אבן האזל/שגגות/ז

אבן האזל ‏ שגגות ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ח

עשה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת בשבתות הרבה בין בזדון שבת ושגגת מלאכות בין בשגגת שבת וזדון מלאכות חייב על כל מלאכה ומלאכה, כיצד ידע שהיום שבת וזרע בו מפני שלא ידע שהזריעה מלאכה וכן בשבת שניה ידע שהוא שבת ונטע בה מפני שלא ידע שהנטיעה אסורה משום מלאכה, וכן בשבת שלישית הבריך מפני שלא ידע שההברכה מלאכה חייב על כל א' וא' ואע"פ שהיא מעין מלאכה אחת, מפני שהשבתות כגופין מוחלקין.

עשה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת, הלח"מ הקשה על הרמב"ם דמוכח מדבריו דדוקא משום דעשה מלאכות הרבה הוא דחייב על כל מלאכה ומלאכה אבל בעשה מלאכה אחת כגון שזרע וזרע בשבתות הרבה לא נימא בזה שבתות כגופין מוחלקין, וכן בזרע וזרע בשגגת שבת וזדון מלאכות לא אמרי' ימים שבינתים הוין ידיעה לחלק והקשה הלח"מ דבכריתות דף ט"ז מבואר דאי סבירא לן שבתות כגופין דמיין חייב על אותה מלאכה עצמה של כל שבת ושבת ע"ש.

ונראה דהנה בגמ' שבת דף ע' ע"א אמרינן מ"ש רישא ומ"ש סיפא, אמר רב ספרא וכו' א"ל ר"נ וכו' אלא אמר ר"נ קרבן דחייב רחמנא אשגגה התם חדא שגגה הכא טובא שגגות, וא"כ בעיקר הסברא דברי הרמב"ם נכונים דאם עשה מלאכה אחת מה מהני מה דגופין מחלקים עכ"פ הא הוי חדא שגגה אלא דלכאורה אין זה הוכחה דהא דין גופין מחלקין מהני אפי' היכי דליכא אלא חדא שגגה וכמו בבא על ה' נדות אף שאינו יודע שהנדה אסורה מ"מ חייב על כל נדה ונדה, אבל באמת יש לחזק סברא זו דהא קשה במה דיליף בגמ' שבת דף ס"ט ע"ב לחלק בין יודע עיקר שבת לשוכח עיקר שבת בקרא דושמרו ומקרא דאת שבתותי תשמורו, וקשה דלמה לי קרא דהא אפשר ללמוד מסברא דר"נ דשוכח עיקר שבת ודאי הוי חדא שגגה, אבל יודע עיקר שבת לא הוי חדא שגגה, אף דאם סבור שיום א' הוא שבת ממילא שבת שאח"כ ג"כ אינו שבת מ"מ טעות כל יום הוא טעות בפ"ע, משא"כ טעות בדין הוא ודאי טעות אחת, ולכן צ"ל דמה דהוצרך הגמ' לדרשא דקרא ור"נ גופי' דריש הכי משום דכיון דקיי"ל שבתות כגופין ובגופין הא אשכחן דאפי' בשגגה אחת חייב ולזה איצטריך קרא דושמרו, וא"כ עכשיו דאיכא קרא דושמרו מסתבר דילפינן מהך קרא דבשבת בעינן שגגה לכל שבת וזהו טעמא דשוכח עיקר שבת דלא מהני גופין מחולקין, וא"כ ה"נ בדין בשגגת מלאכות דשגג במלאכה אחת ועשה אותה בהרבה שבתות אין טעם לחייב אלא אחת דחדא שגגה הוא, ולכן דוקא אם עשה הרבה מלאכות מעין מלאכה אחת דמצד דין שגגה היו הרבה שגגות דממה שישגוג בזריעה אינו מוכח שישגוג בנטיעה אלא דבלא דין שבתות כגופין אינו חייב אלא אחת וכמו דבשבת אחת אינו חייב אלא אחת אף דהוא הרבה שגגות דעכ"פ עיקר העבירה היא אחת ועשאם בהעלם אחד אבל כיון דשבתות כגופין דמיא לכן חייב, ונמצא דהך דינא דשבתות כגופין דמיא חלוק מדין גופין מחלקין דהתם אפי' בחדא שגגה דליכא קרא דושמרו אבל הכא דאיכא קרא דושמרו בעינן לבד דין שבתות מחלקות שיהיו שגגות מיוחדות.

