ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עונש/לז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עונש לז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

משכבי בהמה. ותועבת זכור. כתיב (פרשת קדושים) ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת וגו'. ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אותה וגו' מות יומתו דמיהם בם. וזהו שכתב משכבי בהמה לשון רבים. משום שכולל בזה הבא על הבהמה והאשה שהביאה בהמה עליה. ואע"ג דסקילה בבא על הבהמה לא כתיבא בקרא בהדיא. ולא נפק"ל אלא בגז"ש ממסית. כמבואר בספרא (קדושים פי"א). ובפרק ארבע מיתות (נ"ד ע"ב) עיי"ש. מ"מ כיון דמיהת כתיב ביה בקרא בהדיא מות יומת. הרי עיקר המצוה שעל הב"ד לדון אותו בעונש מיתת ב"ד מפורש בקרא בהדיא. ושפיר נמנה גם לשיטת רבינו הגאון ז"ל אע"ג דסקילתו לא שמענו אלא מגזירה שוה וכמשכ"ל. ובאשה המביאה בהמה עליה עונש סקילה מפורש בה מדכתיב בה דמיהם בם. דכבר בנה אב דכל מקום שנאמר דמיהם בם אינו אלא סקילה. ואפילו להסוברים דהא דאמרינן דכל מקום שנאמר דמיהם בם היינו סקילה לא נפק"ל אלא מגז"ש. מ"מ הרי כתיב בה מיהת מות יומתו. וכן במשכב זכר כתיב ואיש אשר ישכב את זכר וגו' תועבה עשו שניהם מות יומתו דמיהם בם. ואזהרותיהם של שלשה עונשין הללו מנאן לעיל (לאוין קט"ו קט"ז קי"ז) עיי"ש:

ואמנם יש לי כאן מקום עיון אמאי לא מנה רבינו הגאון ז"ל גם עונש סקילה דנשכב לבהמה דכתיב ביה בקרא עונש סקילה בפ"ע. כדתניא בספרא שם ומייתי לה בסוגיא דגמרא שם (נ"ד ע"ב) אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת בסקילה וכו'. למדנו עונש לשוכב עונש לנשכב מנ"ל ת"ל כל שוכב עם בהמה מות יומת. אם אינו ענין לשוכב תניהו ענין לנשכב וכו' עיי"ש. וכן יש לתמוה גם על הבה"ג וסייעתו ז"ל שגם הם דבריהם בזה הם כדברי רבינו הגאון ז"ל כאן. ומיהו לפי הבנת הרמב"ן ז"ל (בשורש י"ד) בכוונת הבה"ג במנין העונשין שלו למנות רק את האזהרות של עונשין אלו. ניחא כאן שפיר. דהרי לפי המבואר בסוגיא דסנהדרין שם לר"ע ליכא בשוכב ובנשכב רק אזהרה אחת הכוללת שניהם. והרי קיי"ל הלכה כר"ע מחבירו. ובפרט לאביי דס"ל התם דגם לרבי ישמעאל הכי ס"ל דשניהם נכללו באזהרה אחת. וא"כ אין למנות שניהם אלא באחת. אבל לא זו היא שיטת רבינו הגאון ז"ל כמו שנתבאר בפתיחה ובכמה דוכתי בפנים. וא"כ ודאי קשה טובא לכאורה דכיון דשוכב ונשכב כתיב בכל חד מינייהו עונש סקילה בפ"ע הו"ל למנות שניהם. דלשיטתו העונשין מצד עצמן נמנין בחשבון הלאוין. מלבד אזהרותיהן שנמנו במנין הלאוין. ואע"ג דגם במשכב זכור כתיב בפירוש העונש בשוכב ובנשכב. ומ"מ לא נמנו שניהם אלא באחת. התם שאני דהעונש בשניהם אינו אלא על מעשה אחת. והו"ל דומיא דכל העריות דאע"ג דהשוכב והנשכבת שניהם חייבין אין נמנין אלא באחת. משום דעבירה אחת היא שנעשית ע"י שניהם. משא"כ כאן דבא על הבהמה והביא בהמה עליו שתי עבירות חלוקות ומעשים חלוקים הם. וכיון דכתיב בקרא עונש מיתת ב"ד בכל חד באנפי נפשי'. ודאי דלשיטת רבינו הגאון ז"ל יש למנותן כל אחד בפ"ע. ואע"ג דלא כתיב בקרא בהדיא נשכב. ובתרתי הנך קראי שוכב הוא דכתיב בהו. אלא דבאם אינו ענין לשוכב אמרינן תנהו ענין לנשכב. וא"כ היה אפשר לכאורה לומר דאין זה אלא גילוי מילתא בעלמא דגם נשכב בכלל שוכב לעונש סקילה. אבל מ"מ אין לנו בקרא אלא שוכב בלבד. וליכא קרא מיוחד בפ"ע לנשכב. ולכך אין למנות נשכב בפ"ע. אלא נכלל בכלל עונש דשוכב. זה ליתא. דהרי טבול יום ששימש דבמיתה בידי שמים נמי לא אשכחן ביה בקרא עונש מיתה בפ"ע. אלא מדכתיבי תרי קראי בעונש טמא ששימש. ואמרינן אם אינו ענין לטמא ששימש תניהו ענין לטבול יום ששימש. כדאמרינן בסנהדרין (סו"פ הנשרפין פ"ג ע"ב) עיי"ש. ואפילו הכי מנה רבינו הגאון ז"ל לקמן במנין חייבי מיתה בידי שמים (עונש נ"ה נ"ח) טמא ששימש בפ"ע וטבול יום בפ"ע. וא"כ הכא נמי הו"ל למנות שוכב ונשכב כל חד בפ"ע. דכל אם אינו ענין הו"ל כקרא מיוחד בפ"ע וכמשכ"ל. וכמבואר בראשונים ז"ל. שכן כתבו התוס' (סו"פ הנשרפין שם. ד"ה וטבול יום). וכ"כ הר"ש ז"ל מקינון (בספר כריתות ח"ג סי' כ') וז"ל רבי ישמעאל לא מנה זו וכו'. ובדברי תורה אם ימצא אם אינו ענין לכך תניהו ענין לכך. לא חשיב דרשא אלא מקרא מלא וכו'. והוי יותר מהיקש דלא חשיב. משום דזה חשוב כאילו נכתב בהדיא עכ"ל עיי"ש. וא"כ הכא נמי בנשכב דנפק"ל באם אינו ענין לשוכב. הו"ל כמו קרא מיוחד בפ"ע לנשכב לעונש סקילה ובודאי יש למנותו בפ"ע במנין העונשין לשיטת רבינו הגאון ז"ל. והדבר תמוה מאוד לכאורה וצ"ע טובא:

ואמנם נראה ע"פ מאי דתניא (בפרק ארבע מיתות שם) אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת בסקילה. אתה אומר בסקילה או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה. נאמר כאן וכו'. למדנו עונש לשוכב. עונש לנשכב מנ"ל ת"ל כל שוכב עם בהמה מות יומת. אם אינו ענין לשוכב תניהו ענין לנשכב. למדנו עונש בין לשוכב בין לנשכב. אזהרה מניין ת"ל ובכל בהמה לא תתן שכבתך. למדנו אזהרה לשוכב. לנשכב מנין ת"ל לא יהיה קדש מבני ישראל דברי רבי ישמעאל ר"ע אומר אינו צריך הרי הוא אומר לא תתן שכבתך. לא תתן שכיבתך עיי"ש. וכן הוא בספרא שם עיי"ש. וראיתי להסמ"ג (לאוין צ"ה) שכתב על זה וז"ל ויש להסתפק למה לא נלמוד עונש לנשכב מלשון שכבתו הנשמע גם שכיבתו עכ"ל עיי"ש. ונשאר בקושיא. וכוונתו מבוארת דכי היכי דלר"ע נפקא ליה אזהרה בין לשוכב בין לנשכב מדכתיב לא תתן שכבתך. דמשמע ליה מיניה שוכב וגם נשכב. משום דשכבתך משמע גם שכיבתך. א"כ בעונש נמי איכא למשמע מדכתיב אשר יתן שכבתו וגו' בין שוכב ובין נשכב מהאי טעמא גופיה דשכבתו משמע ג"כ שכיבתו. וא"כ אמאי לא פליג ר"ע עלי' דר"י אלא באזהרה בלבדה. ומשמע דלענין עונש ר"ע נמי כר"י ס"ל דלא שמעינן עונש לנשכב אלא מקרא דכל שוכב עם בהמה מות יומת. ובאמת אין בזה קושיא כ"כ. דאפשר לומר דודאי אין הכי נמי דלר"ע עונש נמי שמעינן מקרא דעונש דשוכב. משום דשכבתך לדידיה משמע נמי שכיבתך. אלא דתנא דברייתא נקט פלוגתא דר"ע אדסליק מיניה דהיינו על האזהרה דסליק מינה אבל ודאי אין ה"נ דארישא לענין עונש נמי פליג אדר' ישמעאל כיון דאזהרה ועונש בחדא טעמא תלו. דשכבתך משמע נמי שכיבתך בעונש כמו באזהרה. ונראה דמהאי טעמא לא הקשה הסמ"ג קושייתו בהחלט בלשון תימא וקושיא. אלא בלשון ספק. משום דכבר הרגיש דודאי יש מקום לומר דר"ע בעונש דקתני ברישא נמי פליג אדר"י. דלדידיה שמעינן שפיר עונש דנשכב מההוא קרא גופי' האמור בעונש דשוכב. וממילא לדידיה אין צריך לומר דקרא דכל שוכב עם בהמה מות יומת מיתוקים בנשכב באם אינו ענין לשוכב. כדקאמר ר' ישמעאל משום דלדידי' כבר שמענו עונש דנשכב כעונש דשוכב. וסוף סוף עכצ"ל דנכפל העונש בקרא. ואייתר קרא. והילכך לית לן לאפוקי קרא ממשמעותי' דקאי אשוכב ולא אנשכב. ולכן לא כתב הסמ"ג אלא שיש להסתפק:

איברא דלפ"ז קשה לכאורה מההיא דפ"ק דסנהדרין (ט"ו ע"א) דתנן התם הרובע והנרבע בעשרים ושלשה. ואמרינן עלה התם קא פסיק ותני ל"ש רובע זכר ל"ש רובע נקבה. בשלמא רובע נקבה דכתיב והרגת את האשה ואת הבהמה. אלא רובע זכר מנ"ל. ומשני דכתיב כל שוכב עם בהמה מות יומת אם אינו ענין לשוכב תניהו ענין לנשכב. ואפקי' רחמנא בלשון שוכב לאקושי נשכב לשוכב. מה שוכב הוא ובהמתו בכ"ג אף נשכב הוא ובהמתו בכ"ג עיי"ש. והשתא כיון דלר"ע ע"כ הך אם אינו ענין ליתא. דלדידיה קרא מיתוקים כפשטי' ומשמעו בשוכב גופיה ולא בנשכב. א"כ לדידיה רובע זכר דבכ"ג מנ"ל. ומיהו בלא"ה כבר תמהו בתוס' שם (ד"ה אא"ע) דהתינח לאביי דיליף הכא בסוגיין דפרק ארבע מיתות אליבא דר' ישמעאל אזהרה לנשכב מקרא דכל שוכב עם בהמה וגו' מדאפקי' קרא לנשכב בלשון שוכב מה שוכב ענש והזהיר וכו'. אבל לר' אבהו דפליג עליה התם ולא משמע ליה הך היקישא. ולא יליף אזהרה אליבא דר"י אלא מקרא דלא יהיה קדש. א"כ לדידיה מנ"ל דרובע זכר בכ"ג עיי"ש שלא תירצו כלום על קושייתם זו. ועכצ"ל דנפק"ל מאיזו דרשא אחריתא. וא"כ אף אנן נימא הכי אליבא דר"ע. ואדרבה מדברי התוס' שם משמע דס"ל כדכתיבנא דלר"ע כי היכי דנפק"ל אזהרה לשוכב ולנשכב מקרא דלא תתן שכבתך דתרוייהו משתמעי מיניה. משום דמשמע נמי שכיבתך. הכי נמי עונש דשוכב ודנשכב תרוייהו מחד קרא דאיש אשר יתן את שכבתו נפק"ל. דמשמע נמי שכיבתו. דאל"כ הדבר תמוה מה שלא הקשו התוס' קושייתם אלא לר' אבהו אליבא דר' ישמעאל. טפי הו"ל להקשות כן על ר"ע דנפק"ל אזהרה לנשכב מדכתיב לא תתן שכבתך דקרי ביה