רא"ש/בבא מציעא/ג/כד: הבדלים בין גרסאות בדף
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (יצירה אוטומטית מתוך טקסט בנחלת הכלל (ספריא) + טיפול בידי מתנדבי האוצר) |
מ (←top: סדר בשורות, תגים, רווחים, תבניות וכו' (בוט)) |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{ניווט כללי עליון}} | |||
{{הועלה אוטומטית}} | {{הועלה אוטומטית}} | ||
ההוא אפוטרופא דיתמי דזבין תורא ליתמי ומסריה לבקרא לא הוו ליה ככי ושיני למיכל ומית. אמר רמי בר חמא היכי לדיינו דייני. להאי דינא. נימא ליה לאפוטרופא זיל שלים כי פשע שהיה לו לראות אם היו לו שינים. אמר אנא לבקרא מסרתיה ועליו סמכתי כי הוא מחויב לראות כי הוא ש"ש. ואילו אמר לי הייתי מחזירו אני ולא פשעתי. משמע הא אם פשע האפוטרופא חייב לשלם. והא דקשה מפרק שור שנגח ד' וה' דף לט. משור חש"ו אם הוחזקו נגחנין כתבנו שם. נימא לבקרא זיל שלים. אמר אנא בהדי תורא אוקימתיה אוכלא שדאי קמיה ולא הוה ידענא דלא אכל. מכדי בקרא שומר שכר דיתמי ואיבעי ליה לעיוני. אי איכא פסידא ליתמי הכי נמי. הכא במאי עסקינן דליכא פסידא ליתמי. דאשכחיה למריה דתורא ושקלו יתמי זוזי מיניה. וכגון שפירשו שקנאוהו לרדיא דאל"ה מצי למימר לשחיטה מכרתיו כשמואל בריש שור שנגח את הפרה דף מו. ובריש המוכר פירות דף צב. גבי המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן. א"נ סתם יתמי כגברא דזבין לרדיא. א"נ אפי' מכרו לשחיטה הוי מקח טעות שצריך לחיות עד יום השוק. אלא מאי קטעין מריה דתורא. דאמר איבעי ליה לאודען. מאי מודעין ליה מידע ידע דמקח טעות הוא. בספסירא דזבין מהכא ומזבין להכא. הלכך משתבע איהו דלא הוי ידע. דקרוב לודאי הוא דסתם ספסירא בקי במומי בהמה וגם מעיין בהו. ודמי לסלע שנפלה משנים דאמר בפ' אלו מציאות דף כו: דמצי לאשבועי כיון דנראית בעיניו טענה ודאית. ומשלם בקרא דמי בשר בזול כל זוזא ארבע דנקי. אע"ג דספסירא לאו בעל דברים דבקרא הוא. כיון שדינו של בקרא עם יתמי והם אין תובעין אותו כי גבו מספסירא ספסירא עומד במקום היתומים לגבות מבקרא כל מה שהוא מחויב מן הדין ליתומים. כי ההיא דלעיל דף לה: דהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר דאמר ר' יוסי שתחזור פרה לבעלים. ומשום דלא משלם ליתמי אלא לספסירא וגם אין זו פשיעה כ"כ שלא עיין אי לא הוו ליה שיני. הטילו פשרה ביניהם לשלם דמי בשר בזול כך פרש"י. ולמאי דפרישית שלא היה יכול לחיות עד יום השוק ניחא דלא הוי פשרה אלא דין כי לא היה שוה יותר כי בשר הנשחט קודם יום השוק צריך למוכרו בזול. והראב"ד ז"ל פי' דל"צ לההיא דר"י הכא אלא לפי שהיתומים כל זמן שלא ידעו אין המקח קיים דשמא בעל מום הוא ועומד השור לחזור לבעליו ויחזיר להן הדמים וצריכין הן לשומרו עד שיחזירוהו לבעליו. נמצא שהיתומים שומרי שכר על השור בשביל מעותיהן שהם באחריותו. והבקרא ש"ש של היתומים ונכנס תחתיהן. וכיון שלא שמרו כראוי משלם לספסירא דמי בשר בזול. והאי בשר בזול לאו כשאר בזול דבדוכתא אחרינא דהוא כל זוזא ארבע דנקי. אלא מה ששור שוה לשחיטה יותר בזול משור לחרישה. כי הוא מוכרו להן בדמי שור לחרישה והם לא יפרעו לו אלא דמי שור לשחיטה: | |||