אכן עלינו ליישב קושיית הלח"מ דמהסוגיא דכריתות מוכח דאין נ"מ דהא אמר בגמ' דאם רק חדא בעי מני' לא צריך לומר מעין מלאכה אחת ובין לרבה בין לרב חסדא אמר דתרתי בעי מני', ונראה דבאמת יש ראי' לשיטת הרמב"ם מהך סוגיא גופא דהא מבואר בגמ' דדין שבתות כגופין דמי לא מהני אלא על זדון שבת ושגגת מלאכות, וקשה דהא בעיקר דין גופין מחלקין אין נ"מ ואם לא ידע שאשה זו נדה היא וכן על השני' אמרינן גופין מחלקין, וכן אם לא ידע איסור נדה נמי אמרינן גופין מחלקין וע"כ דזהו משום הך סברא שכתבנו דהך דינא דבעינן תרי שגגות אינו אלא בשבת דילפינן מקרא דושמרו, ולכן בשבת מהני הך סברא דשבתות כגופין דוקא בשגגת מלאכות ובאופן שכותב הרמב"ם שעשה הרבה מלאכות מעין מלאכה אחת דהוי תרתי שגגות אבל על שגגת שבת לא מהני דאפי' עשה הרבה מלאכות לא מהני כיון דהשגגה אחת בשבת וצריך לבא לדין ימים שבינתיים הוי ידיעה לחלק.

אלא דלכאורה א"א לומר כן דהא בגמ' מבואר להיפוך אבל באמת לא קשה כלל דמרב חסדא הא באמת אין שום ראי' דהא סבר דזה פשיטא לר"ע דשבתות כגופין דמיין לדין זדון שבת ושגגת מלאכות, ורק דבעי בדין שגגת שבת וזדון מלאכות אי אמרינן ימים שבינתיים הוי ידיעה לחלק ובשגגת שבת הא לא צריכא מתני' למימר מלאכות הרבה דבמלאכה אחת נמי דינא הכי ואין נ"מ בזה, וע"כ דתרתי בעי מיני' וא"כ כל הראי' הוא רק לרבה ומרבה נמי אין ראי' דאפשר שפיר לומר דרבה באמת לא סבר כר"נ בשבת דתליא בחדא שגגה וטובא שגגות וביחוד דרבה אליבא דר' אליעזר קאמר דהא אמר דלא קבל מני' ור"א הא מחייב אתולדה במקום אב אף דהוא חדא שגגה, ומה דרבה ג"כ מחלק בדין שבתות כגופין בין זדון שבת ושגגת מלאכות לשגגת שבת וזדון מלאכות שהוכחנו דמזה מוכח סברתנו דתליא בחדא שגגה או טובא שגגות זהו משום דרבה הא אמר להיפוך דשגגת שבת וזדון מלאכות פשיטא לי' דימים שבינתיים הוי ידיעה לחלק ומיבעי לי' בזדון שבת ושגגת מלאכות אי אמרינן שבתות כגופין דמיא, ולא אמר רבה דסברא דשבתות כגופין דמיא לא מהני בשגגת שבת אלא להיפוך דבשגגת שבת לא צריך לטעמא דשבתות כגופין דמיא, ואף דלפמש"כ בדעת הרמב"ם דעיקר סברא דימים שבינתים הוי ידיעה לחלק הוא ג"כ משום דין שבתות כגופין דמיא, יש לומר דזה גופא מיבעי לר"ע אליבא דרבה אי שייך שבתות כגופין דמיא היכי דהשגגה הוא באיסור המלאכה כיון דכל השבתות הם דין אחד, אבל היכי דהשגגה הוא ביום השבת דלא ידע שזה היום הוא שבת בזה סובר ר"ע אליבא דרבה בודאי שהימים שבינתים הוי ידיעה לחלק ולא משום דין או הודע אליו חטאתו וכמו שהקשו התוס' דבזה צריך דוקא שידע שחטא אלא שהידיעה של הימים שבינתיים עושה השבתות כגופין אחרים, משום שאינם שייכים ההעלמות זה לזה, אבל בשגגת מלאכות מיבעי לי' לר"ע אם אמרינן שבתות כגופין דמיא כיון דההעלם הוא באיסור המלאכה אלא דאין נ"מ לרבה בין הי' השגגה במלאכה אחת או בהרבה מלאכות מעין מלאכה אחת דאי לא אמרינן בשגגה בדין המלאכות שבתות כגופין דמיא אז אפי' שגג בשבת א' בזריעה ובשבת ב' בנטיעה כיון דאם הי' בשבת אחד לא הי' חייב אלא אחת משום דעיקר המלאכה אחת והיא העלם אחד אף דהשגגות הם ב' לכן אפי' בשתי שבתות נמי אינו חייב אלא אחת כיון דלענין ההעלם בדין המלאכה לא אמרינן שבתות כגופין דמיא חייב על כל שבת ושבת אפי' בעשה מלאכה אחת א"כ מה דמרבינן מושמרו דשוכח עיקר שבת אינו חייב אלא אחת הוא דרשא מיוחדת על שוכח עיקר שבת, ובחילוק בין שגגת שבת ובין שגגת מלאכות סבר רבה כרב ספרא דדין מלאכות דחייב על כל מלאכה הוא משום דמידיעות מלאכות הוא פורש והיינו דהם דינים מיוחדים ולכן חשיבי כל אחד העלם אחר.

והנה סברתנו מוכרחת מדברי הרמב"ם גבי נדה בפרה ה' שכתב הרמב"ם דכשטבלה בינתיים הוי כשתי נדות וקשה דבגמ' מוכח מכאן דימים שבינתים הוי ידיעה לחלק ומבואר דהוא חד טעמא ורק דהגמ' מוכיח משבת לנדה או מנדה לשבת דהיא סברא אחת דהוי כמו שתי גופין משום סברא דימים שבינתיים.

איברא דלפמש"כ קשה מדין ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק דילפינן שם שבת מנדה וכתבו התוס' דעיקר קרא בשבת ולפמש"כ הא יש חילוק משבת לנדה דבנדה אפי' בחדא שגגה חייב על כאו"א בגופין מחולקין ובשבת אינו חייב אלא בטובא שגגות.

ואפשר לומר דאף דלגבי גופין מחלקין לא ילפינן נדה משבת לקולא משום דגבי שבת איכא קרא דיש שמירה אחת לשבתות הרבה אבל לגבי הך דינא דימים שבינתיים הוי ידיעה לחלק והוי כמו שתי העלמות ה"נ גבי נדה כשטבלה ונעשית נדה הוי כמו שתי העלמות ובזה ילפינן לחיובא נדה משבת דרק על שבתות כגופין דמיא גל' קרא דבעינן תרי שגגות.

י

מי שקצר וטחן כגרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות שאינו חייב אלא חטאת אחת וחזר וקצר וטחן כגרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות שהוא חייב על כל מלאכה ומלאכה ונודע לו על קצירה של שגגת שבת וזדון מלאכות קצירה גוררת קצירה וטחינה גוררת טחינה וכאילו עשה ארבעתן בשגגת שבת וזדון מלאכות שאינו חייב אלא חטאת אחת וכיון שהקריב חטאת זו נתכפר לו על הכל וכשידעם אחר כן אינו צריך להביא חטאת אחרת, אבל אם נודע לו תחילה על קצירה של זדון שבת ושגגת מלאכות והקריב חטאת נתכפר לו על זו הקצירה שנודע לו עליה ועל הקצירה והטחינה של שגגת שבת וזדון מלאכות מפני ששניהן כמלאכה אחת ונגררה קצירה וטחינה עם הקצירה ותשאר הטחינה של זדון שבת עד שיודע לו עליה ויביא חטאת שניה.

בגמ' שבת דף ע' במה דאמר רבא קצר וטחן וכו' כתבו התוס' דמיירי שנודע לו לאחר הפרשה וע"ש בדברי התוס' במה שהקשו ע"ז והרמב"ם כתב וכיון שהקריב חטאת זו נתכפר לו וכשידעם אח"כ א"צ להביא חטאת אחרת ומפורש דאיירי לאחר כפרה וזה קשה דכפרה ודאי מחלקת, עוד קשה דהרמב"ם הרי פסק בפרק ו' דידיעות מחלקות, שכתב בהלכה ט' האוכל כזית חלב וכזית חלב בהעלם אחד ונודע לו על הראשון וחזר ונודע לו על השני מביא שתי חטאות שהידיעות מחלקות ואע"פ שעדיין לא הפריש קרבן.

והנה בגמ' מקשה בהא דסבר רבא גרירה ממה דאיתמר אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו על אחת מהן וחזר ואכל כזית בהעלמו של שני דנחלקו אביי ורבא אי אמרינן גרירה, ואמר בגמ' בתר דשמעה מאביי סברה, ולפ"ז באכל ב' זיתי חלב ונודע לו על אחת מהן וחזר ואכל כזית בהעלמו של שני הביא קרבן על א' מהן נתכפרו כולן דסברינן גרירה והרמב"ם דפסק הא דרבא דקצר וטחן ומ"מ פסק הא דרבא באוכל ב' זיתי חלב דהביא קרבן על הראשון ג' אינו מתכפר לו וכן הביא על הג' אין הראשון מתכפר לו וז"א כסוגית הגמ', ותי' הכ"מ דגבי ב' זיתי חלב אינם תלויים זה בזה שהם מב' חתיכות, ולא הדר בי' רבא רק גבי קצר וטחן בשגגת שבת דכיון דנעשו שניהם בשגגת שבת הרי הם כחתיכה אחת, אבל גבי ב' חתיכות חלב שאין השגגות תלויות זה בזה איברא שמתכפרין שניהם בקרבן אחד מ"מ לא חשיבי כחד להתכפר אחד בהעלמו של שני.

והנה לפ"מ שכתב הלח"מ מדברי המבי"ט לחלק בין אכל כזית חלב וחזר ואכל כזית חלב בהעלם אחד דפסק הרמב"ם דידיעות מחלקות ובין אכל שני כזיתי חלב דאין הידיעות מחלקות וכתב המבי"ט משום דבזה איירי דהיו ב' כזיתים מחתיכה אחת ובזה פסק בהלכה י"א דאין הידיעות מחלקות ובהלכה ט' מיירי מב' חתיכות ופסק כר' יוחנן דידיעות מחלקות, לפי זה לא יתכנו דברי הכ"מ שכתב דבב' זיתי חלב לית לי' לרבא גרירה משום דאיירי בב' זיתי חלב מב' חתיכות והוא דלא כד' המבי"ט דרבא איירי בב' זיתים מחתיכה אחת. ובאמת מסתבר כהמבי"ט דמה שכתב הכסף משנה והלח"מ כתב דנראין דבריו לומר דאחר כפרה גרע זה לא מסתבר כלל, אכן במה שכתב המבי"ט דגבי קצר וטחן לא אמרי' ידיעות מחלקות משום דבזה הי' אפשר שהי' שגגה כללית של שוכח עיקר שבת, אין דבריו מובנים דמה בכך שאפשר הא גבי חלב נמי אם הוא תינוק שנשבה בין העכו"ם אינו חייב על החלב אלא אחת.

והנה בדעת הרמב"ם שבדין קצר וטחן פסק גרירה ובב' זיתי חלב דפסק הרמב"ם כרבא ובגמ' מפורש דהדר בי' רבא עיין מה שכתב הכ"מ בשם הר"י קורקוס לתלות זה בדין הפרשות מחלקות, ולכן בב' זיתי חלב דלא הוי אלא ידיעה לחוד לא מהני לחלק, והוי כמו ההיא דקצר וטחן ואמרי' דהדר בי' רבא מההיא, אבל למסקנא דידיעות מחלקות תו לא נימא גרירה, ותי' זה אינו מבורר דהא בשני זיתי חלב כתבנו דלא אמרינן ידיעות מחלקות, ואם משום דכאן נודע מכזית חלב הראשון קודם השלישי א"כ זה לא שייך להפרשות מחלקות.

ע"כ נראה דבאמת עיקר החילוק הוא משום דבשני זיתי חלב הי' ידיעה בכזית הראשון קודם שאכל השלישי ונתחייב חיוב גמור בחטאת ורק דשייך כאן גדר גרירה על כפרת הקרבן ע"י הזית הב' אבל א"א להכניס הכל בחיוב אחד כיון דנתחייב מכבר לפני שאכל הזית הג' אבל גבי קצר וטחן אכתי לא נגמר חיוב החטאת מקצירה וטחינה הראשונה עד שעשה הב' ומה דאמר בגמ' הדר בי' רבא מההיא צ"ל כמש"כ הכ"מ דבאמת לא אמרו בגמ' הדר בי' רבא אלא בתר דשמעה מאביי סברה והיינו דלענין קצירה וקצירה סבר רבא גרירה ולא בב' זיתי חלב.

והנה במה שדחה הרמב"ם דברי הגמ' יש לומר עוד לפ"מ שכתב הכ"מ עוד מד' הר"י קורקוס דלמאי דמשני גרירה אית לי' גרירה דגרירה לית לי' הוא חזרה מהתי' הקודם דמשני בתר דשמעה מאביי סברה לי' דזה נדחה ע"י הקושיא א"ה טחינה נמי תיגרר לטחינה והו"ל לומר אלא רק שלא הוזכר אמורא מקודם והוא תירוץ אחר בגמ' דהוא גדר גרירה דגרירה שאין אנו יכולין לגרור ישר את כל חיוב החטאת של השלישית להראשונה דבזה בודאי יש כאן שני חטאות ורק ע"י שנגרור ע"י השני' וזהו גרירה דגרירה דעיקר החטאת הוא על הראשונה דהא אפי' לא ידע מהשני' מתכפרת וכמו שכתב הרמב"ם לגבי השלישית ולכן זה נקרא גרירה דגרירה וכמו שכתבנו, ובמה דקשה דכתב הרמב"ם גבי קצר וטחן דמיירי לאחר כפרה וקשה דהא אפילו ידיעות מחלקות, אכן הבאור נראה משום דאף דגבי קצר וטחן יש לחלק משני זיתי חלב דבחלב משום דסבת השגגה אחת וגבי קצר וטחן הם ב' סבות דזהו בשגגת שבת וזה בשגגת מלאכות ואינם שייכים זה לזה, מ"מ יש לחלק בין קצר וטחן לחלב וחלב דבקצירה וטחינה כיון שבהעלם הראשון הי' יכול לעשות גם הקצירה והטחינה השניים דבשביל כל שגגה לחוד הי' שייך שיעשה שתי הפעמים מלאכות ולכן כיון שלא נודע לו קודם עשייתן הב' שכבר נתחייב חטאת עבור הראשון לכן נתכפר בחטאת הקודם, אבל בחלב וחלב שהם מב' חתיכות לא שייכי השגגות כלל זה לזה.

ויש להוסיף דהנה נחלקו רש"י ותוס' מה נקרא גרירה אם הקצירה והקצירה או הקצירה והטחינה וכתב רש"י דקצירה וקצירה לא שייך לגרירה דהוי כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד, אבל רש"י לשיטתו דאינו מפרש כאן אפי' הביא כפרה קודם שנודע לו על השני אלא כשנודע לו ולכן שפיר כתב דהוי שני זיתי חלב, אבל הרמב"ם דפסק דאפי' לא נודע לו עד לאחר כפרה אינו חייב חטאת שני' זה בודאי ע"כ ע"י גרירה דהא כתב או הודע אליו חטאתו וא"א להפריש חטאת קודם שידע החטא וא"כ ע"כ מה דנפטר הב' הוא ג"כ ע"י גרירה וממילא הג' הוא גרירה דגרירה, ויסבור הרמב"ם דקצירה וקצירה הוי גרירה אבל קצירה וטחינה לא הוי גרירה וכמו שכתבו התוס' ורק לשיטת הרמב"ם הוא מטעם דקצירה וקצירה כבר נתכפר בקצירה הראשונה לפני ידיעתו אבל קצירה וטחינה הוא ענין אחד דאין כפרה ביניהם, אלא דצריך להסביר דא"כ גם בב' זיתי חלב כשהביא קרבן על הראשון שייך השני לגרירה אבל למה יהי' על הג' שם גרירה דגרירה ובמאי שאני מקצירה וטחינה שעמה, וצריך לומר בזה ג"כ כמש"כ למעלה דכיון דכבר נתחייב חטאת על הראשון קודם שאכל השלישי ועיקר קרבנו הוא על הראשון ע"כ צריך לבוא גם על השלישי לגרירה.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.