ערך/כוונה במצוות

מצוות צריכות כונה או אין צריכות

א. מחלוקת ראשונים – יש אומרים שצריך ויש אומרים שאין צריך

ב. מחלוקת בדעת הרי"ף – י"א שסובר שצריך כונה וי"א שלדעתו אי"צ כונה

ג. מחלוקת בדעת הרמב"ם – לגבי שופר הרמב"ם כתב שצריך כונה (שופר פ"ב ה"ד) ולגבי מצה כתב שאין כונה מעכבת (חמץ ומצה פ"ו), והמפרשים התחבטו בדעתו יעויין בנושאי כליו (שופר שם ופ"ב דק"ש), ומחידושי הרמב"ם למסכת ר"ה נראה שאי"צ כונה. וכ"כ בדעתו הבית הלוי (ח"ג נא סק"ב). והב"ח (או"ח תרנא) כתב, שלהרמב"ם אפילו צווח שאינו רוצה לצאת אינו מועיל ויוצא יד"ח. ובנו רבינו אברהם כתב (ברכת אברהם סי' לד) דסובר שבמצוות שע"י מעשה אי"צ כונה, וכך ביאר המגיד משנה (שופר שם סוף ה"ד). הכת"ס (או"ח קד) פירש דמה שבשופר הרמב"ם הצריך כונה, דנאמר לגביו "זכרון תרועה". ובשו"ת צבי תפארת (ס"ס מה) כתב דלרמב"ם לא מוכרח שכונת המצוות מן התורה.

ד. מחלוקת בדעת הרא"ש – יעויין ב"י וב"ח (תע"ה ס"ד) בביאור לשון הטור שם. ומפמ"ג (ער"ג מש"ז סק"ב) ושרשי הים (דף כט ע"ד) וב"ח הנ"ל נראה דמספקא לי'. ועי' שד"ח

ה. הר"ן נקט דמצוות צריכות כונה מספק, ובדרבנן אזלינן לקולא, כ"כ פמ"ג בפתיחה להל' ברכות (סעיף א') ובביאור הלכה (ס"ס ס') כתב כן גם בשם עולת שבת.

ו. מחלוקת בדעת השו"ע – האם פסק שצריכות כונה מספק או מוודאי, מעולת תמיד (ריט סק"ד) ומג"א (תפט סק"ח) ופמ"ג (פתיחה להל' ברכות השחר) נראה שהוא ספק, ובהגהות הגרעק"א (ס' סק"ג) נראה שמסכים עם הפמ"ג, אך ללבוש פשוט שצריך ומדאורייתא הוא, וכן נראה ממג"א ופמ"ג (תקפט סק"ה) וא"ר (ס"ס ריג) והגר"א (ס' סק"ט).

ובשו"ת עמודי אש (סי' ד' כלל ד', סוף דף כ"ז) הסיק עפ"י תוס' (ר"ה כח.), ושבילי דוד (כללי הל' ברכות) וערוגות הבושם (או"ח טז סק"ז) שמצוות צריכות כוונה בודאי ולא מספק.

ז. מחלוקת בדעת השו"ע אם בדרבנן צריך כונה – לא"ר (תפט סקי"ב) ופר"ח (שם ס"ד) ופמ"ג (בפתיחה להל' ברכות השחר) נראה דלפי השו"ע אי"צ כונה, וממחצית השקל ופמ"ג (תפט סק"ח) משמע דלשו"ע אין חילוק בין דאורייתא לדרבנן. ועי' שנות חיים בשו"ת סת"ם (סי' מח).

ח. גם למ"ד מצוות אי"צ כונה הוא רק בדיעבד, אבל לכתחילה ולמצוה מן המובחר צריך כונה – כ"כ ראשונים רבים, חלקם אף בשם הגאונים.

ובכת"ס (או"ח קז סקט"ז) הקשה על כך, מה הוכיחו מר' זירא (ר"ה כח.) שאמר לשמשו "איכוין ותקע לי" שמצוות צריכות כונה הא פשוט שעשה כל מעשיו כמצוה מן המובחר. ומהטור (ס"ס תקפט) משמע דאכן זו גופא הראי' מרבי זירא, דלכתחילה יש לכוין במצוה אבל אם לא כיון יצא. אבל בשד"ח (כללים מ' סי' עו) למד מזה, דהרמב"ן והרז"ה שהוכיחו מר"ז שצריך כונה סוברים שאם אי"צ כונה הוא אפילו לכתחילה, ולכן אם ר"ז אמר לכוון להוציא אותו ע"כ הוא סובר שמצוות צריכות כונה.

ט. רבינו יונה בברכות (ו. ד"ה אמנם) כתב שבמצוות שבדיבור לכו"ע צריך כונה, והובאו הדברים בשתיקה והסכמה בפוסקים רבים למרות שאולי ראשונים אחרים חולקים על כך.

רמת החיוב

א. רבינו יונה בפסחים (קטו.) כתב שהיא מדרבנן, וכן נראה מתוס' רא"ש שם. ובערך השולחן (יו"ד קכ סוף סקט"ז) הוכיח מפוסקים דהוי מדאורייתא. וכן בספר 'מצוות הלבבות' (סי' א') כתב שהיא מצות עשה דאורייתא. ועי' שד"ח שנחלקו בזה אבות העולם, אם היא מדאורייתא או מדרבנן.

ב. י"א שבלא כונה נחשב שלא עשה כלום, ויש חולקים.

ג. בירושלמי (ר"ה פ"ג ה"ז, פסחים פ"י ה"ג) סמכו על חזקה שהתכוין למצוה, והובא להלכה בכמה פוסקים במצוות שכל פעולתם היא רק לשם מצוה כהנחת תפילין, או שופר בר"ה וכדומה. {{הערה| רדב"ז (ח"ב תתט) ופר"ח (ס"ס תקפט, תר"ץ סקי"ד) וחיי אדם (סז ס"ח) ומשנ"ב (ס' סק"י, תקפט סקט"ז). וכן פסק בשו"ת נחלת שבעה (סי ח') אף שלא הזכיר הירושלמי. ויש שכתבו כתבו שאפילו אם יודע שבשעת קיום המצוה לא כיון מועילה חזקה זו. אך מציינים למג"א שרק אם שכח אם כיון מועילה חזקה זו.

הסברא שמצוות אינן צריכות כונה

יש מבארים שהעיקר הוא המעשה שבמצוה, , ויש מבארים שמסתמא התכווין. וקצת צ"ע על ביאור זה דנמצא שלפי כולם צריך כונה, וכל המחלוקת היא רק אם "בסתמא" כיוון או לא.

כונה במצוות דרבנן

יש מחדשים שאין צריך, וי"א שאין הבדל וגם בדרבנן צריך כוונה. וי"א שאפילו אם בדרבנן אין צריך, יתכן שדברי נביאים נחשבים כדאורייתא לענין זה וצריך כונה. ויעוין לעיל מחלו' בדעת השו"ע לגבי דרבנן.

והרדב"ז (ח"ה קכה) כתב דאדרבא בדרבנן איכא סברא להצריך כונה כדי שלא יזלזלו בה, וכן נראה מהרבה אחרונים שדוקא בדאורייתא אפשר לומר דחזקה עביד לשמה אבל בדרבנן ליכא חזקה. ובשואל ומשיב (קמא ח"ב ס"ס א) כתב שהדבר סתום דמה טעם יש בדבר לומר דבדרבנן איצ"כ. וצ"ע הסתירה שבדברי הרדב"ז, שהוא המקור להקל בדרבנן.

הסברא שבדרבנן אי"צ כונה

א. רק מספק נקטינן דמצוות צ"כ, א"כ בדרבנן יצא בלא כוונה דספק דרבנן לקולא.

ב. דרבנן יותר קל מדאורייתא.

ג. כוונת המצוות היא מדרבנן ולכך אין בה את הכלל דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, אך טעם זה הוא רק לסוברים שהיא מדרבנן.

ד. בדאורייתא העיקר הוא הכוונה, דהחפץ לשם יתברך הוא שאמר ונעשה רצונו, וכל שאינו מתכוין מה מועיל, אבל בדרבנן שהוא רק שלא תשתכח תורת מרור בזמן הזה, א"כ כל שאכל יצא אף שלא התכוין למצוה. אך ביאור זה תקף רק במצוות שהם "שלא תשתכח תורת".

הנאה ככונה

בראשונים נמצא דרך מחודשת שבמצוות שיש בהם הנאה, אין הכוונה מעכבת. והשו"ע פסק כן להלכה למעשה לענין אכילת מצה (תעה ס"ד). ועי' ס' המפתח (שופר שם).

בדעת הרמב"ם יש מחלוקת אם הנאה מועילה ככוונה או לא

כונה שלא לצאת [כונה הפכית]

יש אומרים שיוצא למרות שמכוין שלא לצאת וי"א שהוא כך רק במצוות שיש להם שיעור קצוב כשופר ולולב, שבכוונה שלא לצאת לא יצא אף למ"ד אי"צ כוונה, אבל מצוות שיש להם משך זמן יוצא בעל כרחו, דאין זה בסמכות האדם להפקיע עצמו ממה שחייבתו תורה. י"א שאינו יוצא, ושכך הוא דעת השו"ע. וכך נקטו רוב הפוסקים

סברת הדין

האחרונים דנו דן בזה מצד "לא אתי דיבור ומבטל מעשה". ועפ"ז כתב בערך השולחן (תפט ססק"ה), דא"כ במצוות שבמחשבה הכל מודים שכוונה זו תועיל לא לצאת ידי חובתו.

כונה במצוות שעיקרם בתוצאה

בהרבה אחרונים נמצא סברא זו שבמצוות שעיקרם בתוצאתם אין כונה מעכבת.

כונת המצוות במצוות של פרסומי ניסא

הרבה כתבו דבמגילה לכו"ע צריך כוונה משום פרסומי ניסא. וצריך ביאור למה א"א לפרסם נס בלא כונה, וכן כתב בהתעוררות תשובה (ח"ב ו') דבמגילה אי"צ כונה, שגם בלא כונה מתקיימת תכלית המצוה שהיא פירסום הנס. אכן בראשון לציון (ראה הערה) כתב דבעי כונה משום הרגש הנס, וממילא אם לא התכוין למצוה אין להרגש הנס.

והנה גם המגיד משנה (מגילה שם) כתב "ואולי שהכל מודים במגילה" [=דצריך כונה], וכן בטו"א למגילה כתב שבמגילה לכולי עלמא צריך כוונה, והוכיח כן מהסוגיא שם, אבל הם לא כתבו שהוא בגלל שהיא פרסומי ניסא.

ויש מהפוסקים שכתבו, דבמגילה צריך כונה דדברי קבלה כדברי תורה לענין זה. ולדרכם אין ראי' משם למצוות של פרסומי ניסא.

כונה בשוטה

בלח"מ (פ"ב משופר ה"ד) מחדש דמכיון ששוטה אינו בר כונה - אין כונה מעכבת בו, ודייק כן מלשון הרמב"ם (חמץ ומצה פ"ו ה"ג) דהשוטה לא יצא יד"ח לפי שהוא פטור מכל המצוות, ומדלא כתב דהוא משום שאינו מכוין למצוה ש"מ שאין כונה מעכבת בו. [וצ"ע, די"ל דעדיפא נקט].

כונה בגדול עומד על גביו

הלבוש (יו"ד א') כתב דהא דמותר לו לשחוט הוא רק אם גדול עומד ע"ג משום שהגדול מצוות על השחיטה, אמנם לחת"ס בחי' סוגיות (רה כח. ד"ה אלא שכפאוהו פרסיים) פשוט דגדול עומד ע"ג מועיל רק לענין כונת "לשמה" אבל לא לענין כונת המצוות.