ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/קי

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עשה קי

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

גם שלמי בקר. וצאן. וארבעים לחמי תודת פציון. כצ"ל. והחרוז מוכיח. והוא מלשון הפוצה את דוד עבדו. פצני והצילני. שענינו הצלה מצרה לרוחה. דתודה אינה באה אלא בדבר הודאה על הצלה מצרה. כמו שפירש"י והראב"ע (בפרשת צו) עיי"ש. ומנאן רבינו הגאון בשלש מצות שלמי בקר מצוה בפ"ע. ושלמי צאן מצוה בפ"ע. ולחמי תודה מצוה בפ"ע. ולשיטתו אזיל כמו שביארנו לעיל. ובתודה לא הזכיר אלא הלחם בלבד ולא הזבח משום דהזבח הוא בכלל שלמי בקר או שלמי צאן. דזבח התודה קריי' רחמנא שלמים. ומה"ט אמרינן במנחות (פרק התכלת מ"ו ע"א) דאע"פ שכבר הוזקקו הלחם והזבח זה לזה בשחיטה. אין מעכבין זא"ז. ואפי' כשנפסל הלחם לא נפסלה תודה. משום דכיון דשלמים קריי' רחמנא מה שלמים קרבין בלא לחם אף תודה קרבה בלא לחם. אע"ג דבכבשי עצרת כשנפסל הלחם נפסל הזבח עיי"ש והרי כבר נמנו שלמי בקר ושלמי צאן מצוה בפ"ע. ואע"ג דזבחי תודה נשתנה דינם משאר שלמים בזמן אכילתן. דשלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד. משא"כ תודה שאינה נאכלת אלא ליום ולילה אחד מ"מ כיון דלא נשתנה דין התודה אלא משום לחמה. שהרי אין שום חילוק בין שאר שלמים לתודה אלא בלחמה. ומה"ט כשנפסל הלחם לאחר שחיטה הבשר נאכל כדין שלמים. כמש"כ בחי' הרשב"א במנחות שם עיי"ש. וכן נראה להדיא מפירש"י שם שכתב וז"ל. רחמנא קריי' שלמים תודות שלמיו. משמע דאע"פ שהיתה תודה בשעת לחמה חוזרת להיות שלמים בלא לחם וכו' עכ"ל עיי"ש. משמע בהדיא דחוזרת לגמרי לדין שלמים בעלמא הבאין בלא לחם שנאכלין לשני ימים ולילה אחד. הילכך שינוי זמן של אכילת התודה מזמן אכילת שאר שלמים. אינו אלא מתנאי הלחם. ולזה לא מנה מצוה זו אלא משום הלחם בלבד אבל הזבח הוא בכלל שלמי בקר או שלמי צאן שכבר נמנה. הן אמת דעיקר דין זה שתהא התודה נאכלת לשני ימים ולילה אחד כשאר שלמים אם נפסל הלחם לאחר שחיטה. לא מצאתי בפירוש. וגם הרמב"ם ז"ל לא ביאר דין זה. ובפי"ב (מהלכות פסולי המוקדשין הי"ד) דבריו סתומים כלשון הברייתא במנחות שם דקתני הדם יזרק והבשר יאכל והלחם פסול עיי"ש. ואדרבה מדסתם וקתני והבשר יאכל משמע שיאכל כדין תודה כמו שהיתה מעיקרא:

אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל (בפ"ב מהלכות חגיגה הי"ג) שכתב וז"ל לא יביא אדם תודה ביום י"ד מפני החמץ שבה שאין מביאין קדשים לבית הפסול ואם הביא יוצא בה ידי חובת שמחה עכ"ל עיי"ש. והקשה מהר"י קורקוס ז"ל הביאו בכ"מ שם. דכיון דתודה אינה נאכלת אלא ליום ולילה. א"כ תודה זו ששחטה בי"ד איך אפשר שיצא בה ידי חובת שמחה בחג למחר. והא איפסילא בלינה. ונדחק מאוד בזה עיי"ש. ולשון הרמב"ם לא משמע כדבריו כלל עיי"ש. וגם מה שנדחק הר"ב לח"מ נסתר מגמרא ערוכה (בפ"ב דשבועות ט"ו ע"ב) ומדברי הרמב"ם (פ"ב מהלכות בית הבחירה הי"ג) עיי"ש היטב ואכמ"ל בזה. וראיתי להר"ב מוצל מאש שבסוף תשובות מהר"י קצבי (סי' י"ז) שכתב דמקום הניחו לו בזה ע"פ סוגיא דמנחות שם. דכיון דמיירי בששחטה בע"פ לאחר חצות שהוא שעת איסור חמץ לא גרע מנפסל הלחם ביוצא ובטומאה. וא"כ הדין פשוט דהדם יזרק לשם שלמים והבשר יאכל כדין שלמים לשני ימים ולילה אחד. ולכך כתב הרמב"ם שפיר דיוצא בה למחר ידי חובת שמחה עיי"ש שכתב שהוא האמת ונכון מאוד. ולפ"ז הדבר מבואר מדברי הרמב"ם דבנפסל הלחם לאחר שחיטה הבשר נאכל לשני ימים ולילה אחד. אבל לדידי אין דבריו נכונים כלל דהיכן ראה בדברי הרמב"ם דמיירי בששחטה לאחר חצות. הרי לא כתב אלא לשון ביום י"ד. דודאי משמע נמי אפי' בי"ד שחרית. וגם מדכתב הטעם משום שאין מביאין קדשים לבית הפסול. משמע ודאי דבששחטה בשחרית בשעת היתר חמץ מיירי אלא שתוכל בכך לבוא לביה"פ מפני שממעט בזמן אכילתה. דאי לאחר חצות אין זה מביא קדשים לביה"פ. אלא פוסל קדשים בידים. וכן מתבאר במקור הדין בפ"ק דפסחים (י"ג ע"ב) ובפ"ב דביצה (י"ט ע"ב) דאמרי' דהאי תנא קסבר אין מביאין קדשים לביה"פ עיי"ש. ואם איתא לאחר חצות דפוסל קדשים בידים פשיטא דליכא למ"ד דשרי. ולא הו"ל למיתלי בפלוגתא דתנאי אי מביאין קדשים לביה"פ. וא"כ הרמב"ם שמביא ברייתא זו לפי אוקימתא דגמרא שם ודאי דהכי נמי מיירי בשחרית. והשתא הרי כשהביאה בי"ד שחרית בזמן היתר חמץ בדיעבד מיהת התודה כשרה. אלא שחייב למהר באכילתה קודם שיבוא זמן ביעור חמץ. ובזה הרי היא כשאר תודות שאינן נאכלות אלא ליום ולילה. ואין מקום כלל לתירוצו. וא"כ אין הכרע מדברי הרמב"ם שם לדין זה. והנה (סופ"ג דזבחים ל"ו ע"א) תניא ובשר זבח תודת שלמיו למדנו לתודה שנאכלת ליום ולילה. חליפין וולדות תמורות מנין ת"ל זבח וכו'. ופירש"י חליפין מפריש תודתו ואבדה והפריש אתרת תחתי' ונמצאת הראשונה הויא שניי' חלופי תודה וקרבה. וולדות ותמורות. וולד תודה ותמורת תודה כולן קריבין עיי"ש. והרי חלופי תודה וולד ותמורת תודה אינן טעונין לחם. ואין יוצאין בהן ידי חובת תודה. כדתנן במנחות (בפרק התודה ע"ט ע"ב) עיי"ש. ואפי' הכי אינן נאכלין אלא ליום ולילה אחד כדין תודה. ואע"פ שלא ראיתי להרמב"ם ז"ל שהביא הלכה זו. ולא ידעתי למה. מ"מ הדין דין אמת. והוא מוכרח גם מדברי הרמב"ם (בפ"ו מהלכות פסולי המקודשין ה"י. ובפי"ב הלכה י"ג) עייש"ה. וא"כ כ"ש כאן שכבר נשחטה לשם תודה. ואולי יש לדחות דבהנך עיקר תודה מיהא איתא. והנך רבינהו קרא שנגררין אחר עיקר התודה ולחמה שנקרבה לשם תודה. ויצאו בה הבעלים ידי חובתן. וכולהו כחדא תודה חשיבי. אבל הכא ליכא שום תודה אלא זו היא שהיתה עיקר התודה. ומכיון שנפסל לחמה נעקר ממנה שם תודה לגמרי. וחוזרת להיות שלמים לגמרי לכל דין שלמים. ונאכלת לשני ימים ולילה אחד. וכדמשמע מפירש"י והרשב"א ז"ל שם. וצ"ע בזה. אמנם נראה דאפי' אם נימא דגם בשנפסל לחמה נאכלת ליום ולילה כתודה. מ"מ כיון דענין המצוה כאן אינו אלא המצוה לכהנים לעבוד עבודת התודה ע"פ משפטה האמור בתורה. והרי דין הקרבת התודה בכל דבר ממש כדין השלמים. ואין שום חילוק ביניהם כלל אלא בדיני הלחם דליתא בשלמים כלל. שפיר הו"ל בכלל שלמי בקר ושלמי צאן. דהא שלמים קריי' רחמנא. ומה ששינה הכתוב בזמן אכילת זבח התודה. אין זה ענין למצוה המוטלת על הכהנים. אלא למצות אכילת קדשים שמנאה רבינו הגאון ז"ל לקמן מצוה בפ"ע. ולזה לא הוצרך רבינו הגאון למנות בתודה מצוה בפ"ע אלא הלחם בלבד. והרמב"ם לשיטתו אזיל. ומנה גם כאן שלמי בקר ושלמי צאן ותודה ולחמה מצוה אחת (עשין ס"ו). כמו שביאר שם טעמו ע"פ מה שהשריש (בשורש שביעי). וכמו שביארנו לעיל (עשין ק"ז). ולדעת הרמב"ן ז"ל אין עשין אלו נמנין כלל וכמו שביארנו לעיל שם. אבל אין דרכם דרך רבינו הגאון ז"ל כמו שנתבאר:

וראיתי לרבינו הגאון ז"ל באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות דגם שם מנה בפרטות כל מיני עולה וכל מיני מנחה ושלמי בקר ושלמי צאן (בדבור אנכי) כל אחת בפ"ע. ובדבור לא תענה מנה כל מיני חטאות וכל מיני אשמות. כל אחת בפ"ע. כמו שמנאן כאן. ולחמי תודה לא הזכיר שם. אלא שבדבור כבד חזר ומנה תורת המנחה ואשם ותודה ושלמים ותורת חטאת עיי"ש. ודבריו נפלאים לכאורה וצ"ע לעמוד על כוונתו. אבל אחר העיון נראה. שמנה מעשה כל מיני עולה ומיני המנחות כל אחד בפרט בפ"ע. וכן שלמי בקר ושלמי צאן וכל מיני החטאות והאשמות. כל אחד בפ"ע כדרך שנתפרשו בכתוב בפרשת ויקרא מעשה כל אחד בפ"ע. וכמו שמנאן כאן לפי דרכו ז"ל כמו שביארנו לעיל. אלא שבפרשת צו חזר הכתוב וכתב דרך כלל. וזאת תורת המנחה וגו' זאת תורת החטאת וגו'. וזאת תורת האשם וגו'. וזאת תורת השלמים וגו'. אם על תודה יקריבנו וגו'. וכל חד איצטריך לרבות דבר שלא נאמר במעשה הקרבנות האמור בפרטות (בפרשת ויקרא). וכדדרשינן בספרא זאת תורת המנחה תורה אחת לכל המנחות שיהיו טעונות שמן ולבונה ואפי' מנחות שאין שיריהן נאכלין. וכן דרשו זאת תורת החטאת תורה אחת לכל החטאות שיהא דמם טעון כיבוס ואפי' חטאות הפנימיות. זאת תורת האשם תורה אחת לכל האשמות שיהא דמם ניתן למטה. זאת תורת זבח השלמים לעשות זמן בבמה כמו באהל מועד עיי"ש. ולכן מנה רבינו הגאון ז"ל דינם אלו בפ"ע (בדבור כבד). כיון שבאו בכל אחד בתורה פרשה בפ"ע. ומשום דמעשה לחמי תודה בפרטות ג"כ לא נאמר (בפרשת ויקרא) אלא (בפרשת צו) עם הנך דרבינהו בתורת המנחה ותורת החטאת וכו'. לכן מנה גם מעשה התודה בהדי הנך ביחד (בדבור כבד). ואמנם לפי שאין זה מספיק למנותן מצוה בפ"ע לפי שלא באו כתובים אלו דזאת תורת המנחה וזאת תורת החטאת ואינך. אלא לתוספת השלמת המצוה הראשונה שכתובה בפרשת ויקרא שכבר נמנית. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל (בשורש י"ב) עיי"ש. לכן חזר בו רבינו הגאון ז"ל כאן מזה. ולא מנה מהנך דבפרשת צו מצוה בפ"ע אלא לחמי תודה בלבד. שעדיין לא נאמרו בקרא אלא שם. ומה שלא מנה שם גם תורת העולה מצוה בפ"ע. אפשר לומר דהיינו משום דדרשינן מזה שתהא תורה אחת לכל העולין שאם עלו לא ירדו אפי' פסולין. וכמו שפירש"י. וא"כ אין זה אלא שלילה. לומר שאין צריך להורידן מעל המזבח אע"פ שנפסלו ואין בזה מצוה ועכ"פ כאן חזר בו רבינו הגאון ז"ל. ולא מנה כל הנך שכתוב בהן זאת תורת למצוה בפ"ע מטעם שביארנו. וכבר ביארנו דשם באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות לא דקדק רבינו הגאון כ"כ בעיקר מנין המצות. ובהרבה דברים חזר בו כאן ממש"כ בראשונה שם. כמו שנתבאר אצלנו בפרטות בכל אחד במקומו הראוי ואין להאריך:

ועדיין צריך ביאור לדרכו של רבינו הגאון ז"ל הי' לו למנות שלש מצות בשלמים שהרי בקרא נחלקו שלמי צאן לשתים. שלמי כבש ושלמי עז בשתי פרשיות חלוקות בפ"ע. וגם דיניהם חלוקים. דכשב אליתו קריבה משא"כ בעז. וא"כ לפי דרכו לכאורה נראה שהי' לו למנותן בשתים. אבל נראה דלק"מ עפ"מ שביארנו כבר לעיל (עשין ק"ז). דכל מקום שבאה בכתוב מצוה כללית שנכללו בה כל הפרטים יחד. אלא דאח"כ כתב הכתוב כל פרט ופרט בפ"ע לתוספת ביאור חלוקי דיניהם. גם לרבינו הגאון ז"ל אינם נמנין אלא במצוה אחת. שכבר כללן הכתוב כאחת. והפרטים אינם אלא דקדוקי המצוה. ואינן באין במנין בפ"ע. וא"כ כאן כיון דבראש פרשת שלמי צאן כתיב בקרא ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים וגו' תמים יקריבנו וגו'. הרי שכללן הכתוב לכל מיני הצאן יחד שלמי כשב ושלמי עז. אלא שאח"כ חזר הכתוב לפרשן בדרך פרט משום חילוק דיניהן. ולזה אינן באין אלא במצוה אחת במנין המצות:

אמנם צ"ע לכאורה לפי מה שנתבאר דעיקר מה שנמנו מצות אלו דמעשה עולה ומנחה ושלמים. אינו אלא משום המצוה שעל הכהנים בעבודתן. אבל מצד הבעלים אין בזה מצוה בפ"ע. משום שכבר נמנה מצות חיובן. והחיוב והמעשה אין למנותן אלא באחת. שכיון שנתחייב להביאן ע"כ הוצרך הכתוב להודיע איך סדר עשייתן כדי לצאת בהן ידי חובתו. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל. והשתא א"כ הא תינח במעשה העולות והמנחות והשלמים. אבל לחמי תודה שמנה רבינו הגאון ז"ל מצוה בפ"ע צ"ע טובא לכאורה. לפי המבואר ברמב"ם (הלכות מעשה הקרבנות פ"ט הלכה כ"ד) דמעשה לחמי תודה הוא חוץ לעזרה עיי"ש. וא"כ המעשה שלהם אינה אלא ע"י הבעלים. שעליהם להביא לחם שכבר נאפה כהילכתו בחוץ לעזרה עם זבח התודה לעזרה לידי הכהנים. ואין בהן מעשה לכהנים שתהי' נמנית מצוה בפ"ע. כמעשה העולות והמנחות והשלמים שנמנו משום מעשיהם שעל הכהנים. דבהנך כל מעשיהם נעשים ע"י כהן. משא"כ בלחמי תודה שנעשים חוץ לעזרה אין בהן לכהן שום מעשה אלא מה שמניף תרומת לחמי תודה עם החזה ושוק ואימורי הזבח עם הבעלים ביחד. והרי כבר מנה רבינו הגאון ז"ל מצות תנופה מצוה בפ"ע לקמן בסמוך. ואע"פ שלא הזכיר שם אלא תנופת החלבים. מ"מ פשיטא דהכל בכלל מצות התנופה. שהרי לא הזכיר ג"כ תנופת חזה ושוק. ועוד דאין תנופה אלא בתרומת לחמי תודה בלבד. ורבינו הגאון ז"ל כתב כאן ארבעים לחמי תודה. ועוד דעיקר התנופה אינו אלא בחלבים. שלא נזכר בקרא תנופה אלא בחלבים ובחזה ושוק. אלא דגמרינן ממילואים דכל מקום שיש לחם הלחם מלמעלה. כדתניא בברייתא (במנחות ס"ב ע"א) עיי"ש. וגם תנופת החלבים וחזה ושוק לא נזכר בקרא בתודה גופא כלל אלא בשלמים. ותודה בכלל שלמים היא. וא"כ מה שמנה רבינו כאן בין מצות הכהנים לחמי תודה. ע"כ אינו אלא מעשה הלחם. וזה תימא דהא מעשה לחמי תודה אינה אלא חוץ לעזרה. וא"כ אינה ממצות שעל הכהן כלל. דמהיכא תיתי לן להצריך בה כהן.

איברא דעיקר דברי הרמב"ם ז"ל שם שכתב דלחמי תודה מעשיהם חוץ לעזרה. לא נתבאר מקורו בדברי האחרונים ז"ל. וכבר כתב מהר"י קורקוס ז"ל בביאורו על הרמב"ם כת"י. והובא בחי' מנחות למהרח"א גאגין ז"ל (ע"ח ע"ב) דמש"כ הרמב"ם שם דמעשה הלחם של תודה ושל איל נזיר הוא חוץ לעזרה לא מצא מקורו. ושוב כתב וז"ל אבל בפרק שתי הלחם אמרו שתי הלחם ולחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים. חביתי כה"ג לישתן ועריכתן ואפייתן בפנים. ואפשר שסובר רבינו ז"ל דהני ללחם הפנים דמו כיון שאין דוחין שבת כחביתי כה"ג וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו ז"ל שהבין בדעת הרמב"ם ז"ל דגם הוא לא קאמר אלא בלישתן ועריכתן שהם חוץ לעזרה. אבל באפייתן מודה דגם לחמי תודה ונזיר אינה אלא בפנים. וכן הבין בצ"ק במנחות (פ"ח ע"ב) בדעת הרמב"ם עיי"ש. אבל לא משמע הכי מלשון הרמב"ם ז"ל. דודאי משמע דכל מעשיהן חוץ לעזרה קאמר. וכן הבין הרב בה"ז שם. ומהאי טעמא הניח דברי הרמב"ם בצ"ע מסוגיא דמנחות שם. דאמרינן יתיב רבי וקא קשיא לי' רביעית למה נמשחה. אי מצורע חוץ הוא. ואי נזיר לחם נזיר בשחיטת איל הוא דקדיש וכו'. יתיב רבי וקא קשיא לי' חצי לוג למה נמשך. אי סוטה וכו' אי תודה לחמי תודה בשחיטת תודה הוא דקדשי וכו' עיי"ש. ומזה תמה על הרמב"ם ז"ל דס"ל דלחמי תודה ונזיר נעשין חוץ לעזרה. אמאי לא פריך גם בלחמי נזיר ותודה חוץ הוא. אלא ודאי עכ"פ אפייתן בפנים. וכיון דרקיקין צריכין משיחה לאחר אפייתן. לא מצי פריך חוץ הוא. דהא אפייתן מיהת בפנים. עיי"ש בדבריו. והצ"ק שם תמה עליו דבאפיי' גם הרמב"ם ז"ל ס"ל שהיא בפנים. והביא ראי' לזה מדברי הרמב"ם (פי"ב מהלכות מעה"ק) עיי"ש. אבל דבריו תמוהים דלא משמע משם מידי עיי"ש. ואין כדאי להאריך בזה. ואמנם לדידי הי' נראה לכאורה ראי' מוכרחת לדעת מהר"י קורקוס והצ"ק בכוונת הרמב"ם ממש"כ (בפי"ב מהלכות פסולי המוקדשין הי"ד) יצא הלחם עד שלא נשחטה התודה מביא לחם אחר ושוחט עיי"ש. ודבריו הם ע"פ התוספתא וגירסא אחרת היתה לפניו בברייתא דפרק התכלת (מ"ו ע"א) עיי"ש. כמש"כ במרכבת המשנה (שם בח"ג) עיי"ש. ומ"מ מתבאר מדברי הרמב"ם אלו דלחמי תודה שיצאו חוץ לירושלים אפי' קודם שחיטת התודה נפסלו ביוצא. וחייב להביא לחם אחר. וע"כ מוכרח מזה דעכ"פ מיהת אפייתן בפנים. וס"ל כדעת רש"י (בפ"ב דזבחים כ' ע"ב) ובשאר דוכתי דמהני קידוש כלי למיפסל ביוצא. ולא כדעת התוס' בכמה דוכתי שחולקין עליו בזה. והילכך כיון דשם מיירי שכבר נאפו הילכך פסולין ביוצא וחייב להביא לחם אחר. וכן ראיתי לרש"י ז"ל (בפ"ב דפסחים ל"ז ע"א) שכתב וז"ל בתנור חם בכל יום תמיד היו מסיקין תנור של מקדש לאפיית מנחות ולחמי תודה וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי מפורש דס"ל דלחמי תודה אפייתן בפנים. הן אמת דקשה טובא לכאורה דדברי רש"י סותרין זא"ז. דבפרק התכלת שם מבואר בפירש"י דביצא הלחם עד שלא נשחטה התודה מכניסו ושוחט משום דכל זמן שלא נשחט הזבח אין הלחם נפסל ביוצא. וגירסתו שם כגירסא שלפנינו עיי"ש. והשתא הרי כיון דדעת רש"י דקידוש כלי מהני למיפסל ביוצא. ע"כ מוכרח לומר דלחמי תודה אפייתן בחוץ. דאל"כ אפי' יצאו קודם שנשחט הזבח נפסל ביוצא. אבל נראה דלק"מ דודאי פשיטא דאע"ג דאמרינן דלחמי תודה אפייתן בפנים. מ"מ היינו דוקא למ"ד תנור מקדש. אבל למ"ד תנור אינו מקדש. כיון דלדידי' אפי' שתי הלחם ולחה"פ אין אפייתן בפנים. כמבואר בפרק שתי הלחם (צ"ה ע"ב) עיי"ש. כ"ש לחמי תודה ונזיר. וא"כ י"ל דרש"י ס"ל דכיון דקחני בהך ברייתא דביצא הלחם קודם שחיטת הזבח מכניסו ושוחט ע"כ ס"ל דאין תנור מקדש ולק"מ. ובהכי ניחא נמי בפשיטית תמיהת מרכבת המשנה שם על הרמב"ם ז"ל מהך ברייתא שמבואר ההיפוך ממש"כ הרמב"ם דיצא עד שלא נשחטה התודה מביא לחם אחר. ונדחק לומר דגירסא אתרת היתה לפני הרמב"ם שם. אבל לפמש"כ לק"מ. דס"ל להרמב"ם דההיא ברייתא אתיא כמ"ד אין תנור מקדש. וא"כ אין הלחם נפסל ביוצא עד שלא נשחטה התודה. אבל הרמב"ם ז"ל לטעמי' אזיל דפסק (בפ"ה ובפ"ח מהלכות תמידין) דשתי הלחם ולה"פ אפייתן בפנים עיי"ש. וא"כ פסק כמ"ד תנור מקדש. ולהכי פסק שפיר כהתוספתא דביצא הלחם קודם שחיטת התודה נפסל הלחם ומביא לחם אחר. ועכ"פ מבואר משם ראי' מוכרחת למהר"י קורקוס והצ"ק בדעת הרמב"ם. ודלא כמו שהבין הבה"ז בכוונתו:

אלא דכבר כתבתי דמלשון הרמב"ם (בהלכות מעה"ק שם) שסתם וכתב דמעשה הלחם של תודה ונזיר הוא חוץ לעזרה. משמע ודאי דאפי' אפייתן היא בחוץ. ובפרט לפמש"כ מהר"י קורקוס ז"ל שלמד כן מדתנן (בפרק שתי הלחם) דשתי הלחם ולחה"פ לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים. וא"כ ודאי לא הו"ל למיסתם אלא למינקט כלישנא דמתניתין. ולכן נראה לי דמקורו של הרמב"ם שם הוא מן התוספתא (פ"א דטהרות) כפי הגירסא המתוקנת שהביאה. הר"ש (בפ"א דטהרות מ"ח) דגרסינן התם רשב"א אומר משום ר"ש וכו' באיזה קודש אמרו בקדשי המקדש כגון חלות תודה ורקיקי נזיר שנשחט עליהם הזבח והמנחות שקדשו בכלי. אבל חלות תודה שלא נשחט עליהן הזבח והמנחות שלא קדשו בכלי אינן לא כקודש ולא כחולין אלא הן כתרומה עכ"ל עיי"ש. ומדנקט במנחות משקדשו בכלי ובלחמי תודה ורקיקי נזיר משנשחט עליהם הזבח. ע"כ מבואר דלחמי תודה ורקיקי נזיר אפייתן בחוץ. דאל"כ גם בחלות תודה ורקיקי נזיר אפי' עד שלא נשחט עליהן הזבח יש בהן קידוש כלי בתנור. וא"כ גם בדידהו הו"מ לחלק בין משקדשו בכלי בין שלא קדשו. וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בפרק י"א מהלכות שאר אבות הטומאה הי"ג) וז"ל כל קודש האמור בענין טומאת אוכלין ומשקין הוא קודש מקדשי המוקדשין. כגון חלות תודה ורקיקי נזיר שנשחט עליהם הזבח והמנחות שקדשי בכלי ושתי הלחם ולה"פ משקרמו פניהם בתנור. אבל חלות תודה ורקיקי נזיר שלא נשחט עליהן הזבח והמנחות שלא קדשו בכלי אינם לא כקודש ולא כחולין אלא כתרומה עכ"ל עיי"ש. והן הן דברי התוספתא שם. ומבואר להדיא מדבריו אלו דלחמי תודה ורקיקי נזיר אפייתן חוץ לעזרה. דאל"כ גם לחמי תודה ורקיקי נזיר אפי' קודם שנשחט עליהן הזבח משקרמו פניהם בתנור הרי הן כקודש כמו שה"ל ולה"פ. ואין ספק אצלי דמזה הוא מקור דברי הרמב"ם ז"ל (בהלכות מעה"ק שם). ומהר"י קורקוס ז"ל ושאר אחרונים אשתמיטתייהו דברי הרמב"ם אלו והתוספתא שם:

ומיהו לפי גירסת הר"ש ז"ל בתוספתא שם רשב"א משום ר"ש. אין משם ראי' משום די"ל דר"ש לטעמי' אזיל דס"ל (במתניתין דפרק שתי הלחם) דאין תנור מקדש ושתי הלחם ולה"פ כשירות אפי' בבית פגי עיי"ש. וא"כ כ"ש לחמי תודה ורקיקי נזיר דאפי' נאפו בפנים לא נתקדשו. אבל לדידן דקיי"ל דתנור מקדש לעולם אימא לך דלחמי תודה ורקיקי נזיר אפייתן בפנים ומשקדשו בתנור דינן כקודש. אלא דכבר הביא שם הר"ש גופי' דבפ"ב דחולין (ל"ג ע"ב) הגירסא בהך ברייתא רשב"א אומר משום ר"מ עיי"ש. וגם בגירסא שלפנינו בתוספתא שם איתא ר"מ. ולא ר"ש עיי"ש. וכן הוא בתוספתא שנדפסה מכת"י. והשתא לפ"ז הראי' מוכרחת. דהא לפי המבואר בתוספתא (ריש פרק י"א דמנחות) דקתני התם אחת שתי הלחם ואחת לחה"פ לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים דברי ר"מ וכו' עיי"ש. ע"כ ס"ל לר"מ תנור מקדש. וא"כ מבואר מההיא תוספתא דטהרות שם דאפי' למ"ד תנור מקדש לחמי תודה ורקיקי נזיר אין אפייתן בפנים. וראיתי להרשב"א ז"ל (בחולין שם) שכתב וז"ל הכי גרסינן רשב"א אומר משום ר"ש. ולא גרסינן משום ר"מ כגירסת הספרים. דאי ר"מ כיון דרוב סתמי ר"מ נינהו לא הו"ל למימר ורשב"א היא אלא ר"מ היא עכ"ל עיי"ש. אבל דבריו ז"ל תמוהים אצלי. דהרי לגירסתו דגרסינן משום ר"ש אכתי קשה דכיון דרשב"א לאו משמי' דנפשי' קתני לה אלא משמי' דר"ש. אמאי קאמרינן ורשב"א היא הול"ל ור"ש היא. או ורשב"א משום ר"ש היא. אלא מאי אית לך למימר אין ה"נ קאמר ולישנא קטיעא היא וריש מילתא נקט שלא להאריך וסמיך אלישנא דברייתא דמייתי מיד בתר הכי. וא"כ אף אנן נימא דאין צריך למחוק הספרים מה"ט גופא דודאי הכוונה לומר דרשב"א משמי' דר"מ היא. אלא לשון קצר הוא. וכיו"ב אשכחן נמי (בפרק הקומץ רבה ל"ב ע"א) דאמרינן הלכה כרשב"א. אע"ג דרשב"א משמי' דר"מ הוא דקאמר לה התם עיי"ש. ובלא"ה לפי מה שנראה מדברי הרמב"ם (בהלכות אבות הטומאה שם) דבגירסא שלפניו בתוספתא שם איתא נמי שתי הלחם ולחה"פ משקרמו פניהם בתנור. א"כ בע"כ לא אתיא הך ברייתא אליבא דר"ש אלא אליבא דר"מ כגירסא שלפנינו. דס"ל תנור מקדש. ואפי' לכשתמצא לומר כהוכחת הרשב"א ז"ל דרשב"א משום ר"ש גרסינן. ע"כ צריך לומר לפי גירסת הרמב"ם ז"ל דרשב"א משום ר"ש ס"ל תנור מקדש ותרי תנאי אליבא דר"ש. וא"כ עכ"פ מוכרח מהתם דאפי' למ"ד תנור מקדש לא קדשי לחמי תודה ורקיקי נזיר אלא בשחיטת הזבח. והיינו ע"כ משום דלחמי תודה ורקיקי נזיר אפייתן חוץ לעזרה. ומזה הוא מקור דברי הרמב"ם (בהלכות מעה"ק שם) שכתב דמעשיהם בחוץ לעזרה. ומ"מ אין מזה סתירה לדעת רש"י ז"ל. משום דלטעמי' אזיל. דבסוגיא דחולין שם בפירש"י בד"ה רשב"א ובד"ה ונוקמה וכו'. מבואר דגירסתו דרשב"א משמי' דנפשי' קאמר לה. ועכ"פ לא היתה גירסתו משום ר"מ עייש"ה. וא"כ י"ל דהך ברייתא אתיא כמ"ד אין תנור מקדש. דלא גריס כגירסת הרמב"ם ז"ל. וא"כ אין משם הכרע. אבל מ"מ הרמב"ם ז"ל לפי גירסתו שפיר למד משם דמעשיהם חוץ לעזרה. ואפי' אפייתן. אלא דלפ"ז דברי הרמב"ם ז"ל (בהלכות פסולי המוקדשין) שהבאתי לעיל תמוהים טובא וסותרין זא"ז. ודבריו צ"ע אצלי. ועכ"פ מתבאר דמש"כ הרמב"ם (בהלכות מעה"ק) דמעשיהם של לחמי תודה ונזיר חוץ לעזרה. היינו אפי' אפייתן:

אלא דלפ"ז צריך ליישב תמיהת הבה"ז שהבאתי לעיל מההיא דמנחות (פרק שתי מדות). וראיתי להר"ב מרכבת המשנה (ח"ג סוף פ"ט מהלכות מעה"ח) שכתב עליו דלק"מ. דודאי הא בהא תליא. הואיל דבשחיטת הזבח קדשי משום הכי נעשין בחוץ. ואילו לא היו מתקדשין בשחיטת הזבח הי' צריך לאפותן בפנים כדי לקדשם בכלי עיי"ש. ואין דבריו נכונים דודאי לאו הא בהא תליא. דשתי הלחם ולה"פ יוכיחו. דאע"ג דשתי הלחם מתקדשין בשחיטת הזבח. מ"מ אפייתן בפנים למ"ד תנור מקדש. ולרבי יהודה ס"ל התם (בפרק שתי הלחם) דכל מעשיהם בפנים. וכן לחם הפנים אע"ג דמתקדש בשולחן מ"מ אפייתן בפנים למ"ד תנור מקדש. ולמ"ד עשרון מקדש גם מדידת הסולת בעינן בעשרון של קודש בפנים. כמבואר בסוגיא דפרק שתי הלחם (צ"ה ע"ב) עיי"ש. וא"כ ודאי קשה לדעת הרמב"ם ז"ל דמעשה לחמי תודה ונזיר חוץ לעזרה. אמאי לא פריך נמי בלחמי תודה ונזיר חוץ הוא כדפריך גבי רביעית מים של מצורע. אבל נראה דמלבד דעיקר קושית הבה"ז אין בה סרך קושיא. אדרבה משם יש מקום להוכיח כדעת הרמב"ם ז"ל. משום דמאי דפריך במצורע חוץ הוא היינו שאינה עבודת פנים כלל שתהא צריכה קידוש כלי שרת. וכן מבוארלהדיא בפיה"מ להרמב"ם שם שכתב וז"ל ומן הראוי שתדע שאלו השתי מדות רביעית וחצי הלוג לא היו כלי שרת ולא נמשחו מפני מי המצורע ומי סוטה משום שאילו הדברים אינם מן העבודה וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי להדיא דמפרש מאי דקאמר אי מצורע חוץ הוא היינו לומר שאינה עבודת פנים כלל. ולא שייך בה קידוש כלי. אבל לחמי תודה ונזיר ודאי שייך בהו עבודת פנים שהרי באים עם הזבח. ועכ"פ הם בכלל קדשים כבשר הזבח. ושפיר שייך בהו קידוש כלי בפנים. ולהכי לא מצי פריך חוץ נינהו. אלא פריך דאע"ג דהני ודאי לאו חוץ הן ושייך בהו קידוש כלי בפנים. מ"מ הא בשחיטת הזבח הוא דקדשי. ואין צריכין קידוש בכלי שרת. וזה פשוט ולק"מ משם לדעת הרמב"ם ז"ל. ואדרבה משם יש ראי' לדעתו. דאל"כ קשה טובא מאי פריך רבי לחם נזיר בשחיטת איל הוא דקדיש לחמי תודה בשחיטת תודה הוא דקדשי. ומאי קושיא והא רבי גופי' ס"ל דתנור מקדש (לעיל סו"פ רבי ישמעאל) עיי"ש. ולדידי' משעת אפייה נחית להו קדושת הגוף. ומאי דדרשינן התם (בפרק התודה ע"ח ע"ב) מקרא דיקריב קרבנו על זבח שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח. והכי נמי דרשינן שם (בפרק התכלת מ"ז ע"א) מדכתיב באיל נזיר זבח שלמים לה' על סל המצות דשחיטה מקדשה עיי"ש. ע"כ צ"ל דהיינו רק לענין הוקבעו ולא הוקבעו. וכההיא דפרכינן (סו"פ ר"י שם). וסבר רבי תנור מקדש והתניא כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה כיצד שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן קדש הלחם וכו' דברי רבי. ראב"ש אומר וכו'. ומשני ארנב"י הוקבעו ולא הוקבעו קאמר. ופירש"י וז"ל הוקבעו שחטן לשמן וזרק דמן לשמן הוקבעו החלות לאותן כבשים ואין יכול לשנות הלחם לזבח אחר. שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן לא הוקבעו אבל קדיש בתנור עכ"ל עיי"ש. והתוס' פירשוה לענין ליפסל ביוצא עיי"ש. והשתא א"כ מאי קשיא לי' לרבי בלחמי תודה ונזיר בשחיטת הזבח הוא דקדשי. והרי גם שתי הלחם בשחיטת הכבשים הוא דקדשי. ואפי' הכי בעי לקדשינהו מעיקרא באפיי' בתנור של קודש בפנים. וכן לחה"פ אע"ג דמתקדש בשולחן. מ"מ אפייתו בפנים בתנור של קודש. והכי אמרינן נמי בזבחים (צ"ו ע"א) דלהכי בעי תנור כלי שרת משום שתי הלחם ולחה"פ דאפייתן וקדושתן בתנור עיי"ש. והשתא שתי הלחם דמיתקדשי בשחיטת הכבשים. ולחה"פ דמיתקדש בשולחן למה להו קידוש בתנור. וע"כ צ"ל דאעפ"כ כל מאי דאפשר מקדמינן להקדישן שיהיו כל מעשיהן בקדושה. וא"כ גם לענין לחמי תודה ולחם נזיר מאי קשיא לי' לרבי בשחיטת הזבח הוא דקדשי. ודילמא אעפ"כ צריך להקדים קדושתן מיד בנתינת השמן בסולת. ולהכי נמשחו רביעית וחצי הלוג ומאי דגלי קרא דמיתקדשי בשחיטת הזבח היינו רק לענין הוקבעו ולא הוקבעו כשתי הלחם דגמרינן להו נמי מלחם נזיר. כמבואר בפרק התכלת (מ"ז ע"ב) עיי"ש. ועכצ"ל דהכי פריך לחמי תודה ונזיר בשחיטת תודה ואיל הוא דקדשי. כלומר דלא בעי להקדישן קדושת הגוף עד שחיטת הזבח. והכי פסיקא לי' לתלמוד דדוקא המנחות והנסכים ושתי הלחם ולחה"פ דקדשי קדשים נינהו הוא דבעינן להקדים להקדישן קדושת הגוף בכלי שרת כל מאי דאפשר. אבל לחמי תודה ונזיר דקק"ל נינהו לא צריך להקדים קדושת הגוף דידהו קודם שחיטת הזבח. ואפשר ליתן טעם לדבר ע"פ מאי דאמרינן (בפרק שתי הלחם צ"ו ע"א) שאלו את רבי זו מנין. (דמנחות מעשיהן בפנים) אמר להם הרי הוא אומר ויאמר אלי זה המקום אשר יבשלו שם הכהנים את האשם ואת החטאת אשר יאפו את המנחה לבלתי הוציא אל החצר החצונה. מנחה דומיא דאשם וחטאת. מה אשם וחטאת טעונין כלי אף מנחה טעונה כלי. וכתבו התוס' שם דאע"ג דלא כתיב בהך קרא אלא אפייה דמנחה. ה"ה ללישה ועריכה. והקשו שם וז"ל וצריך לדקדק לאיזה מנחה איצטריך קרא. אי למנחת מחבת ומרחשת ומאפה תנור. הא כתיב בהו כלי. ואי למנחת סולת. הא אין בה אפייה קודם קמיצה עכ"ל עיי"ש. ואמנם ראיתי להראב"ד ז"ל בפירושו לספרא (סדר ויקרא דיבורא דנדבה פי"ב) שכתב דמהך קרא שמעינן נמי מגופי' דקרא ללישתן ועריכתן דמקשינן הכי. מה חטאת ואשם בעי כלי שרת בפנים אף קודם בישולן בשחיטה וזריקה. אף מנחה טעונה כלי שרת קודם לאפייתה בלישה ובעריכה עיי"ש בדבריו. ונראה דזו היא ג"כ כוונת רש"י במנחות (לעיל נ"ט ע"א) בד"ה כלי עייש"ה. וממילא ניחא בזה דאע"ג דלא כתיב בקרא אלא אפייה. מ"מ שמעינן מיני' שפיר דצריך להקדים ולקדשן בכלי שרת כל מאי דאפשר מקמי הכי. ואין צריך למה שנדחקו התוס' בזה:

ואמנם קשה לפ"ז דא"כ גם שתי הלחם ולחה"פ דאיקרו נמי מנחה ליבעי לישתן ועריכתן בפנים. אבל נראה דלק"מ. דמהך קרא לא שמענו אלא דבכל מאי דאפשר צריך להקדים לקדשן בכלי שרת. וא"כ הא תינח שאר מנחות דצריכות שמן. ומדות הלח לכ"ע נמשחו ומקדשות. וא"כ אפשר לקדשן בכלי שרת קודם אפייתן. וממילא שמעינן מהך קרא דיחזקאל דחיובא איכא בהכי. דהרי מהך קרא שמעינן דבכל מאי דאפשר צריך להקדים לקדשן בכלי שרת קדושת הגוף. אבל שתי הלחם ולחה"פ דלית בהו שמן. ומדת יבש לא נתקדשה. א"כ אי אפשר לקדשן קדושת הגוף אלא מאפייתן בתנור. ושוב לא יתכן לומר דליקדשו מקמי הכי. דהא ליכא במה לקדשן קודם שבאו לתנור. ולפ"ז צ"ל דמנחת חוטא ומנחת קנאות דלית בהו שמן. הכי נמי דלא בעו לישה ועריכה בפנים. ואע"ג דביסא שלשין בה את המנחות כלי שרת היא. וא"כ אפשר לקדשן קודם אפייה משעת לישתן. מ"מ הרי מבואר בסוגיא דמנחות (נ"ז ע"ב) דגם מנחות ליכא חיובא ללוש בביסא. אלא אפשר ללוש על גבי קטבליא. דאמרינן התם בשלמא ביסא לא כתב רחמנא דליעביד ביסא למילש בי' כי לש ע"ג קטבליא לית לן בה. אלא עשרון כיון דאמר רחמנא עביד עשרון וכייל בי' שביק עשרון דקודש וכייל בעשרון דחול עיי"ש. ומבואר מזה דהא דגמרינן מקרא דמנחות צריך להקדים בכל מאי דאפשר יותר לקדשן בכלי שרת. היינו רק לענין הנך כלים שהוזכרו בקרא אבל כלי שרת שלא הזכיר הכתוב ליכא חיובא לקדש בה. ולכאורה ע"פ זה צ"ע לענין בלילה דלא תיבעי כלי שרת. אלא משום גנאי בעלמא להניחה בכלי חול אחר שהוקדשה בכלי שרת. אבל עיכובא ראוי לומר דליכא בהכי. דהרי הבלילה היתה בביסא. והא לא אמר רחמנא עביד ביסא לבלול בה. וא"כ אמאי אמרינן (בפ"ק דמנחות ט' ע"א) בללה חוץ לעזרה פסולה. משום דכיון דבעי כלי פנים נמי בעי עיי"ש. דמשמע מזה דבלילה אי אפשר שלא בכלי שרת. ולכאורה יהי' מזה ראי' להר"ב לח"מ (בפי"ג מהלכות מעה"ק הלכה ה') שכתב לדעת הרמב"ם דבלילה לא בעי כלי שרת. ומאי דאמרינן התם דבעינן כלי היינו כלי כל דהוא אפי' דחול עיי"ש. אבל דבריו תמוהים מאוד ואכמ"ל בזה. עכ"פ מבואר דביסא ליכא חיובא למילש בה אפי' לכתחילה. ודוקא שאר מנחות דאית בהו שמן שכבר נתקדש בכלי שרת בעו נמי לכתחילה מיהת לישה בביסא. ומשום דאסור להוציא מכלי שרת לכלי חול משום גנאי. כמש"כ התוס' בפ"ק דמנחות שם ובפרק שתי הלחם ושאר דוכתי עיי"ש. וכ"כ כאן בד"ה אי לסוטה עיי"ש. אבל שתי הלחם ולחה"פ דלית בהו שמן ועדיין לא נתקדשו קידוש כלי שרת אפי' לכתחילה ליכא חיובא ללושן בביסא. וא"כ כיון דמקרא דיחזקאל ליכא למילף אלא דבעי לקדשן בכלי שרת שנזכרו בקרא כל מאי דאפשר קודם. א"כ בשתי הלחם ולחה"פ כיון דמדת יבש לא נמשחה ולא נתקדש העשרון דכתיב בקרא. ולאו כלי שרת הוא. ליכא חיובא לקדשן קודם אפייה. אבל בתנור מיהת איכא חיובא לקדשן כיון דתנור כתיב בקרא אצל מנחת מאפה תנור. ומאחר דאמר רחמנא עביד תנור לאפויי בי' אסור למיפא בתנור דחול. או כמש"כ התוס' בזבחים שם דבשתי הלחם ולחה"פ גמרא גמירי דבעי אפייה בכלי שרת. אבל מקמי אפייה לא בעו כלי שרת למ"ד מדת יבש לא נתקדשה. ולמ"ד מדת יבש נתקדשה ועשרון מקדש הכי נמי דבעו נמי לישה ועריכ' בכלי שרת בפנים. כמבואר בפ' שתי הלחם (צ"ה ע"ב). וגם מדידת הסולת צריך להיות בעשרון דקודש דוקא. כמבואר שם לעיל (נ"ז ע"ב). וטעמא משום דגמרינן מקרא דיחזקאל בהיקישא דאשם וחטאת דכל מאי דאפשר יש להקדים לקדשן בכלי שרת בפנים. ומעתה כיון דאי לאו דגלי קרא לא הוה שמעינן בזה חיובא אלא דגלי קרא. וא"כ הא תינח מנחות ובכללן גם שתי הלחם ולחה"פ דאיקרו נמי מנחה. אבל לחמי תודה ונזיר דלא איקרו מנחה. כדאמרינן בפרק התכלת (מ"ו ע"ב). לא שמענו מהך קרא דמנחה היא דכתיבא בי'. והילכך אין בהן שוב מצוה לקדשן קדושת כלי קודם שחיטת הזבח. ולהכי פריך שפיר לחמי תודה ונזיר בשחיטת הזבח הוא דקדשי ומקמי הכי ליכא שום מצוה לקדשן קדושת כלי שרת. וע"כ ליכא למימר דבשבילם נמשחו רביעית וחצי הלוג:

ועכ"פ מתבאר דמהך סוגיא לא זו דלא קשה לדעת הרמב"ם ז"ל. אלא אדרבה משם לכאורה ראי' מוכרחת לדעתו. איברא דלכאורה יש להוכיח איפכא דהא נהי דמעיקרא כי נמשחו רביעית וחצי הלוג לא משום לחמי תודה ונזיר אימשחו. מ"מ כיון דעכ"פ נמשחו משום חביתי כה"ג ומנורה כלי שרת נינהו. וא"כ הרי הם מקדשין כל הבא לתוכם. ומדקתני במתניתין דהתם רביעית מה היתה משמשת רביעית מים למצורע ורביעית שמן לנזיר. חצי לוג מה הי' משמש חצי לוג מים לסוטה וחצי לוג שמן לתודה עיי"ש. מבואר דלא היו מודדין השמן ללחמי נזיר ותודה אלא ברביעית וחצי לוג דמקדש שהיו כלי שרת. וא"כ נתקדש השמן קידוש כלי שרת ושוב אסור להוציאו לכלי חול. אי משום דמיפסל ביוצא לדעת רש"י לעיל (בפ"ק ובפרק התכלת ושאר דוכתי). או משום דמיגניא מילתא לדעת התוס' שם. וא"כ כיון דלחמי תודה לכ"ע סולת בוללן כמבואר לעיל (ע"ה ע"א). ע"כ צריך שתהא אפייתן בפנים כדעת רש"י. ודלא כהרמב"ם ז"ל. אבל נראה דהא ליתא דכיון דמבואר בגמרא דלחמי נזיר ותודה לא בעו קדושת כלי שרת קודם שחיטת הזבח. א"כ ע"כ הא דקתני במתניתין דשמן דנזיר ותודה נמדד ברביעית וחצי לוג של קודש. אין זה אלא משום דלא נמצא במדינה מדות אלו מצומצמות אלא במקדש. וא"כ אפשר שהוציאו מדות אלו לחוץ כדי למדוד בהם לנזיר ותודה. ושוב לא נתקדשו. דקיי"ל אין כלי שרת מקדשין אלא בפנים. ושפיר יכול לעשות כל מעשיהם אח"כ בחוץ. ובלא"ה ע"כ מוכרח לומר כן דהא תודה נאכלת בכל העיר ולא בעזרה. ואף דכתב רש"י (במנחות נ' ע"ב בד"ה בפנים. ולקמן צ"ו ע"א) בד"ה חביתי כה"ג וכו'. דלכך לא נמשח העשרון משום שכל אדם מודד בו מנחתו. ופעמים שמוציאו לחוץ. משא"כ חצי עשרון שלא נמסר אלא לכהנים עיי"ש. וא"כ כאן דרביעית וחצי לוג נמשחו. כמבואר במתניתין. ע"כ לא הוציאום לחוץ. וע"כ שמן נזיר ותודה בפנים הי' נמדד. מ"מ נראה דלא דמי מדת הלח למדת היבש. דדוקא מדת היבש כל שלפעמים הוציאוה לחוץ שוב לא משחוה. משא"כ מדת הלח. דבלא"ה מדת הלח עדיפא לענין משיחה ממדת היבש. כדאמרי' (לעיל נ"ז ע"ב) דמדת יבש נמשחה בפנים ולא בחוץ ומדת הלח נמשחה גם בחוץ עיי"ש. וגם הרי אנן קיי"ל דגם העשרון נמשח. ועוד דכבר דחו התוס' טעם זה של רש"י (לעיל צ"ה ע"ב) בד"ה ומאי קושיא עיי"ש. ועוד נראה דאפי' את"ל דבפנים היו מודדין שמן תודה ונזיר. מ"מ כיון דקיי"ל דאין כלי שרת מקדשין אלא מדעת. א"כ כיון דלחמי תודה ונזיר מעשיהם בחוץ. מעיקרא אין כוונת המודד אלא למדידה בעלמא. ולא נתקדש השמן בכלי שרת. ובלא"ה נראה בפשיטות דאף דמתקדש קדושת הגוף בכלי שרת מ"מ היינו רק קדושת הגוף דקק"ל שאין נפסלים ביוצא אלא חוץ לחומה. דאין כלי מועיל אלא לאחותי קדושת הגוף הראוי' לאותו קודש וע"כ בלא"ה מוכרח לומר כן במי מצורע. דטהרת מצורע חוץ לירושלים היתה. מיהו הכרח זה יש לדחות עפמש"כ התוס' שם בד"ה אי לסוטה עיי"ש. שוב ראיתי בחי' הרשב"א ז"ל שם שכבר עמד בזה. ותי' כמש"כ מטעם דאין כלי שרת מקדשין אלא מדעת עיי"ש בדבריו. ויש לי לדון הרבה בדבריו שם. ובפרט במש"כ שם דבשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה לא קדש הלחם. וזהו נגד משנה ערוכה (בפרק התודה ע"ח ע"ב) עיי"ש. אלא שאכמ"ל בזה. ומ"מ נתבאר דגם מצד זה ליכא שום קושיא לדעת הרמב"ם. ואדרבה מההיא סוגיא ראי' מוכרחת לדעתו. ודעת רש"י צ"ע טובא לכאורה:

מיהו אפשר לומר לדעת רש"י דודאי לחמי תודה ונזיר נאפות בפנים בתנור של קודש. ואע"ג דקדשי בשחיטת הזבח. מ"מ כיון שיש תנור של קודש ואפשר לקדשן קדושת הגוף בכלי שרת קדושת עצמן. מוטב יותר משלא יתקדשו אלא ע"י הזבח. והכא הכי פריך חצי לוג למה נמשח אי למדוד בו חצי לוג שמן לתודה כדי שיתקדש השמן ויתקדשו החלות אגב השמן שנבלל בהן. לכך לא צריך. דקדושה כזו ע"י דבר אחר בלא"ה מתקדשי בשחיטת הזבח. וכן בלחם נזיר כדפירש"י שם וז"ל אי בשביל רביעית שמן של נזיר שיתקדש השמן בכלי שרת וע"י השמן שהי' נבלל בלחם יהא הלחם מתקדש. בשביל כך לא הי' צריך. דלחם נזיר בשחיטת איל מתקדש עכ"ל עיי"ש. כלומר דלקדושה כזו שאינה מחמת עצמן אלא ע"י דבר אחר לא הי' צריך למשיחת כלי שרת. דבלא"ה מתקדשין ע"י שחיטת הזבח. והא דלא פריך בתנור הוא דקדשי. היינו משום דאע"ג דרבי גופי' ס"ל תנור מקדש. מ"מ כיון דאיכא תנאי דס"ל אין תנור מקדש עדיפא לי' טפי לאקשויי משחיטת הזבח דאליבא דכ"ע קשיא. גם אפשר לומר עפ"מ שהקשו התוס' (שם פ"ט ע"א) בד"ה חצי לוג וכו' על מאי דמסיק דחצי לוג נמשח משום שבו הי' מחלק חצי לוג שמן לכל נר. וכתבו בתוס' וז"ל תימה למה הי' צריך לקדש השמן בכלי שרת עכ"ל עיי"ש. וכוונתם דהרי המנורה גופא כלי שרת היא ולמה צריך כלי שרת אחר לקדש השמן. והנה התוס' נשארו בתימא. ולענ"ד נראה דכיון דבמנורה מתקיימת עיקר המצוה של הדלקת הנרות. לכן הוצרכו לקדש השמן בכלי שרת קודם שיתנו השמן במנורה. שלא יהא נראה כמדליק שמן חול. ומהאי טעמא נראה דלחה"פ אע"פ שמתקדש בשולחן שהוא כלי שרת. מ"מ אפייתו בפנים בתנור של קודש כדי שיהא כבר קדוש קדושת הגוף בשעה שמעריכין אותו על השולחן. וכן שתי הלחם אע"פ שמתקדשין קדושת הגוף בשחיטת הכבשים. מ"מ בעו קידוש כלי בתנור של קודש כדי שיהא כבר קדוש קדושת הגוף בשעת שחיטת הכבשים. וא"כ לפ"ז נראה דגם לחמי תודה ונזיר אפייתן בפנים מה"ט. כדי שבשעת שחיטת הזבח יהיו כבר קדושים קדושת הגוף מעיקרא:

ומעתה לפ"ז היינו דפריך הכא אי לחם נזיר ותודה בשחיטת הזבח הוא דקדשי. כלומר דלא בעינן שיחול עליהן קדושת הגוף אלא בשעת שחיטת הזבח. וא"כ סגי להו בקידוש התנור בפנים שקודם שחיטת הזבח. דאין שוחטין הזבח אלא משיקרם הפת בתנור. ולא צריך לקדש השמן ברביעית של קודש. כן נראה ליישב דעת רש"י. ויש ראי' לדעת רש"י מההיא דפ"ב דפסחים (ל"ח ע"ב) דפרכינן עלה דתנן לחמי תודה ורקיקי נזיר יוצאין בהן י"ח מצה כשעשאן למכור בשוק. ותיפוק לי' דהו"ל מצה עשירה. ומשני רביעית היא ומתחלקת לכמה חלות עיי"ש והקשה הרש"א ז"ל דא"כ הו"ל מי פירות עם מים דממהרין יותר להחמיץ ואיך יוצאין בהן. ותי' דשאני התם דכהנים זריזין הן עיי"ש. ולפ"ז מוכרח משם דלחמי תודה ונזיר מעשיהם בפנים. ואפי' לישתן ועריכתן ע"י כהנים ואף דתירץ שם עוד תי' אחר לקושיא זו לחלק בין מי פירות מועטים למרובים עיי"ש. אבל לא אשכחן בפוסקים חילוק זה לדינא. ועי' במג"א (סי' תס"ב סק"א). וכן הוכיח בשעה"מ (פ"ה מהלכות חו"מ) מדברי הרא"ש דלחמי תודה ורקיקי נזיר מעשיהן בפנים אפי' לישתן ועריכתן עיי"ש:

וראיתי להר"ב ברה"ז (במנחות ע"ו ע"ב) שהביא ראי' להרמב"ם דלחמי תודה ונזיר מעשיהם בחוץ מדתניא (בפ"ק דנדה ו' ע"ב) מעשה בשפחתו של ר"ג שהיתה אופה ככרות של תרומה וכו'. ומוקמינן לה התם בתרומת לחמי תודה עיי"ש. והשתא אם איתא דלחמי תודה אפייתן בפנים קשה שפחה בעזרה מאי בעיא. דלרש"י (בפ"ב דקידושין נ"ב ע"ב) אשה אסורה ליכנס לעזרה ואפי' להתוס' שם עכ"פ אין דרך אשה ליכנם וכ"ש שפחה. אלא ש"מ מעשיהם בחוץ. ובצ"ק שם נדחק ליישב. ואין דבריו מספיקים כלל עיי"ש בדבריו ואין להאריך אמנם נראה דאין מזה הכרע. דהרי ודאי לפי' התוס' (בפ"ב דקידושין שם) לק"מ. דמש"כ בברה"ז בשם התוס' דלאו אורחא שתכנס בעזרה. ליתא הכי בתוס'. אלא כתבו דאין דרך שתכנס שם כדי להתקדש דבזיון הוא ומילתא דלא שכיחא עיי"ש. וא"כ דוקא כדי להתקדש. אבל כדי להתעסק בלישה ועריכה ואפיית לחמי תודה לעולם אימא לך דאורחא בהכי דמלאכת נשים היא. וליכא קושיא אלא לפירש"י שם שכתב דאין הנשים נכנסות לעזרה. כדתנן בפ"ק דכלים. אבל כבר תמהו התוס' שם על פירש"י. וכתבו דלא דק דלא אשכחן בשום דוכתא דנשים אסורות ליכנס לעזרה. ועוד דתנן (ר"פ כל הפסולין) שהשחיטה כשרה בנשים א"כ יכולה ליכנס בעזרה ועוד הרי סוטה ונזירה נכנסות בעזרה להניף עיי"ש:

וראיתי בתוס' הרא"ש שם שכתב לפרש כוונת רש"י ז"ל בזה וז"ל סברתו היא כך. כיון דחשיב התם עזרת נשים ועזרת ישראל ועזרת כהנים. כמו שאין ישראל נכנס בעזרת כהנים אלא לצורך. ה"ה אשה נמי בעזרת ישראל. והא דלא חשיב אותה מעלה גבי עזרת ישראל משום דאיכא מעלה שהיא מה"ת דעזרת ישראל מקודשת מעזרת נשים דאין מחוסר כפורים נכנס שם וחייב עלי' חטאת עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז מבואר דגם לדעת רש"י ודאי לצורך רשאה ליכנס כמו שישראל מותר ליכנס לעזרת כהנים לצורך. והא דפריך התם וכי אשה בעזרה מנין היינו להתקדש דהו"ל שלא לצורך ובודאי אסורה. אבל לצורך אפיית קדשים או שחיטה ודאי נכנסת כאיש וא"כ גם לפירש"י ליכא שום ראי' משם. ובלא"ה אין משם הכרע דהא ודאי אפי' אם ת"ל דאפייתן בפנים. מ"מ היינו דוקא למ"ד תנור מקדש. אבל למ"ד דאין תנור מקדש הרי אפי' בשתי הלחם ולחה"פ אמרינן (בפרק שתי הלחם צ"ה ע"ב) דלא בעי אפיי' בפנים עיי"ש. וא"כ אפשר לומר דלר"ג ס"ל דאין התנור מקדש ולהכי לא בעינן אפייתן בפנים. אבל לדידן דקיי"ל תנור מקדש ודאי בעינן שתהא אפייתן בפנים. עוד הביא בברה"ז שם ראי' להרמב"ם מדתנן (בפרק התודה ע"ח ע"ב) השוחט את התודה לפנים ולחמה חוץ לחומה לא קדש הלחם. שחטה עד שלא קרמו פניה בתנור וכו' לא קדש הלחם. ואמרינן עלה בגמרא שם מאי חוץ לחומה. רבי יוחנן אמר חוץ לחומת בית פאגי אבל חוץ לעזרה קדוש. והרי בשהלחם בתנור שקרמו פניו איירי. ואי הוה אפייתן בפנים הוה פסול ביוצא. אלא ש"מ דגם אפייתן חוץ לעזרה היא. עיי"ש שכתב דמשם הוא מקור דברי הרמב"ם. ולדידי גם משם לא מוכח מידי. דמש"כ דבלחם שבתנור איירי. דבריו תמוהים דאין מזה שום רמז כלל במילתא דרבי יוחנן. ודוקא בסיפא דמתניתין הוא דמיירי בהכי. ומילתא אחריתא היא לגמרי ולא קאי ארישא. ויש לומר דבתנור של קודש בעזרה מיירי דשם היו אופין לחמי תודה. אבל ברישא בלחם שכבר הי' אפוי בעזרה מיירי. אלא שבשעת שחיטת הזבח הי' חוץ לחומה. ומש"כ דאי הוה אפייתן בפנים הוה פסול ביוצא. ורצה לומר דא"כ מאי נפק"מ אי קדוש או לא כיון שכבר נפסל ביוצא. לק"מ דהא רש"י וכן בפיה"מ להרמב"ם שם פירשו דחוץ לחומת בית פאגי היינו חוץ לחומת הר הבית עיי"ש. וא"כ מיירי בשהלחם לפנים מחומת ירושלים אלא שהי' חוץ לחומת הר הבית. ואין כאן פסול יוצא. ואפי' לפ"מ שפירש"י (בפסחים ס"ג ע"ב) דחוץ לחומת בית פאגי היינו חוץ לחומת ירושלים עיי"ש. וכן מבואר בב"מ (פרק הפועלים צ' ע"א) ובירושלמי (יומא פ"ו הלכה ו') עיי"ש. מ"מ הרי לדעת התוס' לא מהני קידוש כלי לאפסולי ביוצא. וא"כ אפי' אם אפייתן בפנים לא מיפסלי ביוצא קודם שחיטת הזבח. ואי משום דהכא גם אחר שחיטה היו חוץ לחומה. הרי קושיא זו יקשה אפי' נימא דאפייתן חוץ לעזרה. דהרי קדוש בשחיטת הזבח למיפסל ביוצא ולכל דבר. וע"כ צ"ל דמ"מ כיון דמקודם שחיטת הזבח לא נפסל שפיר איכא נפק"מ אם נתקדש קדושת הגוף בשחיטת הזבח ושוב ממילא יפסל ביוצא כיון שהוא חוץ לחומה. וגם לא מהני לי' פדיון. ואם לא נתקדש בשחיטה זו משום דבעינן על בסמוך לא נפסל ביוצא וגם מהני לי' פדיון. ואין מקום להוכחה זו אלא לפי דעת רש"י דקידוש כלי מהני למיפסל ביוצא. אבל גם לפ"ז אין משם הכרח. דרבי יוחנן לא אתי אלא לאשמעינן דחוץ לעזרה קדוש הלחם ולא בעינן על בסמוך. ומתניתין חוץ לחומת ירושלים מיירי. ואתיא כמ"ד אין תנור מקדש. כדאשכחן נמי סתמא אחרינא דס"ל הכי כמש"כ התוס' שם (לעיל ע"ד סוף ע"ב) בד"ה למעוטי עיי"ש. ולכך איצטריך לאשמעינן דלא קדוש הלחם כשהי' חוץ לעיר בשעת שחיטת הזבח. וכ"ש לפמש"כ התוס' בזבחים (פרק דם חטאת צ"ו ע"א) בההיא דאמרינן התם אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה תנור של מקדש של מתכת הוה דכיון דאיכא שתי הלחם ולחה"פ דאפייתן בתנור וקדושתן בתנור הו"ל כלי שרת וכלי שרת דחרש לא עבדינן. ופירש"י וז"ל וקדושתן בתנור שאין נעשין בכלי שרת לפי שאין טעונין שמן כדאמרינן (בפרק שתי הלחם) לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים דתנור מקדש להו עכ"ל. וכתבו בתוס' וז"ל תימא דשבק מנחת מאפה דכתיב בה תנור בהדיא. וכ"ת משום דר"ש לא בעי קידוש בתנור כדדריש בסו"פ כל המנחות באות מצה מדכתיב וכו'. א"כ שתי הלחם ולחה"פ נמי ר"ש לא מפליג כדמוכיח התם וכו'. וי"ל דלא נקט מנחת מאפה משום דהיא גופא לא ידעינן לרבנן דר"ש אלא משתי הלחם ולחה"פ שהן גמרא. כדאמר בר"פ שתי הלחם עכ"ל עיי"ש. הרי דאפי' מנחת מאפה תנור דכתיב בה תנור בהדיא בקרא לא נפק"ל שתהא אפייתה בפנים אלא משתי הלחם ולחה"פ דגמירי שנאפין בפנים וקדושתן בתנור של מקדש. וא"כ כ"ש ללחמי תודה ורקיקי נזיר דאם איתא דאפייתן בפנים ע"כ לא למדוה אלא משתי הלחם ולחה"פ. וא"כ כיון דלמ"ד אין תנור מקדש אפי' שתי הלחם ולחם הפנים אין אפייתן בפנים כמבואר בפרק שתי הלחם. וכן מפורש בתוספתא (ריש פרק י"א דמנחות) עיי"ש. אין מקום לומר דלחמי תודה ונזיר אפייתן בפנים וע"כ מש"כ דלחמי תודה אפייתן בפנים היינו רק למאי דקיי"ל דתנור מקדש. וא"כ אין מסוגיא דהתם סתירה לדעת רש"י:

הן אמת דעיקר קושית התוס' בזבחים שם נפלאה בעיני. דהרי דעת רש"י ותוס' במנחות (בפרק אלו מנחות נקמצות ע"ד ע"ב) ובכל הסוגיא שם דגם מנחת מאפה תנור בעי מתן שמן בכלי קודם לעשייתה עיי"ש. והשתא הרי מדות הלח לכ"ע נמשחו ומקדשין. וא"כ גם מנחת מאפה כבר נתקדשה קודם אפיי' בתנור ע"י השמן. ואפי' לדעת הרמב"ם ז"ל (בפי"ג מהלכות מעה"ק ה"ח) שנראה מדבריו דבמנחת מאפה תנור לא בעי מתן שמן בכלי קודם עשייתה. וכמש"כ בלח"מ ומל"מ (שם הלכה ה') עיי"ש. מ"מ הרי מיהת היתה צריכה בלילה בשמן קודם אפיי'. לפי מאי דקיי"ל כרבנן דסולת בוללן (במנחות שם במתניתין) עיי"ש. וכמו שפסק הרמב"ם שם. וא"כ ע"כ היו צריכות כלי שרת לבלילה. ואפי' לריש לקיש דאמר (בפ"ק דמנחות) דאם בללה בחוץ כשרה בכל המנחות לא קאמר אלא בדיעבד. אבל לכתחיל' לכ"ע אין בלילה אלא בכלי שרת בפנים. כדתנן במתניתין לקמן (בפרק שתי הלחם צ"ו ע"א) עיי"ש. וכן הוא בתוספתא שהביאו התוס' (שם צ"ה ע"ב) בד"ה ומאי קושיא עיי"ש. וא"כ מנחת מאפה אין קדושתה בתנור. דכבר נתקדשה קודם לתנור. ולהכי לא נקט בגמרא אלא שתי הלחם ולחה"פ שלא הי' בהם שמן ואין קדושתן אלא בתנור. ואין לומר דגם למנחת מאפה תנור צריך תנור כלי שרת משום דאחר שכבר נתקדשה בכלי שרת מיגניא מילתא להוציאה מכלי שרת לכלי חול כמש"כ התוס' (בפ"ק דמנחות ח' ע"א) בד"ה ולר"ח. ובפרק שתי הלחם (צ"ה ע"ב) בד"ה ומאי קושיא וכו' עיי"ש. דזה ליתא דא"כ יקשה למ"ד אין תנור מקדש דאינו כלי שרת. איך נאפית מנחת מאפה תנור וע"כ צריך לחלק בזה בין היכא דכלי דחול מלאכתה מעין מלאכת כלי שרת שנתקדשה בה מעיקרא. להיכא דהכלי חול היא לגמרי שלא מעין מלאכת הכלי שרת. כמו תנור לגבי כלי שנבללה בה. דבזה ליכא גנאי לכלי שרת. ועוד דעכ"פ מנחת מאפה תנור אין עיקר קדושתה מתחילה בתנור כשתי הלחם ולחה"פ. שהרי כבר נתקדשה מעיקרא בכלי שרת והשתא לא צריכא לכלי שרת אלא משום גנאי לכלי שרת הראשונה. אבל המנחה מצד עצמה לא בעי קדושת התנור ואין מזה הכרח כ"כ דליבעי תנור כלי שרת. משא"כ משתי הלחם ולחה"פ מוכיח שפיר. דעיקר תחילת קדושתן אינה אלא בתנור. ולכן דברי התוס' צ"ע אצלי. ואכמ"ל בזה. ומ"מ נתבאר דראיותיו של הברה"ז אינם מכריחות כלל:

ועפ"ז יש לדחות ג"כ מה שהי' נראה לי לכאורה להביא ראי' לדעת הרמב"ם ז"ל מדאמרינן (בפרק התודה ע"ח ע"ב). איתמר תודה ששחטה על שמונים חלות חזקי' אמר קדשו ארבעים מתוך שמונים. ור"י אמר לא קדשו ארבעים מתוך שמונים וכו'. ר"פ אמר דכ"ע כלי שרת מקדשין שלא מדעת. והכא בסכין קמיפלגי מר סבר סכין מקדשת ככלי שרת. ומר סבר כיון דלית לה תוך אינה מקדשת ככלי שרת וכו' עיי"ש. והשתא לדעת רש"י דלחמי תודה אפייתן בפנים בתנור של מקדש דהו"ל כלי שרת. א"כ כבר קודם שחיטת הזבח נתקדשו לחמי תודה בתנור. וא"כ הדבר תמוה במאי פליגי ומאי נפק"מ אי סכין מקדשת ככלי שרת או לא. והרי אפי' אי אין הסכין מקדשת ככלי שרת מ"מ נתקדשו בתנור ארבעים מתוך שמונים. דהא תנור ודאי הו"ל כלי שרת. אבל לפמש"כ יש לומר דגם מההיא לא איריא. וליכא מינה תיובתא לדעת רש"י. דאפשר לומר דר"פ לפום הך לישנא ס"ל דחזקי' ור"י קיימי אליבא דמ"ד אין תנור מקדש ואפייתן בחוץ. וא"כ שפיר תליא מילתא אי סכין מקדשת ככלי שרת או לא. משום דלדידהו ליתא בלחמי תודה כלי שרת אחר זולת הסכין דשחיטת הזבח. מיהו בלא"ה אפשר לומר דמהתם ליכא ראי' ע"פ מש"כ התוס' שם לעיל (מ"ו ע"א) בד"ה ואיזו היא וכו'. ולקמן (מ"ח ע"א) בד"ה לעולם. ובסו"פ לולב וערבה. דאין כלי שרת מקדשין אלא כשיעור הראוי. אבל אם נתן בכלי שרת יותר מן השיעור הראוי אינו מקדש כלל עיי"ש. וא"כ כאן מסתמא אפה כל השמונים בבת אחת. ולהכי לא נתקדשו בתנור ואין קדושתן אלא בסכין בשעת שחיטת הזבח. ובזה ניחא ג"כ לפי מה שנראה מדברי התוס' שם (לעיל מ"ו ע"א) בד"ה ואיזו וכו' דס"ל לרבי יוחנן תנור מקדש עיי"ש. ומיהו יש לדחות עפמש"כ שם בברה"ז ובסוף פרק ר"י עייש"ה ואין להאריך:

אבל קשה לכאורה לדעת רש"י (מסוגיא דפ"ק דפסחים י"ג ע"ב) דעלה דתנן התם ועוד אמר רבי יהודה שתי חלות של תודה פסולות היו שם וכו' אמרי' בגמרא משום רבי ינאי אמרו כשרות היו ואלא אמאי קרי להו פסולות שלא נשחט עליהן הזבח. ופרכינן עלה ונפרקינהו ונפקינהו לחולין. ומשני אלא לעולם שנשחט עליהן הזבח ונשפך הדם וכרבי דאמר שני דברים המתירין מעלין זה בלא זה דתניא כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה וכו' עיי"ש בכל הסוגיא. והשתא אם איתא לדעת רש"י דלחמי תודה אפייתן בפנים. א"כ כבר חיילא עלייהו קדושת הגוף בשעת אפייתן בתנור ותו לא מהני להו פדיון. כדתנן (ר"פ המנחות והנסכים ק' ע"ב) המנחות והנסכים עד שלא קדשו בכלי נטמאו יש להם פדיון משקדשו בכלי אין להם פדיון עיי"ש. והכא ליכא למימר דקאי אליבא דמ"ד אין תנור מקדש. דמנ"ל למקשה דהכי ס"ל לרבי ינאי ואמאי לא נימא דלרבי ינאי ס"ל תנור מקדש ולא תקשה עלי' מידי. ובפרט דהכי קיי"ל דתנור מקדש. ועוד דאמאי הדר בי' ומוקי לה בשנשחט עליהן הזבח. לימא דקסבר רבי יהודה תנור מקדש. ובהדיא כתב רש"י (בפרק שתי הלחם צ"ה ע"ב. וצ"ו ריש ע"א) דס"ל לרבי יהודה תנור מקדש. וא"כ רבי יהודה לטעמי' אזיל. ולהכי לא מצי למפרקינהו ולאפקינהו לחולין משום דכבר נחית בהו קדושת הגוף בתנור. וא"כ ע"כ לכאורה מוכרח מזה דאפי' למ"ד תנור מקדש. לחמי תודה אין אפייתן בתנור של מקדש בפנים. אמנם בלא"ה קשה במאי דאמרינן התם אלא לעולם שנשחט עליהן הזבח ונשפך הדם. וכרבי דאמר שני דברים המתירין מעלין זה בלא זה. דתניא כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה. כיצד שחטן לשמן וזרק דמן לשמן קידש הלחם וכו' שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש. ראבר"ש אומר לעולם אין הלחם קדוש אלא עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן עיי"ש. ופירש"י וז"ל כמאן קאמרת דבשחיטה לחודה קדוש גופו שלא ליפדות עוד כרבי וכו' קדוש ליפסל ביוצא ושלא יפדה עוד. ואינו קדוש. ואינו ניתר באכילה וכו' עכ"ל עיי"ש. והוא תמוה לכאורה דהרי אליבא דרבי קיימינן התם. דס"ל תנור מקדש כדאמרינן במנחות (סו"פ רבי ישמעאל) וא"כ גם בלא שחיטת הזבח מיד משנאפו בתנור לית להו פדיון. וגם נפסלין ביוצא לדעת רש"י דקידוש כלי מהני למיפסל ביוצא. והא דקאמר רבי לחם קדוש ואינו קדוש. היינו כדמתרצינן (בסו"פ ר"י שם) לענין הוקבעו ולא הוקבעו. ופירש"י שם אם יכול לשנות הלחם לזבח אחר עיי"ש. וא"כ מבואר דגם בלא שחיטת הזבח קדוש הלחם בתנור קדושת הגוף לענין שלא יועיל לו פדיון ולהפסל ביוצא ואין זה ענין לההיא דרבי וראב"ש. ואמנם דברי רש"י אלו מקורם מסוגיא דפרק התכלת (מ"ז ע"א) דמייתי התם נמי הך ברייתא בפלוגתא דרבי וראב"ש. ואמרינן התם עלה מאי קדוש ואינו קדוש. אביי אמר קדוש ואינו גמור. רבא אמר קדוש ואינו ניתר. ואמרינן מאי בינייהו איכא בינייהו למיתפס פדיונו. לאביי לא תפיס פדיונו לרבא תפיס פדיונו. ופירש"י לאביי לא תפיס פדיונו בקדושת שתי הלחם. ואם רצה משנה המעות לשאר קרבנות צבור. ולרבא דאמר קדוש תופס פדיונו ויוצא לחולין והא דאמר לקמן מנחות אין להן פדיון לאחר שקדשו בכלי עכ"ל. ושוב כתב רש"י דאיפכא גרסינן לאביי תפיס פדיונו ולרבא לא תפיס פדיונו. והביא ראי' מסוגיא דפ"ק דפסחים שם דאמרינן דלרבי דאמר שני דברים המתירים מעלין זה בלא זה לא נפיק לחולין. ולראב"ש דאמר אינו קדוש פריק להו ונפקי לחולין עיי"ש וע"פ סוגיא זו אזיל פירש"י בפ"ק דפסחים שם. ובתוס' שם ולעיל (מ"ו ע"א) כבר הרגישו מאי דקשה לפירש"י כמו שהקשינו. דהרי אליבא דרבי קיימינן דס"ל תנור מקדש ושתי הלחם אפייתן בפנים. ותנן המנחות והנסכים אין להם פדיון משקדשו בכלי. ואפי' קודם שחיטת הכבשים אין להם פדיון. ולכן פירשו שם דלא לענין שיצאו לחולין קאמר. אלא לענין למיתפס פדיונן בקדושת הלחם. וסוגיא דפסחים דסברה דלרבי לחמי תודה לאחר שחיטת הזבח הוא דלא נפקי לחולין. אבל קודם שחיטה מיפרקי. היינו משום דלחמי תודה לית להו תנור עיי"ש בדבריהם. ולפי פירושם מייתי בסוגיא דפ"ק דפסחים שם משתי הלחם ללחמי תודה משום דמתפיסת פדיונן דשתי הלחם נשמע לפדיון גמור לצאת לחולין בלחמי תודה. דמדס"ל לרבי בשתי הלחם דלאחר שחיטת הכבשים לא תפיס פדיונם נשמע מינה נמי ללחמי תודה דאע"ג דקודם שחיטת הזבח יוצאין לחולין בפדיון כיון דאפייתן בחוץ ולית להו תנור. מ"מ לאחר שחיטת הזבח אע"פ שעדיין לא נזרק הדם לא נפקי לחולין ע"י פדיון עיי"ש היטב בדבריהם. ובמש"כ הר"ב טה"ק שם ואכמ"ל בזה:

ועכ"פ גם לשיטתם מבואר מסוגיא דפסחים שם דלחמי תודה אפייתן בחוץ. ותמיהני על כל האחרונים ז"ל שטרחו למצוא מקור לדברי הרמב"ם ז"ל בזה. ולא הרגישו בסוגיא זו דפסחים ובדברי התוס' במנחות שם. דדברי הרמב"ם ז"ל (בפי"ז מהלכות פסהמו"ק הי"ח) שפסק שם הלכה כרבי דבריו סתומים כלישנא דברייתא. ואפשר שדעתו בפי' הסוגיא כדעת התוס'. וא"כ מקורו ברור מסוגיא דפסחים שם דלחמי תודה מעשיהן בחוץ. וה"ה ללחם נזיר. דדיניהם שוה. ועכ"פ ודאי התמיהא עצומה מההיא סוגיא לדעת רש"י. מלבד מאי דבלא"ה הדבר תמוה לפירש"י בשתי הלחם. דודאי אפייתן בפנים אליבא דרבי דקיימינן אליבי'. ואפי' הכי מהני להו פדיון קודם שחיטת הכבשים. וכמו שכבר תמהו בתוס' שהבאתי:

איברא שראיתי להרשב"א ז"ל בחי' למנחות (שם מ"ז ע"א) שכתב לתרץ מש"כ רש"י שם וז"ל ולרבא דאמר קדוש גמור תופס פדיונו ויוצא לחולין. והא דאמר לקמן מנחות אין להם פדיון לאחר שקדשו בכלי עכ"ל רש"י. וכתב עליו הרשב"א שם. וז"ל ומ"מ יש להקשו' כדהקשו בתוס' דגם אלו נתקדשו בכלי בקדושה. ונראה לי דרצה לומר דלאחר שקדשו בכלי היינו לאחר שקדשו קומץ שנתקדשו בקדושת כלי המנחה בביסא ואח"כ קדיש קומץ. אבל בחדא קדושת כלי יש לה פדיון. וכאן דאין שם כי אם קדושת חד כלי (קדושת התנור) ואי משום שחיטה כיון דלא קדישי להו קדושה גמורה בלא זריקה לא מהני לאקדושי להו כמו קדוש קומץ לומר דלא יהי' להם פדיון אלא יש להם פדיון לרבא עכ"ל הרשב"א. ולפי דבריו ניחא נמי סוגיא דפ"ק דפסחים שם לענין לחמי תודה. דאע"ג דאפייתן בפנים לדעת רש"י כיון דלית בהו אלא קדושת חד כלי יוצאין לחולין בפדיון קודם שחיטת וזריקת הזבח. אבל דברי הרשב"א אלו תמוהים אצלי טובא מברייתא ערוכה (בפ"ק דסוטה ו' ע"ב) דתניא גבי מנחת סוטה נטמאת מנחתה עד שלא קדשה בכלי הרי היא ככל המנחות ותפדה. משקדשה בכלי הרי היא ככל המנחות ותשרף. קדש הקומץ ולא הספיק להקריבו עד שמת הוא או עד שמתה היא הרי היא ככל המנחות ותשרף וכו' עיי"ש. וכן הוא בתוספתא (פ"ב דסוטה) עיי"ש. הרי להדיא דאפי' קודם קידוש קומץ לית לה פדיון משקדשה בכלי. דהא מדקתני בסיפא קדש הקומץ וכו' מכלל דרישא בלא קידוש קומץ מיירי ואפי' הכי קתני דהרי היא ככל המנחות ותשרף ולא מהני לה פדיון. וכן מתבאר (בפ"ב דסוטה י"ד ע"ב) דתניא סדר מנחות כיצד אדם מביא מנחה וכו' ונותנה בכלי שרת ומקדשה בכלי שרת וכו' ומוליכה אצל כהן וכו' וקומץ ממקום שנתרבה שמנה ונותנו לתוך כלי שרת ומקדשו בכלי שרת וכו'. ופרכינן בגמרא עלה למה לי הא קדשה חדא זימנא וכו' עיי"ש. והשתא להרשב"א ז"ל מאי קושיא. והא מקדושת כלי ראשון אכתי לא נחית בה קדושה גמורה. דהא אכתי מהני לה פדיון עד קדוש קומץ בכלי שני. אלא ודאי בקדושת כלי ראשון לחוד כבר נחית לה קדושה גמורה לכל דבר. ואינה יוצאת לחולין בפדיון. וכן מתבאר להדיא מפירש"י שם בד"ה אין מקדשין עייש"ה. מיהו בלא"ה יש להקשות כן שם כיו"ב לדעת התוס' (בפ"ק דמנחות ט' ע"א) ובשאר דוכתי דקדושת כלי שרת לא מהני למיפסל ביוצא. ועי' שם בפ"ק בתוס' ד"ה ר"י אמר עיי"ש היטב ואין להאריך. ועוד יש לתמוה מההיא (דריש פרק המנחות והנסכי' ק"א ע"א) דמפרשינן טעמא דמתניתין דקתני המנחות והנסכים משקדשו בכלי אין להם פדיון משום דמכלי שרת לא אשכחן דמפריק. ועי' בפירש"י שם. משמע ודאי דמשניתנה בכלי שרת אפי' פעם אתת תו לא מהני לה פדיון. ובמעילה (י"ט ע"ב) דתנן אין מועל אחר מועל בכלי שרת. ומפרש רבי נחמי' בברייתא שם מטעמא דנפק"ל בק"ו אם אחרים מביאין לקדושה הן עצמן לא כ"ש עיי"ש. ואם איתא דגם משנתקדש בכלי שרת מהני פדיון קודם קדוש קומץ א"כ איכא למימר דיו לבמה"ד להיות כנדון. דכמו שאחרים שבאים לקדושתן בכלי שרת יש להם פדיון. וא"כ אין בהן מועל אחר מועל. דהא לא הו"ל אלא קדושת דמים. הכי נמי כלי שרת עצמן יש להם פדיון ואין בהן מועל אחר מועל ועי' במש"כ התוס' שם בד"ה מ"ט עיי"ש היטב. ובמש"כ התוס' (במנחות ק' ע"ב) בד"ה וכלי שרת. וברמב"ם (בפ"ו מהלכות מעילה) ואין להאריך בזה. ובפרק התכלת (מ"ז ע"א) בתוס' ד"ה בקונטרס גרס וכו'. נראה דנחתו ג"כ לסברת הרשב"א ז"ל. אלא שלא כתבו כן אלא בקדושת תנור בלבד עיי"ש. וצ"ע בזה:

ולכן הי' נראה לענ"ד בדעת רש"י בזה דמשמע לי' לפרש סוגיא דפרק התכלת כפשוטה לענין פדיון לצאת לחולין. דודאי מה שפירשוה התוס' שם וכ"כ התוס' (בפ"ק דפסחים) לענין לתפוס פדיונו בלבד. הוא דחוק הרבה. וגם תמוה דכיון דאין לו פדיון לצאת לחולין מהיכא תיתי שיתפוס פדיונו. ולא אשכחן בשום דוכתא כיו"ב אלא בע"ז ובשביעית דגלי קרא. כמבואר בפ"ד דע"ז (נ"ד ע"ב) ובפ"ב דקידושין (נ"ח ע"א) עיי"ש. וגם שם מוכח דבקודש כל שתופס דמיו יוצא לחולין מדפרכינן התם אי מה קודש תופס דמיו ויוצא לחולין אף שביעית תופסת דמיה ויוצא לחולין ת"ל תהי' בהוייתה תהא עיי"ש. והשתא למה לי קרא נימא דכי אקשה קרא לקודש שתופס דמיו ואינו יוצא לחולין הוא דאקיש. דכל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא קיי"ל דלחומרא מקשינן. אלא ודאי ליכא שום קודש שתופס דמיו ואינו יוצא לחולין. ודברי התוס' צ"ע בזה. ולזה ס"ל לרש"י דאין הסוגיא מתפרשת אלא כפשוטה. בפדיון גמור לצאת לחולין. וס"ל לאביי ורבא דלרבי וראב"ש ס"ל דאין תנור מקדש. ולא כדמסקי' לקמן (סו"פ ר"י ע"ב ע"ב) אליבא דרבי דס"ל תנור מקדש. דלא אשכחן בהדיא בשום דוכתא דס"ל לרבי תנור מקדש. אלא דהכי אמרינן התם אליבא דרבי יוחנן עיי"ש בסוגיא. אבל אביי ורבא לא ס"ל הכי. ובלא"ה מוכרח לומר כן לפירש"י. שהרי פרכינן התם וסבר רבי תנור מקדש והתניא כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה כיצד וכו'. שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש דברי רבי וכו'. ומסקינן אמר רנב"י הוקבעו ולא הוקבעו קאמר. ופירש"י לענין אם יכול לשנות הלחם לזבח אחר אבל ודאי קדיש בתנור עיי"ש. והרי לעיל (בפרק התכלת שם) מבואר בהדיא דלאביי ורבא קדוש ואינו קדוש דקאמר רבי. היינו לענין לצאת בפדיון או לאיפסולי ביוצא. ורש"י גופי' (בסו"פ ר"י שם) רמז לההיא סוגיא דפרק התכלת עיי"ש. וע"כ הדבר ברור ומוכרח דס"ל לרש"י דהך סוגיא דסו"פ ר"י פליגא עלי' דאביי ורבא. ולס"ד הוה ס"ל כאביי ורבא. ולהכי בעי להוכיח מינה דס"ל לרבי דאין תנור מקדש. ובמסקנא מסיק דהוקבעו ולא הוקבעו קאמר. ודלא כאביי ורבא. ובהכי ניחא שפיר פירש"י במנחות שם ובפ"ק דפסחים ולק"מ קושית התוס'. וכן יש לתמוה על פירש"י (ביבמות ק"ד סוף ע"ב) עייש"ה. אבל לפמש"כ אתי שפיר ואין להאריך. ומיהו זהו רק למה שפירש"י גבי פלוגתא דרבי וראב"ש בשתי הלחם. אבל סוגיא דפ"ק דפסחים שם דפריך בפשיטות וניפרקינהו ונפקינהו לחולין ללחמי תודה. ודאי אכתי קשה לדעת רש"י דאפייתן בפנים. דמאי קושיא. ודילמא ס"ל לרבי ינאי דתנור מקדש. וע"כ מוכרח מזה כדעת הרמב"ם (בפ"ט ממעה"ק) דמעשיהן בחוץ:

אמנם נראה דרש"י לטעמי' אזיל. דאמרינן במנחות (בפרק התודה ע"ט ע"א) אמר זעירי אין הנסכים מקדשין אלא בשחיטת הזבח. מ"ט א"ק זבח ונסכים. ופרכינן עלה מדתנן התם הנסכים שקדשו בכלי ונמצא זבח פסול אם יש זבח אחר יקרבו עמו. ואם לאו יפסלו בלינה. מאי לאו דאיפסל בשחיטה. ומשני לא דאיפסל בזריקה. כמאן כרבי דאמר שני דברים המתירין מעלין זה בלא זה וכו'. ופירש"י וז"ל מאי לאו דאיפסל הזבח בשחיטה וקתני אם לאו יפסלו בלינה. וא"כ דשחיטת הזבח מקדש הנסכים ולא מתקדשי קודם. אמאי יפסלו בלינה הא לא קדשו כלל. דהא שחיטה דפסול לא חשיבא שחיטה לקדושי נסכים עכ"ל עיי"ש. ומבואר מזה דלפירש"י אין הנסכים מתקדשין ליפסל בלינה אפי' משקדשו בכלי שרת אלא בשחיטת הזבח. וכ"כ בהדיא בפירש"י כת"י שם. וז"ל אין הנסכים מתקדשין ליפסל בלינה וביוצא אלא בשחיטה וקדשו בכלי דמתניתין לאו דוקא וכו' עכ"ל עיי"ש. ובתוס' שם כתבו וז"ל אין הנסכים מתקדשין וכו'. פי' בקונטרס ליפסל בלינה ולא יתכן אלא לענין לשנותן לזבח אחר כדפרישית בסוף הקומץ זוטא עכ"ל. ושם (לעיל ט"ו ע"ב) בתוס' ד"ה אפשר כו' כתבו ז"ל אין הנסכים מתקדשין אלא בשחיטת הזבח. פי' לענין שלא לשנותן לזבח אחר. ולא כמו שפירש בקונטרס לענין ליפסל בלינה דלענין לינה ודאי מיפסלי משקדשו בכלי דאמר (בסו"פ ר"י) גבי שתי הלחם דאי תנור מקדש מיפסלי בלינה. ועוד בסו"פ לולב וערבה קאמר זעירי גופי' דאי מייתי במקודשת איפסלו בלינה. ומשנה שלמה שנינו (בפ"ב דמעילה י' ע"א) גבי נסכים קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בלינה. מיהו ההוא יש לדחות דדוקא בנסכים הבאים בפ"ע וכו' עכ"ל עיי"ש. וכוונתם דמה שהקשו מההיא דסו"פ לולב וערבה וממתניתין דפ"ב דמעילה יש לדחות דהתם בנסכים הבאים בפ"ע דלית בהו קדושה אחריתא אלא בכלי שרת. אבל הנסכים הבאים עם הזבח אינם מתקדשים אלא בזבח. כדגמרינן מדכתיב זבח ונסכים. אלא דמסוגיא דסו"פ ר"י ודאי קשה. דהרי שתי הלחם באים עם הזבח ואפי' הכי אמרינן התם דאי תנור מקדש מיפסלי בלינה:

ונראה לענ"ד דגם מהא לא תברא. דרש"י לטעמי' אזיל שכבר ביררנו דס"ל לרש"י דאביי ורבא בסוגיא דפרק התכלת פליגי על ההיא אוקימתא דסו"פ ר"י דמוקמינן לרבי כמ"ד תנור מקדש. וזה מוכרח כמו שנתבאר. ואמנם הך מילתא טעמא בעי. דכיון דקיי"ל תנור מקדש מי הכריחם לאביי ורבא לומר דרבי לא ס"ל הכי ולאוקמי' שלא כהילכתא אבל השתא דאתינן להכי נראה דודאי גם לאביי ורבא רבי וראב"ש ס"ל כהילכתא דתנור מקדש. אלא דס"ל כזעירי דכל שבא עם הזבח לא מהני לי' קדושת כלי שרת לאחותי בי' קדושת הגוף אלא בשחיטת הזבח הוא דנחית לי' קדושת הגוף. והילכך אע"ג דס"ל לרבי וראב"ש דתנור מקדש. מ"מ שתי הלחם לא נחית להו קדושת הגוף למיפסל בלינה וביוצא וכיו"ב אלא בשחיטת הכבשים. ובהדיא מוקמינן התם (בפרק התודה). וכן לעיל (בפרק הקומץ רבה מ"ד ע"ב) מילתא דזעירי אליבא דרבי וראב"ש עיי"ש. וכבר ראיתי להתוס' עצמן (בפרק התכלת מ"ו ע"א) בד"ה ואיזו היא זיקה וכו' שכתבו אליבא דאביי ורבא לחלק בין מנחה דבהדי זבח כשתי הלחם. למנחה לחודה. דאביי ורבא מיירו בשתי הלחם דהו"ל מנחה הבאה עם הזבח. ולהכי אע"פ שנתקדשו בתנור ס"ל לאביי ורבא דיש להם פדיון. אבל מתניתין דתנן המנחות והנסכים משקדשו בכלי אין להם פדיון. היינו במנחה לחודה עיי"ש בדבריהם. וע"כ לפ"ז צ"ל דאביי ורבא לא ס"ל כסוגיא דסו"פ ר"י. שהרי אם מהני פדיון לשתי הלחם אחר שנתקדשו בתנור אפי' למ"ד תנור מקדש. וא"כ לא נחית להו קדושת הגוף. א"כ גם בלינה לא מיפסלי כמבואר בסוגיא דפ"ק דשבועות (י"א ע"א) עייש"ה ובשאר דוכתי. אע"פ שהתוס' שם לא ביארו בדבריהם כן בהדיא. וכן כתבו התוס' (בפ"ק דמנחות ט' ע"א) בד"ה ר"ל אמר וכו' ובסו"פ לולב וערבה (נ' ע"א) בד"ה ואי מייתי וכו' לחלק לענין פסול לינה בין מנחה שבאה עם הזבח למנחה לחודה עיי"ש בדבריהם שכתבו כן אליבא דרבי. והביאו ראי' מההיא דזעירי דאמר אין הנסכים מתקדשין אלא בשחיטת הזבח עיי"ש. וע"כ מוכרח לומר דהא דאמרינן (בסו"פ ר"י) דאם תנור מקדש אי אפה לשתי הלחם מאתמול איפסילו להו בלינה. היינו דלא כזעירי. דלזעירי אפי' אפי להו מאתמול ותנור מקדש לא מיפסלי בלינה אלא בשחיטת הכבשים. והנה (בפ"ב דשבועות ט"ו ע"ב) אמרי' ניבניי' מאתמול וניקדשי' מאתמול שתי הלחם בשחיטת כבשים הוא דקדשי עיי"ש. והתוס' שם הרגישו במאי דקשה למאי דקיי"ל תנור מקדש א"כ בלא שחיטת כבשים קדשי שתי הלחם קדושת הגוף בתנור. ותי' דמ"מ לא מצי אפי להו מאתמול דלא ליפסלו בלינה עיי"ש. וכ"כ שם הרמב"ן ובתוס' הרא"ש ובריטב"א ורשב"א ור"ן עיי"ש. ועדיין קשה היכי קאמר בפשיטות שתי הלחם בשחיטת כבשים הוא דקדשי כיון דלמאי דקיי"ל תנור מקדש לא תליין בשחיטת הכבשים אלא בקדושת התנור. והכי הו"ל לומר נבניי' מאתמול ונקדשי' מאתמול איפסילו להו בלינה. ותשובה זו מספקת לכ"ע. דאפי' למ"ד אין תנור מקדש ולא מתקדשי אלא בשחיטת הכבשים. ע"כ אי אפשר לשחוט הכבשים מאתמול. דא"כ מיפסלי הכבשים עם הלחם בלינה. דאי אפשר להקריבם אלא בעצרת. אבל לשיטת רש"י הדבר פשוט. דההיא סוגיא אזלא אליבא דזעירי דקיי"ל כוותי'. ולדידי' שתי הלחם כיון שבאים עם הזבח אין מתקדשין קדושת הגוף אפי' למ"ד תנור מקדש אלא בשחיטת הכבשים. ולק"מ קושית הראשונים ז"ל:

ולפ"ז ההיא סוגיא דסו"פ ר"י לא אתיא אלא לשנויי מילתא דרבי יוחנן דאמר דלמ"ד דנקצר העומר שלא כמצותו כשר אין קצירת העומר דוחה שבת. ועל זה פרכינן התם מדתניא רבי אומר מנין לרבות עומר והקרב עמו ושתי הלחם והקרב עמהן שדוחין שבת ת"ל וכו'. למאי אילימא להקרבה. שתי הלחם בני הקרבה נינהו. אלא פשיטא לטחינה והרקדה. ודכותה עומר לקצירה וקא דחי את השבת לרבי אע"ג דס"ל נקצר שלא כמצותו כשר. ועל זה משני עומר להקרבה ושתי הלחם לאפייה. וקסבר רבי תנור מקדש אי אפי לה מאתמול אפסילא בלינה עיי"ש. אבל זעירי ע"כ ס"ל דלא כר"י אלא אפי' לרבי דאמר נקצר שלא כמצותו כשר דוחה את השבת. דלדידי' ע"כ ליכא לאוקמי ברייתא דשתי הלחם באפיי'. דגם אפיי' לדידי' אפשר מערב שבת. דהא כיון דשתי הלחם באים עם הכבשים אין פסולים בלינה אלא בשחיטת הכבשים. כן נראה ברור ומוכרח לשיטת רש"י ז"ל. ובאמת שכן דעת הרמב"ם ז"ל (בפ"ז מהלכות תמידין ומוספין ה"ו ז') דדוחה את השבת ואעפ"כ נקצר שלא כמצותו כשר עיי"ש. הרי שפסק דלא כרבי יוחנן דאמר דהא בהא תליא. וכן מבואר בירושלמי (סופ"ק דר"ה) דלאו הא בהא תליא. ועי' מש"כ בתשו' חכם צבי (סי' קס"ז) בזה עייש"ה. וזו היא לדעתי גם דעת רש"י מטעם שביארנו ואין להאריך:

ועפ"ז נכונים היטב דברי רש"י (בפרק שתי הלחם ע"ב) דתנן התם אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ואינן דוחות את השבת. ופרכינן עלה בגמרא שם אפייתן בפנים אלמא תנור מקדש ואין דוחות את השבת איפסילו בלינה אמר רבא הקשה אדם קשה שהוא קשה כברזל ומנו ר"ש. אמר רב אשי מאי קושיא. דילמא מאי מבפנים במקום זריזין וכו' עיי"ש. ופירש"י וז"ל איפסילו בלינה דכל המנחות משנתקדשו בכלי נפסלים והאי כיון דאיקדיש מאתמול בתנור איפסל בלינה קודם שיסדרנו על השולחן. במקום זריזים ולא בעזרה ממש אלא בחוץ יאפוהו כהנים זריזים שלא יחמיץ עכ"ל עיי"ש. מבואר מפירש"י שמפרש הקושיא ושינויא רק על לחם הפנים בלבד. שהרי בפי' הקושיא כתב. איפסל בלינה קודם שיסדרנו על השולחן. והיינו לחם הפנים שמסדרין אותו על השולחן. וכן בפי' שינויא דגמרא כתב שיאפוהו כהנים זריזים שלא יחמיץ. וזה לא שייך אלא בלחה"פ ולא בשתי הלחם שבאין חמץ. וכל האחרונים ז"ל אחזו שער ונפלאו הפלא ופלא מה ראה רש"י על ככה. שהרי ודאי הקושיא ופירוקה שייכי נמי על שתי הלחם כמו על לחה"פ ואמאי לא ראה לפרשן אלא על לחה"פ לחוד. והרבו בזה דברים הרבה כל אחד לפי דרכו. וכל הדברים יגעים אבל לפי מה שביארנו דברי רש"י נכונים היטב וברורים ומוכרחים. דרש"י לשיטתו אזיל דלפי מאי דקיי"ל כזעירי כל המנחות הבאות עם הזבח לא מהני להו קידוש כלי שרת ליפסל בלינה אלא בשחיטת הזבח. וא"כ שתי הלחם אפי' למאי דקיי"ל תנור מקדש לא נחית להו קדושת הגוף ליפסל בלינה אלא בשחיטת הכבשים. ומאי דבעינן אפייתן בפנים. עכצ"ל דכיון דתנור מקדש קדושת הגוף אותן המנחות הבאות לבדן בלא זבח. הילכך גם שתי הלחם אע"פ שבאים עם הזבח ואין עיקר קדושתן חיילא עלייהו אלא בשחיטת הזבח. אפייתן בפנים כשאר המנחות כיו"ב וגם אפשר לומר דכיון דבסוגיא דפ"ק דשבועות (י"א ע"א) בעינן למימר מעיקרא דאפי' קדושת דמים מיפסלי בטבול יום מיהת משנתנה בכלי שרת. דאמרינן התם שאני קטורת דקדושת דמים היא. ופריך אלא מעתה לא תפסול בטבול יום. אלמה תניא נתנה למכתשת נפסלה בטבול יום. וכי תימא כל קדושת דמים מיפסלי בטבול יום. והתנן המנחות קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כיפורים. קדשו בכלי אין לא קדשו בכלי לא עיי"ש. הילכך אע"ג דבמסקנא מסקינן דלא מיפסלי בטבול יום ומחוסר כיפורים. אלא משקדשו קדושת הגוף בכלי שרת. מ"מ י"ל דהיינו דוקא בהנך שבאין לבדן בלא זבח שעיקר קדושתן בכלי שרת הוא. והילכך אם איתא דמכתשת לאו כלי שרת הוא אין בהן אלא קדושת דמים ממש לכל דבר. משא"כ בהנך מנחות שבאין עם הזבח. משבאו לכלי שרת גמור. כיון דאי לא דגלי קרא הוה מיתקדשי לגמרי קדושת הגוף לכל דבר כשאר המנחות. הילכך השתא נמי דמיעטינהו קרא. אית לן למימר דמ"מ מיהת מהניא להו קדושת כלי במקצת לענין שיפסלו בטבול יום ומחוסר כיפורים. והיינו טעמא דאפייתן בפנים כין דמיהת מהניא להו קדושת תנור במקצת להוסיף בהן קצת קדושה יותר ממעיקרא אע"ג דלא מהניא להו למיפסל בלינה ושלא יועיל להן פדיון וכיו"ב. ומעתה לפ"ז ממילא מבואר דליכא קושיא אלא בלחם הפנים. דכיון דהו"ל מנחה בלא זבח מהניא לי' קדושת תנור למיפסל בלינה. ואם אינו דוחה שבת ואפייתו מערב שבת מיפסל בלינה. אבל שתי הלחם כיון שבאין עם הזבח. לא מהני להו קדושת תנור למיפסל בלינה למאי דקיי"ל כזעירי. ורבא דקאמר עלה הקשה אדם קשה וכו'. כזעירי ס"ל כמשכ"ל. והכי ס"ל לסתמא דתלמודא (בפ"ב דשבועות) כמשכ"ל. ודברי רש"י ז"ל מוכרחין וגם אי לא נאמרו ראויים היו להאמר. ולחנם הרעישו על זה האחרונים ז"ל שוב מצאתי קצת מעין זה לאחד מהאחרונים ז"ל:

ובהכי ניחא נמי מאי דאמרינן במנחות (סו"פ שתי הלחם. ובפ"ב דביצה כ' ע"ב). אמר רב הונא לדברי האומר נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט לא תימא מדאורייתא מיחזא חזו ורבנן הוא דגזרו שמא ישהא. אלא מדאורייתא נמי לא חזו. דהא שתי הלחם דחובת היום נינהו וליכא למימר שמא ישהא. וקתני אינו דוחה לא את השבת ולא את יו"ט עיי"ש. והדבר קשה לכאורה דהרי במתניתין דהתם (סו"פ שתי הלחם) קתני נמי בלחם הפנים דאינו דוחה לא שבת ולא יו"ט. ואמאי לא מוכיח לה נמי מלחם הפנים. אבל לפירש"י וכפי מה שביארנו ניחא שפיר. דבלה"פ רמינן מתניתין רישא לסיפא. אמרת אפייתן בפנים אלמא תנור מקדש אפסיל בלינה ואמאי אינו דוחה שבת. ומסיק תברא מי ששנה זו לא שנה זו כמו שפי' התוס' שם עיי"ש. וא"כ מאן דאמר אפייתן בפנים דוחין שבת וכ"ש יו"ט. ומ"ד אין דוחין שבת ויו"ט ס"ל דאפייתן בחוץ. וא"כ עכ"פ לאו מילתא פסיקתא היא בלה"פ דלא דחי שבת ויו"ט. ולהכי מייתי ראי' משתי הלחם דלכ"ע לא דחי לא שבת ולא יו"ט. וכפירש"י. ומעתה לפ"ז ממילא ניחא סוגיא דפ"ק דפסחים דאע"ג דלחמי תודה אפייתן בפנים ותנור מקדש. מ"מ כיון שבאים עם הזבח לא מהניא להו קדושת התנור לענין שלא יצאו לחולין בפדיון למאי דקיי"ל כזעירי דאין הנסכין מתקדשין אלא בשחיטת הזבח. ושפיר פריך וניפרקינהו ונפקינהו לחוליו כדבעי לאוקמה בשלא נשחט הזבח. ובהכי אתי שפיר כל הסוגיא דהתם לפירש"י שם.

והנה במנחות (בפרק אלו מנחות נקמצות ע"ו ע"א) תנן במתניתין כל המנחות באות עשר עשר חוץ מלחה"פ וחביתי כה"ג שהם באות שתים עשרה דברי רבי יהודה וכו'. ואמרינן עלה בגמרא שם כל המנחות באות עשר עשר מנ"ל גמר מלחמי תודה מה להלן עשר אף כאן עשר ולילף מלחה"פ מה להלן שתים עשרה וכו'. מסתברא מלחמי תודה הו"ל למילף שכן יחיד המתנדב שמן וכו'. נילוף מחביתי כה"ג מה להלן שתים עשרה וכו'. מסתברא מלחמי תודה הו"ל למילף שכן הדיוט וכו'. אדרבה מחביתי כה"ג הו"ל למילף שכן עשרון כלי וכו'. ופירש"י וז"ל שכן עשרון דחביתין ושאר מנחות אין באות אלא עשרון לאפוקי לחמי תודה שיש בהם כמה עשרונים. כלי. חביתין ומנחות טעונות כלי כך שמעתי. ענין אחר כלי מקדשן ולחמי תודה שחיטת הזבח מקדשן עכ"ל עיי"ש. וכוונתו מבואר דלפי' הראשון ס"ל דלחמי תודה מעשיהן בחוץ ואין טעונין כלי כלל. משא"כ מנחות וחביתין שנעשין בכלי שרת. ולפי' השני אזיל רש"י לטעמי' דגם לחמי תודה אפייתן בפנים בתנור של מקדש וטעונין כלי. אלא דעיקר קדושתן לא חיילא עלייהו אל' בשחיט' הזבח וכדקיי"ל כזעירי משא"כ חביתין ומנחות אין קדושתן אלא בכלי כמנחה לחודה. שהכלי מקדשה. וראיתי להב"ח בהגהותיו שהגיה בדברי רש"י ולא ידענא למה. גם לפי הגהתו משמע מדברי רש"י דלחמי תודה מעשיהן בחוץ ואין טעונין כלי כלל משום דשחיטת הזבח מקדשן ואין צריכין כלי שרת. אבל לא כן דעת רש"י כמו שנתבאר. וגם אין הדבר תלוי זה בזה. דאף דהזבח מקדשן. מ"מ יש לומר דטעונין כלי שרת לאפייתן. כמו נסכים הבאים עם הזבח לזעירי לפירש"י. וכן שתי הלחם לפירש"י. ואין להאריך בזה. וכוונת רש"י ברורה כדכתיבנא. ועי' בפי' רגמ"ה ז"ל שפי' כלשון שני של רש"י ומשמע דס"ל דלחמי תודה אפייתן בפנים עיי"ש. ואמנם ללשון ראשון של רש"י ע"כ מוכרח משם דלחמי תודה אפייתן בחוץ. דליכא למימר דהתם אזלא אליבא דמ"ד אין תנור מקדש. דהא אליבא דרבי יהודה קיימינן התם דס"ל לקמן (בפרק שתי הלחם צ"ה ע"ב) דתנור מקדש עיי"ש:

וראיתי לאחד מהאחרונים ז"ל שכתב להביא ראי' מוכרחת לדעת הרמב"ם ז"ל דלחמי תודה ונזיר אפייתן בחוץ מדאמרינן (בפרק שתי הלחם צ"ו ע"א) עלה דתנן במתניתין שם כל המנחות יש בהן מעשה כלי מבפנים. שאלו את רבי זו מנין אמר להם הרי הוא אומר ויאמר אלי זה המקום אשר יבשלו שם הכהנים את האשם ואת החטאת אשר יאפו את המנחה וגו'. מנחה דומיא דאשם וחטאת מה אשם וחטאת טעונה כלי אף מנחה נמי טעונה כלי עיי"ש. נשמע מזה דלא נפק"ל דמנחה בעי כלי ובפנים אלא מהיקישא דחטאת ואשם. וכיון דלחמי תודה אמרינן (בפרק התכלת מ"ו ע"ב) דלא איקרו מנחה. א"כ מהיכא תיתי לן לומר דבעי כלי שרת ובפנים עכת"ד. ולדידי הא לא מכרע כלל דמה שהחליט דלחמי תודה לא איקרו מנחה כלל ע"פ הסוגיא דפרק התכלת שם. הרי רבה ס"ל התם דגם לחמי תודה איקרו מנחה כשתי הלחם. וס"ל התם דקרא דוכל מנחת כהן כליל תהי' לא תאכל. לא מיירי אלא במנחות הבאות בפ"ע בלא זבח ולא בשתי הלחם שבאין עם הזבח. דאל"כ גם תודה ולחמה בכלל ואטו תודה ולחמה מי לא מנדבו כהנים ואכלי להו עיי"ש. וא"כ לרבה גם לחמי תודה איתקשו לאשם וחטאת ובעו כלי בפנים. ובודאי לית לן למימר דאביי דאמר התם דלחמי תודה לא איקרו מנחה פליג עלי' בהא. כיון דלא אשכחן פלוגתא בהכי. וראיתי לרש"י (בפרשת אמור) על קרא דגבי לה"פ דכתיב והיתה לאהרן ולבניו וגו'. פירש"י וז"ל והיתה המנחה הזאת שכל דבר הבא מן התבואה בכלל מנחה היא עכ"ל עיי"ש. ופירש כן משום שהוקשה לו בלשון הכתוב דהו"ל למיכתב לשון זכר. כדמסיים קרא וכתב ואכלוהו ולזה פי' דמנחה היא ומנחה לשון נקבה. והרא"ם ז"ל שם הוסיף על זה וכתב דאע"ג דלא נזכר שם לשון מנחה בקרא. מ"מ כיון דכתיב לחם הו"ל כאילו כתיב מנחה. דלחם היינו מנחה. ולזה כתב רש"י דכל הבא מן התבואה בכלל מנחה היא עיי"ש. וא"כ ע"כ ס"ל דגם לחמי תודה שבאים מן התבואה בכלל מנחה הן. וכן ראיתי להרמב"ן ז"ל (בפרשת פנחס) שכתב דתודה בכלל מנחה עיי"ש. גם ראיתי להרמב"ן ז"ל (בפרשת צו) שהקשה על מאי דכתיב (בפרשת ויקרא) כל המנחה אשר תקריבו לשם לא תעשה חמץ וגו' קרבן ראשית תקריבו אותם וגו' וכתב שם ואני תמה כשהוציא הכתוב מלאו השאור קרבן ראשית למה לא אמר גם כן וקרבן תודה עיי"ש מה שטרח לתרץ אף דבקרא כתיב מנחה. ואינו ענין לקרבן ראשית שהוא שתי הלחם דמיקרי מנחה. ולטעמי' אזיל דלחמי תודה נמי איקרו מנחה. גם ראיתי להרשב"א ז"ל (בר"פ כל המנחות באות מצה נ"ב ע"ב) דתנן כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם שהן באות חמץ. וכתב הרשב"א שם וז"ל וכתבו בתוס' וצ"ע דהא תודה לא איקרי מנחה וכו'. ולי נראה מדמקשינן תודה ושתי הלחם להדדי ילפינן נמי דליהוו מנחה כמו שתי הלחם עכ"ל עיי"ש. הרי דס"ל דגם לחמי תודה איקרו מנחה כשתי הלחם. וגם אשכחן ברייתא ערוכה במנחות (פרק התודה ע"ז ע"ב) דתניא גבי לחמי תודה נאמר כאן בלחמי תודה לחם. ונאמר להלן בשתי הלחם לחם. מה להלן עשרון לחלה אף כאן עשרון לחלה. או כלך לדרך זו נאמר כאן לחם ונאמר בלחה"פ לחם מה להלן שני עשרונות אף כאן שני עשרונות נראה למי דומה. דנין מנחה הבאה חמץ עם הזבח ממנחה הבאה חמץ עם הזבח. ואל יוכיח לחה"פ שאינו בא חמץ עם הזבח או כלך לדרך זו דנין מנחה הבאה מארץ וחו"ל מן החדש ומן הישן ממנחה הבאה מארץ וחו"ל מן החדש ומן הישן ואל יוכיחו שתי הלחם שאין באות וכו' עיי"ש. וכן הוא בספרא (פרשת צו פרשתא ז' עיי"ש) הרי להדיא דקרי תנא ללחמי תודה מנחה כשתי הלחם ולחה"פ. איברא דכבר כתב הרמב"ם (בהקדמתו לפיה"מ דמנחות) דדוקא בלשון הכתוב אין לחמי תודה ונזיר נקראים מנחה בשום מקום כלל אבל בלישנא דמתניתין וברייתא נקראים מנחה עיי"ש. וזו היא ג"כ דעת המרדכי בפסחים (פרק כל שעה סי' תקס"ט) בשם חכמי מגנצא שהביאו ראי' דצואה אינה מחמצת מדאמרינן במנחות (פרק ר"י ס"ט ע"א) חיטין שבגללי בקר מהו. וקאמר אי למנחות פשיטא הקריבהו נא לפחתך. ומשמע דמשום חימוץ ליכא והא ליכא למימר דמיירי לענין חמץ שבתודה. דמנחות משמע כל המנחות עיי"ש. הרי דס"ל דלחמי תודה מיקרו מנחה ובכלל מנחות הן. מיהו אפשר דבלשון הכתוב ס"ל דאין לחמי תודה בכלל מנחה אלא דבלישנא דתלמודא הוא דס"ל דלחמי תודה בכלל מנחות. וכדברי הרמב"ם שהבאתי. ועכ"פ דעת רש"י והרמב"ן והרשב"א ז"ל דגם בלישנא דקרא לחמי תודה בכלל מנחה. שכל דבר הבא לקרבן מן התבואה בכלל מנחה הוא. וההיא סוגיא דפרק התכלת נראה דלדעתם הכי פירושה. דהתם קאמר רבה דשתי הלחם הבאות בפ"ע מדאורייתא נאכלין. ואין שריפתן אלא מדרבנן. וקאמר מנא אמינא לה דתנן אר"י וכו' כל כהן שאינו שוקל חוטא אלא שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן. וכל מנחת כהן כליל תהי' לא תאכל הואיל ועומר ושתי הלחם ולחה"פ שלנו הן היאך נאכלין. הני שתי הלחם היכי דמי אילימא בבאות עם הזבח אטו תודה ולחמה מי לא מנדבי כהנים ואכלי להו. אלא לאו בבאות בפ"ע וקתני היאך הן נאכלין. אלמא לאכילה אתיין. א"ל אביי לעולם בבאות עם הזבח. ודקא קשיא לך מתודה ולחמה. לחמי תודה לא איקרו מנחה. שתי הלחם איקרו מנחה שנאמר בהקריבכם מנחה חדשה לה' עיי"ש. דרבה מכריח דכיון דתודה ולחמה מנדבי כהנים ואכלי להו אע"ג דודאי שלהם היא מממונם. והו"ל מנחת כהן. וע"כ היינו טעמא משום דלחמי תודה אין מהן למזבח כלום והזבח שבאין עמו הוא שמתירן הילכך לא הו"ל בכלל וכל מנחת כהן כליל תהי' וגו'. דדוקא מנחה שכיו"ב בישראל קרב ממנה מקצת על המזבח ומתיר את השירים לאכילה כתב קרא דבכהנים קרבה כליל. אבל לחמי תודה דבישראל לא קרבה כלל. והזבח הוא שמתירה כולה. לא קרינן בה מנחת כהן כליל תהי'. וא"כ שתי הלחם הבאין עם הזבח נמי. מה"ט לא הו"ל בכלל מנחת כהן כליל תהי'. וע"כ משתי הלחם הבאות בפ"ע הוא דמייתו ראיי'. דכיון שהן מתירין את עצמן ותנופתן היינו הקרבתן. אע"ג שאין מהן למזבח כלום מ"מ הו"ל בכלל שאר מנחות המתירין את עצמן ותנופתן עולה להן כאילו הקריב מקצתן וקרינן בהו שפיר וכל מנחת כהן כליל תהי'. ואפי' הכי נאכלין. ולזה מייתו הכהנים מזה ראייתם לעצמן שאין שוקלין. ואין זו מנחת כהן. ועל זה השיב לו אביי וקאמר לעולם בבאות עם הזבח. ואעפ"כ ס"ל דאם היו שוקלין קרינן בהו וכל מנחת כהן כליל תהי'. והא דלא קשיא להו מתודה ולחמה. היינו טעמא משום דתודה לא אשכחן בקרא בהדי' דאיקרי מנחה. ולזה ס"ל לכהנים דכיון דהלכה רווחת דמנדבי להו כהנים ואכלי להו. ע"כ לא איקרו מנחה. והילכך לא הו"ל בכלל קרא דוכל מנחת כהן כליל תהי'. אבל בשתי הלחם קשיא להו דהא אשכחן בהדיא בקרא דאיקרו מנחה. ואם איתא דכהנים שוקלין אמאי נאכלין. אמנם אין זה אלא לפי טעותן של כהנים שדורשין כן לעצמן. אבל האמת הוא דגם לחמי תודה איקרו מנחה. דכל קרבן הבא מן התבואה בכלל מנחה הוא. דודאי כיון דרבה פסיקא לי' דלחמי תודה בכלל מנחה היא. גם אביי הכי ס"ל. ולא קאמר דלא איקרו מנחה אלא דלא אשכחן בפירוש דאיקרו מנחה כדאשכחן בשתי הלחם. והילכך יש מקום לכהנים לטעות ולומר דלא הו"ל בכלל מנחה. ולזה לא קשיא להו אלא משתי הלחם. ותדע לך דהא גם לחה"פ לא אשכחן בהדיא בשום דוכתא בקרא דאיקרי מנחה. ואפי' הכי בכלל מנחה הוא. וע"כ היינו משום שבא מן התבואה הו"ל בכלל מנחה. וגם הכהנים מביאין ראי' מלחה"פ. והיינו משום דלחה"פ בא מצה כשאר המנחות. הילכך פשיטא להו דודאי הו"ל בכלל מנחה. משא"כ בלחמי תודה שיש בהם חמץ יש להם מקום לטעות שהוציאן הכתוב מכלל שאר המנחות. וגם שתי הלחם שבאין חמץ הי' להם מקום לטעות דלאו בכלל מנחה הן. אלא דבהדיא אשכחן שקראן הכתוב מנחה. ועפ"ז מדוקדק לישנא דאביי דקאמר לחמי תודה לא איקרו מנחה. ולא קאמר לחמי תודה לאו מנחה נינהו. אלא ודאי לקושטא דמילתא לחמי תודה נמי הו"ל מנחה. ולא קאמר אביי אלא דלא אשכחן בקרא בהדיא דאיקרו מנחה ולזה כיון שיש בהן חמץ יש להם לכהנים מקום לטעות דלא הו"ל מנחה. כן נראה ברור לדעת רש"י והרמב"ן והרשב"א ז"ל. ומעתה לפ"ז אין שום ראי' מההיא דפרק שתי הלחם לומר דלתמי תודה אפייתן בחוץ. ואדרבה משם יש לדון דגם לחמי תודה ונזיר אפייתן בפנים. והרמב"ם ז"ל דס"ל דלחמי תודה ונזיר אפייתן בחוץ. לטעמי' אזיל דס"ל דלקושטא דמילתא לחמי תודה ונזיר לא הו"ל בכלל מנחה כמשכ"ל. וכן כתב (בפ"ט מהלכות מעה"ק הלכה י"ד) עיי"ש. אבל רש"י לטעמי' אזיל דס"ל דכל קרבן הבא מן התבואה בכלל מנחה הוא. להכי ס"ל דלחמי תודה אפייתן בפנים ומלבד זה עיקר הראי' ליתא אלא לאפוקי מדעת הסוברין דגם לישה ועריכה דלחמי תודה בפנים אבל שפיר יש לומר דדינם כשתי הלחם ולה"פ דרק אפייתן בפנים. ועי' שיטה מקובצת (מנחות נ"ט ע"א) בד"ה שכן עשרון עיי"ש היטב:

ואמנם יש לעיין לדעת רש"י בההיא דתנן (בפ"ב דפסחים ל"ה ע"א) חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אינו יוצא בהן עשאן למכור בשוק יוצאין בהן. ופירש"י וז"ל עשאן לעצמו לתודה ונזיר אינו יוצא בהן. ואפי' לא שחט הזבח עליהן ולא קרא שם עליהן אלא שעשאן לדעת כן וכו'. למכור בשוק לצורכי לחמי תודה ונזירות יוצא בהן אם לא מכר להן עכ"ל עיי"ש. ומפרשינן בגמרא טעמא דבעשאן לעצמו לא יצא בהן י"ח. משום דכתיב ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה יצאתה זו שאינה משתמרת אלא לשם זבח. או משום דכתיב שבעת ימים מצות תאכלו מצה הנאכלת לשבעה יצאה זו שנשתמרה לשם מצה שאינה נאכלת אלא ליום ולילה. אבל עשאן למכרן בשוק יוצא בהן משום דכל לשוק אימלוכי מימליך אמר אי מזדבן מזדבן אי לא מזדבן איפוק בהו אנא ידי חובת מצה עיי"ש. והשתא לדעת רש"י דלחמי תודה ונזיר אפייתן בפנים. וא"כ בע"כ קודם אפיי' הוקדשו לשם תודה ונזירות. דהרי אין מכניסין חולין בעזרה וכ"ש להכניסן לתוך תנור של מקדש שהוא כלי שרת. ועוד דבעודן חולין מאי הועיל להן אפייתן בפנים. ופשיטא דהו"ל כאילו נאפו בחוץ. והרי אנן בעינן שתהא אפייתן בפנים להתקדש בכלי שרת. וזה אי אפשר אלא בשהקדישן תחילה לשם לחמי תודה ונזיר. והיכי כתב רש"י דבשלא קרא עליהן שם מיירי. וגם מגופא דמתניתין קשה לכאורה דכיון דאפייתן בפנים. וע"כ בשכבר הקדישן. היכי משכחת לה שיעשה אותן למכור בשוק. והא המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום. בשלמא מאי דקתני אם עשאן למוכרן יוצא בהן ידי מצה אפשר לומר דהיינו ע"י פדיון. דאע"ג שכבר נתקדשו בתנור מ"מ מהני להם פדיון. כיון שבאין עם הזבח. כדקיי"ל כזעירי וכמשכ"ל. אבל הא ודאי קשה היכי מהניא בהו מכירה לצורכי תודה ונזירות. דליכא למימר ע"י פדיון. דא"כ פקע קדושת התנור ושוב הו"ל כאילו נאפו בחוץ ואנן בעינן אפייתן בכלי שרת בפנים. ואולי אפשר לומר דמתניתין אתיא כריה"ג דאמר קק"ל ממון בעלים הן ואיתנייהו במכירה:

ויותר נראה לומר דהכא כיון דמעיקרא עשאן על דעת כן כדי למכרן לאחרים מהניא להו מכירה לכ"ע אפי' למ"ד קק"ל ממון גבוה ואפי' בקדשי קדשים דלכ"ע ממון גבוה נינהו. דדוקא כשהקדישן לשמו דכבר נגמר הקדשן ונסתלק מהן ונכנסו לרשות גבוה. ואין לו זכות בהן אלא להתכפר בהן ולאו דידי' נינהו. הוא דליתנייהו במכירה כבדבר שאינו שלו. אבל אם לא הקדישן אלא לצרכי אחרים ולא נתייחדו עדיין המתכפרים בהן. אכתי לא נסתלק זכותו מהן ולא נגמר עוד הקדשן לגמרי ולזה איתנייהו במכירה לצריך להן. וכן נראה מדתניא לקמן שם (בפרק האשה צ' ע"א) ממנה אחרים על פסחו ועל חגיגתו ומעות שבידו חולין שע"מ כן הקדישו ישראל את פסחיהן וחגיגתן עיי"ש. והרי ע"כ ס"ל להך תנא דקק"ל ממון גבוה נינהו. דאל"כ בלא"ה תיפוק לי' דיכול למכור או למנות אחרים משום דממון בעלים הן ואיתנייהו במכירה. וכן מבואר בהדיא בסוגיא דהתם עיי"ש. ואפי' הכי משום שעמ"כ הקדישו מתחילה שכשיצטרך למעות יהא יכול למנות אחרים עמו לכך יכול למנות והמעות חולין. ואע"ג דהתם דריש לה מקרא. היינו משום דהתם הקדיש את פסחו לשמו בסתמא. ודומיא דהכי בשאר קרבנות ודאי ליתנייהו במכירה. וקמ"ל קרא דבפסח אפי' בסתמא דעתו לכך. ועי' מש"כ התוס' שם בד"ה החיי' עצמך וכו' עייש"ה ובמש"כ האחרונים שם. אבל כשמתחילה התנה בפירוש כך שאינו מקדיש לצורך עצמו אלא ע"ד למכור לצריך להן. פשיטא דמצי למכור לכ"ע. דאל"כ מאי קאמר שע"מ כן הקדישו ישראל את פסחיהן וחגיגתן כיון דאפי' התנו בפירוש כך לאו דידי' הוא וליתי' במכירה. וכן נראה בחטאת ואשם. דאע"ג דכשאמר סתם על הבהמה הרי זו חטאת או אשם והוא אינו מחוייב חטאת ואשם. לא אמר כלום. היינו משום דמסתמא על דעת להקריבה על עצמו הוא מקדיש. אבל כשאמר בפירוש שמקדישה כדי למכור למחוייבים בהן ודאי חיילא ומהניא מכירתו. ואין זה ענין למאי דאמרינן (בפ"ד דנדרים ל"ו ע"א) הפריש חטאת חלב על חבירו לא עשה כלום עיי"ש. דהתם מיירי בשהפריש החטאת מעיקרא על שם חבירו בלא דעתו. וזה לאו כל כמיני'. אבל ודאי יכול להפריש חטאת על דעת למכור למי שירצה לקנות. ובדעת המתכפר הדבר תלוי להפריש לעצמו בהמה אחרת לחטאתו. אלא שרוצה בזו וקונה אותה לשמו. ובלא"ה התם מיירי בשהפרישה על חבירו והביאה והקריבה עליו בלא דעתו כמבואר התם. ואין זה ענין לכאן כלל. ועי' (סוף פ"ו דערכין כ"א ע"ב) בתוס' שם ד"ה מאי בשעת וכו'. וברמב"ם (פי"ד מהלכות מעה"ק ה"י) ובקרית ספר להמבי"ט שם עייש"ה:

ותמיהני על מה שראיתי להר"ש משאנץ ז"ל בפירושו לת"כ (פרשת ויקרא דבורא דנדבה פרשתא ה') שכתב וז"ל קרבנו להוציא את הגזול וכו' ורבא מפרש לה שגזל קרבן דחברי' וי"ל האי דצריך קרא למעוטי היינו שגזל פסח. אבל גזל עולה או שלמים אין צריך מיעוט ואפי' לאחר יאוש דבמס' פסחים (פרק האשה) קאמר המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום. אבל פסח נראה שיכול למכרו כדאמרינן הממנה אחרים עמו על פסחו מעות שבידו חולין. וכן במס' שבת (פרק שואל) הולך אדם אצל החנוני הרגיל אצלו ונותן לו טלה לפסחו. ומוקי התם דאקדשי' חנוני. אלמא יכול למכור פסחו. וס"ד דאם גזל נמי יכול לצאת בו. קמ"ל קרבנו ולא הגזול עכ"ל עיי"ש. ודבריו תמוהים מאוד דמה שהביא ראי' מסוגיא דפסחים שם שיכול למכור פסחו אפי' למ"ד קק"ל ממון גבוה. הוא תמוה דאדרבה איפכא מוכח מהתם. דדוקא למנות אחרים עמו על פסחו הוא דאמרינן התם דיכול. ומשום שעמ"כ הקדישו ישראל את פסחיהן. אבל למכרו כולו פשיטא דלא שייך האי טעמא. דודאי לא הקדיש פסחו אלא כדי לצאת בו ידי חובתו ולא ע"מ למכרו לאחרים. וגם מה שהביא ראי' מההיא דפרק שואל תמוה מאוד דהרי התם מיירי שהרועה שהוא רגיל אצלו ויודע שזה סומך עליו מקדיש אחת מבהמותיו לצרכו. וכיון דזכות הוא לו הו"ל כשלוחו. וא"כ מעיקרא הוקדש פסח זה לשם הלוקח. כדאמרינן התם בהדיא. התם נמי כיון דרגיל אצלו אקדושי לי' מעיקרא. ופירש"י אקדושי מקדיש לי' רועה מע"ש. שהרי יודע שזה סומך עליו עיי"ש. אבל פסחו שהפריש לעצמו ודאי אינו יכול למכרו לאחרים. ולא מיירי התם מזה כלל. וכזה יש לתמוה גם על התוס' (בפרק מרובה ס"ו ע"ב) דמוקמינן ברייתא דקרבנו ולא הגזול בגזל קרבן דחברי'. וכתבו התוס' וז"ל תימא ל"ל קרא דאי בחטאת הא אפי' הוא עצמו אם אכל חלב אתמול והפריש קרבן אינו מתכפר באותו קרבן על חלב שאכל היום. ואי בעולה ושלמים הא אמרינן המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום. והי' נראה לאוקמי בפסח שיכול למנות אחרים עמו ולמוכרו כדמוכח התם וכו' עכ"ל עיי"ש. ודבריהם תמוהים דאדרבה איפכא מוכח התם דדוקא למנות אחרים עמו. אבל לא למכרו כולו כיון שכבר הפרישו לעצמו. כדמוכחא כל הסוגיא דהתם עיי"ש. אמנם לפמש"כ שפיר יש לתרץ קושית התוס' שם בפשיטות אפי' בחטאת ובעולה. וכגון דמעיקרא הקדישוה הבעלים על דעת למכרן לצריך להן. דבזה שפיר מהניא מכירה כדמוכח התם וכמו שביארנו. ובזה שפיר מיתוקם דרשא דקרא קרבנו ולא הגזול. והתם (בפרק שואל) דלא מוקי מתניתין בהכי. י"ל דהיינו משום דלא שכיח למצא מוכרי פסחים כאלו. משום דיראים להקדיש שמא לא ימצאו קונים ויפסידו. אם לא ברגיל אצלו וכדמוקי התם עיי"ש. אבל ודאי הדין דין אמת כדמוכח התם:

ועפ"ז ניחא לי שפיר דברי הרמב"ם (בפ"ו מהלכות פסולי המוקדשין ה"ד) שכתב וז"ל נתערב שור הקדש בשוורים של חול וכו'. נתערבו קדשים בקדשים וכו' קרבנות אנשים הואיל וכל אחד צריך לסמוך על ראש קרבנו הרי אלו לא יקרבו עד שיחן האחד חלקו לחבירו או עד שיפול מום בכל וימכרו וכו' עכ"ל עיי"ש. וכבר תמהו הרבה מהאחרונים ז"ל דאיך אפשר שיתן האחד חלקו לחבירו. הרי קיי"ל המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום כמו שפסק הרמב"ם ז"ל גופי' (בפ"ד מהלכות מעילה) עיי"ש והניחוה בתימא. אבל לפמש"כ הדברים פשוטים דודאי עולתו ושלמיו שהקדיש לעצמו לאו בני מכירה נינהו. אבל כשהקדישן מעיקרא על מנת למכרן שפיר מהניא להו מכירה כדמוכחא ברייתא דפרק האשה. מדקיהיב טעמא שעמ"כ הקדישו ישראל את פסחיהן. דמבואר בהדיא דבכה"ג איתי' במכירה ונתינה. אלא דהתם איצטריך קרא להתיר אפי' כשהקדישו לעצמו. וקמ"ל קרא דאפי' הכי דעתן לכך והו"ל כמפרש. אבל כשמפרש דעתו מעיקרא בהדיא כך ודאי בכל הקרבנות מהני מכירתו ומתנתו. וא"כ כוונת הרמב"ם שאם הי' באופן שיוכל האחד ליתן חלקו לחבירו יתן ואם לאו ימתין עד שיפול בהם מום. ובהכי ניחא מאי דבמתניתין לא קתני תקנתא זו משום דלא מיירי בהך גוונא ואכמ"ל בזה. ומעתה א"כ במתניתין כשעשאן למכור בשוק ודאי מהני מכירה אפי' למ"ד קק"ל ממון גבוה. אבל מה שפירש"י דמיירי בשלא קרא עליהן שם. הוא תמוה דכיון דלדעת רש"י אפייתן בפנים היכי משכחת לה שלא יקרא שם עליהן. מיהו נראה דכיון דכבר ביארנו דמש"כ רש"י דלחמי תודה ונזיר אפייתן בפנים. היינו רק לפי מאי דקיי"ל תנור מקדש. אבל למ"ד אין תנור מקדש ודאי לא בעינן אפייתן בפנים. א"כ אפשר לומר דמש"כ רש"י אפי' לא קרא שם עליהן. היינו לומר דאפי' למ"ד אין תנור מקדש דלא צריך לקרא שם עליהן קודם אפייה. מ"מ לא יצא בהן כשעשאן לעצמו. אבל לדידן דקיי"ל תנור מקדש ודאי אפייתן בפנים ולא משכחת לה בלא קריאת שם קודם אפייה. איברא דלפי דעת הסוברין דגם לישתן ועריכתן של לחמי תודה ונזיר בפנים. אכתי קשה ממתניתין דפ"ק דחלה דחנן חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו פטורין מן החלה למכור בשוק חייב עיי"ש. והרי חלה בשעת גלגול תליא. וכיון דלחמי תודה ונזיר לישתן ועריכתן בפנים. א"כ בשעת לישה הו"ל עריסת הקדש ופטורין לעולם אפי' כשפדאן אח"כ וא"כ בשעשאן למכור בשוק אמאי חייבין. מיהו אפשר לומר דאע"ג דודאי מדינא צריך לעשותן בפנים. מ"מ בדיעבד לא נפסלו אפי' כשעשאן בחוץ. ובהכי ניחא נמי פירש"י בפסחים שם. דאפשר לומר דנפק"מ לענין היכא דעבר ועשאן בחוץ ולא קרא שם עליהן עדיין. ואין להאריך יותר.

ומעתה נראה דגם דעת רבינו הגאון ז"ל דלחמי תודה עשייתן בפנים. וא"כ גם עשייתן של לחמי תודה מן המצות המוטלות על הכהנים היא. ואע"ג דודאי פשיטא דגם בזר כשרה. מ"מ כיון דבעי פנים ודאי דלכתחילה הו"ל ממצות הכהנים. מידי דהוי אשחיטה שמנה הבה"ג שחיטת קדשים בין המצות המוטלות חובה על הכהנים. אע"ג דשחיטה לאו עבודה היא וכשרה בזר. וכבר הרגיש בזה הרשב"ץ ז"ל בזה"ר (עשין סי' מ"ו) עיי"ש. וע"כ דס"ל להבה"ג דמ"מ מצות הכהנים היא אע"ג דלאו עבודה היא שיתחייב עלי' הזר. וכן נראה מדאמרינן (בפ' בתרא דכתובות ק"ו ע"א) אמר ר"י א"ש ת"ח המלמדין הלכות שחיטה לכהנים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה עיי"ש. הרי להדיא דמצות שחיטה היא בכהנים אע"ג דכשרה נמי בזר. וביותר לפי מאי דאמרינן שם לקמן בסמוך אר"ג א"ר ת"ח המלמדין הלכות קמיצה לכהנים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. וכתבו בתוס' שם וז"ל והא דלא חשיב הלכות מליקה שבכלל הלכות שחיטה הן עכ"ל עיי"ש. וכ"כ באס"ז שם בשם הרא"ש עיי"ש. הרי שכולל הלכות מליקה עם הלכות שחיטה כאחת. והיינו ע"כ דשתיהן ממצות כהונה נינהו. אלא דמליקה פסולה בזר ושחיטה כשירה גם בזר. ומה"ט נמי היו מפייסין על השחיטה כעל שאר עבודות שבכהונה כדתנן (בפ"ב דיומא כ"ה ע"א) הפיים השני מי שוחט ומי זורק וכו' עיי"ש. ויש סוברין דפייסות דאורייתא כמשכ"ל (עשה ק"ט) עיי"ש. ונראה ברור דמה"ט אמרינן בברכות (פרק אין עומדין ל"א ע"ב) א"ל עלי קראו כהן ליתי ולשחוט חזינהו שמואל דהוו מהדרי בתר כהן למשחט. אמר להו למה לכו לאהדורי בתר כהן למשחט שחיטה בזר כשרה וכו' עיי"ש. דודאי עלי לא טעה לומר דשחיטה בזר פסולה. דעלי כהן גדול ודאי לא יטעה בהלכה פסוקה ורווחת כזו. אלא משום דגם שחיטה היא מן המצות שבכהונה ועלייהו דידהו רמיא. להכי אמר שיקראו כהן לשחיטה. אלא דשמואל חזינהו לכהנים שהיו טרודים בעבודתן והיו צריכין לאהדורי אחר כהן פנוי מעבודה שלא הי' מצוי להם שם באותה שעה. לזה אמר להם למה לכו לאהדורי בתר כהן למשחט. נהי דודאי המצוה מוטלת על הכהנים מ"מ כשהם טרודים בעבודתן שבידם. ואין לפנינו כהן שמזומן לשחיטה אין לנו לחוש למצות הכהן ולעכב העבודה בשביל זה. כיון דשחיטה כשרה גם בזר. וכדתנן (בפסחים פרק תמיד נשחט ס"ד ע"א) שחט ישראל וקבל הכהן וכו' עיי"ש. והיינו משום דבע"פ שהיו הפסחים מרובים והכהנים אינם פנוים שהם טרודים בעבודות הפסולות בזר. לכן הישראל מסייע על ידם מיהת בשחיטה שכשרה בזרים. ונראה ברור דמהאי טעמא ס"ל לרש"י ביבמות (פרק ארבעה אחין ל"ג ע"ב) דאע"ג דקיי"ל דשחיטה בזר כשרה מ"מ כששחט במקדש בשבת. אע"ג דמשום זרות לא מחייב. מ"מ חייב משום שבת. כמבואר בדבריו שם בד"ה שחיטה בזר עייש"ה. וכן דעת הרא"ש (בתשו' כלל פ"ב סי' א') עיי"ש. והיינו משום דאע"ג דכשרה בזר. מ"מ אין העבודה מוטלת עליו. ולגבי דידי' אינה אלא רשות. ולאו כל כמיני' למידחי שבת בשבילה. וכן מבואר בדברי הרב המאירי ז"ל ביבמות שם שכתב וז"ל זה שביארנו בזר ששמש בשבת (שחייב שתים משום זרות ומשום שבת) אי אפשר לפרש בשחיטה שהרי אין בה משום זרות שהשחיטה כשרה היא בזר וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שדקדק לכתוב רק שאין בה משום זרות. והיינו משום דודאי משום שבת חייב מטעם שביארנו:

וראיתי להמאירי (בפ"ב דיומא כ"ה ע"א) שכתב וז"ל ומפייסין לשחיטה ואע"פ ששחיטה כשרה בזר. מ"מ מפייסין היו עלי' מפני שלכתחילה צריכה כהן בקרבן התמיד. אע"פ שבשאר הקרבנות מותרין לכתחילה בזר עכ"ל. וכ"כ שם (לקמן ל"ב ע"ב ומ"ב ע"א) עיי"ש. ונראה דכוונתו דבתמיד וקרבנות צבור לכתחילה דוקא בכהן. ואין מכשירין שחיטת הזר אלא בדיעבד. אבל שאר קרבנות כל שאין כהן מזומן לפנינו אפי' לכתחילה שוחט הזר. אבל ודאי כשכהן מזומן לפנינו מצוה דידי' היא ועלי' דידי' רמיא למיעבדה. וכן מבואר במדרש (ויקרא רבה פרשה כ"ב) דאמרינן התם תני רבי ישמעאל לפי שהיו ישראל אסורין בבשר תאוה במדבר לפיכך הזהירן הכתוב שיהיו מביאין קרבנותיהן לכהן והכהן שוחט ומקבל וכו' עיי"ש. וביפ"ת למהר"ש יפה ז"ל הרגיש שם מדקיי"ל שחיטה בזר כשרה עיי"ש. אבל הדבר ברור כדכתיבנא דמצות הכהנים היא. וכהנים זריזים לקיים מצותן ולא יניחו זרים לבטלן ממצותן ושם מיירי בנדרים ונדבות ואפי' הכי מבואר משם דאין המצוה אלא בכהנים. וכן מבואר בתוס' ובפי' הרא"ש על התורה בס' הדר זקנים פרשת נשא עיי"ש. וכן מבואר במדרש (במדבר רבה פי"א) מלומדי מלחמה זו מלחמתה של תורה וכו'. ר"ז ור"י בשם שמואל ת"ח המלמדין את הכהנים הלכות שחיטה וכו' היו מזהירין אותן בעת ששוחטין שלא לפגל הזבחים וכו' עיי"ש. ועי' ג"כ בספר חסידים השלם (סי' ש"ה) ואין ספק דזו היא דעת הבה"ג וסייעתו ז"ל שמנו שחיטת קדשים במנין המצות של הכהנים:

ומעתה א"כ אף אנן נימא בדעת רבינו הגאון ז"ל לענין מעשה לחמי תודה דאע"ג שאין זו מן העבודות הפסולות בזרים. מ"מ כיון דבעי פנים מצוה שבכהונה היא. ושפיר מנאה משום המצוה שעל הכהנים. כדרך שמנה שאר מעשה הקרבנות משום המצוה שעל הכהנים כמו שביארנו לעיל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.