ההוא אפוטרופא דיתמי דזבין תורא ליתמי ומסריה לבקרא לא הוו ליה ככי ושיני למיכל ומית. אמר רמי בר חמא היכי לדיינו דייני. להאי דינא. נימא ליה לאפוטרופא זיל שלים כי פשע שהיה לו לראות אם היו לו שינים. אמר אנא לבקרא מסרתיה ועליו סמכתי כי הוא מחויב לראות כי הוא ש"ש. ואילו אמר לי הייתי מחזירו אני ולא פשעתי. משמע הא אם פשע האפוטרופא חייב לשלם. והא דקשה מפרק שור שנגח ד' וה' דף לט. משור חש"ו אם הוחזקו נגחנין כתבנו שם. נימא לבקרא זיל שלים. אמר אנא בהדי תורא אוקימתיה אוכלא שדאי קמיה ולא הוה ידענא דלא אכל. מכדי בקרא שומר שכר דיתמי ואיבעי ליה לעיוני. אי איכא פסידא ליתמי הכי נמי. הכא במאי עסקינן דליכא פסידא ליתמי. דאשכחיה למריה דתורא ושקלו יתמי זוזי מיניה. וכגון שפירשו שקנאוהו לרדיא דאל"ה מצי למימר לשחיטה מכרתיו כשמואל בריש שור שנגח את הפרה דף מו. ובריש המוכר פירות דף צב. גבי המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן. א"נ סתם יתמי כגברא דזבין לרדיא. א"נ אפי' מכרו לשחיטה הוי מקח טעות שצריך לחיות עד יום השוק. אלא מאי קטעין מריה דתורא. דאמר איבעי ליה לאודען. מאי מודעין ליה מידע ידע דמקח טעות הוא. בספסירא דזבין מהכא ומזבין להכא. הלכך משתבע איהו דלא הוי ידע. דקרוב לודאי הוא דסתם ספסירא בקי במומי בהמה וגם מעיין בהו. ודמי לסלע שנפלה משנים דאמר בפ' אלו מציאות דף כו: דמצי לאשבועי כיון דנראית בעיניו טענה ודאית. ומשלם בקרא דמי בשר בזול כל זוזא ארבע דנקי. אע"ג דספסירא לאו בעל דברים דבקרא הוא. כיון שדינו של בקרא עם יתמי והם אין תובעין אותו כי גבו מספסירא ספסירא עומד במקום היתומים לגבות מבקרא כל מה שהוא מחויב מן הדין ליתומים. כי ההיא דלעיל דף לה: דהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר דאמר ר' יוסי שתחזור פרה לבעלים. ומשום דלא משלם ליתמי אלא לספסירא וגם אין זו פשיעה כ"כ שלא עיין אי לא הוו ליה שיני. הטילו פשרה ביניהם לשלם דמי בשר בזול כך פרש"י. ולמאי דפרישית שלא היה יכול לחיות עד יום השוק | |||
{{ניווט כללי תחתון}} | {{ניווט כללי תחתון}} | ||
{{פורסם בנחלת הכלל}} | {{פורסם בנחלת הכלל}} | ||
גרסה אחרונה מ־18:17, 16 ביולי 2020
|
פסקי הרא"ש - בבא מציעא |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ההוא אפוטרופא דיתמי דזבין תורא ליתמי ומסריה לבקרא לא הוו ליה ככי ושיני למיכל ומית. אמר רמי בר חמא היכי לדיינו דייני. להאי דינא. נימא ליה לאפוטרופא זיל שלים כי פשע שהיה לו לראות אם היו לו שינים. אמר אנא לבקרא מסרתיה ועליו סמכתי כי הוא מחויב לראות כי הוא ש"ש. ואילו אמר לי הייתי מחזירו אני ולא פשעתי. משמע הא אם פשע האפוטרופא חייב לשלם. והא דקשה מפרק שור שנגח ד' וה' דף לט. משור חש"ו אם הוחזקו נגחנין כתבנו שם. נימא לבקרא זיל שלים. אמר אנא בהדי תורא אוקימתיה אוכלא שדאי קמיה ולא הוה ידענא דלא אכל. מכדי בקרא שומר שכר דיתמי ואיבעי ליה לעיוני. אי איכא פסידא ליתמי הכי נמי. הכא במאי עסקינן דליכא פסידא ליתמי. דאשכחיה למריה דתורא ושקלו יתמי זוזי מיניה. וכגון שפירשו שקנאוהו לרדיא דאל"ה מצי למימר לשחיטה מכרתיו כשמואל בריש שור שנגח את הפרה דף מו. ובריש המוכר פירות דף צב. גבי המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן. א"נ סתם יתמי כגברא דזבין לרדיא. א"נ אפי' מכרו לשחיטה הוי מקח טעות שצריך לחיות עד יום השוק. אלא מאי קטעין מריה דתורא. דאמר איבעי ליה לאודען. מאי מודעין ליה מידע ידע דמקח טעות הוא. בספסירא דזבין מהכא ומזבין להכא. הלכך משתבע איהו דלא הוי ידע. דקרוב לודאי הוא דסתם ספסירא בקי במומי בהמה וגם מעיין בהו. ודמי לסלע שנפלה משנים דאמר בפ' אלו מציאות דף כו: דמצי לאשבועי כיון דנראית בעיניו טענה ודאית. ומשלם בקרא דמי בשר בזול כל זוזא ארבע דנקי. אע"ג דספסירא לאו בעל דברים דבקרא הוא. כיון שדינו של בקרא עם יתמי והם אין תובעין אותו כי גבו מספסירא ספסירא עומד במקום היתומים לגבות מבקרא כל מה שהוא מחויב מן הדין ליתומים. כי ההיא דלעיל דף לה: דהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר דאמר ר' יוסי שתחזור פרה לבעלים. ומשום דלא משלם ליתמי אלא לספסירא וגם אין זו פשיעה כ"כ שלא עיין אי לא הוו ליה שיני. הטילו פשרה ביניהם לשלם דמי בשר בזול כך פרש"י. ולמאי דפרישית שלא היה יכול לחיות עד יום השוק ניחא דלא הוי פשרה אלא דין כי לא היה שוה יותר כי בשר הנשחט קודם יום השוק צריך למוכרו בזול. והראב"ד ז"ל פי' דל"צ לההיא דר"י הכא אלא לפי שהיתומים כל זמן שלא ידעו אין המקח קיים דשמא בעל מום הוא ועומד השור לחזור לבעליו ויחזיר להן הדמים וצריכין הן לשומרו עד שיחזירוהו לבעליו. נמצא שהיתומים שומרי שכר על השור בשביל מעותיהן שהם באחריותו. והבקרא ש"ש של היתומים ונכנס תחתיהן. וכיון שלא שמרו כראוי משלם לספסירא דמי בשר בזול. והאי בשר בזול לאו כשאר בזול דבדוכתא אחרינא דהוא כל זוזא ארבע דנקי. אלא מה ששור שוה לשחיטה יותר בזול משור לחרישה. כי הוא מוכרו להן בדמי שור לחרישה והם לא יפרעו לו אלא דמי שור לשחיטה:
< סימן קודם · סימן הבא >
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |