ערוך לנר/סוכה/דרוש לסיום המסכת

ערוך לנר סוכה דרוש לסיום המסכת [[ערוך לנר/סוכה/דרוש לסיום המסכת|]]

[דרוש לסיום מסכת סוכה]

בסמיכת סוף המסכתא לתחלתה אמרתי לחדד התלמידים על פי מה דאמרינן בבבא בתרא (דף ע"ה ע"א) ואש בחופה למה אר"ח מלמד שכל אחד נכווה מחופתו של חבירו ע"ש. וזה לכאורה סותר למה דאמרינן הכא טוב לצדיק טוב לשכנו, שהרי אדרבה מי שהוא שכן הצדיק נכווה מחופתו.

אבל יש לומר שהרי ר"ח יליף כן מאש, ושם אמר רבי יוחנן עתיד הקב"ה לעשות לכל צדיק שבע חופות וקחשיב אש וענן כל אחד חופה בפני עצמו. ולכאורה לפי מה שנראה משם רבי יוחנן פליג אדרשה דר"ח שהרי לדידיה אש הוא חופה בפני עצמו, ולפי זה לא יקשה אש בחופה למה, דהא זה תפארת וכבוד הוא לצדיק שיהיה לו חופה של אש וכן ענן בחופה למה, לא יקשה לפי זה, שהרי גם בהקב"ה מצינו כן ישת חשך סתרו סביבותיו סוכתו. וכן כתיב אשר ירד עליו ד' באש. אלא ע"כ משמע דר"ח ס"ל שאין שם רק חופה א' ולכן מפרש למה אש וענן באותה חופה וא"כ ר"י באמת לא ס"ל הך דרשה והשתא י"ל מה שמסיים כאן טוב לצדיק טוב לשכנו הוא אליביה דר"י:

והנה המהרש"א בח"א שם נתן טעם למה עושה הקב"ה שבע חופות לצדיק משום דזכות הצדיקים הוא בשביל מצות סוכה שהוא כנגד העולם הזה כדאמרינן (ריש ע"ז) ומצות סוכה היא ז' ימים לכן עושה הקב"ה להם שבע סוכות ע"ש. אכן לפי זה יקשה אהא דאמרינן לעיל (דף ב' ע"ב) ור"ז א"כ לימא קרא וחופה תהיה לצל מאי וסוכה ש"מ תרתי דלמא לכך כתיב וסוכה להורות כך דמשום מצות סוכה זוכין לכל הכבוד הזה.

אבל י"ל ע"פ דברינו שהרי רק למ"ד שבע חופות הם אמרינן דמשום מצות סוכה היא ור' חנינא דדרש אש בחופה למה לא ס"ל הך דר"י דשבע חופות הם ואם כן יש לומר דגם רבי זירא ס"ל כוותיה ולכן דייק שפיר מדכתיב לשון סוכה דבעינן סוכה לצל.

ובזה אתי שפיר גם כן למה דשאר אמוראים לא דייקו דיוקא דרבי זירא מלשון וסוכה די"ל דהם ס"ל כרבי יוחנן וס"ל דכתיב וסוכה משום דע"י סוכה זוכין לכך:

ובזה י"ל סמיכות המסכתא סופה לתחלתה שמסיים טוב לצדיק טוב לשכינו וקשה איך אפשר לומר כן דא"כ אש בחופה למה דהא ליכא למימר שכל א' נכווה מחופתו של חבירו וצ"ל כרבי יוחנן שאש הוא חופה בפני עצמו ושבע חופות הם ואם כן יש לומר דלכך כתיב לשון וסוכה תהיה לצל להורות כן דמשום מצות סוכה זוכים ולכך שבע סוכות הם ולכן קשה מנא הני מילי דסוכה למעלה מעשרים פסולה דהא ליכא למילף מסוכה תהיה לצל דהאי לימות המשיח כתיב וא"ל דא"כ לכתוב וחופה תהיה לצל דהא י"ל דלכך כתיב וסוכה להורות דע"י מצות סוכה זוכין ולכן הוצרך רבה לתרץ דמבסוכות הושבתי ילפינן כן ובזה הקושיא מנ"ה דריש המסכתא תלויה במה שמסיים טוב לצדיק טוב לשכנו:

והנה בתחלת המסכתא סוכה שהיא גבוה למעלה מך' אמה פסולה יש רמז לג' עמודים שעליהם יכונן חיי הצדיק השלם, שהם יראה בטחון וענוה שטעמי הפסול לפי דעות האמוראים בתחלת המסכתא הם שלש, לרבה הטעם דסכך למעלה מעשרים לא שלטה בו עינא ולר"ז הטעם דאינו יושב בצל סוכה כי אם בצל דפנות ולרבא הטעם דלמעלה מעשרים היא דירת קבע. וכבר הורו לנו קדמונינו דענין מצות סוכה הוא להזכיר לאדם איך יעבוד ד' בימי חיי חלדו, דסוכה נקרא על שם סכך כמו שכתב רש"י ריש מסכתא ומספר סוכה הוא מספר שני שמות הקדושים הנעלם והנקרא והנה עיקר מצות יראת ד' להשוות ד' תמיד נגד עיניו ולחשוב שהקב"ה עומד נגדו ורואה מעשיו ועי"ז יהיו כל מעשיו לשם שמים ולא לעיני ב"א להתפאר. ולזה יש רמז בטעם רבה שיראה הסכך דהיינו שתהיה הסוכה שמרמז לשם הקדוש נגד עיניו ואם לא יהי' זה אז עבודתו לא תרצה:

ובטעם רבי זירא יש רמז על מדת הבטחון ע"פ מה שפרשתי מדרש פ' מקץ אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו זה יוסף ולא פנה אל רהבים ע"י שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני והזכרתני נתוסף לו ב' שנים ע"כ, שתמוה שמיחס ליוסף מדת הבטחון באמרו זה יוסף ומיד שולל ממנו באמרו ולא פנה וכו' וגם למה כפל המדרש זכרתני והזכרתני. אבל י"ל דיש ג' מיני בטחון, יש בוטח בד' ובורר לו כשיבא לידי צרה או דחק ענינים מדרכי עולם להנצל ובוטח שע"י הענינים האלה ישלח לו הקב"ה ישועה. אמנם זה הדרך לא נרצה ולכך נאמר ברוך הגבר אשר יבטח בד' והיה ד' מבטחו וי"ל הכפל אבל יאמר שלא די שיבטח בד' שיושיעו אלא צריך גם כן שד' לבד הוא מקום בטחונו שלא בוטח ומשגיח בעניני עולם לקוות מהם ישועתו אלא רק מישועת ד' באיזה אופן שיהי' רצונו לשלחה לו. והנה לנגד זה יש בוטח בד' וכשיבא לידי צרה לא עושה מאומה להנצל רק יושב ודומם לתשועת ד'. וגם דרך זה לא יתכן שאין לסמוך על הנס, אלא צריך האדם לעשות מה שביכלתו להנצל מצרה ודוחק. אמנם הדרך האמתי בענין הבטחון הוא הממוצע בין שניהם שיבטח בד' ויבקש להנצל ע"י עניני העולם רק בתנאי שלא בוטח שודאי ע"י אלו ענינים שבחר ימצא תשועת ד' אלא שבוחר בהם אולי ישלח על ידיהם עזרתו לו. ובזה טעה יוסף כשאמר כי אם זכרתני שבלי ספק יוסף הצדיק לא בטח בשר המשקים לבד כי אם שם מבטחו בד' ולכן אם לא היה מבקש משר המשקים רק שיזכירו לפרעה במה שאמר והזכרתני אל פרעה לא היה בזה גרעון מדת הבטחון שאדרבה בזה רוצה הקב"ה שיבקש האדם תשועה ע"י עניני העולם ולא יסמוך על הנס. אבל חטא במה שאמר בלשון דאגה כי אם זכרתני אתך, שבזה הראה שבוטח שרק ע"י הזכרה זו תבא לו תשועת ד' ואם ישכח מלהזכירו לא תבא לו, לזה קאמר ולא פנה וכו' כי עי"ז נתוסף לו ב' שנים אף שבטח בד' לא נתאמת לו תקות בטחונו בזכירת שר המשקים עד שהזכירו ד'.

והנה צל הסכך מרמז לתשועת ד' ע"ד ד' צלך והדפנות הם מרמזים על עניני העולם אשר עליהם מרחף צל הסכך והם סובבים את האדם מכל צדדיו ועל כן הסכך למעלה מעשרים פסול שאז יושב בצל דפנות ולא בצל סכך לרמז על השם בטחונו שתבא לו תשועתו ע"י עניני העולם שזה פסול ולא נרצה לפני ד'. ובטעם רבא יש רמז על מדת ענוה ע"פ מה שבארתי מדרש תמו' (הובא בספרים) כשנתרעם איוב על היסורים הראה לו הקב"ה סוכה של ג' דפנות. ונלענ"ד ביישובו דכבר פרשו המפרשים ובראשם האלשיך שמה שנאמר בסוכה צא מדירת קבע ושב בדירת עראי שזה מרמז לחיי העולם הזה שדירת קבע של הנשמה הוא בעולם הנשמות למעלה ויושבת פה בעה"ז דירת עראי ז' עשריות שנים כנגד ז' ימי סוכות למען השלים עצמה בצל הקדושה ולזה ישמח האדם בחלקו בחיי העולם הזה אם טוב ואם רע ויזכור כי הוא כאורח נוטה ללון וכאשר הבקר אור יסע מפה למקום דירתו ושם ימצא הכל כאות נפשו וכל שכן שלא יתאווה להתענג בתענוגי העולם אשר חיש מהר יחלופו לו ולעיל (דף ז') אמרינן דר"ש דסבירא ליה סוכה בעי ד' דפנות ס"ל סוכה דירת קבע בעינן ומכלל דמאן דס"ל ג' דפנות כשרים בסוכה ס"ל סוכה דירת עראי היא וידוע דבל תרעומת איוב הי' שחשב דבחיי העולם הזה נכלל כל אושר האדם ומה שהודיע לו הקב"ה ע"י אליהו היה דהעולם הזה הוא צל עובר ועולם האמת הוא אחר המות וזה פי' המדרש כשהתרעם איוב על ייסוריו הראה לו הקב"ה סוכה של ג' דפנות פי' שהראה לו שהעולם הזה שדומה לסוכה הוא רק דירת עראי כסוכה של ג' דפנות ועוד יש לו תקוה לאחר המות ששם דירתו דירת קבע באמת לקצור ברכה מה שזרע בדמעה פה ולכן מי שמגבי' סוכתו למעלה מך' ועושה אותה דירת קבע בו יש רמז למי שעושה חיי העולם הזה עיקר ומבקש כבוד ותענוגים אשר מעשיו לא ירצו בעיני ד' שחפץ בענוה ושיהיה האדם מכיר פה את מקומו כי הוא כגר בארץ אשר לו לא יאות לבקש גדולה וכבוד ולמלאות תאות לבבו:

ובזה יתבאר שמי שיושב בסוכה שסכך שלה גבוה מעשרים דומה למי שעושה מעשה המצות בלא יראת ד' או בלא מדת הבטחון או בלא ענוה ונקרא צדיק שאינו גמור ואמרינן בברכות (דף ז') צדיק וטוב לו צדיק גמור צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור ואמרינן בגמרא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ומה שאוכל הצדיק בעה"ז הוא פרי המצות מאותן שנאמר עליהם שאדם אוכל פירותיהן בעה"ז והקרן קיימת לעה"ב ובזה יפורש הפסוק אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, יאמר אם ראיתם צדיק כי טוב לו אל תחשבו כי ישתלם לו שכרו בעה"ז אבל תאמרו כי רק פרי מעלליהם יאכלו ומלשון יאכלו דרש שגם אחרים יאכלו בזכותם עמהם אמנם זה דוקא בצדיק גמור שטוב לו. ולכן נסיים אשריך מסכת סוכה שנכנסת בסוכה שגבוהה למעלה מעשרים אמה שמרמז על מעשה הצדיק שאינו גמור שנחסר ממנו יראה או בטחון או ענוה ויצאת באמרו צדיק כי טוב שמדבר בצדיק גמור שטוב לו וטוב לשכנו בעה"ז והקרן קיימת לו לעולם הבא:

ועל פי דברינו נלענ"ד לבאר מאמר תמוה בתענית (דף כ"ה) דרש ר' חייא בר לולייני מאי דכתיב צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה אם נאמר תמר למה נאמר ארז ואם נאמר ארז למה נאמר תמר אילו נאמר תמר ולא נאמר ארז הייתי אומר מה תמר אין גזעו מחליף אף צדיק ח"ו אין גזעו מחליף לכך נאמר ארז אילו נאמר ארז ולא נאמר תמר הייתי אומר מה ארז אינו עושה פירות אף צדיק ח"ו אינו עושה פירות לכך נאמר תמר ונאמר ארז ע"כ.

