כלי חמדה (לניאדו)/בראשית/ד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

כלי חמדה (לניאדו) בראשית ד

סדר תולדות נח

יבאר שהאדם מתקדש על ידי המצות שעושה ע"ד אשר קדשנו במצותיו. לא זו אף זו, כל מקום אשר יעשה בו האדם מצוה או לימוד, המקום ההוא מתקדש קדש לה', ודור המבול יוכיחו שהוצרכו להטביל העולם כולו ברותחין כדי להוציאו מידי דופיו.

(בראשית רבה ל, א) אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים (בראשית ו, ט) הה"ד כעבור סופה ואין רשע וצדיק יסוד עולם (משלי י, כה). כעבור סופה ואין רשע זה דור המבול. וצדיק יסוד עולם זה נח. הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד (משלי יב, ז). הפוך רשעים ואינם זה דור המבול. ובית צדיקים יעמוד זה נח. אלה תולדות נח.
דבר אחר אלה תולדות נח. כתיב בית רשעים ישמיד ואהל ישרים יפריח (משלי יד, יא). בית רשעים ישמיד זה דור המבול, ואוהל ישרים יפריח זה נח עכל"ה.

מהידוע כי הצדיק בהצדיק מעשיו יתקדש על ידי המצות שהוא עושה, ע"ד אשר קדשנו במצותיו. ויצדיק זולתו מכל הנלוים אליו ומסתופפים בצלו כי ה' עמו ובכל אשר יפנה יצליח, לא זו אף זו המקום אשר הוא עומד עליו אדמת קדש הוא, כל המקום אשר תדרוך כף רגלו קדוש יאמר לו. לא כן הרשעים הטמאים ומטמאים זולתם והמתקרבים אליהם, כל מקום אשר ישבו בו עוד טומאתו בו, ומזה הדרך אמר דה"ע ובמושב לצים לא ישב. כי לא כתיב ועם לצים לא ישב אלא עדיפא מינה קאמר שאפילו שהלכו הלצים ונעקרו מן המקום ההוא, זה המאושר לא ישב באותו המושב כי נטמא, ואפילו אין שם לצים לא נסתלקה הטומאה, וג"כ על זה הדרך אפשר לפרש ובדרך חטאים לא עמד. ולכן ימשך מן הצדיק שמלבד מה שהוא זוכה ומזכה את הרבים בפועל, הנה הוא זוכה ומזכה הרבים בכח מן הצד שאמרנו, שבהיות צדיקים בעולם ממשיכים טהרה מן הש"י ויתעלה, הנה כל אדם ימצא ניעור לטהר ולקדש עצמו. והרשע כמו כן חוטא ומחטיא בכח ע"ד הצד הנזכר. ועל זה נ"ל שבאה נבואת יחזקאל על זה באומרו בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם וכו'. ולבוא עד תכונתם נדקדק ראשונה אומרו בדרכם ובעלילותם, כי פתח בשתים וסיים באחת כטומאת הנדה היתה דרכם לפני. ובפסוק השני הזכיר מין עונות זולת אלו ואמר ואשפוך וכו' על הדם וכו'. ובפסוק השלישי חזר להזכיר דרכם ועלילותם: גם צריך להבין באי זו בחינה דימה טומאתם אל טומאת הנדה מזולתה מהטומאות. והנה חז"ל אמרו מה נדה זו סופרת וטובלת והיא טהורה מיד כך ישראל מודה ועוזב ירוחם בנקל. עוד יש לדקדק אומרו עם ה' אלה ומארצו יצאו, מה טעם ומארצו יצאו להזכיר אותו הגוים, ודרך המתרגם והמפרשים ידועה:

הביאור במ"ש שהחטאים ועונות ופשעים מטמאים הארץ, וכמו שמעידים מגידים פשטי הפסוקים האלה, אמנם מבואר הוא שכפי גודל החטא ככה תגדל טומאתו ממנו, כי כשיחטא האדם חטא קרוב אל טבעו לא תגדל הטומאה, אמנם כאשר יגדל החטא ויהיה חוץ מטבע האדם ככה תגדל מהומת הטומאה. ועל זה שמעתי שאמר אם יהיו חטאיכם כשנים ולא כשני, כי המשיל ואמר אם הוא בחור וחוטא כערך שניו כשלג ילבינו, אמנם אם יהיה זקן אשמאי ויעשה חטאים כבחורים קשה הוא, ע"ד מ"ש זקן נואף שהוא אחד מן הדברי' שאין הדעת סובלתן. ז"ש כשנים כשנים ממש. ועל זה נ"ל שאמר ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם. בדרכם אמר על החטאים שאינם יוצאים מערך השנים וכל אחד כפי טבעו, אמנם החטאים היוצא מקו ההקש ומהשנים וטבע האדם אין ראוי לקראם דרכם כי אין לו דרך להעשות, רק השם המתייחס אליהם הוא עלילותם, שהם ממש בעלילה שלא כדרך טבעם ולא כדרך שנותם, ז"ש וכעלילותם. והנה פי' הכתוב בעצמו ההבדל שבין העלילות לדרכם ואמר כטומאת הנדה היתה דרכם לפני, שכמו שטומאת הנדה טבעית שיש לה וסת הקבוע מזמן לזמן, ככה החטאים שהם דרכם ובטבעם שאינם יוצאין מן ההקש האנושי והטבעי, זהו שדקדק כטומאת הנדה היתה דרכם לפני, דאלו עלילותם כטומאת מת חשיבי, הרשעים בעלילותם בחייהם קרואי' מתים. ואפשר כי העבירות היותר מטמאות הארץ הנה הנם שפיכות דמים, כמו שנאמר ותחנף הארץ בדמים. וז"ש ואשפוך חמתי עליהם על הדם אשר שפכו. ולא זו אף זו היות על הארץ אשר טמאוה, וגם בע"ז וג"ע טמאוה. וז"ש ובגילוליהם טמאוה. ואמר שכנגד הדרכים והעלילות נמשכו להם שני מיני עונשים, כנגד דרכם ואפיץ אותם בגוים, אשר טבעו של עולם כך להיות גולים מעיר לעיר, אמנם כנגד עלילותם נענשו שנעשו זרים בארצות והתמידו בזרותם שלא מצאו מנוח, ע"ד ובגוים ההם לא תרגיע. וז"ש ויזרו בארצות ואפיץ אותם, כנגד דרכם ז"ש בדרכם, וכנגד ויזרו בארצות ובעלילותם. וביאר הפסוק שהדבר פשוט כ"כ מעצמו שכל החוטא באלו הפרטים הנז' ממש מטמא הארץ, כמ"ש ויטמאו אותה עד שאפילו הגוים עכו"ם שבסוף העולם יודעים ומכירים שמצד שטמאו הארץ והחניפוה הקיאה אותם. ז"ש ויבוא אל כו' ויחללו את שם קדשי באמור עם ה' אלה ומארצו יצאו. כלומר סבת יציאתם בראש גולים נתעורר ונתחייב מארצו, שקטרגה ארצו עליהם מצד שטמאוה והקיא אותם, והיא היתה סבה בעצם וראשונה לגלותם, ובזה נשיג מה שאמר הפסוק עד יום גלות הארץ. והקשו חז"ל וכי הארץ גולה, ובזה מובן דגלות הארץ הוא הגלות שחייבה וקטרגה הארץ על יושביה והמטמאים אותה, שהיא חייבה אותם גלות. וזהו גלות הארץ, וזהו ומארצו יצאו, שיצאו בגלות מארצו היה שהיא הקיאה אותם. נמצא שע"י הדרכים הרעים ועלילות תטמא הארץ, וכמו שיבוא בסדר אחרי מות בס"ד. וזה יהיה סבה ל- ויקו לעשות ענבי' ויעש באושי' וכיוצא בו. ז"ש בסמוך וישבתם בארץ וכו' והושעתי אתכם מכל טומאותיכם וקראתי אל הדגן וכו'. דמאי וקראתי אל הדגן, דהיכן הוא שיקראנו לא היל"ל אלא והרבתי הדגן לבד, ועוד מאי הדגן בה"א הידיעה, אמנם הכוונה כי בעוד הארץ טמאה לא תתן את יבולה אפילו מה שאתה מוביל לה כמ"ש חז"ל. אמנם כאשר ישובו בתשובה וישבתם בארץ וכו' והייתם לי לעם וכו'. אז והושעתי אתכם מכל טומאותיכם, כי זאת הקדושה אשר אתם לי לעם קדוש תדחה את הטומאה והושעתי אתכם מכל טומאותיכם המעכבי' הצמחי' מלצמוח, ואותו הדגן אשר זרעתם אותו מכמה שנים ולא צמח, עתה אקרא אל אותו הדגן מלבד מה שזרעתם מחדש ותהיה הטובה כפולה ומכופלת, וקראתי אל הדגן שיבוא ויצא ויצמח והרביתי אותו. והנה זה הענין היה בדור המבול אשר בדרכם ובעלילותם טמאו העולם בכללו, הוא מ"ש הפסוק וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ. שהכוונה דממש נטמאה גוף הארץ, וזה היה בתחלה דהאדם היה סבה, זהו כי רבה רעת האדם בארץ ואח"כ המסובב נעשה סיבה, שכיון שנטמאה הארץ היא היתה סיבה להחטיא האדם, וז"ש ג"כ בכוונת שנית כי רבה רעת האדם בארץ. מצד היותו בארץ היא היתה גוררת וגורמת לו לחטוא ורעתו רבה ומתרבה, עד שמתוך כך הוצרך ה' להביא מבול על העולם כדי להטבילו לכל העולם בכללו ולהעביר השלשה טפחים של מחרישה אשר שלט בה רוח הטומאה, ז"ש אמחה את האדם אשר בראתי, ואמחה ג"כ מעל פני האדמה שהם הג' טפחי' של מחרישה, ותיבת אמחה מושכת עצמה ואחר' עמה, נמצא כי המבול היה כמו טבילה כוללת לכל מציאות העולם. ולז"א הפסוק בן אדם אמר לה את ארץ לא מטוהרה וכו'. דיש לדקדק מאי קאמר לא מטוהרה בלשון שלילה, ולמה לא אמר בלשון חיוב את ארץ טמאה. זאת ועוד מאי מטוהרה לימא לא טהורה. ועוד פתח לנוכח ואמר את ארץ ואח"כ אמר היא, דתיבת היא מורה על יחידה נסתרת כ"ש דתיבת היא מיותרת לגמרי. גם ראוי לדקדק אומרו לא גושמה בלא וא"ו. אלא הכוונה כמ"ש היות העולם טמא בחטאי דור המבול והוצרך לטבילה, והנה מהיות ארץ ישראל טבור העולם ביצירה ככה אם תהיה בארץ ישראל שפע ברכה וקדושה ועבודת הש"י בארץ בבדקתם ויראתם ה', יהיה לנו ולכל הנפוצים בגולה שלום, ולא זו בלבד אלא שתמשך לנו רוח טהרה וקדושה לאפסי ארץ כמו שמהטבור יונק הוולד ככה מן הטבור של כל העולם יינק כל העולם, ועל זה אמר מציון מכלל יופי. ר"ל כיון שהוא כולל ומכלל יופי, אלהים הופיע משם לכל כללות העולם, וכמו שהוא משפיע לכל העולם ככה הוא מוכרח שאם תטמא ארץ מארצות חוצה לארץ בגלוליה ותועבותיה, הנה מכח טומאתה ימשך קצת לארץ ישראל דרך הצנורות אשר מן הארץ לחוצה לארץ, סיוע לזה מ"ש המפרשים הראשונים ז"ל, וכמו שמצאתי כתוב בדרשות אבא מארי זלה"ה בפסוקי לבני קרח מזמור שיר יסודתו בהררי קודש. שהכוונה בא לספר בשבח הארץ, והמזמור הזה מיוסד על שבח הררי קודש, ז"ש יסודתו בהררי קודש, ומהו השבח נכבדות וכו' אזכיר רהב ובבל וכו'. ר"ל כל איש משאר ארצות אם ילך לארץ זולת ארץ מולדתו, הנה יחלה מהשנוי המזגים והאוירים, ז"ש אזכיר רהב ובבל ליודעי לשבח אותם, אבל בכל שבחם צריך שיהיה האדם נולד שם, ז"ש זה יולד שם. לא כן לציון כי לציון יאמר איש ואיש יולד בה. כלומר הן האיש שיולד בה הן האיש אשר מארץ רחוקה בא אליה כולם נחשבי' כאלו מבטן ומהריון ולידה היו שם, ז"ש איש ואיש יולד בה. וזה מצד שהב"ה כוננה על טבע כל הארצות, ז"ש והוא יכוננה עליון, שהיא טבור העולם. ובזה נ"ל להוסיף ע"פ הקדמתינו שאמר אחר כך אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב. דפשיטא הוא וכמו שנראה מתוך דברי חז"ל שהוצרכו מהכרח קושי זה לומר ולתרץ דאלו ואלו בתי קדושה הם, אלא דשערי ציון הם שערים המצויינים בהלכה, דאין לו להקב"ה בעולמו חביב אלא ארבע אמות של הלכה, והם חביבין מכל משכנות יעקב והם בתי כנסיות ובתי מדרשות של דרשות: ובדבריהם ז"ל מדוקדק יעקב דנקט דהיינו ע"ד מה טובו אהליך יעקב. ויעקב איש תם יושב אהלים:

ולע"ד נ"ל כמ"ש כי כפי המעשי' שממשיכים כל הנפוצי' בארצות ככה תוסיף החיבה יתירה בשערי ציון, וההמשכה זו תהיה דרך הצנורות שמטבור העולם לעולם, ז"ש אוהב ה' שערי ציון, והאהבה זו נמשכת מכל משכנות יעקב, מתוך כל המשכנות שעוסקים שם ביראת ה', מתוכם נמשכת האהבה לשערי ציון ותהיה מ"ס מכל כמו מ"ם מכל מלמדי השכלתי. כי כמו שהם צנורות להשפיע משם לכל העולם ככה לפעמי' יהיו צנורות להעלות מן העולם אל הארץ או רוח טהרה או ח"ו זולתו: ולז"א הנביא יחזקאל ע"ה בסי' כ"ב הנזכר: בן אדם אמר לה את ארץ לא מטוהרה. כלומר מה שחשב האלהי' לטובה שלא גושמה ביום זעם, הנה עתה נהפך לרעה, דלמפרע נמצא שנשארה בטומאתה הראשונה שבחטאי דור המבול ולא הוטהרה ממנו, ז"ש לא מטוהרה. ר"ל לא נטהרה מהטומאה הראשונה אלא עוד חלאת וכתמי עון טומאה בה, מה טעם משום דלא גושמה ביום זעם, יום שבא מבול לעולם, דאם גושמה ביום זעם היתה נטהרת, ודקדק אומרו את ארץ לא מטוהרה היא, לרמוז בשנוי היא למה שאמרנו, כי כל העדר הטהרה שבשאר ארצות תמשך אליה ויתלה בה. ז"ש בכוונה שנית את ארץ לא מטוהרה היא, כלומר כל ארץ שבעולם אשר לא מטוהרה היא את היא אותה הארץ, כי את הטיבור ובך תלוי הכל, כ"ש דקשר נביאיה בתוכה כארי שואג וכו'. ונמצא כל זה הקשר מנביאי' נמשך לכל העולם, באופן שהכל תלוי בך שראוי לתלות הקלקלה במקולקל, בפרט בהיותה טבור העולם ובתוכך נביאי' רשעי' אשר בלי ספק את היא המחרבת כל העולם. ועל זה נ"ל שאמר איוב מי יתן טהור מטמא לא אחד. ר"ל מי יתן והיה שהטהור מהטמא לא ימשך לו טומאה להיות אחד, שכן בבוא הפורענות על הטמא מתדבקת בטהור כאחד כמו שנדבקה הטומאה מן הטמא אל הטהור להיות כאחד. ועל זה אמר שע"ה בקום רשעים וכו' ובאבדם ירבו צדיקי'. אמר כי בעוד הרשעי' בעולם בטומאתם יטמאו הטהורים ויהיו אחד, כמו שביארנו שהם מחטיאי' בכח, אמנם באבדם ירבו הצדיקים בעולם כי נחלש כח הטומאה ונטהר העולם קצת כשנאבדו הרשעי' ממנו:

ובהצעה זו נבוא אל כוונת המאמר אשר ראוי לדקדק בו כי לפי הדרך הזה שמפרש המאמר חצי הפסוק שמזכיר רשעים על דור המבול, והחצי השני על נח, לפי דרך זה אפשר לפרש כך בנקל כמה פסוקי' ממשלי, בודאי הגמור כי לא דבר רק הוא. גם צריך לדקדק למה שני הכתובים הראשונים באים כאחד, והמאמר עשה מהם סוג א', לא כן בכתוב השלישי שעשה ממנו סוג ב' ואמר ד"א אלה תולדות בית רשעי' ישמיד ואוהל צדיקי' וכו':

הביאור שנתקשה בעל המאמר בפסוק שבא למנות התולדות ואמר אלה תולדות נח, והשיאו לדבר אחר ואמר נח איש צדיק. עוד נתקשה לו כפל נח נח. ולתרץ קושיא זו האחרונה הביא המאמר פסוק כעבור סופה ואין רשע, והנה נתקשה לו בכתוב זה, שאם הכוונה ללמדנו שהרשע אין לו קיום לא כן הצדיק קיים ולעולם בל ימוט, קשה דלא היל"ל הכתוב ואין רשע בוא"ו, אלא כעבור סופה אין רשע, כ"ש שתיבת ואין כולה מיותרת, די שיאמר כעבור סופה רשע. לעומת זה הכריחו ז"ל הבנה אחרת בכתוב והיא הקדמתינו שכעבור סופה ואין רשע בעולם, אז יהיה הצדיק יסוד עולם, אמנם בעוד הרשע בעולם אין יכולת בצדיק להיות יסוד שכל מה שהצדיק מייסד הרשע הורס, וז"ש הפסוק נח נח איש צדיק תמים וכו'. שהכוונה שנח נמצאו בו שני זמנים, הא' שלא היה נחשב לכלום אלא כא' מהם או יותר מעולה מעט, ע"ד מ"ש חז"ל כי נחמתי כי עשיתים ונח וכו'. כלומר גם נח בכללם אלא שמצא חן ונהפך נ"ח לח"ן, ז"ש ונח נעשה ונהפך למצא ח"ן. כל זה היה בעוד טומאת הרשעי' בעולם אמנם אחרי איבודן תרבה תועלת הצדיק נח, כי אבדו רשעי' מן העולם, נסתלק חרון אף מן העולם, ועל זה אמר נח על הזמן בעוד אנשי דורו קיימי', אמנם אחר שנאבדו היה נח איש צדיק תמים, כי כעבור סופה ואין רשעי' זה דור המבול, אחר כך יהיה נח הצדיק יסוד עולם, ז"ש וצדיק יסוד עולם זה נח. ולתרץ הקושיא הראשונה הביא המאמר הפסוק השני והוא הפוך רשעי' ואינם וכו'. ודקדקו מאי הפוך רשעי' ואינם, להיכן יהפך אותם ומהו ההיפוך: אלא הכוונה בכתוב לומר כי הב"ה כשרוצה לאבד הרשעי' מהפך בזכותם אולי יצא מהם שום צדיק, וכשרואה הב"ה שאין עתיד לצאת ממנו פרי הגון אז מאבד אותו, ע"ד מה שנאמר במשה ע"ה וירא כי אין איש. דרשו חז"ל ראה שאין איש צדיק עתיד לצאת ממנו ויך וכו'. ז"ש הפוך רשעי' שהופך אותם מכל צד לדעת אם מאיזה צד יראה להם זכות, וכשלא ימצא אז אינם, שמאבדם כיון שאינו רואה בעתיד דבר הגון, אמנם בית צדיקים ר"ל בית שצדיקים עתידים לצאת ממנו יעמוד, ואפילו שכעת אינם כ"כ צדיקים, לז"א בעל המאמר שהפוך רשעי' ואינם זה דור המבול שלא היה עתיד לצאת מהם שמץ טהרה. ובית צדיקים יעמוד זה נח שבניו וכל הדורות הכשרים העתידים לצאת ממנו ועד סוף כל הדורות, הם הם למדו זכות וגרמו לו לינצל והוא ממש הדרשה שדרשו ברבה בסוף בראשית: ונח מצא חן. למה בעבור אלה תולדות בזכות התולדות העתידים לצאת ממנו, ז"ש ובית צדיקים יעמוד זה נח. אלא תולדות נח. כלומר זה נח שבזכות אלה תולדות ינצל ולאו דוקא משום זכות שם חם ויפת, דלאו כ"כ כשרים הוו, אלא בני בניהם עד עולם, ובזה מובן שאמר אלה תולדות ולא הזכירם, וסמיך ליה נח נח איש צדיק וכו'. לומר דהא והא גרמה ליה קצת בעבור תולדותיו וקצת בשכר מעשיו, ולזה עשה המאמר מהשני כתובים הראשונים סוג אחד כי כולם על הבנת הכתוב באים ולא היו כוונות מתחלפות באלה תולדות, אחר כך אמר ד"א אלה תולדות. תירץ הקושיא הראשונה ואמר כתיב בית רשעים וכו'. בהכוונה דקשיא לו אמאי פתח בבית וסיים באהל. איברא כי היינו יכולים לומר דבכל בבא רבותא אשמועינן, ברשעים אפילו הבית הקבוע ישמיד, לא כן בצדיקים דאפילו אוהל עראי יפריח, אלא הם ז"ל לא רצו לפרש כך דמאי יפריח יעמוד או יקיים היל"ל, ולעומת זה פירשו הפסוק באלה תולדות נח, שהכוונה שהב"ה מגיד מראשית אחרית, וסתם מעיינו כדי שלא יוליד אלא קרוב למבול כדי שיהיו בניו פחותים מבני מאה, כי אז בתחלת הבריאה הנער בן מאה שנה ימות וגו' כזמן העתיד. זאת ועוד כדי שיהיו נולדי' בעת הזקנה יותר בקדושה וטהרה, ז"ש בית רשעי' ישמיד ואוהל ישרים יפריח זה נח, כי רצה הב"ה להפריח אהלו, ואין אוהל אלא אשתו כדכתיב שובו לכם לאהליכם, אימתי כשהוא ישר וזקן בן חמש מאות שנה, ז"ש ישרים. או יהיה פי' ואוהל ישרים יפריח, ואוהל ההגון ישרים יפריח, הפרח הוא ישרים, ותיבת ישרים נמשכת לסוף הפסוק לתיבת יפריח כמו אלה תולדות נח, ויהיה כוונת הפסוק ונח מצא חן, שאלה תולדות נח נולדו לו כשהיה נח איש צדיק וכו'. והוא בן ת"ק שנה שכבר עברו רוב שנותיו בחסידות ורגלי חסידיו ישמור. עוד אפשר בכוונת המאמר שנתקשה לו מה טעם באלו השני תוארי' צדיק תמים יותר מזולתם, והשייכות לאלה תולדות עם צדיק וכו'. כמו שהקשינו בראשוני', ולבאר השני התוארי' האלה הביא המאמר ראשונה כי הרשע הוא כמו הסופה אשר בחזקה וסערותה תוליך עמה האבנים והעפר וכל אשר על הארץ והתפלשות עפר בעפר, ואח"כ תכף כלא היה ככה הרשע הגוזל לא יכון אדם ברשע וגזל והוי בונה ביתו בלא צדק. והנה כנגד הגזל שמלאה הארץ חמס בדור המבול אמר כעבור סופה ואין רשע, שאם לוקח מה שאינו שלו בגזל וחמס כסופה שלוקחת העפר כנז' הנה יעבור תכף כמו הסופה ואין רשע, וצדיק יסוד עולם נח הצדיק במדריגת הגזל יסוד עולם, כי מה שהם מחריבים ונחתם גזר דינם על הגזל הנה הוא מעמיד, ולזה בא הפסוק הנזכר בלשון יחיד, אמנם כנגד העריות בא הכתוב השני ואמר הפוך רשעים ואינם לשון רבים, כי העריות לא בציר משנים הנואף והנואפת, לא כן נח הוא צדיק ולא היה לו זווג כי אם עם אשתו הצדקת, כי לא היה נזקק לשאינו מינו אלא בצדקת אשתו, ז"ש ובית צדיקים כלומר בית של שתי צדיקי' יעמוד, הוא צדיק ואשתו צדקת זה נח: וז"א אלה תולדות נח נח. שכוונת הפסוק לשבח שנולדי' מכשר וכשרה בלי מחשבת פיסול, וכנגד זה בא תואר תמים שהוא במילה, ע"ד התהלך לפני והיה תמים: ד"א אלה תולדות נח וכו'. כתיב בית רשעי' ישמיד זה הענין כנגד עכו"ם ישמיד ממש המתהפך לעכו"ם, אמנם בית נח אין פרץ ואין יוצאת לע"ז. ז"ש ואוהל ישרי' יפריח. והכוונה לחז"ל לומר שנח וביתו שלימים הם ותמימים הם בגזל וחמס, הן בג"ע הן בעכו"ם, וזה יכלול תמים, תמים דעות ובאמונתו בה' יחיה ולא בזולתו ח"ו, ועל דרך תמים תהיה עם ה' אלהיך. כלומר שלא יפנה לבבך אחרי אלהי' אחרים לא מינה ולא מקצתה. הכלל העולה סיוע למה שהצענו כי כעבור סופה ואין רשע אז הצדיק יסוד העולם, אמנם בעוד הרשעי' בעולם טומאה בעולם ומטמאה את הישרי' כאמור.
ובזה נבוא אל כוונת מאמר חז"ל בבראשית רבה פ"ל וז"ל:

רבי נחמיה אמר ומה אם בדורותיו היה צדיק, אלו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל עאכ"ו. משל לצלוחית של אפרסמון מוקפת צמיד פתיל ומונחת בין הקברות והיה ריחה נודף ואלו היה חוץ לקברות עאכ"ו. משל לבתולה שהיתה שרויה בשוק של זונות ולא יצא עליה שם רע אלו היתה בשוקן של כשירות עאכ"ו. ומא אם בדורותיו היה צדיק אלו היה בדורו של משה על א'כמה וכמה עכ"ל.

ויש לדקדק שני משלים למה האחד מספיק: וג"כ קשה אומרו פעמים ומה אם בדורותיו כך וכו'. אחת בתחלת המאמר ואחת בסופו: והיינו יכולי' לומר שכוונת המאמר בשני משלים, הא' על צדיק והא' על תמים, כנגד בחינת צדיק והוא בענין הגזל אמר כי היה פרוש אדרבה היה נותן משלו לאחרים, ולזה הביאו משל הצלוחית המונחת בבית הקברות והיה ריחה נודף, נמצא שכל העולם נהנים ממנו וריחו, והוא לא קלט מריח הקברות, הוא משל לשלא פשט ידו בגזל המסריח בבית הקברות, וכנגד תמים שהוא בענין עריות הביא משל שני והוא משל לבתולה וכו', וצורת המשל מוכיח עליו שעל ענין עריות מדבר, ולזה אמר פעמים ומה אם בדורותיו היה צדיק וכו'. האחת כנגד הצדיק והשני כנגד התמים: והנכון כי הצדיק בהיותו בדור שכולו חייב יפסיד משני פנים, האחד כי אע"פ שהוא קדוש וטהור טומאת אנשי דורו גורמת להכניע קדושתו ולבלתי החשיבו לפני הב"ה, כי כף חובתם מכרעת לטנף טהרתו והוא ניהו מה שכוונו במשל צלוחית, לומר כי לו הונח שלא יוסיף נח בשום דור ואפילו בדורו של שמואל או דורו של משה חסידות על חסידותו וטהרה על טהרתו, אלא אפילו בדורם יעמוד במצב הזה אשר הוא היום עכ"ז תהיה מעלתו גדולה, כי כמו שהצלוחית של אפרסמון בין שהיא מונחת בבית הקברות ובין שתהיה מונחת בהיכלו של מלך הצד השוה בעצמותה כי אין השנוי בה אלא במקומה, והחילוף מריחה בא מן המקומות שהמקום תא להיותו ביח הקברות לכו לא יורגש מעלת ריח האפרסמון מצד תערובת ריח הקברות המתמר ועולה, ככה אפי' שנח היה בזה המצב שהוא בדורותיו, ובאותו המצב עצמו היה בדורו של משה ושמואל היה ריחו נודף ריח ניחח לה' מצד שלא היה בין בית הקברות אלא אדרבה בין צלוחיות אפרסמון רבות ונכבדות ממנו, והריח יתעצם בהתחברו עם מינו, ע"ד מצא מין את מינו וניעור. וז"ש בתחלה ומה אם בדורותיו היה צדיק אלו היה בדורו של משה וכו' עאכ"ו:

אמנם המשל השני רצה לבאר שאלו היה נח בדור שמואל או בדור משה לא היה בזו המדרגה אלא היה עולה בכמה מעלות טובות וכמה שלמיות, תוספת שהיה לו באותן הדורות מרובה על העיקר אשר היה לו בדורותיו, ולזה הביאו משל הבתולה העומדת בשוק של זונות כי אף על פי שלא יצא עליה שם רע מ"מ לא הרויחה שום מדה טובה בשכונתה אלא קצת פריצות אלא שלא הגיע לכלל שם, ואם מידי מעשה זנות יצאת מידי הרהור רע מי יצאת, והוא ע"ד מ"ש חז"ל ונקרב את קרבן ה' וכו'. שהיה על ההרהור. ולז"א אם בשוקן של זונות כך בשוקן של כשרות עאכ"ו. כי בהיותה בשוקן של כשירות היתה לומדת מהם כמה וכמה מדות טובות מצניעות וענוה ויראת ה' משכנותיה. ובנמשל ג"כ בודאי שאם היה נח בדורו של משה או שמואל היה מוסיף חסידות על חסידותו, כי הצדיק זוכה ומזכה בכח ובפועל והרשעי' בהפך. ז"ש ומה אם בדורותיו היה כך בדורו של משה וכו' עאכ"ו שהיה מוסיף כושר ואושר. ומ"ש בתחלה ומה אם בדורותיו היה וכו' הוא בבחינת חשיבותו לפני המקום, ומה באותם הדורות כך החשיבו וסיפר בשבחו, בדורו של משה וכו' עאכ"ו. ולפי זה אף על גב דהתם בב"ר פליג רבי יהודה על ר' נחמיה ודורש לגנאי בדורותיו, ימצא לפי זה דלא פליגי אלא במשמעות דורשים ובהבנת הפסוק בדורותיו, אבל בבחינה זו האחרונה אפשר דלא פליג דכי קאמר איהו שאלו היה בדורו של משה ושמואל לא היה נחשב לכלום, היינו אם היה עומד בזה המצב ממש של חסידות ולא היה מוסיף, ודאי שלא היה נחשב לכלום, אבל אין הכי נמי שיודה הוא שאם היה בדורו של משה ע"ה ושמואל ע"ה, ודאי שהיה מוסיף קדושה וטהרה מרובה על העיקר והיה נחשב לחשוב, כי זכות הדור הקדוש ההוא יסייע להגביר ולהגדיל על צדקותו ותמימותו עאכ"ו. נמצא כי צדקת הצדיק יטהר כל המקומות אשר ישב בהנה ויתקדשו באמצעותו, וזהו ממש בזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה וכו'. כי הצדקות מקדש העולם והחטא ח"ו מטמא העולם. ומעתה בהצעה זו נבוא אל כוונת הפסוקי'. ויש לדקדק ראשונה דפתח לספר ולומר אלה תולדות והשיאו לדבר אחר נח איש וכו', גם כפל נח נח למה. ועוד כאן הזכיר צדיק תמים ובסמוך אמר כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, ואלו תמים לא הזכיר, ובזה ראיתי מפרשי' שהכוונה שדור המבול חטאו בגזל ועריות ואילו נחתם גזר דין על העריות לא היה נמלט נח, דכל מקום שאתה מוצא זנות וכו'. מה עשה הב"ה חתם גזר דינם מצד הגזל ולזה נמלט נח. ולזה כשבא להציל נח אמר כי אותך ראיתי צדיק לפני. הזכיר הסבה שנאבדו שהוא הפך צדיק דהיינו כי מלאה הארץ חמס, לא כן אתה שראיתיך צדיק. ואמנם בתחלה ספר בשבחו מהיות צדיק כנגד החמס ותמים כנגד עריות להיותו תמים במילתו שנולד מהול ולא משך ערלתו שלא טמא אותה ונכון: ועוד מאי את האלהי' וכו'. חז"ל אמרו דהיינו סעד לתומו כתינוק שאביו מחזיק בידו לבלתי הכשל: וגם המפרשי' אמרו את האלהי' וכו', כי לא היה מכת הצדיקי' המשוטטים בחוצות לעמוד בפרץ ולשבר מתלעות עול ומשיניו להשליך טרף, ז"ש את האלהי' התהלך נח. כלומר בסתר בינו לבין קונו להיות עושה צדק ומשפט אבל לא היה מֵעֲשֵׂה את זולתו. ובזה ידוקדק התהלך נח לבדו ולא היה מדריך זולתו בעבודת הש"י, זכה ולא זיכה את הרבים. ועוד כפל ותשחת הארץ לפני האלהים וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה. ובס"ה אמרו בפ' ותשחת הארץ לפני האלהים. כי בתחלה בהצנע היה במחשך מעשיהם ולא היה מכיר בשחיתותם אלא ה' חוקר כליות ולב, ז"ש ותשחת הארץ לפני האלהים. לפניו היה גלוי לבד: ועוד קשה פתח בקץ כל בשר בא לפני וסיים בהנני משחיתם וכו'. כי נראה הנני משחיתם מיותר מכיון שאמר קץ כל בשר וכו'. ועוד עשה לך. לך מיותר ואינו צודק כי לו ולכל המינים ממינים שונים שיכנסו בה היא. גם הקפדתו לכפר אותה מבית ומחוץ בכופר למה, וחז"ל אמרו כדי שיצטער, אולם במשה הצדיק כדי שלא יצטער שם נאמר ותחמרה בחמר ובזפת. בחמר מבפנים ובזפת מבחוץ. או אפשר מפני החוזק והקיום כי כאן היו המים רבים ועזים והכובד רב, לכך צוהו לחזקה מבית ומחוץ בכופר. ועוד מאי ואני הנני מביא בלשון הווה, כי עדיין לא הגיע העת א"כ היל"ל ואני אביא מבול וכו' בלשון עתיד, וכדברי חז"ל אפשר לתרץ זה שאו' הנני מסכים עם המלאכים שקטרגו ביצירת האדם ואמרו מה אנוש וכו', כי כיון שהוא מסכים עמהם א"כ יחתם גזר דינם מעתה, והרי הוא כאלו כבר הוא הוה שמביא מבול, כי כתב אשר נחתם אין להשיב, בפרט אם בדם היא חתומה. ועוד מאי מבול מים לימא מבול על הארץ דודאי לאו מאש היה. ועוד לשחת וכו' איננו מסודר שהיל"ל לשחת מתחת השמים כל בשר אשר בו רוח חיים. ועוד כל אשר בארץ יגוע מיותר אם לא שנאמר כי בא הפסוק להוציא נח מן הכלל לפי שאמר לשחת כל בשר מתחת השמים, ועתה מוציא מן הכלל לנח, וזהו שאומר כל אשר בארץ דוקא, מי שהוא בארץ ממש יגוע אבל נח תלוי ועומד בתיבה בין השמים ובין הארץ, והיינו דסמיך ליה והקימותי את בריתי אתך. גם צריך לדקדק אתך אתך פעמי' במקרא הזה למה לי. ועוד ומכל החי מכל בשר הוא כפול עד שמתוך כך דרשו חז"ל מכל החי אלו השדים שכולן חיות רוח בלי גוף. מצורף לזה ששלש בכפל ואמר שנים מכל, די שיאמר מכל בשר שנים תביא וכו'. גם צריך לדקדק שאמר להחיות בפתח ויותר נכון היה בצרי. ועוד מהעוף וכו' שנים וכו', סיפיה דקרא מיותר דהיינו שנים מכל יבואו אליך להחיות, שכבר הוזכרו בפסוק הקודם תביא אל התיבה להחיות אתך: וכדי לתרץ זה צריך שנדקדק השנויי' שבין שני הפסוקים והם שלמעלה אמר תביא ובכאן אמר יבואו, למעלה אמר להחיות אתך וכאן לא כתיב אתך. ועוד מאי קח לך מכל מאכל וכו' והיה לך ולהם וכו', היה יכול לקצר ולומר קח לך ולהם לאכלה מכל מאכל אשר יאכל ומספיק:

הביאור כי שלשה אלה בני נח אף על פי שהיה בהם קצת צדקות מ"מ לא היו כדאים להנצל מצד עצמם אלא שזכות אבותם מסייעתם וצדקתו היא שעמדה להם. ובזה יובן הפסוק שאומר בעצם היום וכו' ושם וחם ויפת בני נח ואשת נח, כי הוזכר נח כמה פעמים בפסוק הזה להורות שבזכות היותם בני נח ואשת נח ניצולו. וגם בהצטרפות זכות הבעלי חיים ע"ד אדם ובהמה תושיע ה'. ודרשו חז"ל אדם בזכות בהמה. וז"ש המה וכל החיה וכו'. לרמוז אל הנזכר ולזה כשבא להזכיר אלה תולדות נח אמר שלא היו בניו ממש בהולדה החומרית ובחלק הרוחני, כי אם היו תולדותיו ברוחני היה ראוי ומחוייב יתדמו אליו בכל מדותיו וחסידותו, ז"ש אלה תולדות נח, כלומר הם תולדות נח. אבל נח לבד הוא צדיק תמים, ואילו היו תולדותיו בצדקות א"כ היה אומר אלה תולדות נח איש צדיק תמים וכו'. למה אמר נח פעם שנית להפריד ולהפסיק הענין, שאלו לא היו תולדותיו אלא בבחינת נח לבד והיא ההולדה לא בבחינת הצדקות. והנה הכתוב שבח אותו בצדקות ובתמימות, והיא מדה שנצטוינו עליה תמים תהיה עם ה' אלהיך, אלא שנמשך לנח עון מזאת המדה כי מהיותו תמים ע"ד יעקב איש תם בלתי ערמומית לרע היתה סבה שהיה פורש מן הצבור מלהתקוטט עמהם ולהעיז פניו כנמר נגדם, והוא לא כן עשה אלא שהיה תמים בדורו שלא היה כתריס נגדם ולא העיז פניו נגדם, לכן כשבא הב"ה לומר בוא אתה וכו'. אמר כי אותך ראיתי צדיק ואלו תמים לא הזכיר, ואף על פי שהוא שבח כיון שנמשך ממנה נזק להיותו תמים עם הדורות שלו ובלתי מחרחר ריב עמהם על רשעותם. או אפשר שאמר צדיק וכו' בדורותיו את האלהים וכו', שהכוונה לשבחו שהיה ירא שמים בסתר ובגלוי, ז"ש צדיק תמים היה בפרהסיא ובדורותיו וג"כ בסתר את האלהים התהלך נח, שמצא חן בעיני אלקים ואדם, ועל פי הדרשה שאמרו בדורותיו כך בדורו של משה ושמואל עאכ"ו, נוכל לדרוש את האלהים וכו' מצורף עם בדורותיו, והוא כי חז"ל אמרו דנח היה צריך סעד לתומו לא כן אברהם התהלך לפני. וזה נ"ל ע"ד כי גם זה נמשך מחטאי אנשי דורו הגורמים, ז"ש בדורותיו גרמו שאת האלקים התהלך נח, שיהיה צריך סעד לתומו, לא כן דור אברהם שאף שלא היו כ"כ צדיקים עכ"ז לא היו רעים וחטאים לה' כאנשי דור המבול, ולכך לא הוצרך סעד לתומו. ז"ש בסמוך כי אותך ראיתי צדיק לפני. כלומר הריני מחשיבך כצדיק לפני, ע"ד מ"ש באברהם התהלך לפני מאחר שאתה בדור הזה, כי בלי ספק שהוא ניהו המונע אותך מהיות צדיק לפני, וז"ש בדורותיו את האלהים התהלך נח, כלומר סיבת היות נח צריך סעד לתומו היה היותו בדורותיו בדורות ההם. שאלו היה בדורו של משה ושמואל ע"ה ודאי היה מתהלך לפני ה' בלי סעד לתומו. אמר עוד ותשחת הארץ וכו'. להגיד איך הב"ה שונא זימה, ולזה אמר כי ענין הגזל הוא בראש כולם, ולזה גלוי וידוע לפניו ית' תחלה עניינו, וזהו שהקדים ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס. אמנם בענין הזימה רמז הפסוק ואמר וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה. כאלו פקח על הענין יותר וראהו בעין השגחתו יותר בפרטות, וז"ש וירא אלהים את הארץ וכו'. והסבה כי השחית, ולזה פקח עליו עיניו. אמנם בראשונה אמר ותשחת הארץ לפני האלהים, ואינה ראייה ממש בעצם וראשונה, ואמר וירא אלהי' את הארץ והנה נשחתה, לרמוז מה שאמרנו בהקדמה שהחטא מטמא המקום אשר יחטאו בו, וז"ש הארץ ממש נשחת כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, וכיון שהשחיתו דרכם עליה נטמאת ונשחתה. ולהיות ידוע כי החטא אשר יעשוהו בפירסום ויד רמה תגדל אשמתו, והנה כשהאדם עושה הרשע בצנעה מחמת אונס היצה"ר, כשהב"ה ייסר אותו יהיה על ידו ית' ויתעלה, באהבה מגולה יוכיחנו תוכחה מסותרת ועל ידו, לא כן כאשר יעשה ביד רמה, כי מלאך אכזרי ישולח בו לרוב חומר הפרסום, ז"ש קץ כל בשר והוא השליח לקץ כל בשר הוא שטן בא לפני ושואל דין יען שמלאה הארץ חמס ומפניהם, כלומר בפניהם בפני הכל בעזות ויד רמה, ובזה לא פליג עלינו מאמרם ז"ל מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מבגזלן כו'. כי אמת שהעושה בגלוי קל מהחוטא בסתר כשאינו מין ועז וכופר, כי זה מגונה מאד כאלו שאין אלקים כל מגמתו לכלום רחמנא ליצלן, וראוי שכל הנמצא בדורם יכרתו ע"י שטן המשחית, אכן לאהבתך לא אתן רשות למשחית, שכיון שניתן לו רשות אינו מבחין בין צדיק לרשע, אלא על ידי אעשה משפט זה כדי שאבחין בין צדיק לרשע, ז"ש והנני משחיתם אני בעצמי כדי שתועיל לך תיבתך, ולזה סמך עשה לך תיבת וכו'. ורמז כי כאן ימצאו שני נסים, האחד היות התיבה מקום מועט ויחזיק את המרובה, הוא הן המינים ממינים שונים, הן ממיני המאכלי', הן מן האוכלים שיוציאו לך. לכך אמר עשה לך. כלומר בדרך טבע הלואי תספיק לך, ז"ש עשה לך. וגזר שיכפרנה מבית ומחוץ בכופר, לרמוז שכולם כחשו בה' וכפרו בו בסתר ובגלוי, זהו שרמז מבית ומחוץ בכופר. ולכן וזה אשר תעשה אותה, כי אני אעשה שתחזיק הכל ואז אני בעצמי הנני מביא את המבול וכו', וכי תימא וכיצד הב"ה מיחד שמו על הפורענות, לז"א ואני הנני מביא את המבול, יען שמתחלה לא אביאנו מבול אלא מים כדי שיתעוררו וישובו מדרכם. ז"ש מים על הארץ יהיו ואחר כך אם לא ישוב יחזרו למבול, ע"ד וה' המטיר על סדום וכו'. שמתחלה היה מטר ואחר כך נעשה גפרית ומלח, וזהו שרמז ג"כ בסוף הפסוק כל אשר בארץ יגוע כאלו היא מיתה הנעשית מאליה ברבוי המים, כל אשר בארץ יגוע מאליו, זאת ועוד כי התכלית לעשות על ידי זאת ההשחתה שהוא כדי שאבחין בינך לבין אנשי דורך והקימותי וכו', לא כן אם היה ניתן רשות למשחית וקץ כל בשר ואמר לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים וכו', לומר כי הבשר אשר בו רוח חיים מלמעלה ומן השמים כמו נח שרוחו ונשמתו חצובה מכסא הכבוד ינצל, אמנם אותם שיש להם רוח חיים מתחת השמים הן הם אשר יגועו. וכנגד הבעלי חיים אף על גב דלא שייך בהם רוח ונפש עכ"ז אמר בהם ומכל החי מכל בשר. כי כל אחד מהם ששומר שלימות טבעו לבלתי הזדקק למי שאינו מינו, הנה הוא נקרא חי בהשאלה, ז"ש ומכל החי מכל בשר, לא מאותם שהם בשר בלי שום חיות כי קלקלו צורתם וצורת טבעם. ולהיות הבעלי חיים כמו הבהמות והחיות דבר קל בערך הבאת העופות אשר הם כמה מינים, לזה אמר בבהמות וחיות מכל החי מכל בשר תביא. אמנם מהעופות אמר מהעוף למינהו וכו' יבואו אליך. כלומר מאליהן ומעצמן, והצדיקים אומרים מעט והם עושים הרבה, ואף על פי שאמר לו תביא בבהמות, בשעת מעשה באו כולם מאליהן להקל מעל נח, ז"ש מן הבהמה וכו'. שנים שנים באו אל נח וכו'. ולרמוז כי זכות הבהמה וזכותם, אף על פי שאין להם בחירה יגן בעד נח ואשר עמו, ז"ש להחיות. כלומר הם באים להחיות בזכותם זולתם, בפרט בפסוק מהעוף וכו' יבואו אליך להחיות ואלו אתך לא כתיב, לרמוז אל מ"ש. וכנגד הנס השני אמר ואתה קח לך מכל מאכל. כי אפילו ימלא אותה חטה ומים ופירות, הלואי תספיק לו ולבניו, כ"ש לכמה מינים ממיני' שונים, לז"א קח לך לבד ואני מבטיחך והיה לך ולהם לאכלה. בברכתי אשר אצוה לך. או אמר לך לרמוז כי הוא העיקר וכן דלעיל גבי עשה לך תיבת וכו'. לך תעשה וכל התכלית הוא בך כי אותו ראה צדיק, אלא שאגב דידיה ינצלו השאר. עלה בידינו היות הצדיק צדיק ומצדיק זולתו ומקדש מקום מושבו, טוב לצדיק וטוב לשכניו:

תם. · מעבר לתחילת הדף