נמי שכיבתך. ולא יליף לה מדאפקי' לנשכב בלשון שוכב מה שוכב ענש והזהיר וכו'. ומשמע דלא ס"ל הך היקישא. וא"כ כ"ג לרובע זכר מנ"ל. וכבר ראיתי להרב כנה"ג בחמרא וחיי שם שהרגיש בזה. אבל מה שתירץ שם בתירוצו הראשון וכל מש"כ שם. וגם כל מה שהעלה שם בכוונת התוס' אינו נכון. ולא משמע מדברי התוס' כלל עיי"ש בדבריו ואין להאריך בזה. וגם מה שכתב שם לתרץ דלר"ע נפק"ל כ"ג מלא תשכב לא תישכב דעונש הנשכב כעונש השוכב בכ"ג. אינו נכון כלל. דקרא דלא תשכב באזהרה הוא דכתיב וליכא למשמע מיניה היקש לענין העונש. ועכצ"ל דלר"ע איכא למימר דנפק"ל כ"ג מדכתיב גבי עונש ואיש אשר יתן שכבתו וגו'. דקרינן ביה נמי שכיבתו. ומההוא קרא הוא דנפק"ל לר"ע עונש כי היכי דנפק"ל אזהרה לנשכב מקרא דלא תתן שכבתך. ובזה שפיר איכא למימר דאיתקיש נשכב לשוכב לומר דעונש הנשכב כעונש השוכב בכ"ג. והיינו דלא הקשו התוס' אלא לר' אבהו אליבא דר' ישמעאל. אבל לר"ע לא קשה מידי. וא"כ מתבאר מזה דס"ל לתוס' דר"ע כי היכי דפליג על ר' ישמעאל באזהרה דנשכב הכי נמי פליג עליה בעונש. דבין באזהרה ובין בעונש ס"ל דשוכב ונשכב במשמע כמש"כ. והכי נמי מוכרח מדברי התוס' בסוגיין דפרק ארבע מיתות (נ"ד ע"ב) בד"ה ואפקי' רחמנא וכו'. שכתבו וז"ל לר' אבהו הא דאפקי' לנשכב בלשון שוכב איצטריך וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דגם כאן לא הוקשה להם אלא לר"א אליבא דר' ישמעאל. ואמאי לא הוקשה להם לר"ע ולכ"ע. וכבר ראיתי לקצת אחרונים שעמדו בזה ולא תירצו כלום. אבל הדבר ברור כדכתיבנא בדעת התוס'. דלר"ע ודאי לא איצטריך קרא כלל גם לענין דרובע זכר בכ"ג. וגם לא שייכא לדידי' כלל דרשא דאם אינו ענין לשוכב תנהו ענין לנשכב וכמו שנתבאר. וא"כ ע"כ אין מקום לדבריהם אלא אליבא דר' אבהו בלבד. אבל לר"ע לא שייכא לא קושייתם ולא תירוצם:

אלא דלכאורה מבואר איפכא בירושלמי (פרק ארבע מיתות ה"ז) מדאמרינן התם אזהרה לבא על הבהמה מניין. ובכל בהמה לא תתן שכבתך. כרת מניין כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו'. עונש מניין ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת. את יליף דמיהם בם מדמיהם בם. עד כדון כר"ע. כר' ישמעאל. ר' ישמעאל מן אתרי' ור"ע מן אתרי'. כרת לנשכב על דר' ישמעאל לית משכח. עונש לנשכב בין על דר' ישמעאל בין על דר"ע לית משכח. וכתיב זובח לאלהים יחרם מה זה בסקילה וכרת אף זה בסקילה וכרת עיי"ש. ובמש"כ בקה"ע ובפ"מ שם. הרי מבואר בהדיא לכאורה דאע"ג דאזהרה דלא תתן שכבתך ס"ל לר"ע שכוללת נמי נשכב משום דקרינן ביה נמי שכיבתך. מ"מ בעונש לר"ע נמי איש אשר יתן את שכבתו דוקא שכבתו קרינן. ואין שכיבתו במשמע שיהא גם נשכב בכלל. ובין לר"י ובין לר"ע לא ילפינן עונש סקילה לנשכב אלא מקרא דכל שוכב עם בהמה וגו' ומשום דאם אינו ענין לשוכב תניהו ענין לנשכב. ומדסמיך ליה קרא דזובח לאלהים יחרם יליף דבסקילה כע"ז. וכן מבואר שם עוד לקמן דקאמר דאם שכב עם הבהמה ונשכב ממנה בין על דעתיה דר"ע בין על דעתיה דר' ישמעאל חייב שתים עיי"ש. והיינו משום דס"ל חלוקה דעונש שמה חלוקה. והכא לכ"ע עונש דשוכב נפק"ל מקרא דאיש אשר יתן את שכבתו בבהמה וגו'. ועונש דנשכב לא נפק"ל אלא מקרא דכל שוכב עם בהמה וגו' ואם אינו ענין לשוכב תניהו ענין לנשכב עיי"ש. הרי דאפי' לר"ע לא נפק"ל עונש דנשכב אלא מקרא דכל שוכב עם בהמה וגו'. מיהו נראה דאין מזה הכרע. דהרי לא אשכחן בירושלמי עיקר מילתא דלר"ע נפק"ל אזהרת נשכב לבהמה מקרא דבכל בהמה לא תתן שכבתך כדאיתא בתלמודא דידן ובספרא שם. וא"כ אפשר דאין הכי נמי דגם באזהרה לא משמע ליה להירושלמי אליבא דר"ע שיהיה נשכב נמי בכלל אזהרה דבכל בהמה לא תתן שכבתך. לומר קרי ביה נמי שכיבתך. ולהכי אזיל לטעמיה גם בעונש דלא בעי למימר אליבא דר"ע דנפק"ל מקרא דאשר יתן את שכבתו דקרי ביה נמי שכיבתו. דהיא היא. ואע"ג דמקרא דאת זכר לא תשכב משמע ליה גם להירושלמי שם אליבא דר"ע שוכב ונשכב משום דקרי ביה נמי תישכב עיי"ש. איכא למימר דהיינו דוקא התם משום דמיירי באותה שכיבה עצמה שנשתתפו שניהם בעבירה זו כאחד במעשה אחת. דהו"ל דומיא דכל העריות דהבועל והנבעלת בכלל האזהרה. משא"כ כאן דשתי עבירות ומעשים חלוקים בפ"ע הן. ולהכי איכא למימר דלא משמע להירושלמי שיהיו השוכב והנשכב בכלל שכבתך ושכבתו. שבאזהרה ושבעונש:

וראיתי להראב"ע ז"ל שכתב בקרא דאת זכר לא תשכב וז"ל אחר שמצאנו הן שכבתי אמש את אבי. הנה אזהרה לשוכב ולנשכב עכ"ל עיי"ש. והרמב"ן ז"ל שם כתב עליו וז"ל ואם כדבריו למה לא היתה בכלל ובכל בהמה לא תתן שכבתך. כי הנשים בכלל האזהרות שבכל התורה וכו' עכ"ל עיי"ש. ודבריו ז"ל תמוהים אצלי דהרי דברי הראב"ע ז"ל הן הן דברי ר"ע. לפום הספרא ותלמודא דידן דגם בקרא דבכל בהמה לא תתן שכבתך ס"ל לר"ע דאחד השוכב ואחד הנשכב בכלל. ומה שהצריך הכתוב להזהיר אשה המביאה בהמה עליה באזהרה מיוחדת בפ"ע. היינו מטעם שביארנו דלא דמי לשאר אזהרות שבעריות. דהתם האיש והאשה משתתפים בעבירה אחת. משא"כ כאן דשני מעשים חלוקים ושתי עבירות מתחלפות הן. ואין זו בכלל זו. ומהאי טעמא באמת גם זכר הנשכב לבהמה יש מקום לומר שאינו בכלל אזהרה דבכל בהמה לא תתן שכבתך אפי' לר"ע. וכמשכ"ל אליבא דהירושלמי. אלא דלהספרא ולתלמודא דידן אליבא דר"ע הכא נמי הנשכב בכלל האזהרה במשמעות לשון תשכב. ובלא"ה אף ע"ג דודאי לשון לא תשכב דמי ללשון שכבתי אמש. אלא דזה לשון עבר וזה לשון ציווי לעתיד. מ"מ לשון הכתוב לא תתן שכבתך ודאי יותר משמע בשוכב מבנשכב כמבואר. ודברי הרמב"ן ז"ל בזה צ"ע אצלי. ועכ"פ להירושלמי שפיר אפשר לומר כדכתיבנא דס"ל דגם באזהרת לא תתן שכבתך אין הנשכב בכלל אפי' לר"ע. דבירושלמי לא הזכיר אזהרת נשכב לבהמה כלל. וכבר עמד בזה הרב קה"ע בש"ק שם אמאי לא ביאר בירושלמי שם אזהרה לנשכב מנ"ל עיי"ש. וא"כ אפשר דלא מקרא דלא תתן שכבתך נפק"ל אליבא דר"ע. אלא מקרא אחרינא. משום דס"ל דליכא למשמע מלשון לא תתן שכבתך אלא שוכב דוקא ולא נשכב. כי היכי דליתא נמי בכלל אשר יתן שכבתו דכתיב בעונש. אבל לתלמודא דידן והספרא גם נשכב בכלל בין באזהרה ובין בעונש. וזו היא דעת התוס' כמו שנתבאר. אלא דקצת קשה לכאורה לפ"ז מה שהקשו התוס' (פ"ק דסנהדרין שם) לר"ש דדריש (פרק ארבע מיתות) דב"נ מוזהרים על הכישוף מדאיתקיש לשוכב עם בהמה. וכן הקשו שם לבן עזאי דגמיר מיניה התם דמכשף בסקילה מנ"ל לרובע זכר דבכ"ג עיי"ש. ולפמש"כ אין בזה קושיא. דאיכא למימר בפשיטות דר"ש בן עזאי כר"ע ס"ל דנפק"ל מדכתיב ואיש אשר יתן את שכבתו וגו'. וכמו שביארנו לעיל. ובפרט דר"ש ובן עזאי תלמידי ר"ע הוו. מיהו איכא למימר דאין ה"נ דאפשר לומר כן. אלא משום דלא הוזכרו ר"ש ובן עזאי בברייתא בהדי פלוגתא דר"ע ור' ישמעאל משמע דאינהו לא גלי דעתייהו בהך מילתא כמאן ס"ל. לכן ניחא להו להתוספות טפי לתרץ אפי' אי ס"ל כרבי ישמעאל:

וראיתי בחי' רבינו יונה ז"ל (סנהדרין ט"ו ע"א) שכתב וז"ל אם אינו ענין לשוכב תנהו ענין לנשכב וכו'. דליכא למימר דלא ארובע זכר קאי. דכיון דכתיב ואיש כי יתן שכבתו בבהמה יש בכלל בין זכר בין נקבה עכ"ל עיי"ש. ודבריו נפלאים מאוד לכאורה ואינם מובנים כלל. דמאי האי דקאמר דליכא למימר דלא על רובע זכר קאי וכו'. ואיך אפשר להעלות על הדעת לומר כן כלל. דא"כ על מי קאי אם לא קאי לא על שוכב ולא על נשכב. וגם מה שכתב דבקרא דאיש כי יתן שכבתו בבהמה יש בכלל בין זכר בין נקבה. ומשמע שרצה לומר בין רובע זכר ובין רובע נקבה. תמוה מאוד דהא הך קרא לא מיירי אלא באדם הבא על הבהמה. ואין בכללו לא רובע זכר ולא רובע נקבה דרובע זכר היינו בהמה רובע את האדם זכר. ורובע נקבה היינו בהמה שרבע את האשה. והרי הך קרא לא מיירי לא בזה ולא בזה. אלא איפכא באיש השוכב את הבהמה. וגם בלא"ה עיקר דבריו אינם מובנים כלל מאי בעי בזה. והרי הדברים פשוטים ומבוארים כדפירש"י שם דאם אינו ענין לשוכב. דהיינו אדם הבא על הבהמה שכבר שמענו מקרא דאיש אשר יתן את שכבתו וגו' תניהו ענין לנשכב לבהמה. וכדמסיק בגמרא שם. ואמנם ראיתי שכדבריו כתב ג"כ בחי' הר"ן ז"ל שם. וז"ל אא"ע לשוכב דכתיב ואיש כי יתן שכבתו בבהמה. פי' ומשמע בין רובע זכר בין רובע נקבה עכ"ל עיי"ש. וגם דבריו תמוהים. ואינו מובן מאי בעי בזה. וגם היכי הוי בכלל הך קרא דאיש אשר יתן שכבתו בבהמה רובע זכר ורובע נקבה. דהיינו בהמה הרובע את האדם. וקרא איפכא מיירי באדם הבא על הבהמה. וצע"ג בכוונתם:

ואמנם ע"פ מה שביארנו נראה בכוונתם דס"ל דמאי דילפינן מקרא דכל שוכב עם בהמה וגו' דרובע זכר נדון בכ"ג. לא מהיקישא דנשכב לשוכב ילפינן לה. כדמשמע לפי הגירסא שלפנינו. דודאי לאו היקש הוא. ולא היה בגירסא שלפניהם מאי דאיתא בגירסא שלפנינו לאקושי נשכב לשוכב. וכן ליתא בגירסת הילקוט (בפרשת משפטים וגם בפרשת קדושים) עיי"ש. וכן משמע בפירש"י שם שלא היה גירסתו כן עיי"ש היטב. וגם ליתא הכי בגירסת ש"ס כת"י כמש"כ בדקדוקי סופרים שם עיי"ש. ולהכי ס"ל לרבינו יונה והר"ן ז"ל דעיקר קרא להכי הוא דאתי לומר דנשכב דינו בכ"ג כשוכב. הוא ובהמתו. ומשום דעיקר הך קרא אייתר להכי. דלעונש סקילה לא איצטריך לא לשוכב ולא לנשכב. דמדכתיב ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה וגו' שמעינן שוכב וגם נשכב לר"ע. דקרינן ביה נמי שכיבתו. כמו באזהרה דלא תתן שכבתך. דלר"ע קרינן ביה נמי שכיבתך. ושוכב ונשכב בכללה. וא"כ אפילו נימא אם אינו ענין לשוכב תניהו ענין לנשכב. אכתי לא איצטריך קרא לגופי'. וגם אין לומר דאם אינו ענין לא לשוכב ולא לנשכב תניהו ענין לרובע נקבה. דהרי גם בזה כבר כתב קרא התם ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אותה והרגת וגו'. וע"כ לא אתי קרא דכל שוכב עם בהמה וגו' אלא ללמד דרובע זכר דהיינו נשכב. הוא והבהמה בכ"ג. וזהו שכתב הר"ן ז"ל אם אינו ענין לשוכב דכתיב ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה. פי' ומשמע (נמי) בין רובע זכר בין רובע נקבה. ואין כוונתו לומר דמהך קרא גופי' דואיש אשר יתן וגו' שמעינן נמי רובע נקבה. דזה ודאי ליתא. אלא כוונתו דמאידך קרא דסמיך ליה אחריו מיד דכתיב ואשה אשר תקרב וגו'. שמעינן נמי רובע נקבה. וזו היא ג"כ כוונת רבינו יונה ז"ל במש"כ דליכא למימר דלא ארובע זכר קאי. כלומר דנהי דליכא למימר דקרא דכל שוכב עם בהמה וגו' איצטריך לגופי'. לא לשוכב ולא לרובע זכר דהיינו נשכב. משום דכבר כתיב ואיש אשר יתן שכבתו וגו' שכולל שוכב ונשכב לר"ע משום דקרינן ביה נמי שכיבתו. מ"מ אכתי נימא אם אינו ענין לשוכב ולרובע זכר. תניהו ענין לרובע נקבה. דזה ליתא. דכיון דכבר כתיב ואיש אשר יתן שכבתו וגו' ואיש אשר תקרב וגו'. יש בכלל בין רובע זכר בין רובע נקבה. ומש"כ רבינו יונה ז"ל וכן הר"ן ז"ל קרא דאיש אשר יתן וגו'. רק רישא דקרא הוא דנקטי. אבל ודאי כוונתם גם לקרא דסמיך ליה בתרי' דכתיב ואשה אשר תקרב וגו'. דמקרא דאיש אשר יתן שכבתו וגו' לחוד ודאי ליכא למשמע עונש דרובע אשה. כן נראה ברור בכוונת הר"י והר"ן ז"ל:

הן אמת דעיקר שיטתם זו דמדאיתקיש נשכב לשוכב ליכא למילף מידי. משום דמאי דאפקי' ראמנא לנשכב בלשון שוכב לא חשיבא היקישא. ולא ילפינן לה אלא משום דעיקר קרא אייתר לגמרי וכמו שנתבאר. צ"ע טובא לכאורה מסוגיא דפרק ארבע מיתות שם דמבואר דלאביי אליבא דרבי ישמעאל. אע"ג דלדידי' עיקר עונש דנשכב לא שמעינן אלא מקרא דכל שוכב עם בהמה וגו'. וכדאיתא התם עיי"ש. ומ"מ יליף התם מיני' נמי אזהרה לנשכב ממאי דאפקי' רחמנא לנשכב בלשון שוכב. וגמר מינה מה שוכב ענש והזהיר אף נשכב ענש והזהיר עיי"ש. ועכצ"ל דרק מהיקישא הוא דיליף לה. וגם קשה דלפי דעתם לרבי ישמעאל כ"ג לרובע מנ"ל. דהא לרבי ישמעאל ודאי קרא לגופי' איצטריך. ואולי אפשר לומר לזה דס"ל דאין ה"נ דלרבי ישמעאל רובע זכר אינו בכ"ג. ומתניתין דפסיק ותני הרובע והנרבע בכ"ג. דמשמע לא שנא רובע זכר ול"ש רובע נקבה. אפשר דלא אתיא אלא כר"ע. אבל מההיא דאביי ודאי קשה לכאורה. אם לא שנחלק בין עונש ואזהרה לדרשא אחרינא. ומשום דעונש ואזהרה חדא מילתא חשיבי. דאין עונשין אלא א"כ מזהירין. והילכך גם מהיקש כזה גמרינן. דאינו אלא כגילוי מילתא בעלמא. משא"כ דרשא אחריתא ליכא למילף מהיקש כזה שאין לו תורת היקש גמור. ובכמה דוכתי מוכח דלא דרשינן ליה. ועי' מש"כ בזה הרחיד"א ז"ל ביעיר אזן (אות א' סי' צ"ג) עייש"ה ואכמ"ל בזה. וע"פ שיטת רבינו יונה והר"ן ז"ל אתי שפיר נמי דסתמא דתלמודא בפ"ק דסנהדרין שם מצי אזלא שפיר אליבא דר"ע דכוותי' קיי"ל. ולא נצטרך לומר דלא אזלא אלא אליבא דרבי ישמעאל דלית הילכתא כוותי' לגבי ר"ע:

ועכ"פ מתבאר דלדעת התוס' ורבינו יונה והר"ן ז"ל כי היכי דבאזהרה דבכל בהמה לא תתן שכבתך נכללו שוכב ונשכב כאחד לר"ע. הכי נמי בעונש דאיש אשר יתן שכבתו וגו' נכללו שניהם לדידי'. ובודאי הכי משמע. וכמש"כ גם הסמ"ג שם. וכל מש"כ האחרונים ז"ל לחלק בזה בין אזהרה לעונש אינו נכון כלל. והשתא עפ"ז ניחא שפיר מה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל כאן עונש דנשכב לבהמה בפ"ע. משום דלר"ע דקיי"ל כוותי' לא אשכחן בקרא בנשכב עונש בפ"ע אלא נכלל יחד עם עונש דשוכב כאחד. ואע"ג דבעלמא כל שני פרטים שנכללו במצוה אחת לשיטת רבינו הגאון ז"ל נמנה כל אחד מהפרטים מצוה בפ"ע. מ"מ כבר ביארנו בכמה דוכתי דהיינו דוקא בפרטים שנתפרשו בקרא בהדיא כל אחד בפ"ע. אלא שנכללו יחד בעשה אחת או בלאו אחד. משא"כ כאן וכל כיו"ב שלא הזכיר הכתוב שוכב ונשכב בפרטות. אלא דלר"ע שכבתו דקרא משמע נמי שכיבתו. ובין שוכב בין נשכב במשמע. גם לרבינו הגאון ז"ל וסייעתו אין נמנין אלא במצוה אחת. ובהכי מדוקדק מאי דנקט רבינו הגאון בלשונו משכבי בהמה סתמא. ולא כתב בהדיא הבא על הבהמה. כלישנא דמתניתין בפרק ארבע מיתות שם. וכן הוא לשון הבה"ג במנין העונשין שלו עיי"ש. וכן הוא באזהרות הר"י אלברגלוני והר"א הזקן והר"ש בן גבירול ז"ל במנין העונשין שלהם עיי"ש. וקרוב לזה הוא ג"כ לשון רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שע"פ עשה"ד (דבור לא תנאף) עיי"ש. והיינו משום דכאן דקדק יותר וכתב לשון משכבי בהמה משום שרצה. לכלול בזה גם הנשכב שנכלל בקרא עם השוכב כאחד. ולכך אינו נמנה בפ"ע:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.