והנה תחלת דברי המאמר מה שהקשה אם נאמר תמר למה נאמר ארז וכו' אף שדרך הכתוב לדמות לנטעים שונים בדכתיב כאהלים נטע ד' כארזים עלי מים או יפרח כשושנה יך שרשיו כלבנון, זה יש לפרש ע"פ מה שראיתי רעיון נכבד מהמחבר חיי אדם שמפרש צדיק כתמר יפרח ע"פ מה דאמרינן אין מביאין בכורים אלא מהתמרים שבעמקים שהתמרים שבעמקים הם המובחרים וכן הצדיק המובחר הוא אשר יפרח כתמר בעמק במדת ענוה ואז כארז כלבנון ישגה ודפח"ח. וסיפא דקרא כארז בלבנון ישגה ע"פ דבריו יש לפרש דאמרינן בעירובין המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו ולכן יפורש הצדיק אשר כתמר יפרח בענוה אותו יגביה הקב"ה עד אשר כארז בלבנון ישגה כגבוה שבאילנות הנטוע על הרי הלבנון הגבוהים או יפרש שאף שמדת הענוה היא המשובחת שבמדות עכ"ז לפעמים היא מגונה אם הצדיק העומד לנס ולהיות מנהל ישפיל עצמו שלא להתחזק בכל עוז נגד המתפרצים בדבר ד' ובעניני התורה והמצות כי הלא זה היה עון שאול עד שהנביא הוכיחו הלא אם קטון אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה ולא הי לך לשמוע בקול העם. וזה מה שאמר דצדיק יהיה לו ב' מדות כתמר יפרח במדת ענוה במה שנוגע לכבודו אבל כארז בלבנון ישגה יגביה עצמו במה שנוגע לכבוד שמים. כן היה אפשר לפרש.

אכן לרבי חייא ב"ל נראה שהוקשה לו זה, איך מדמה לב' מיני אילנות המתנגדים בטבעם דתמר המובחר הוא בעמק וארז המובחר הוא בלבנון הגבוה, וזה מה דמתמה אם נאמר תמר למה נאמר ארז וכו' אמנם מה שמשיב הוא תמוה מאוד דאם נאמר תמר הייתי אומר שהוא כתמר דאין גזעו מחליף ופי' רש"י דאינו עומד בתחיית המתים וזה תימא דכי צריך להשמיענו שצדיק עומד בתה"מ הלא אפילו בינונים יעמדו ורק מעטים הם אשר לא יעמדו אפילו מהרשעים וגם מה דאמר אלו נאמר ארז בלבד הייתי אומר שהצדיק כארז שאינו עושה פירות ופי' רש"י אין לו שכר לעתיד לבא הוא תמוה מאד וכי לא שמענו פעמים אין מספר שהקב"ה משלם שכר מצות ואין מקפח שכר כל בריה כל שכן לצדיק.

ועל כן נ"ל בפירוש דברי ר"ח שרצה לפרש הפסוק שמפרט ענין הצדיק לעצמו ותועלת הצדיק לעולם הן בעה"ז והן אחר שובו למנוחתו לחיי עד ולכן מדמהו לתמר ולארז דבעה"ז הצדיק דומה לתמר שגדל בעמק בשפלות ובחוסר כבוד ואחרי שובו לחיי עד דומה לארז בלבנון המתעלה על כל. וזהו מצד עצמו ומצד תועלתו לעולם מדמהו בעה"ז לתמר שעושה פירות מתוקים שנהנים אחרים מהם כן הצדיק על דרך שפירשנו לעיל אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו שאחרים נהנים מפרי מעלליהם של הצדיקים אבל הייתי סובר שהוא כתמר שאין גזעו מחליף כן הצדיק אינו מועיל לדורו רק בהיותו בעה"ז שמסגל מצות ומעשים טובים אבל כשנגדע מעה"ז ושב למנוחת חיי עד יכול שאין גזעו מחליף שאין לו עוד זכרון ותועלת להדורות שאחריו לכך מדמהו לארז שגזעו מחליף ובאיזה אופן הוא התועלת שלו זה מפרש הפסוק שאחריו שתולים בבית ד' בחצרות אלקינו יפריחו דלכאורה לאו סיפא רישא דשתולים ויפריחו הם מתנגדים וכן בית וחצרות וגם למה אמר יפריחו לשון הפעיל ולא יפרחו כמש"א יפרח לשון קל. אבל ע"פ דברינו יפורש דידוע מאמר התנא באבות העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העה"ב ולזה העולם הזה נקרא חצר והעה"ב בית ולכן אמר דלענין זה דומים הצדיקים בעה"ב לארז שגזעו מחליף בעה"ז דגם שתולים בבית ד' בשכבר עומדים נטוע במקום נאמן בבית ד' בעה"ב עוד יפעלו שיהיו פורחים העומדים עדיין בחצרות אלקינו בעה"ז שתורתם וזכרון מעשיהם הטובים אשר הניחו לברכה הם יאירו עיני הבאים אחריהם וילהיבו לבבם להיות כמוהם לפרוח כתמר בחצרות אלקינו:

סליק מסכת סוכה בעזה"י מעבר לתחילת הדף