ערוך לנר/יבמות/קח/ב

ערוך לנר יבמות קח ב

דף ק"ח ע"ב

בגמרא כגון ששלשה בגטין. ק"ק הא במתניתן לא קתני אלא ב' פעמים גט וא"כ עיקר חסר מן הספר ועוד אי סמך אזה הכלל דמרבה גטין אחרים ב' פעמים דנקט ל"ל לא ליתני אלא גט א' וי"ל לפי מה דאמרי' לעיל (ס"ד:) דפליגי רבי ורשב"ג דלרבי שני פעמים הוי חזקה ולרשב"ג בג' פעמים דוקא ומסקינן שם דבמילי דאיסורא הלכה כרשב"ג ובמילי דנפשות כגון נישואין ומלקות הלכה כרבי והשתא י"ל דמתניתן דלא קתני רק ב' פעמים גט כרבי אתיא אבל עולא נקט פסק הלכה אליבי' דידן דפסקינן במילי דאיסורא לא הוי חזקה אלא בשלשה פעמים ועוד כיון דרבנן הוא לא הוי חזקה רק בג' פעמים לדידן כמו בוסתות וכמו שכתב הרשב"א לעיל (שם), ואולי יש לבאר בזה פי' התוספות (ד"ה כגון) שמהרש"א הניח דבריהם בצ"ע, אבל לפענ"ד אפשר לומר דהנך תיבות לרבי אלעזר הוספת תלמיד טועה הם או צריך להיות לעולא וקושיתם היא מה שהקשינו כיון דג"פ לא כתיבי וע"כ מרבינן בזה הכלל א"כ אפי' ב' פעמים לא לנקוט ועל זה תרצו דקמ"ל דב' פעמים לא משוי כגדולה מדהוצרך לנקוט זה הכלל לרבות עוד פעם ד' אכן לפי מה שכתבנו בלאו הכי מתורצת קושיא זו:

עצינו במחיר יבואו. במהרש"א ח"א מפרש עצינו לשון עצה ולפ"ז הל"ל עצתינו אכן בפשיטות י"ל דכמו דתורה אקרי מים כמו דכתוב הוי כל צמא לכו למים כן אקרי עץ כדכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה ודרש מימנו בכסף שתינו אר"ע דהוי דוגמת מים שהוא לפנינו ואין יכולים לשתות אלא בכסף מפני שאחרים החזיקו בו וכן הי' ר"ע שהי' אצלם אבל חבוש בבה"א ועצינו במחיר יבואו דרש אריב"ב שהוצרכו להביא תורתו ממרחק מנציבין שהי' רחוק מארץ ישראל כמש"כ התוספות בפסחים (ג':) ושייך בזה לשון יבואו:

שכרו שני בני אדם. י"ל למה במעשה ראשון אמר שכרו אדם א' וכאן שינה ואמר שני בני אדם, הן אמת שברי"ף ורא"ש כתוב הגירסא גם הכא שכרו אדם א' אבל בכל גמרות שלנו גרס הכא שני ב"א, ולענ"ד אפשר לומר דהנה באמת יש לדקדק למה שלחו גם לריב"ב בנציבין לדרך רחוק אחר שכבר הורה להם ר"ע וכי לא די להם בפסק ר"ע ובפרט בשעת הסכנה וכן מצינו לעיל (דף ק"ה) ששאלו לר"ע בבית האסורים על מי שחלץ בינו לבינה ולא נזכר ששאלו עוד גם לאחר, אבל י"ל דהנה גבי מחזיר גרושתו כתוב לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה וגו' ולא תחטיא את הארץ אשר ד' אלדיך נותן לך לרשתה הרי אף שחובת הגוף הוא שנוהג גם בח"ל מכ"מ החמיר הכתוב ביותר בא"י כדכתיב ולא תחטיא את הארץ וכן כתב הטור כי זה לחטאים גדולים עכ"ל וידוע דר"ע הי' בא"י ולכן אחר ששלחו לר"ע ואסר לא ידעו אם החמיר רק בא"י ששם יש חשש יותר וצריך לעשות גדר גם בקטנה או גם בח"ל ועל כי בדרך סכנה הי' לשאול ממנו בבית האסורים כדאמרינן לעיל (דף ק"ה) בתוס' מהירושלמי לכן אחר ששאלו מר"ע ואסר שלחו שוב גם לריב"ב שהי' בנציבין שהוא בח"ל כמש"כ התוספות בפסחים (דף ג') לשמוע אם גם בח"ל יאסור, אכן זה דוקא שייך במעשה הראשון אבל במעשה השני שלא הי' מדין מ"ג אלא מדין אם תמאן ותתייבם ובזה פשיטא שאין חילוק בין א"י לח"ל שפיר יקשה למה שלחו לריב"ב אחר שהורה ר"ע ולכן קאמר ששכרו שני ב"א דהיינו מיד מתחלה שלחו גם לריב"ב קודם שהורה ר"ע מפני שלא ידעו אם יצלח בידם לשמוע הוראה מר"ע כי בסכנה גדולה הי' כנ"ל:

ותתייבם צרתה. עיין במהרש"א שטרח ליישב הגירסא דגרסינן צרתה ושהשאלה היתה שתמאן בשני דלא ליהוי צרתה צרת שניי' ותתייבם וכתב שבטעות נשמט מרש"י תיבת צרתה, ולענ"ד אי אפשר לפרש פי' רש"י כך דהא כתב בפי' מהו שתמאן בנישואין הראשונים שלא תהא שניי' לו ולפי' מהרש"א הל"ל מהו שתמאן בנישואי שני שלא תהא צרת שניי' גם כבר הקשה המפרש בירושלמי על פי' זה דהא פסקינן דצרת שניי' או חולצת או מתייבמת וא"כ למה לה למאן ואף שהוא כתב שם דבטור וש"ע דהביא כפי' המהרש"א דצרתה חולצת ולא מתייבמת יש ט"ס לענ"ד ל"צ לומר כן דהטור הביא הדין בהיתה נשואה מקודם לאחיו מאמו או לאחי אמו כמבואר בדבריו שם וא"כ מה דנקט דצרתה חולצת ולא מתייבמת משום נשואה לאחיו מאמו נקט שהיא צרת ערו' אבל לענין צרת שניי' סמך אמה שכתב בסימן שאחריו דאפילו בגדולה מתייבמת וכש"כ שדברי ש"ע אתיין שפיר שהביא רק נשואה לאחיו מאמו ודברי ב"ש שם שרצה להגי' אחי אמו צ"ע, וא"כ ל"צ למה שנדחק המפרש ביישוב דעת הטור אבל שיטת המהרש"א צ"ע:

ודע שלפי דברינו ע"כ צ"ל דהאבעי' היא אי חמאן בנשואין של אחי אמו שקדמו לנישואין שלו וא"כ כי פשיט דאין מיאון לאחר מיתה לא ידעינן רק מיאון לאחר מיתה כהאי גוונא שבתוך כך כבר נשאת לאחר:

ובהכי מיושב מה שהקשה הנימוקי יוסף והריטב"א והוא מהרי"ף מעולא לעיל דס"ל דממאנת לזיקתו דהשתא לפי' רש"י א"ש דמה שממאנת לזיקתו היינו בנישואין שהיו עתה אבל הכא איירי מנישואין שקודם:

בתוספות ד"ה אלמא. והוי כמו שזנתה אחר הקידושין. לולא דבריהם הי' אפשר לומר לפענ"ד דמה דקתני כל שיוצאת ממנו בגט אסורה לחזור לו אינו מפני המיאון שאחריו אלא מפני הגט שאחריו דהא במתניתן איירי שנתגרשה משנים וא"ל הא סתמא קתני דמשמע גם לשני שנתגרשה אסורה לחזור לו ובו לא הי' גט אחריו לפי סדר המשנה דז"א דא"כ למה תהי' אסורה לשני הא לפי סדר המשנה לא הי' נישואין אחריו כלל אע"כ דאיירי שאח"כ נשאת לאחר ומיאנה לאחר וגירשה אלא שלא חש להאריך עוד ולחשוב כי רוכלא, וא"כ לעולם י"ל מה שאסורה לחזור למגרש אינו משום מיאון שאחריו אלא משום גט שאחריו ומכח זה יש להוכיח נגד דעת התוספות דע"כ לא חשבינן ע"י מיאון כזנות בעלמא דא"כ יקשה מה פריך לקמן אלא אי קשיא דחברי' אדחברי' קשיא דדלמא מה דמיאנה מותרת לחזור לו היינו משום דהוי כזנות בעלמא משא"כ בסיפא שאסורה לחזור למגרש הראשון משום גירושין דשני אע"כ דלא חשבינן יוצאת במיאון כמזנה כיון דאית לה קידושין וכתובה וכדאמרינן (ריש פרקין) והסברא דמיאון מבטל גט היינו דמיאון מגלה עלה דקטנה היא ומבטל גט וכמו שכתב הסברא רש"י לעיל, שוב ראיתי בשו"ת הרשב"א (סי' אלף קצ"ז) שמפרש הכי דמוכיח דע"כ לא חשיב כזנות דאי חשיבה כפנוי' א"כ גם גרושה אינה ע"ש:

בד"ה אזיל ומשבש. כיון דליכא למיחש למידי לא גזרינן. פי' כיון דליכא איסור מחזיר גרושתו כמו שפי' מהרש"ל וכן הוא בתוספות הרא"ש, והא דלא ניחא להו במה שתירץ רש"י אקושיא זו דבכל היוצאת במיאון לא שייך חשש דאזיל ומשבש דמסתמה פייסה ולא איפייסה דזה לא שייך רק לסברת התירצן דמתרץ הא כבר שיבשא וכו' אבל לסברת המקשן דלא הי' סובר כן אכתי יקשה אמאי מקשה מבעלת גט דוקא ולכן הוצרכו התוספות לתירוצם, ויש ראי' לזה מדברי הריטב"א שכתב כשני הפירושים שעל המקשן כתב כדברי התוספות דכאן ועל התרצן כתב כדברי רש"י:

בד"ה לאיסור כרת. איסור כרת דאשת איש. הא דלא הקשה ריב"ן אפי' זה ומביא ראי' לפירושו ממה דקרי לאיסור א"א איסור כרת ולא איסור מיתה י"ל משום דלעיל ד (צד.) נקט ג"כ הך לישנא איסור כרת התרת איסור לאו לכש"כ ושם ע"כ קאי ג"כ על אשת איש בין לפי' רש"י בין לפי' התוספות שם:

בא"ד. ולאו קושיא היא דמה"ט. לענ"ד יש לישב דעת הריב"ן לפי מה שכתבו התוספות לעיל דהוי מצי להקשות גם מסיפא דאמאי אסורה ליוצאת ממנו בגט אם מיאנה באחר הא מיאון הוי כמו זינתה אלא ניחא להקשות מרישא לסיפא, וצ"ל הא דבמסקנא א"ש היינו טעמא דמשום דמשבש לא אמרינן דמיאון מפקיע קידושין לגבי' דידי' וכמו שכתב המהרש"א שם, והשתא שפיר הקשה הריב"ן על פי' רש"י מאי מקשה איסור כרת התרת וכו' הא י"ל דבשלמא איסור כרת דהיינו לינשא לשוק לאחר מיאון שפיר התרנו דמיאון גמור הוא דלא שייך שבוש אבל אתה אומר דמהני מיאון שתנשא לו זה לא נתיר דאיכא שבוש ולא חשיב מיאון להפקיע הקידושין, וא"ל הרי לגבי' דידי' בלא איסור לאו איכא ג"כ איסור כרת דא"א די"ל דאיירי שמת בעלה השני שיצאה ממנו במיאון זהו י"ל לישב קושית הריב"ן דס"ל כשיטת התוספות דלעיל, אבל מכ"מ יש לישב שיטת רש"י ג"כ די"ל דלא ס"ל כדעת התוספות דלעיל דמהני סברא דמשבש דלא יחשב מיאונה מיאון להפקיע הקידושין והא דאסורה ליוצאת ממנו בגט אינו משום מיאון שאחריו אלא משום גט שאחריו וכמו שכתבתי לעיל. אכן לפי מה שכתבתי שם בלא"ה מתורץ קושית התוספות על הריב"ן דע"כ מוכח הסוגיא דלא חשבינן יוצאת במיאון כמזנה וכן נראה מדברי רש"י כאן שכתב ולא הוי גוטא כלום עכ"ל והרי לשיטת התוספות אפילו הוי גיטי' גט מכ"מ מותרת לחזור לו כיון דלא נשאת רק זינתה אע"כ דפשיטא גם לרש"י דמיאון לא עשאה כמזנה ואפילו הכי יש לישב דעת רש"י מקושית הריב"ן דמדמה כיון דיוצאת ע"כ אמרינן דמיאון גלי אקדושין שלה דקטנה היא א"כ דלענין מחזיר גרושתו נימא כן:

בא"ד. כך אסורה לאחיו. לכאורה אין זה קושיא על הריב"ן דהא גם להך לישנא אכתי איסור כרת התרת מה שהוא מותר כאחות אשתו, ואפשר דהתוספות סברו כמו שגזרינן אחיו אטו הוא כמו כן גזרינן אחותה אטו היא, אבל מכ"מ י"ל דדעת הריב"ן כמו שכתבו התוספו' גופא במקום אחר דאין לדמות גזירות חכמים זו לזו אלא במקום שהש"ס מדמה אותן, גם בפוסקים לא מצאתי דין זה דאף דהביאו דאסורה לאחיו ולשאר קרוביו כלישנא בתרא דרב יצחק מכ"מ לא הביאו דהוא אסור גם בקרובותיה מטעם הך נזירה וא"ל דיאסר באחותה דמשבש לה שתמאן למען יכול לישא לאחותה די"ל דלא שייך משבש אלא היכי דמגיע לה הנאה ג"כ שישאוה, ועוד י"ל לדעת הריב"ן דס"ל דלישנא בתרא דרב יצחק לרב קאמר והוא באמת ס"ל דלאיסור כרת לא הותר ולכן ל"ק עליו מק"ו דר"י בר"י ורק ר' ישמעאל הוי ס"ל כן דלא ס"ד דנימא גזירה אחיו אטו הוא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף