעם זה כתב הרא"ש דיש קצת מרבוותא שסוברים דכולד כשר לגמרי אף לכהונה. והרי"ף מסתפק בדבר זה. ולפמש"כ לעיל דלמנין סללוה כן לפסול כאשה וכן לפסול הולד בעינן דוקא שתהא ביאתו בעבירה או יצירתו בעבירה כדבר מכרים ככסוברים דכולד השר אף לכהונה אם בא עובד כוכבים סל בת ישראל הואיל ואין זה ביאת עבירה אם הוא דרך זנוח וגצינמה. ואין כאן קו"ח מאלמנה דשאני כה"ג באלמנה שביאתו בסגירה. וגם לענין מגד כבא סל בת ישראל לדעת הרמב"ם דאינו אסור מן התורה גם במבד כבא על בת ישראל הולד יהיה כשר גם לכהונה מן התורה. שוב מצאתי כן בספר בית מאיר באכ"ע ס"ד פט"ה שכתב כן ע"ש שהאריך בישוב כסוגיא ביבמות נדה מדומ בתחילה למדו חז"ל בקו"ח מאלמנה לכה"ג לפסול את הולד לכהונה ולא סתרו את הקו"ח מה לאלמנה לכה"ג שכן ביאתו כסבירה:

ומצאתי בספר המקנה בקדושין ס"ו ט"ג במשנה שם שכתב בפשיטות דכהן שיבם את כגרושה הולד חלל מדרבנן הואיל וחכמים גזרו שלא ליבם אותה. אבל מן התורה נסתפק אם היא מתמללת ואם הולד שנולד מביאה זו אם הוא חלל ומי"ש היטב שהביא ראיה מיבמות כ' מ"א דכה"ג כמייבם יבמתו מן האירוסין דלא נתחללה בביאת היבום מן התורה והוא כדין שכבן שנולד מביאה זו אינו מלל מן מן התורה. וכן נראה לט"ד מוכס מסוגיא דקדושין כנ"ל מ"ח ט"א. ולפי זה מה שמבואר ביבמות נ"ס ע"ב דיבמה שנפלה לפני חלל דאינה אוכלת בתרומה משום דמשתמרת לביאה פסולה צ"ל כמש"כ לעיל דזה הוא משום דיצירתו בעבירה. או כמש"כ הואיל ומשחמרה לביאה שניה שאיו בה ינום: (יג)