חכמת אדם/ג

חכמת אדם ‏ ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דין במה שוחטים ובאיזו זמן שוחטין וכל דיני סכין

א אין שוחטין בדבר המחובר לקרקע או לגוף כגון צפורן ושן המחוברין בבהמה. ואם שחט אעפ"י שבדק ואין בה פגימה פסולה שנאמר ויקח המאכלת לשחוט דבר הניקח מיד ליד אבל בכל דבר תלוש שוחטין ובלבד שיהיה חד ולא יהיה בו פגם (סימן ו' סעיף א') ומכל מקום כבר נוהגין שאין שוחטין אלא בסכין כי בשאר דברים אין פגימה ניכר כל כך (ב"ח) והשוחט בסכין פגומה הרי זה נבילה שנאמר ושחט ולא ועקר:

ב סכין ארוך שיש בו פגימה ונשאר בו שיעור שחיטה בלא פגימה אפילו הכי אסור לשחוט בו ואפילו אם כרך מטלית על הפגימה גזרה שמא ישחוט כך ובמקום הפגימה וכן לא ישחוט בסכין שיש לו עוקץ חד בראשו שמא יעשה חלדה. ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי במקום הפגימה אפילו לא כרך מטלית וכן בסכין שיש לו עוקץ שחיטתו כשרה. ובלבד שהיה יודע בפגימה זו אלא שנזהר ממנו אבל אם לא ידע כלל מפגימה אפילו אמר ברי לי שלא נגעתי אפילו בדיעבד שחיטתו פסולה דהוי מלתא דלא רמיא עליה דאינשי (שם בט"ז). ומכל מקום בשעת הדחק וכן ביום טוב שאי אפשר להשחיז הסכין מותר לשחוט לכתחלה אם כורך מטלית על הפגימה ובלבד שיהיה הסכין כמלא צואר חוץ לצואר בלא הפגימה אפילו כשמוליך ומביא וכן בסכין שיש לו עוקץ יתחוב קיסם בראשי (שם וסימן י"ח). וסכין שיש לו ב' פיות צריך לבדוק ב' הצדדין ואם נפגם צד א' אסור לשחוט בצד השני משום גזרה שמא ישחוט בצד הפגם (שם) ולכתחילה יש ליזהר אפילו אין לסכין פגימה רק בין הקתא לסכין לא ישחוט בו ומכל מקום אם שם אינו שחוז כלל והוא עב כדרך כל הסכינים לית לן בה (כו"פ סימן ו'):

ג צריך לשחוט בהולכה והובאה מהלכה למשה מסיני וגם ילפינן מקרא שנאמר ושחט. ואין שחט אלא לשון משיכה כדכתיב חץ שחוט כו' ואם שחט בהולכה או הובאה לבד צריך שיהיה אורך הסכין כמלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר דהיינו רוחב ב' מפרקת מדבר ששוחט ואם לאו פסולה שכל שאין בו כשיעור הזה אי אפשר לשחוט בלא דרסה על ידי הולכה או הובאה לבד ואם הוליך והביא אף על גב דמדינא אפילו כל שהוא כשמשער לפי אומד דעתו שכשיוליך ויביא בה שלא ידרוס אבל לכתחלה לא ישחוט עד שיהיה אורך הסכין י"ד אצבעות וסמכו על פסוק דגבי שאול כתיב ושחטתם ב"ז"ה גמטריא י"ד ודוקא בהמה דהתם גבי שאול כתיב ויגישו איש שורו ושיו אבל עוף לכולי עלמא סגי כשהסכין הוא מלא אורך ב' צוארין דהיינו רוחב המפרקת של אותו דבר ששוחט:

והוא הדין בהמה אם אין לו סכין של י"ד אצבעות שוחט בסכין שהוא כמלא אורך ב' צווארין דהיינו רוחב המפרקת (סימן ח') ומכל מקום צריך ליזהר לכתחלה שלא לשחוט עוף בסכין גדול ששוחט בו בהמות שקרוב לעשות דרסה מפני כובדו ובדיעבד אם ברי לו שנזהר מדרסה כשרה ואפילו לכתחלה לצורך גדול ובלבד שיזהר היטיב ולכתחלה יכוין לשחוט בהולכה והובאה אף על פי שהסכין ארוך (תב"ש) ולענין דיעבד מבואר לקמן בדין דרסה:

ד אסור לשחוט בסכין של איסור אפילו אינו בן יומו אם לא בהגעלה או שישחזנה במשחזת של אבן דלדעת הש"ע (בסימן קכ"א) הוי כהגעלה. ואפילו לדעת רמ"א דלהשתמש בו רותח לא מהני השחזה לכתחלה כדאיתא כלל מ"ז לענין שחיטה כולי עלמא מודים דמהני ובדיעבד שאין לו במה להשחיז נועץ י' פעמים בקרקע בתולה כמבואר שם ושוחט בו דעל ידי הנעיצה מסיר הקליפה הדקה של הסכין (נקה"כ סימן י') ואין כח בחום בית השחיטה להפליט הבלוע בסכין לפנים מקליפה זו ואם שחט בלא שום הכשר צריך לקלוף בית השחיטה משום שמנונית בעין שעליה ואפילו במקונח אם הוא בן יומו מפליט על כל פנים כדי קליפה מקליפת הדקה של הסכין ובולע כדי קליפה (ש"ך ס"ק ז' כ' ואפשר דגם רשב"א מודה וזה סותר למש"כ סס"ק י"ז) אבל אסור לשחוט בהם לכתחלה על דעת שיקלוף דחיישינן שמא ישכח. וכן לא ישחוט אפילו בסכין שאינן בני יומן וגם נקי כדין כל הכלים שאינן בני יומן דאסורים לכתחלה ואם שחט בדיעבד מותר כיון שהוא נקי ואינו בן יומו (סימן י' וע"ש בש"ך):

ה ספק ששחט בו כשרה אף על פי שמלוכלך בדם מותר לשחוט בו ואינו צריך לקנח הדם דבלא"ה יש הרבה דם בבית השחיטה אלא דאמרינן איידי דטרידי סימנים לפלוט דם לא בלע אבל אסור לחתוך בו רותח ואפילו לא שחט בו רק פעם אחת ולא מהני לזה הדחה דחיישינן לדעת הסוברים דבית השחיטה רותח ובולע הסכין. ומכל מקום בדיעבד אם חתך בו רותח אפילו לאחר ששחט בו כמה פעמים י"א דמותר אחר שהדיחו היטיב דקיימא לן ביה"ש צונן:

ומ"מ לכתחלה יקלוף אותו מקום דאפילו למאן דאמר דביה"ש רותח אינו בולע הסכין יותר מכ"ק ואם רוצה להגעילו לכתחילה יגעילנו כדין דהיינו בכלי ראשון או עכ"פ ע"י עירוי דבדיעבד אמרינן דאפילו ביה"ש רותח אינו מבליע בסכין רק כ"ק ועירוי גם כן מפליט כ"ק (שם ועיין בש"ך ופ"ח):

ו אבל צונן מותר לחתוך בו אפילו שחט בו הרבה פעמים רק שידיחנו יפה שהרי אין כאן שמנונית איסור וגם הצונן לא יפליט כלום מן הסכין רק משום דם בעין שעליו אבל קינוח הסכין לא מהני דקינוח גרע מהדחה. ואם לא הדיח הסכין אזי ידיח הצונן (שם):

ז סכין ששחט בו ונמצא טרפה ונמצא שיש בסכין איסור משמנונית ודם של טרפה ולכן אסור לשחוט בו שיחזיר הכשרה לבלוע דאף על גב דטרידי הסימנים לפלוט דם מכל מקום בולע שמנונית מ"מ כיון שעדיין לא נאסר הסכין אלא ע"י שחיטה זו ששוחט בו הטריפה על ידי חום ביה"ש אמרינן דסכין קשה הוא לבלוע ואינו בולע ואפי' אם תמצא לומר דביה"ש רותח והסכין בולע כיון שיש שם שמנונית בעין מ"מ אין כח ברתיחת ביה"ש להפליט מן הסכין ואם כן אין כאן איסור אלא מחמת שמנונית הטריפה הנדבק בסכין ולכן אם מדיח הסכין מותר לשחוט בו או מקנחו בדבר קשה ונוהגין עכשיו לקנחו יפה בשער הבהמה בין כל שחיטה ושחיטה שמא תהיה בהמה זו ששחט טרפה ובעופות אין המנהג לקנח כיון דלא שכיח בו טריפות (ואע"ג דלעיל סי' ג' לחתוך בו צונן לא מהני קינוח אפילו בשחט כשרה הכא שבא רק לשחוט בו יש עוד טעם דכיון דטרידי לפלוט דם משא"כ בחתיכת צונן (ש"ך שם ס"ק ט"ז):

ח ואם שחט בלא הדחה או קינוח דינו כסכין של נכרי בסי' א' שצריך שיקלוף ביה"ש שהרי בלע משמנונית בעין שעליו (דלא כהמחבר בש"ע וכבר נחלקו עליו כל האחרונים):

ט ואם שחט שלשה בהמות ונמצאו כולם טרפות או אפי' לא היה רצופין אלא ששחט הרבה ובין כולם נמצא ג' טריפות אסור לשחוט בו עוד דדינו כסכין של נכרי בסי' א' ומ"מ לא דמי ממש דהתם בלע הסכין על ידי רותח ממש משא"כ הכא ולכן אפי' לכתחלה מותר לשחוט בי ע"י נעיצת י' פעמים ומ"מ הכשרות א"צ קליפה מאחר שנוהגין לקנח בין שחיטה לשחיטה ועכשיו נוהגין לסמוך על הקינוח שעושין בין כל א"וא ואינם עושים נעיצה ומכל מקום צריך להזהירם שיקנחו כדין היטיב (שם):

דין סכין של נכרי לא כתבתי לפי שאינו מצוי:

י השוחט בסכין בדוקה ונמצאת פגומה אפי' מן הצד אצל החוד הרי זה ספק נבלה דחיישינן שמא נפגמה בעור ואפילו נגע בעצם המפרקת אף על גב שהעצם יותר קשה מהעור ואפילו בעוף שעורו דק ונגע במפרקת שהוא קשה ואם כן י"ל יותר שנפגם במפרקת ואם כן הרי שחט בלא הפגימה אפ"ה אסור דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת (לרש"י בחזקת איסור אבר מ"ה ולתוספת בחזקת איסור שאינו זבוח) ואינו יוצא מאיסורה עד שיודע בודאי שנשחטה כראוי ולכן כל ספק שיקרה בשחיטה הוי ספק נבלה (סי' י"ח סעיף א'):

יא שיעור הפגימה כל שהוא אפילו שלא יכנוס בפגימה אלא כחוט השערה ואף על גב דחז"ל אמרו שיעור פגימה כדי שתחגור בו צפורן ולכן בודקין בצפורן כדלקמן. באמת השלם בדעת ירגיש בצפורן אפילו פגימה כחוט השערה ולכן פגימה דקה מן הדקה הכל נקרא כדי חגירת צפורן (ועיין פ"ח וכו"פ שדבריו אמיתים) וז"ל כו"פ בסי' י"ח ובעו"ה הרבה מקילין ואומרים על הסכין שהיא אינו פגימה רק בלשון אשכנז רויך והוא לחסרון הרגשתם וידיעתם כי רויך הוא פגימות קטנות נרגשים ברוב השגחה. ומי ששחט בסכין שהוא רויך הוא רשע ומאכיל טריפות לישראל בעו"ה ויש להכריז שזה השם רויך לא יזכר ולא יפקד והוא פגימה גמורה עכ"ל הכו"פ (ומקצת שוחטי קהילתינו הנהיגו מנהג רע יותר מזה שכאשר נדמה להם על הסכין לאחר שחיטה שהוא רויך אז לקחו סמרטוט קטן ושפשפו בסכין וכאשר לא מצאו אחר זה פגימה הכשירו ברם זכור אותו האיש לטוב מהו' שבתי שוחט שצוח עליהם ככרוכיא וקבצנו יחד חכמי העיר וקראנו לכל שוחטי דמתא ואז צוינו לר' שבתי הנ"ל שיעשה בסכין פגימה קטנה דק שבדקין והראה לכל השוחטים וכלם הרגישו באותה פגימה וצוינו עוד לאחד מן השוחטים לשפשף בסמרטוט על אותה פגימה ושפשף מעט ואז הראה לכל השוחטים והעידו כלם שאין כאן פגימה כלל ואני הראיתי להם נגד השמש וראו כולם הפגימה ואז נבהלו כולם וגזרנו עליהם שלא יעשו עוד כזאת וב"ה שנתבטל עד היום. אחר זה נהגו שאם ידמו בעיניהם שהסכין הוא רויך אז ישפשפו אותו על יד הנה והנה עד שיסירו הרויך ואני צוחתי ככרוכי' גם ע"ז אבל לא עלתה בידי וכתבתי להגאון בע"המח בית מאיר והשיב לי ששאל להשוחטים דשם והשיבו שאינם יודעים מזה כלום אלא שאם ידמו בעיניהם שהוא רויך אז דנים אותו כספק פגימה ובהמה בחזקת איסור עומדת עד שיודע במה נשחטה כדין כל ספק בשחיטה טרפה והראיתי האגרת לחכמי קהילתינו והרבה טרחו בדבר. ושמעתי שכבר בטלו המנהג הרע הזה כי אין ספק שכל זה הן פגימות קטנות כמ"ש הכו"פ ואפילו אם יאמרו שהוא כמו סכין שאינה חלק אלא כמגע ראש שבולת המוזכר בש"ע סעיף ו' הרי כתב שם רמ"א דאין אנו בקיאין בדבר ומי יאמר שהוא כן. סכין שיש בה סדק ברחבה והעוקצין ממש זה אצל זה ואינו נרגש כלל בבדיקה יש לחוש שבדחקתו על הסימנים נפתח הסכין קצת ואסורה אפילו בדיעבד (תב"ש סימן י"ח)) ודבריו אינם מובנים לי דזה שייך בנאבד הסכין לאחר שחיטה אבל כשהסכין לפנינו ועדיין אינו נרגש שום פגימה וצריכין אנו לחוש שנפתח ואחר כך נסתם הפגם ומהיכי תיתי נחזיק ריעותא. אבל לי נראה דהטעם כמו שכתבנו בשם כו"פ דלפעמים יש פגימה קטנה שאינה נרגש בצפורן ולכן כמה אמוראים דבדקו בשמשא ומיא ואם כן בשלמא בשלא ראינו שום ריעותא בסכין אנו סומכין על בדיקתינו והרגשתינו משא"כ כשיש בו סדק נקרא ריעותא יש לחוש שמא אין אנו מרגישין בפגימה ולכן דיעבד אסור וכן אם נחלק חוד הסכין לאורך הסכין אסור אפי' בדיעבד אבל אם השחיזו הסדק ולא נראה שום ריעותא עוד וכן בכל פגימות ובדיקות הסכין אם הרואים ומרגישים אומרים שאין בו פגימה ואחד אומר שמרגיש אין כולם צריכין לשמוע ליחיד:

יב יש פגימות המבוארים בש"ע (שם סימן י"ח) הנקראים מסוכסכות ויש בזה דינים שונים. ולפי שאין אנו בקיאים לכן בכל מקום שימצא פגימה בין בראש הסכין ובין בסוף הסכין טריפה והכי נהוג אבל סכין שהיא עולה ויורדת ואין בה פגם אפילו כמה עולה ויורד שוחטים בו אפילו לכתחילה:

יג סכין שפיה חלוק ואינו חד הואיל ואינו פגום שוחטין בו ואף על פי שהוליך והביא בה כל היום עד ששחטו כשרה ולא מבעיא לשיטת הש"ע דלא פסל שהיה במשהו אלא אפילו להנמשכין אחר רמ"א דשהיה אפילו במשהו טרפה ואם כן בבהמה אם שחט סימן ראשון ואחר כך סימן ב' וכיון דצריך לשחוט ב' סימנים ואם כן בשלמא בתחילת שחיטה נחשב הכל לשחיטה אבל אחר ששחט רוב סימן הראשון נחשב המיעוט הנשאר כאלו כבר נשחט ואם כן מה שמוליך ומביא בשחיטת מיעוט אחרון של סי' ראשון אינו נחשב כלל מן השחיטה רק כחותך בידה וברגלה אפילו הכי דעת אחרונים דאם לא שהה כשיעור שהיה המבואר לקמן כלל ז' כיון דהכל הוא בדרך שחיטה ולא שהה כלום מלשחוט כשרה דאם לא כן אפילו בסכין חד נמי פסולה דשחיטות מיעוט האחרון להוי שהיה ולא גרע מגמי המבואר לקמן כלל ז' אבל התב"ש כתב דדעת הב"ח להטריף לרמ"א אף על פי שהיה בדרך שחיטה דשמא שהה כ"כ בשחיטת מיעוט האחרון כשחיטת רוב ב' סימנים בסכין יפה כדלקמן שם מה שאין כן בסכין חד דבודאי שחיטת מיעוט הסי' אינו כ"כ כשחיטת רוב ב' ואמנם אם תפס ב' הסימנים והניחן ביחד ושחטן בבת אחת כשרה שהרי כבר נשחט רוב ב' (שם סימן כ"ג):

יד בדיקות הסכין צריכין אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא שהם י"ב בדיקות דהיינו על חוד הסכין בבשרא וטופרא בהולכה והובאה הם ד' וכן בכל צד ס"ה י"ב דהיינו שמוליכה ומביאה על בשר אצבע שהוא רך כמו הוושט ואחר כך מוליכה ומביא על צפרנו שהוא קשה כמו הקנה וכיון שאין אלו מרגישין גם הוושט והקנה לא ירגישו בפגם זה. וילחלח הצפורן במעט רוק שהסימנין גם כן הן מלוחלחין בחיי הבהמה אף על פי שהציפורן מרגיש יותר הפגימה בלא רוק וכן יבדוק משלש רוחותיה שהן פיה ושני צדדיה כדי שלא יהא בה פגם כלל ומכל מקום הרושם שעושין האומנין בצד הסכין אינו מזיק כלל שהוא רחוק הרבה מן החוד (ט"ז ס"ק א' וצ"ע אם הוא סמוך לחוד מה דינו וכמה הוא השיעור של ריחוק) והטעם שצריך לבדוק מן הצדדין דשמא יש שם מורשה קטנה וקורעת הסימן דאף על פי שכבר נחתך הסי' על ידי חדוד הסכין מכל מקום אחר כך קורע המורשה וקיימא לן דוושט שניקב קודם שנשחט רוב הסימנים אפילו במקום שכבר נחתך טרפה כדאיתא בסי' כ"ז ואפילו להמכשירין בסי' ט' בשוחט בסכין מלובן דאמרינן חידודו קודם לליבונו ובית השחיטה מרווח רוח ולכן עכ"פ אם יודע שהיא מלובנת והיה זהיר שלא ליגע בצדדין כשר דהתם אפשר לו ליזהר שלא ליגע בצדדין משא"כ במורשה יוצא לא מהני במה שנזהר שלא ליגע וכ"ש דמסקנת אחרונים כדעת האוסרין דל"א בית השחיטה מרווח רוח (סי' ט' בט"ז ובש"ך). ויבדוק לאט ובכוונת הלב שלא יפנה לבו לדברים אחרים וצריך לשנות הצפורן אחר קצת בדיקותיו שמא נפגמה הצפורן בחודה של סכין ואולי יש פגימה בצדדין שלא ירגיש בהן לפי שעברה בתוך פגימות הצפורן (סעיף ט') ולאחר השחיטה ירחץ הסכין קודם הבדיקה שלפעמים טיפת דם בסכין ועל ידי כן אין פגימה נרגשת (פ"ח ס"ק י"ד) ולא יבדוק שני צדדי הסכין ביחד אלא כל אחד בפני עצמו והרבה צריך ישוב הדעת ויראת השם לבדיקת הסכין הלא תראה כשיבדוק אדם פעמים ושלש ולא ירגיש בפגימה דקה ואחר כך ימצאנה כי הכין לבו באחרונה ובחינת חוש המישוש הוא לפי כוונת הלב. (שם):

טו השוחט בהמות רבות או עופות הרבה צריך לבדוק בין כל אחד ואחד בכל פרטי בדיקה י"ב בדיקית הנהוגין ועם כל זה אינו הפסק בין ברכות שחיטה לשחיטת כל הבהמות כי הכל צרכי שחיטה ולא הוי הפסק ואם לא עשה כן ובודק באחרונה ונמצא הסכין פגומה הכל ספק נבלות ואפילו הראשונה דחיישינן שמא בעור הראשונה נפגמה ומי שרוצה להכניס עצמו לספק זה אין צריך לבדוק בין שחיטה לשחיטה ומיהו צריך שלא יקחו מהנשחטין לאכול קודם בדיקת הסכין שלאחר שחיטה וכל זה כשישחט לעצמו אבל כשישחט לאחרים ודאי החוב על השוחט לבדוק בין כל אחד ואחד שאם לא יבדוק וימצא לבסוף פגימה הלא הכל למפרע טרפה והוא אינו יודע למי שוחט ואפילו אם יודע למי שוחט למקצת פוסקים חייב לשלם אפילו שוחט בחנם כדין מזיק בידים ואפילו להפוסקים דפטור מלשלם מכל מקום אסורא קעביד ולא טוב עשה בעמו לא יהיה אלא גרמא בניזקין קי"ל דאסור אף על פי דאין חייב לשלם ואם רואים שהוא מועד לכך וזה לאות שהוא מקלי דעת ראוי לחייבו לשלם למגדר מלתא ועיין בכו"פ שהאריך בתוכחות מוסר בענין שחיטת הכפרות בערב יום כפור ועיין בחיבורי חיי אדם בהלכות יו"הכ שהארכתי בזה (שם). וכתב התב"ש דבשעת הדחק כגון בעיו"כ עכ"פ יבדוק אחר ששחט כל העופות שביד השליח מבית אחד כדי שלא ילך השליח קודם הבירור:

טז אף על פי שבדק הסכין קודם שחיטה צריך לחזור ולבדוק לאחר שחיטה. והני מילי שהסכין לפנינו אבל אם נאבד שחיטתו כשרה ג הואיל ובדק קודם שחיטה ומוקמינן הסכין בחזקת בדוק ואפילו שחט בה הרבה זה אחר זה לא אמרינן שמא נגע בעצם המפרקת של הראשונה או מתוך ששחט הרבה בהמות נפגם. ואם נגע במפרקת של אחד ונאבד הסכין יש להחמיר ולחוש לכל אותן שנשחט אחר כך דמן הסברא עושה המפרקת פגימה טפי מן העור. ע"כ אין לנו לאסור הראשונה כיון שבדק תאלה לא מחזקינן ריעותא מחמת העור אלא מחמת המפרקת דלחומרא אמרינן דמפרקת פוגם אבל לא לקולא כדלעיל סימן י' (שם):

יז שחט בסכין בדוק ונאבד קודם שיבדקיה אחר שחיטה ואחר כך נמצא והוא פגום וכל שכן אם בדק הסכין גם אחר שחיטה ונמצא יפה והצניעו ואחר כך נמצא פגום שחיטתו כשרה דכיון דכבר יצא בהיתר ד דאלו נאבד לגמרי הסכין כשרה כמו בסימן הקודם ולכן אף שמצא עכשיו שנפגם כשרה ואמרינן שמא עשה בו מלאכה ונפגם או שנפגם בדבר אחר דאין זה דרכי נועם שאלו מתחלה קודם שמצא היה מותר לו לאכול מבהמה זו ואחר כך כשנמצא הסכין נמצא שאכל נבלה (שם). וכן אם לא נאבד הסכין והוא בפנינו אלא שאחר השחיטה שיבר בו עצמות או שהכה בעץ ובברזל וכיוצא בו או שנפל על קרקע קשה וראינו שנפל על חודו כשר אבל מספיקא אין תולין לומר שנפל על חודו דכיון דעדיין לא יצאתה הבהמה לחזקת היתר שהרי הסכין לפנינו וצריך עדיין לבודקו ולכן כיון שיש ספק שמא נפגמה בשחיטה טרפה מספק ככל ספק בשחיטה (שם בט"ז וש"ך) ואם שיבר בו עצם המפרקת אפילו דרך שבירה אין תולין בו מפני שהוא רך. והאחרונים דעתם להתיר בדרך שבירה (ועיין כו"פ):

יח אם לא בדק הסכין קודם השחיטה ושחט בה ונאבד אחר שחיטה שחיטתו פסלה. במה דברים אמורים בסתם סכין או אפילו סכין המיוחד לשחיטה ומצניעו אלא שדרכו לפגום שהברזל אינו קשה אבל שוחט שיש לו סכין מיוחד לשחיטה ואין דרך אותו סכין לפגום (עיין בשער חזקה סימן י"א) והוא מצניעו במקום המיוחד ואינו עושה בו שום דבר אם שחט בה ונאבד שחיטתו כשרה ולכן ראוי לכל שוחט שיהיה לו סכין מיוחד ומוצנע תמיד. ומכל מקום לכתחלה לא ישחוט בו עד שיבדקהו קודם שחיטה מלבד ביו"ט דמותר לסמוך על הבדיקה שבדק עיו"ט ושוחט בו לכתחלה על סמך שיבדקנו אחר שחיטה שהרי אפי' נאבד או יארע אונס שלא יבדוק אחר שחיטה מ"מ כשר כיון שהוא סכין טוב ומיוחד לכך (שם ובא"ח סי' תצ"ח):

יט אין חילוק בכל זה אם בדק הסכין סמוך לשחיטה או שהיה בחזקת בדוק תחלה ולא בדקו סמיך לשחיטה דכל זמן שלא יצא מחזקתו דהיינו שהיה מונח במקום מוצנע שאין חשש שמא נשתמש בו אדם נקרא לעולם סכין בדוק (שם) ומסתברא דדוקא ערך ב' או ג' ימים (תב"ש) שוחט שמצא פגימה בראש סכינו. ואמר שהפגימה היא מפני שאני מכסה בה דם העופות בראש הסכין וכשאני שוחט אני נזהר שאינו נוגע בפגימה מעבירין אותו וקרוב לומר שהכלים אסורין (שם):

כ שוחטין בין ביום ובין בלילה כשאבוקה כנגדו וכן כששוחט במקום אפילה צריך אבוקה וב' נרות בין קלועים ובין אינם קלועים חשיבי כאבוקה ואם באמצע שחיטה כבה הנרות יגמור:

ולא ישחוט לאור הלבנה (כו"פ) ובדיעבד אם אמר ברי לי שלא שהיתי ולא דרסתי ובדק בסימנים ששחט רוב כשר:

אין שוחטין לימים ונהרות ולא לתוך כלים אלא אם כן יש בכלי עפר או מים עכורים אבל לא בצלולים ולא לתוך הגומא שכל זה היו עושין בשנים הקודמות לעבודת כוכבים. היה בספינה מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט על דפנותיה והדם שותת ויורד לתוך המים ובזמ"הז יש להתיר בדיעבד (סי' י"א י"ב):

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.