טורי אבן/ראש השנה/כח/א

טורי אבן ראש השנה כח א

דף כ"ח ע"א

למימרא דסבר רבה שמע מקצת תקיעה וכו'. ק"ל הא שמע מקצת ל"ד לכמע מקצת בבור דהתם אותו מקצת גופי' דבבור זמן חיובא הוא לעומדים בבור אבל שמע מקצת תקיעה לחוד דמי לשמע מקצת קודם שעלה עה"ש וגרע מיני' דהתם מ"מ שמע כולה אלא ביון דלאו בזמן חיובא שמע ל"י. כ"ש היכא דלא שמע תחילתו או סופה דאידך מקצת לא שמע כלל לא כ"ש דלא יצא ואפ"ת דהא דדייק דסבר רבה בשמע תחילתה או סופה סגי לאו למימרא דלא שמע לאידך מקצת כלל א"ו ששמע לכולה. אלא שמקצת שמע בענין שאיי"ח כגון מתעסק כדלקמן דהשתא דמי שפיר לשמע מקצתה בבור דשמע בזמן חיובא ול"ד למקצתו קודם עה"ש דלאו זמן חיובא הוא מ"מ קשה מאי פריך מתקע בראשונה תסלק לי' בתרתי א"כ ראשונה ה"ל שמע תחילתו בלי סופו כלל והשני' ה"ל שמע (סופר) [צ"ל] בלא תחילתו כלל והא בהא אפי' רבה מודה דל"י מק"ו דמקצתה קודם עש"ה הלכך נ"ל דמכאן ראיי' דשמע מקצת תקיעה קודם עה"ש דל"י לרבה וכן בשמע מקצת תקיעה בבור דלמסקנא ל"י אפי' אי איכא שיעור תקיעה במקצת שלאחר עה"ש או במה ששמע חוץ לבור אע"ג אי לא ששמע אלא זה בלבד הי' יוצא כיון שיש בה שיעור תקיעה אפ"ה כיון שהאריך בה יותר מכשיעור כולה חדא תקיעה אריכתא והיא וכיון דמקצתן לאו כלום אידך נמי אינו כלום. מיהו למאי דס"ד השתא דמחלק רבה בין תקע מקצתה בזמן חיובא כגון בבור דיצא ובין תוקע שלא בזמן חיובא למקצתה דהיינו קודם עה"ש דל"י דהאי דשלא בזמן חיובא מגרע אותו של בזמן חיובא אע"פ שיש בו לחוד כשיעור תקיעה משא"כ אם המקצת בזמן חיובא אלא שהוא בגוונא שא"י כזה כגון מקצתו בבור שאין אותו מקצת מגרע לשיעור תקיעה שכהוגן והשתא כ"ש היכי דלא שמע אלא מקצת תקיעה ויש בה כשיעור אע"ג דלא שמע התו' דל"ל בה דהשתא בשמע מקצתו בבור דהתוספת שמע בפסול דבכה"ג בשמע שלא בזמן חיובא מגרע התוס' את של זמן חיובא אפ"ה אין התוס' הפסול בזמן חיובא גורע לשיעור תקיעה ששמע בהכש' אע"ג דאיכא שמיעת פסול עמו. כ"ש היכא דלא שמע אלא מקצת תקיעה דאפי' אי שמע לכולו אין כאן צד פסול כ"ש דאין התוס' שלא שמע מעכב על השיעור ששמע ועוד נ"ל דבע"כ הא דשמע מקצת תקיעה קודם עה"ש וכן מקצתה בבור למסקנה דל"י היינו אפי' יש באותו מקצת של הכשר שיעור תקיעה דאי בדליכא שיעור תקיעה אלא בין הכל אדק"ל ארבה מהא דתקע בראשונה הא בע"כ דתקע בראשונה בדתקע שיעור תקיעה דאל"כ לאו כלום הוא וכיון דמשך בשני' כשתים ה"ל פי שני' כשיעור תקיעה. אדק"ל לרבה לדידן נמי תקשה דהא אכתי נשאר בכל א' כשיעור תקיעה למאי דלא אסיק המקשה השתא דפסוק' תקיעה מהדדי ל"פ:

ועוד ק"ל גבי ב' חצוצרות מן הצדדין קא' למימרא דב' קלא משתמעי ומשני להכי מאריך בשופר ודייק למימרא דאי שמע סוף תקיעה וכו' ופריך מהא דתקע בראשונה ומהתוקע לתוך הבור. ומש"ה הדר בי' ומאי קושי' דילמא שופר מאריך כש"ת דאחר הפסק חצוצרות א"ו אפי' כה"ג ל"י. ועוד מצידה תברא דהאיך אפשר לומר דס"ד דלרבה בשמע מקצת תקיעה דיצא בדלית בי' כש"ת הא תקיעה צריכה שיעור כדתנן לקמן ספ"ד (דף לג) אלא ע"כ לרבה נמי ל"י בשמע מקצתו אלא בדאית בה ש"ת ומיני' לדידן אפי' בכה"ג לי':

וכ"ת לפי"ז מאי פריך מהתוקע לתוך הבור אמאי ליפק בתחילת התקיעה מקמי דלא ליערבוב קלא והא בע"כ ערבוב קלא בא קודם שתקע שיעור תקיעה דהא מתני' פסק ותני התוקע לתוך הבור וכו' ל"י. ומי לא עסקינן אלא בדתקע ש"ת מצומצם ואפ"ה ל"י אלמא ערבוב קלא בא קודם שיתקע ש"ת. א"כ לרבה נמי ניחא דע"כ ל"ק רבה דבמקצת תקיעה נמי יצא ודייקינן לה מדאמר רבה שמע מקצת תקיעה בבור וכו' דיצא אלא בדאיכא במקצת ששמע בבור ש"ת אבל במתני' דליכא ש"ת מקמי דלערבוב קלא מודה רבה דל"י. לק"מ דודאי מתני' פסק למילתא ומיירי בין תקע ש"ת מצומצם בין האריך הרבה יותר מש"ת ובכולן פסיק ותני אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע ל"י. ומשמע אפי' בתקע יותר מכשיעור ושמע כש"ת לקול שופר ובהמותר הוא דשמע לקול הברה אפ"ה לא יצא אע"ג דשיעור תקיעה הי' קול שופר וע"ד דפי' לעיל והיינו דלא כרב'. ולמאי דפי' א"ש דלמסקנ' מוקי לה להא דרבה בתוקע ועולה לנפשיה. והשתא תקשה אדמפליג רבה בין שמע מקצת קודם שעה"ש לשמע מקצת בבור ליפלוג בדידי' בין שמע מקצת בבור ובין תוקע לנפשי' א"ו משום דהא דשמע מקצת קודם שע"הש מיירי אפילו במקצת שלאחר ע"הש שהיה תקיעה אפ"ה ל"י. וזה נלמוד מדברי רבה גופי' דאי בדליכא ש"ת אלא בין הכל פשיטא דל"י אלא ע"פ מיירי בדאיכא שיעור תקיעה בשל אחר שע"הש אפ"ה ל"י ואי אשמעינן כולה מילתא בתקיעה שבבור ה"א דרישא דשמע מקצת תקיעה בבור דל"י מיירי בדליכא אלא שיעור תקיעה בין הכל אע"ג דמילתא דפשיטא היא ה"א משום סיפא נקיט לה דקמ"ל דל"ג לדילמא מפיק רישי' אבל השתא דנקיט מקצתו קודם שע"הש דהוי רישא וסיפא תרי עניני ל"ש לומר דנקט רישא משום סיפא ורישא מיירי בדליכא אלא ש"ת בין הכל דא"כ מאי קמ"ל א"ו אפי' בדאיכא ש"ת בשל אחר שע"הש אפ"ה ל"י:

כי קאמר רבה בתוקע ועולה לנפשי'. וק"ל א"כ למה שני לי' רבה לאביי לחלק במקצת קודם שע"הש למקצת בבור משום דהתם לאו זמן חיובא הוא כלל והכא מקום חיובא הוא כיון דמיירי בתוקע ועולה לנפשי' ת"ל דכל התקיעה היתה כהוגן. ודוחק לומר דה"ק הכא מקום חיובא הוא וכיון דתוקע ועולה לנפשי' ה"ל כל התקיעה במקום חיובא דא"כ לה"ל לחלק התם לאו זמן חיובא כלל הכא מקום חיובא דמשמע דמחלק לה"ט דהתם באותו שעה ליכא זמן חיובא כלל אבל הכא זמן חיובא הוא ואע"פ שמקצת שבבור לאו ממקום חיובא שמע הא כיון דתוקע ועולה לנפשי' כל התקיעה במקום חיובא היתה:

ונ"ל דלמסקנא זו לא הקשה אביי לעולם להאי מ"ש דלעיל ולא אהדר לי' רבה הכי וכהג"מ בכמה מקומות ואחד מהן בפ"ק דבכורות [ד"ד] גבי פלוגתא דר"י ור"ל בקידשו בכורות במדבר דאקשי' לי' ר"י לר"ל כמה קושי' ולבסוף מסיק דלכ"ע קידשו ופליגי אי פסקו או לא פסקו ולפ"ז לא אקשה ר"י לר"ל מעולם להני קושי' דהתם. וכמ"ש התוס' שם:

בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא. וטעמא משום דס"ל מצוה להנות נתנו וה"ט דרבא מקמא דהדר בי' וה"נ ס"ל לאביי בפ"ב דנדרים דא' התם הא דאמר הנאת סוכה עלי' הא דא' שבוע' שלא אשב בסוכה א"ל רבא וכי מצוה להנות נתנה אלא א' רבא הא דא' ישיבת סוכה עלי הא דא' שבוע' שלא אשב בסוכה והא דרבא אמרה לבתר דהדר בי'. וק"ל הא תנן בפ"ב דמעילה [דף יב] ערבה לא נהנין ולא מועלין ר"א בר צדוק אומר נוהגין הי' הזקנים שנהנין ממנו בלולביהן ופי' התוס' ערבה שהי' מקיפין המזבח נהנין הי' מהם הזקני' בלולביהן דסבר מצוה לאו להנות נתנו והשתא תקשה להני אמוראי דס"ל מצוה לה"נ. ודוחק לומר דת"ק דא' לא נהנין פליג אדר"א דס"ל מצוה לה"נ ומ"מ לא מועלין משום דלא קידשו כדפי' התוס' דא"כ לא הי' רבא מתמה אאביי כ"כ וכי מצוה להנות נתנו אדרבה דאביי עדיפא דא' כרבנן ורבא הוא דא' כיחידאי ודוחק לומר כיון דאפי' לת"ק לא מועלין ע"כ הא דלא נהנין אינו אלא מדרבנן ובמקו' מצוה ל"ג רבנן ליתא הא כל דתיקן רבנן כעין דאוריית' תיקן כדאמר בכל דוכתא והרמב"ם בפ"ה [מה"מ] כתב ערבה הגדילה בשדה הקדש לא נהנין ול"מ ולא פי' מ"ש משאר כל אילנות שמועלים בהם כדתנן התם ובפי' המשנה ביאר דבריו שכתב וכשצומחות ערבה בשדה הקדש הואיל ואינן נמכרות ואינן ראוי' לשום דבר לא נהנין ולא מועלין. וא"י מה הוא זה הא אמר' בכמה מקומות צריפי דאורבני שהי' מכסין גגותיהן בענפי ערבה וגם מצינו סלם של נצרים של ערבה קלופה וגם ראי' להבעיר כדא' בספ"ק דשבת ועוד שראוי' למכור לצורך ד' מינים של חג. ומ"מ לפ"ד טעמא דר"א דנהנין בלולב משום דמצוה לאו ל"נ ואכתי תקשה הא דאמרן אבל הראב"ד כ"ע בהשגת זה שיבוש של"נ במשנה אלא על אותו ערבה של אותו מקום שהיתה למטה מירושלים שיחדוהו לשם מצוה ולפי' נ"ל הא דלא נהנין אעפ"י שאין כאן צד הקדש מ"מ הרחיקו כל אדם ממנ' שאם הי' נהנין היו מכלין את הכל ולא הי' מצוי לערבה של מקדש בחג ומ"מ בלולביהם הי' נהנין הזקנים לר"א דדבר מועט הוא ויש לו קצבה ופי' זה יתכן ועק"ל הא בפ"ד דנדרים תנן גבי מודר הנאה ומלמדו מדרש הלכות והגדות וטעמא משום דלא מהני לי' מידי דאסור לטול שכר לימוד כדמפ' התם בגמ' ופי' הר"ן דאע"ג דמהני לי' במה שמלמדו. מצות לאו ל"נ. והשתא תקשה למאן דס"ל ל"נ אמאי מלמדו. וי"ל כיון דאסור ליטול שכר לימוד והכל חייבין ללמוד בחנם אין זה הנאה במה שזה מלמדו בחנם דאם לא ילמדנו המודר זה ילמדנו אחר. ולפ"ז הא דבשופר של שלמים אם תקע ל"י לר"י היינו דאין לו שופר א' אלא זה של שלמים דיש כאן הנאת מצוה דא"א לו לצאת י"ח אלא בהאי של הקדש ובהכא א"ש גי' הספרי' שופר של ע"ז אם תקע יצא דגרסי אמר ר"י דאע"ג דס"ל בשופר ש"ש דל"י משום דהאי מיירי בדליכא שופר אחר אבל האי דשל ע"ז מיירי בדאיכא שופר אח' ואפ"ה בשל עיר הנידחת ל"י דכיתות' מיכתת שיעורא ושופר בעי שיעור ודומה לזה מצינו בפ"ג דסוכה [דף ל"ג] גבי ענביו מרובות מעליו דאין ממעטין בי"ט דמתקן מנא להכשירו ללולב ואי אית לי' הושענא אחריתא ממעטי לראב"ש דהשתא אין כאן תיקן דהא אפשר לו באחרת ובהכי א"ש הא דתנן בפ"ג דסוכה [דף כ"ט] של אשרה ושל עיר הנידחת פסולה ופריך והא' רבא לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל כשר ומשני הכא באשירה דמשה עסקינן דכתות' מכתת שיעורא דיקא נמי דקתני דומי' דעיר הנידחת ש"מ והשתא לר"י תקשה למה תנן אשירה דומי' דעה"נ למימרא דדוקא אשירה של משה פסולה ות"ל דאפי' אשירה דעלמא נמי פסולה כיון דמצות להנות נתנו א"ו כדפרי' דהיכא דיש לו שופר אחר אפי' לר"י יוצא בשופר של שלמים וה"ה אם יש לו לולב אחר שאינו של אשירה מטעמא דהנאה ל"ל בה מ"מ משום כתותי שיעורא דעה"נ ודאי פסול מש"ה קתני דומיא דעה"נ דאין לו ביטול דאפי' ביש לו לולב אחר פסול מה"ט דכתותי. ומיהו למאי דפי' התוס' התם דהאי דרבא דא' אם נטל כשר מיירי באשיר' שלא נטעה מתחילה לע"ז ואפי' דישראל וכרבנן בפ"ב דע"ז דשרי בהנאה ובמתני' בנטועה לכתחילה לע"ז והיינו אשירה דמשה ובהאי מוקי רבנן לקרא דואשיריה' תשרפון בלא"ה ניחא ואפי' לר"י הא דנקט אשירה דומיא דעה"נ דקמ"ל דמיירי מאשירה של איסור הנאה דומיא דעה"נ וה"ט דפסול משום דמצוה ל"נ ולאו משום כיתותי שיעורא. מיהו כד מעיינת הטיב אאל"כ דכל היכא דאפשר לי' להנות הנאה זו מדבר היתר אפי' באיסור הנאה ש"ד דתמה ע"ע אטו אם יש לו בשמים של התר בידו לשתרי לו להריח משל א"ה הא וודאי לא והא בסמוך א' רבא גבי מודר הנאה מחבירו דמזה עליו בימות הגשמים מה"ט דמצות לאו ל"נ הא לא"ה אסור והא שכר הזאה נמי אסור ליקח כדאמר בס"פב דקידושין (דף נח) ול"א כיון דאסור ליקח שכר הזאה ימצא אחר שיזה עליו בחנם ול"ד להא דהדס דאם יש לו אחר דאין בו משום מתקן מנא דש"ה כיון דיש לו אחר ויכול לצאת בו י"ת אין בזה תיקון מנא כלל אבל הכא אע"ג דיש לו אחר ואפשר לו להנות הנאה זו מן ההתר אפ"ה אם נהנה מן האיסור הא נהנה מא"ה והאי דק"ל מפ"ד דנדרים יתבאר שם יותר בחי':

שלמים דלאו בני מעילה נינהו. ק"ל הא דהיכי דתקע באיסור לא יצא ע"כ ה"ט משום דה"ל מצוה הבא בעבירה וכדאמר ברפ"ג דסוכה [דף ל] דמה"ט לולב הגזול וכן קרבן הגזול פסולין והא הקשה התוס' התם בפ"ק [דף ט] דנ"ל דסוכ' גזולה פסולה מחג הסוכת תעשה לך וכן ציצית גזולין פסולין דכתיב ועשו להם משלהם דל"ל קרא ת"ל משום מצוה הבאה עבירה ותי' דטעמא דמה"ב אינו מה"ת אלא מדרבנן והשתא הא כיון דמה"ת יצא אפי' בתוקע בעולה באיסור בע"כ מעל כיון דיצא מה"ת והשתא מאי ק"ל לרבא אימת מעל לבתר דתקע וכו' וכי פסקא דר"י לא מיירי אלא בתקע כמנין תקיעות של תורה בצימצום אדרבה אורחא דמילתא לתקוע יותר כדא' בפ"ק (דף טו) למה תוקעין וחוזרין ותוקעין כדי לערבב השטן ואע"ג דבחבר עיר איירי דחוזר ותוקעין על סדר הברכות א"ל דר"י נמי איירי מחבר עיר. ועוד דאפ"ת דלא תקע אלא כמנין המפו' במתני' לקמן בפ"ד שהן שלש של שלש הא איכא לקמן מד א' מה"ת וב' מד"ס וא"ל דר"י כוותי' ס"ל וכי תקע כמנין של תורה יצא מה"ת וכיון שיצא מה"ת אע"פ שלא יצא מדרבנן ודאי מעל דהא נהנה לצאת י"ח של תורה וכי הדר תקע של ד"ס אפי' לא תקע אלא ג' של ג' ג' כמנין המפו' במתני' כיון דתקע של תורה הא מעל כיון דנפק מה"ת וכי תקע אידך ב' של ג' ג' בהתירא תקע כיון דמעל כבר בשלש ראשונות שתקע והשתא תעלה לו תקיעת של ב' פעמים של ג' ג' לתקיעת של תורה שאין בהן משום מה"ב דכבר נפיק לחולין בתקיעת של ג' ראשונת וע"י יי"ח תקיעת של תורה אפי' מדרבנן הואיל ותקע להו בהתירא ואי משום דראשונה הי' במה"ב הא תעלה לו לתקיעת של ד"ס דלא איכפת לן בהן משום מה"ב דר"י כשמואל רבי' ס"ל דא' התם בפ"ג דסוכה דבי"ט שני יצא בגזול דבדרבנן ל"ל בה משום מה"ב כמו שפי' התו' התם ואע"ג דהשתא קדים להו תקיעת של ד"ס לתקיעת של תורה ל"ל בה. ולא עוד אלא דהקדמה זו אינו אלא מדרבנן דגזרו בשל תורה משום מה"ב אבל מה"ת דל"ח למה"ב יצא י"ח בראשונה. נמצא יי"ח תקיעת של תורה מה"ת קודם לשל ד"ס ואין כאן הקדמה של ד"ס על של תורה דה"ל כולה מילתא דרבנן ואיך אתקיף רבא לר"י אימת מעל לבתר דתקע וכו' ומשוי לי' טועה מתוך דברי עצמו מיני' ובי' הא י"ל דס"ל כדפי'. ואע"ג דלמ"ד ב' מה"ת וא' מד"ס בתוקע שיעור מצומצם של ג' ג' דמשנתינו אין וי"ח של תורה אלא אחר שתקע ב"פ של ג' ג' ובאותו שעה הוא דמעל וכי הדר תקע פעם ג' ג' תקיעו' ודאי לא יצא מדרבנן את של תורה משום מה"ב דב' פעמים של ג' הראשונות דתקע להו באיסור' ואין כאן של היתר אלא ג' של פעם אחת ואנן ב' מד"ת בעינן וכ"ש למ"ד כל הג' של ג' מה"ת דפריך רבא שפיר אבל מנ"ל להקשות דילמא ר"י כמ"ד אחת מה"ת ס"ל ובשלמא א"א דטעמא דאין יוצא ידי חובת מה"ב מה"ת א"ש דאפי' תוקע כל היום בשופר של עולה לא יצא י"ח. דאי אמרת יצא ממילא עבר עבירה דמעל מפני הנאת מצוה לר"י דס"ל מצות להנות נתנו וה"ל מה"ב. מש"ה אמ' דלא יצא וממילא לא מעל ולא עבר דהא לא עשה מצוה ואין כאן הנאה משל הקדש אבל כיון דטעמא דמה"ב דל"י אינו אלא מדרבנן וכדברי התוס' ודאי קשיא הא דאמר:

וי"ל היכי אמ' דטעמא דמה"ב מה"ת ל"ל בה ה"מ היכי שהעבירה נעשית ונגמרת כבר והיא גורמת למצוה שבא ע"י לאחר זמן כגון סוכה וציצית גזולין דאפ"ת דאיי"ח המצוה בגזל זה אפ"ה אין עבירה מתוקן ע"י זה דבין יי"ח בין אינו יי"ח ע"י גזל זה מ"מ לא נתרבה ולא נתמעט איסורא של גזל זה משא"כ בתקיעת שופר של עולה אין איסור זה של מעילה נעשית ונגמרת אלא ע"י מצוה זו של תקיעה. דהא אי אמרת דא"י בת"ש זה ממילא אין כאן איסור מעילה דהא אין כאן שום הנאה אלא הנאת מצוה הגורמת לאיסור מעילה וכיון דאיי"ח ליכא הנאה וממילא מעילה ליכא וא"א ולבא לידי איסור מעילה אא"כ תאמר שיצא ואז איכא הנאת מצוה וממילא חל איסור מעילה דהא נהנה מן ההקדש נמצא המצוה וקיומה היא הגורמת להביא לכאן איסור זה של מעילה מש"ה אינו יוצא י"ח וממילא לא רכיב עליה איסור זה של מעילה וה"נ בשופר של שלמים נמי לא רכיב איסור גרידא שנהנה מן ההקדש אא"כ תאמר דיי"ח של תקיעה דאם לא יצא אין כאן הנאה וממילא אין בו איסור של נהנה מן ההקדש. ול"מ לרבא גופי' דאמ' בפ"ק דתמורה (דף ד) כל מילתא דאמר רחמנא לא תעבד אי עביד לא מהני אלא אפי' לאביי דאמ' התם מהני היינו דווקא היכי שאין האיסור בא ע"י המצוה ואין תלויין זה בזה. דאפ"ת דלא מהני אפ"ה איסורו דעביד עביד כמו כל הני דמייתי התה כמו התורם מן הרע על היפה דרחמנא אמר חלבו אין גרוע לא וכן תורם ממין על שאינו מינו דרחמנא אמר כל חלב תירוש וכל חלב יצהר תן חלב לזה וחלב לזה כדאמר' התם. דאפ"ת דלא מהני אפ"ה עבר אמימרא דרחמנא דהא בהדיא אזהיר עלה קרא מש"ה ס"ל לאביי התם שמהני אבל הכא בתוקע בשופר של עולה ושלמים דלא אזהיר רחמנא להדיא שלא לתקוע בהן אלא דאזהיר שלא להנות מן ההקדש אלא דממילא האיסור בקיום המצוה תליא והשתא אי אמרת דל"י אין כאן איסור כלל אא"כ תאמר שיצא יש כאן איסור וה"ל מה"ב וכ"ע מודו בכה"ג דלא מהני ואינו יוצא י"ח. ודע די"מ דמה"ב מה"ת אינו יוצא י"ח וכאן לא באתי אלא לישב שימעתין לשיטת התוספת:

[אבני שהם] הדר אמר רבא אחד זה וא"ז יצא. דהא משמע וודאי דע"כ לא פליג רבא עלי' דר"י אלא בדיעבד דסבירא לי' לר"י דבשל שלמים אם תקע לא יצא ולרבא יצא אבל בלכתחילה מודה לי' דלא יתקע וכדאמר ר"י בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא אלמא אע"ג דבדעבד יצא לכתחילה לא ומני' שמעינן לרבא בין של עולה בין של שלמים אע"ג דיצא בדיעבד לכתחילה לא וא"כ אמאי יצא בדיעבד הא ה"ל דיחוי וכיון דאין ראוי לכתחילה אפי' בדיעבד נמי לא וכדאמר רבא גופי' ברפ"ח דזבחים [דף עג] גבי זבחים שנתערב בהן א' מן הפסולין להקרבה השתא דאמר רבנן לא יקרב מדרבנן משום גזירה כדמפ' התם אי נקריב לא מרצה ופריך לי' התם מהא דתנן חטאת שנתערבו בעולה ועולה שנתערבו בחטאת אפילו אחת בריבוא ימותו כולן בד"א בכהן נמלך אבל בכהן שאינו נמלך עשאן למעלה מחצה כשר ומחצה פסול למטה כו' ומשני הא כמ"ד בעלי חיים נידחין הא כמ"ד ב"ח א"נ ופריך תו והרי שחוטין דלכ"ע נידחין ותנן רא"א אם קרב הראש של אחד מהן יקריבו כל הראשין וגבי איברי תמימים שנתערבו באברין בעלי מומין תנינן לה ומשני ר"א הוא דא' כחנן המצרי דא' אפי' דם בכוס מביא חבירו ומזווג לו דאפי' שחוטין אין נידחין ומ"מ ש"מ דס"ל לרבא דיחוי וס"ל למי כל היכא דאמר רבנן לכתחילה לא אפי' דיעבד לא מהני משום דיחוי והא בפ"ג דסוכה (דף לג) מבעי' לן גבי הדס בנקטם ראשו מעי"ט ועלתה בו תמרה בי"ט אי יש דיחוי אצל מצות או לא ורצה למפשט מדר"פ ודחי לה התם והשתא תפשוט לי' מדרבא דאין דיחוי אצל מצות מדמהני שופר של עולה ושלמים בדיעבד אע"ג דלכתחילה לא ש"מ אינו דיחוי דאי יש דיחוי כיון דלכתחילה לא אפי' בדיעבד ל"מ משום דיחוי כדא' רבא גבי תערובות פסולים בכשירין גבי קדשים. מיהו מש"ה לק"מ דהא דאמר ר"י בשופר של עולה ל"י ואם תקע יצא לצדדין קאמר לח יתקע במזיד ואם תקע אשוגג קאי דבשוגג מעל ונפק לחולין אבל במזיד לא מעל ולא נפקא לחולין כדפי' התו' וכיון דס"ל לר"י מצות ליהנות נתנו במזיד אפי' בדיעבד נמי לא יצא דהא במזיד עולה נמי לאו בת מעילה היא ודמי לשלמים לדידי' דלאו בת מעילה נינהו אפי' בשוגג ואיסורי' הוא דרכיב עלי' ס"ל דלא יתקע כיון דליכא דררא דמצוה אע"ג דאין כאן הנאה מן הקודש דכיון דמצוה ליכא אין נהנה כלום מתקיעה זו מ"מ א"ל דרבנן גזרו אטו הנאה אבל רבא בתר חזרה דס"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו ובשופר של קודש יכול לצאת ידי חובת מצוה של תקיעת שופר דאין כאן איסור נהנה מן הקודש אפי' לכתחילה רשאי לתקוע בהן תקיעת מצוה דבמקום מצוה ל"ג רבנן ואין כאן דיחוי כלל. אבל מ"מ ק"ל מהא דאמר רבא בסמוך שופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא ורבא גרסינן ולא כספרים דגרסי ר"י דא"כ קשיא דר"י אדר"י דאמר גבי שופר של שלמים דל"י וכדפי' התוס' והשתא כיון דא"א לכתחילה אע"ג דבמקום מצוה הוא אם תקע בדיעבד אמאי יצא הא כל כה"ג חשיב לרבא דיחוי ותפשוט מיני' בעיין דפ"ג דסוכה דאין דיחוי אצל מצות ועוד דהא אמר רבא בפ"ג דסוכה [דף לא] לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל כשר ואי ס"ד יש דיחוי אצל מצות כיון דלכתחילה לא יטול אם נטל אמאי כשר. מיהו ק"ל אהא דפ"ה דזבחי' דכה"ג חשיב לי' רבא לדיחוי הא תנן התם [דף ע"ח] נתערב בדם התמצית ישפך לאמה ר"א מכשיר אם לא נמלך ונתן כשר אלמא אע"ג דאסור לזרוק לכתחילה אפ"ה אם לא נמלך ונתן כשר ובפ"ג דמנחות [דף כ"ג] תנן קומץ שנתערב במנחה שלא נקמצה לא יקטיר ואם הקטיר זו שנקמצה עלתה לבעלים כו' נתערב קומצה בשיריה כו' לא יקטיר ואם הקטיר עולה לבעלים אלמא אע"ג דלכתחילה לא בדיעבד שפ"ד ולא דה"ל דיחוי וכה"ג מצינן הרבה בס' קדשים וכי נקום לכל הני כחנן המצרי [ע"כ מאבני שהם]:

[אבני מלואים] הדר אמר רבא אחד זה וא"ז יצא מצות לאו להנות נתנו. כתב הר"ן בשם הרז"ה דכי שרי דווקא בתקיעות של ר"ה שהן מה"ת אבל בתעניות לא ולפ"ד אף בתקיעות ר"ה צריך לדקדק לפי שיש בהן דרבנן ואני תמה הא הרז"ה בס' המאור רפ"ג דסוכה פסק בשמואל דביו"ט שני של חג יוצא בלולב גזול ובע"כ ה"ט דבמצוה דרבנן יי"ח במצוה הבאה בעבירה כמ"ש בפנים בשם התוספות. וכיון שכן אפי' את"ל דמדרבנן מצות להנות נתנו וה"ל מה"ב מה בכך הא כל בדרבנן מה"ב יוצא בדעבד ואולי לא אסר הרז"ה בשל תענית אלא לתקוע בו לכתחילה אבל בדעבד יוצא:

מ"מ ק"ל על הרז"ה דמחלק לענין מצות לאו להנות נתנו בין מצות של תורה למצות דרבנן והא תנן רפ"ג דעירובין (דף כז) מערבין לכהן בבית הפרס רי"א אפי' בבה"ק ומפרש בגמרא (דף ל) דאע"ג דאסור לקנות בית באיסורי הנאה אפ"ה שרי ר"י משום דא"ר יוסף אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו להנות נתנו והא אפי' בשביל מצוה דרבנן נמי מערבין כדפריך שם רפ"ח (דף פ"ב) אמילתא דר"י מאי קמ"ל תנינא לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשת' והא הני מצות דרבנן נינהו וש"מ דבמצו' דרבנן אמ' נמי מצו' לאו להנו' נתנו. ול"ל דאע"פ דאפי' על מצות דרבנן נמי מערבין מ"מ ההיא דבה"ק דר"י מיירי כגון שעירוב על מצוה של תורה כגון לעלו' לרגל או לצור' לול' ושופ' וכיוצ' בזה דא"כ למה לרבנן בבה"ק לא משו' דס"ל מערבין אפי' לדבר הרשות. הא מ"מ כיון דזה עירוב לדבר מצוה מדשרי ר"י לישתרי לרבנן נמי כיון דמצו' לל"נ אלא ודאי ש"מ למ"ד מערבין אפי' לדבר הרשות אפי' היכא שעירב לדבר מצוה בבה"ק אסור גזירה אטו עירוב לדבר הרשות וה"נ לר"י אס"ד דל"א במצוה דרבנן מצות לל"נ ואסור נהי דס"ל אין מערבין אלא לד"מ לגזור מצוה של תורה אטו מצוה דרבנן וכ"ת ר"י לא גזור א"כ ל"ל למימר דפליגי בדר"י עד שמתמה התם לימא כתנאי אמר לשמעת' לימא דלכ"ע א"ל לדר"י אלא דרבנן גזרו מצות של תורה אטו דרבנן ור"י לא גזר. א"ו ש"מ לכ"ע גזרו ומהשתא אי בדרבנן מצות ליהנות נתנו אפ"ת דר"י דמתיר ב"בהק במערב למצוה של תודה איירי אפ"ה לגזור של תורה אטו דרבנן אלא ש"מ דמדרבנן נמי אמ' מצות לל"נ ושרי בשביל' נמי לערב בבה"ק מה"ט וליכא למגזור מידי והא דאמ' בסמוך המודד הנאה ממעין טובל בו בימות הגשמים אבל לא בימות החמ' וה"ט משום דליכא הנאת הגוף וה"ט נמי דמודר הנאה מחבירו דאין מזה עליו בימות החמה. מכאן ק"ל על מה דכתב הר"ן בפ"ז דחולין דבאיסור הנאה כל היכא דלא מכוון אפי' בפסיק רישא נמי שרי ומביא ראי' מהא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יכוונו בחמה מפני החמה והא התם ודאי מטי לי' הנאה אלא כיון דלא מכוון לא חיישינן לה מידי והא במעין ובהזה לא מכוון לה ואפ"ה בימות החמה אסור [ע"כ אבני מלואים]:

אלימא כפאו שד והתניא עתים חלים וכו'. פי' ואמאי יצא בכפאו שד דכיון דבאותו שעה הוי שוטה ופטור מן המצות אכילה דאותן שעה לאו כלום הוא כי הדר חלים באותו לילה ונעשה בר חיובא צריך לחזור ולאכול ואכילה קמייתא לא פטרתו כיון דלא הי' באותו שעה בר חיוב מצות. וק"ל מהא דאמרינן בפי' דיבמות (דף סב) הי' לו בנים בגיותו ונתגיי' רי"א קיים פרי' ורבי' ואע"ג דבני נח אין מצווין על פ"ו כדאמ' בפ' א"מ ב"ד (דף נז) והא דא' התם בפ"ו דיבמות מות דמעיקרא פי' קודם שנתגייר בני פ"ו נינהו לאו בני חיוב פ"ו נינהו אלא שבניהם נקרא על שמם כדמוכח התם וכן פי' התוס' שם מ"מ על פ"ו ודאי א"מ והשתא אמאי קיים פ"ו לר"י בבנים שהי' לו בגיותו הא באותו שעה לאו בר חיוב פ"ו הוי א"כ אותן בנים לא עלו לו לפטרו לאחר שנעשה בר חיוב דהיינו לאחר שנתגייר כדא' גבי מצה דאם אכלו בשעה שאין ב"ח לא עלתה לו לפטרו לאחר שנעשה ב"ח. והי' נ"ל דהכי פריך שכיון דכשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו והא תנן המתעסק ל"י לכ"ע אפי' אם מצות א"צ כונה והרי שוטה אינו אלא במתעסק בעלמא כדמוכח בפ"ק דחולין (דף יב) גבי קטן יש לו מחשבה וכדפי' התוספות התם והרי חש"ו חד דין אית להו כדתנן לקמן והשתא היכא דבר חיובא הוא אפ"ה במתעסק ל"י ק"ו לשוטה דלאו ב"ח הוא כיון דאינו אלא מתעסק בעלמא דל"י ונ"מ להני ב' פרושים אם הי' גדול בשעת חיוב המצוה אלא שהי' עבד דדינו כאשה דפטור ממ"ע שהזמן גרמא ועשה אותו מצוה ובו ביום נשתחרר דלפ"א לא יצא י"ח במה שעשה המצוה קודם שנעשה ב"ח ולפ"ב יצא כיון שהי' בן דעת בשעה שעשה המצוה לא ה"ל מתעסק ואע"ג דלענין אכילת מצה אין נ"מ בין הני ב' פרושי' דהא אפילו נשים חייבות באכילת מצה כדאמר בפ"ב דפסחים מ"מ נ"מ לענין מצו' שופר ולולב בכה"ג דאמרן. מיהו ע"כ פי' א' אמת דהא אמרינן לקמן (דף כט) דמי שחציו עבד וחציו ב"ח אף לעצמו אינו מוציא משום דלא אתי צד עבדות דידי' ומוציא צד חירות דלנפשי' ומיני' דכ"ש כשכולו אינו ב"ח כגון קטן ושוטה דלא אתי שעת פטור דידי' ומפיק שעת חיובא אחר שנתגדל והביא ב' שערות או אחר שנתפקח. והא דק"ל מההיא דהי' לו בני' בגיותן ונתגייר לק"מ דש"ה דשבת בעינן והא איכא. ואע"ג דר"י פליג אדר"ה התם וס"ל בהיו לו בנים ומתו דלא קיים פ"ו מ"מ בהי' לו בנים בהיותו נכרי מודה דהא איכא שבת:

אמר רב אשי שכפאו פרסיים. כתב הר"ן בשם הר"א דדווקא כה"ג יצא שיודע הוא שעכשיו הוא פסח וזו מצה אלא שאין מכוון לצאת אבל קסבור חול הוא ואכל מצה או קסבור לאכול בשר ואכל מצה וודאי לא יצא דאם איתא ל"ל למנקט כפאו פרסיים לנקוט חד מהני גווני א"ו כדאמרן:

ולי אין ראיה זו מוכרחת דוודאי הני דשלחו לאבוה דשמואל לא נחתי לרבותא דא"כ ה"ל לאשמועינן הא דתוקע לשיר דהוי רבותא טפי ורבא נמי דנחית לרבותא דאפי' תוקע לשיר לא יצא כדמסיק. לא נחית אלא לאשמועינן דהא דתוקע לשיר שוה למצה בהא מילתא דמיירי בי' במצה אבל ל"נ לאשמועינן מילתא חדתא דלא איירי בי' דהא ז"א קאמר מ"מ בעיקר דינא נ"ל דיפה כיון דהא קאמר בסמוך בשלמא מתכוון משמיע ול"נ שומע קא סבר חמור בעלמא הוא ש"מ דכה"ג שאין יודע שזה הוא קול שופר ל"י וא"כ ה"ה אם א"י שזה מצה דלא יצא דמ"ש דהא אין חילוק בין שופר למצה דהא רבא מדמי שופר למצה לענין לצאת וא"כ ה"ה שלא לצאת דמי מצה לשופר ובפ"ק דחולין (דף יג) אמרינן מנין למתעסק שפסול בקדשים פי' רש"י ותוס' כגון קסבור שהוא חולין ובהדיא אמרינן הכי בספ"ד דזבחים (דף מו) חטאת ששחטה לשם חולין כשירה. משום חולין פי' קסבור שהוא חולין פסול כדבעי מני' שמואל מר"ה מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול הרי משום חולין דהיינו קסבור שהוא חולין מתעסק מקרי. א"כ הה"נ לקסבור שאינו מצה ה"נ מתעסק ותנן לקמן מתעסק ל"י והה"נ קסבור חול הוא ואכל מצה נמי ל"י ולא מסתבר לחלק בין קסבור חמור הוא או חולין הוא לקסבור חול הוא:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף