דרישה/חושן משפט/רז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דרישה ‏ חושן משפט רז

ב

כההוא דזבין ארעא כו' ומיהו כתב א"א הרא"ש ז"ל כו' אבל אם כו' בפא"נ דף ס"ה ההוא גברא דזבין ליה ארעא לחבריה שלא באחריות חזייה דהוה עציב א"ל אמאי עציבת אי טרפי לה מינך מזבינא לך שופרא שבחא ופירי אמר אמימר פטומי מילי בעלמא הוא א"ל ר"א לאמימר טעמא מאי כיון דלוקח בעי לאתנויי והכא מוכר קמתני כו' תו גרסי' שם דף ס"ו ההוא ש"מ דכתב גיטא לדביתהו אנגיד ואתנח אמרה ליה אמאי קמתנחת אי קיימת דידך אנא א"ר זביד פטומי מילי בעלמא נינהו עכ"ל וכתבו התוס' ז"ל פטומי מילי בעלמא הוא דוקא הכא שכבר עמדו על סוף לקנות שלא באחריות והיה מצטער הלוקח שלא היה מתרצה המוכר למכרה באחריות והוא לא היה רוצה להניח מלקנות בשביל כן ומש"ה הוה פטומי מילי בעלמא אבל אם בתחילת הדברים פתח המוכר קני לך שדי דאי טרפי לה מינך כו' לא הוה פטומי מילי אלא תנאי גמור כי בודאי לא נתכוון ללקחו אלא באחריות כמו שפתח לו המוכר ונ"מ (פי' מאי נ"מ כאשר אומרים דודאי לא נתכוין ללקחו אלא כאשר פתח לו הלא בלאו פתיחתו נמי קיי"ל אחריות ט"ס הוא כל זמן שאינו מתנה בהדיא שלא ימכרהו אלא באחריות) למ"ד אחריות לאו ט"ס הוא או לשאר תנאים וכן בסמוך מיירי שנתרצה וגמר בדעתו ובפיו לגרשה בלא תנאי והיא באה לנחמו בדבריה עכ"ל התוס' מבואר מדברי התוס' דס"ל דאם בתחלת הדברים נתרצה לקנות שלא באחריות שוב אף ששמע מהמוכר שהבטיחו לא הו"ל לסמוך ע"ז אלא להחזיר דבריו ולחזקם ומדלא עשה כן אמרינן דלא חשבן לעיקר ואם לא התנה עמו בתחילה לקנותו שלא באחריות אף שבא לקנות סתם והמוכר הבטיחו בתחלת המקח להגבותו שופרא תנאו קיים אף למ"ד אחריות לאו ט"ס הוא דאמרינן אדעתא דהכי קנאה כי אינו דומה בא לקנות סתם אף למ"ד דלאו ט"ס הוא לנתרצה בהדיא אף למ"ד ט"ס הוא. וזה מוכח מדכתבו התוס' דנ"מ הוא למ"ד דלאו ט"ס הוא. ועוד מדכתבו התוספות והיה מצטער הלוקח שלא רצה המוכר למכרה כו' והוא לא היה רוצה להניח מלקנות כו' ואי בשעת גמר המקח מיירי הכי הול"ל והיה מצטער על שמוכרח לקנות שלא באחריות ולא היה רוצה לחזור בהמקח כו' וק"ל. ול' הרא"ש הוא כמש"ר בשמו ע"ש רק במקום שכ"ר בשמו בסיפא ז"ל אבל אם בתחלת המכר אמר כו' כתב שם באשר"י אבל אם בתחלת הדברים אמר כו' והנה לכאורה משמעות ל' הרא"ש ורבינו הוא דלא כתוספות אלא ס"ל דאף אם נתרצה מתחלה לקנות שלא באחריות אפ"ה אם הבטיחו המוכר מיד להגבות שופרא ושבחא אף אם לא חזר הלוקח על דבריו לחזקם תנאו קיים וכמ"ש בפרישה ומש"ה הוצרכו לטעם שע"פ פירושו דמוכר נתכוין לקנותו דאל"כ בלאה"נ הא קיי"ל אחריות ט"ס ודוחק לומר דכ"כ אליבא דמ"ד דאחריות לאו ט"ס הוא או נ"מ לשאר תנאים וכמ"ש התוספות דא"כ לא הו"ל להרא"ש ורבינו לסתום אלא לפרש ולסיים כן בדברי התוספות אבל אחר העיון ראיתי דז"א חדא דדוחק גדול הוא לומר שהרא"ש ורבינו יסתמו דבריהן כנגד דברי התוספות בלי טעם וסתירת דבריהן ועוד דהא סיים הרא"ש וכתב ג"כ כל' התוספות בעובדא דההוא ש"מ דיהיב גיטא הנ"ל ז"ל מיירי שנתרצה וגמר בדעתו ובפיו לגרש בלא תנאי והיא באה לנחמו בדבריה עכ"ל ושם דברה לו האשה אי קיימת דידך אנא בשעת כתיבה קודם שיהיב לה כן מוכרחים שם לומר כך וג"כ פירש רש"י שם ומדאמרינן דאמרה כן קודם הכתיבה נוכל לומר שאמרה כן קודם שהתחיל לכתוב אלא מיד שאמר לכתוב הגט אנגיד ואתנח ושמעה אשתו וא"ל כן וזה דומה להבטחת המוכר בתחילת המכירה מגבינא לך שופרא ואפילו הכי אמרינן פטומי מילי בעלמא נינהו מדלא החזיר התנאי ודוחק לחלק ביניהן ולומר דשאני גט דמסתמא לאו ידוע הוא דמגרשה ע"ת והו"ל כמ"ד דס"ל אחריות לאו ט"ס הוא מסתמא משא"כ במכירת שדה לדידן דקיי"ל דט"ס היא מסתמא דז"א דמדאתנח ואנגיד האיש שם בתחילת המעשה גילה דעתו דלא ברצון גירש והול"ל ג"כ דמש"ה לא חזר על התנאי משום דסמך על דבריה כמו שנאמר לסברא הנ"ל לדעת הרא"ש כשהבטיחו המוכר בתחילת המכר בדלא התנה תחילה לקנותה שלא באחריות ועוד דא"כ אדכתב הרא"ש הטעם ז"ל וכיון שנתרצה הלוקח בתחילת המקח ליקח שלא באחריות ור"ל מכח תנאו שהתנה ראשונה הו"ל להוסיף למכתב נמי כיון שנחית לתחילת הקנין בלא חזרה והבטחת המוכר ועוד מדכתב הרא"ש בסיפא ז"ל אבל אם בתחילת הדברים אמר המוכר ללוקח קנה לך שדי ואי טרפי כו' משמע בהדיא ל' זה דמיירי דלא היה תנאי ביניהן לפני זה דא"כ לא היתה ההבטחה בתחילת דבריהן דהא דברו תחילה מהתנאי ועוד דא"כ לא הול"ל דא"ל המוכר להלוקח קנה לך שדי ואי כו' דל' זה נופל אתחילת הדברים אלא הול"ל אבל אם א"ל המוכר אל תירא מלקנות שדי זו דאי טרפי כו' לכן מכל הדקדוקים נ"ל דגם דעת הרא"ש ורבינו הם ככוונת התוספות הנ"ל ואע"פ שהרא"ש בריש דבריו [התחיל] לכתוב אליבא דמ"ד אחריות ט"ס הוא אפילו הכי סיים בטעם דלא נתכוין לקנות אלא כמו שפתח לו המוכר משום נ"מ דשאר תנאים וכמ"ש התוס' ואף שדוחק הוא וכמ"ש מ"מ נסבול דוחק זה כדי שלא נצטרך לעמוד בכל הדוחקים הנ"ל ומה שהכריחו להרא"ש להעמיד דמיירי דהבטחת המוכר היתה בשעת גמר המקח כו' כמ"ש בפרישה דנראה בעיניו דוחק לומר דמתחילה נתרצה לקנותה בלא אחריות ומיד אח"ז עצב מש"ה כתב דהמעשה כך היה דהריצוי היה בתחילת המקח וביני ביני קודם גמר מקח נתחרט ולא היה רוצה לחזור מהמקח בשביל זה וגם לא היה בידו לחזור מאחר שכבר נתן הדמים ואף שהיה במקום שקונין בשטר מ"מ לא רצה ולעמוד במי שפרע. וכ"נ לפרש כוונת רבינו בהעתקת לשון הרא"ש ולא כתב בסיפא תנאי דאחריות אלא אגב רישא דמיניה איירי בגמרא בתנאי אחריות אבל כוונתו לנ"מ לשאר תנאים ודוק. וכן נראה דהיתה כוונת תלמידי רשב"א הביאו הב"י אלא שהוא מיירי אליבא דמ"ד אחריות לאו ט"ס הוא ומש"ה לא כתב דמיירי ההוא דהבטיחו מתחילה לקנותה שלא באחריות אבל בהבטיחו המוכר בתחילת המקח הוצרכו לכתוב דלא אמרינן ביה שהוא פיטומי מילי אם לא שהתנו קודם לכן לקנותו שלא באחריות אפילו למ"ד אחריות לאו ט"ס הוא ודוק ועיין ברמזים שסתם ולא הזכיר שם תנאי דאחריות וגם לא כתב דמיירי שהתנה עליו מתחילה וחדא באידך תליא דדוקא בתנאי דאחריות דקיימא לן דט"ס הוא משום הכי הוצרכו התוספות והרא"ש לכתוב שהתנה עליו בתחילה משא"כ בשאר תנאים מ"מ למדנו מיניה דלא בעינן תרתי תנאי דוקא בתחילה וגם שעבר תחילת הקנין בלא הבטחת המוכר כמו שהיה נ"ל לכאורה לפרש דברי הרא"ש ורבינו דא"כ ודאי לא הוי שתקי מלכתוב האי רבותא ודוק:

ד

כההוא דזבין כו' כאן נתן הב"י מקום לטעות בדבריו שכתב ז"ל עובדא זו איתא בקידושין דף מ"ט גמרא ע"מ שאני כהן ונמצא לוי כו' וכתבו התוספות בפרק אלמנה ניזונית דכשגילה דעתו בשעת המכר דלמיסק לארעא דישראל קא זבין או לשאר דברים עכ"ל משמע מדבריו שהתוספות כתבו כן אההוא עובדא דקידושין וזה ליתא דבההוא עובדא אמרינן בגמרא דלא אמר כלום ואלו גילה דעתו בשעת מכר מהניא לכ"ע וכמ"ש והתוספות כתבו התם אעובדא דמייתי בתר הכי שם בקידושין העתקתי לשונו בסמוך דפסק בה תלמודא דהוה מכר וללמדנו דבעינן דוקא גילוי דעת בשעת המכר והגילוי שקודם לכן ל"מ ע"ש דף צ"ד ובקידושין דף נ"א: ואסיקנא כו' אבל אם אמר כו' מה שלמד רבינו הדין מדיוק דההוא עובדא ולא הביא עובדא אחרינא דאיתא התם דאמרינן בהדיא דאי זבין למיסק לא"י ולא סליק דלא הוה זבינא די"ל דדילמא שם מיירי דהתנה כן בפירוש וק"ל:

ה

ופי' רש"י דוקא במוכר קרקעותיו כו' לשון ב"י בפי' רש"י שבידינו אין כתוב דבר זה אבל הרא"ש כ"כ בשמו בפ"ב דקידושין וכ"נ מדברי הרמב"ם כו' עכ"ל ול"נ שודאי מוכח כן מרש"י בקידושין שהרי על מה שאמר ההוא גברא דזבין לנכסיה פי' מקרקעי וכן בפ' אלמנה ניזונית פי' על נכסים קרקע ולא לחנם דייק כן שוב עיינתי ל' הרא"ש בקידושין דמשמע להדיא דדייק כן מל' זה ע"ש:

ו

ואם פירש בשעת המכר כו' בקידושין דף נ' ההוא גברא דזבין לנכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל (פי' רש"י ופירש כן בשעת מכירה) סליק ולא איתדר ליה אמר רבא כל דסליק אדעתיה למידר הוא והא לא איתדר ליה א"ד אדעתיה למיסק והא סליק ליה עכ"ל ופסק הרא"ש כל' בתרא ויש לדקדק בל' רבינו במ"ש ואם פירש בשעת המכר ע"ד לדור מנ"ל הא הא י"ל דאפילו ללישנא בתרא לא אמר רבא הא סליק אלא כשלא פירש ואמר אלא אדעתא למיסק וצ"ל דס"ל לרבינו דבודאי גם ל' אדעתא למיסק לארעא דישראל סתמא כפירושו דמי דגם ללישנא בתרא הוה כאילו אמר אדעתא לדור שם דאנן סהדי דהמוכר כדי לעלות היה דעתו לדור שם אלא דפליגי הלשונות באי אמרינן דכוונתו היה דוקא לדור שם בדירה מרווחת כפי חשק נפשו ובמזונות כפי צרכו והשתא דהוצרך לצמצם שם בדירתו או במזונותיו אמרינן דאדעתא דהכי לא מכר וזהו דעתו של ל' קמא דאמר כל סליק אדעתא למידר דל' למידר משמע כאשר היה דרכו לדור בהרווחה והא לא איתדר ליה ולישנא בתרא ס"ל כל כוונתו היה למיסק ולדחוק נפשו ולצמצם ולהסתפק במאי דאפשר והא סליק ליה ר"ל ה"ז יכול לקיים כוונתו רק שזה מבקש לדור בהרווחה וק"ל ומש"ה שינה רבינו לשון הגמרא וכתב אם פי' ע"ד לדור כדי לפרש דל' סליק בל' גמרא ול' לדור בלשונינו א' הוא ודוק וגם ברמזים כתב דפירוש וזבין לעלות ולדור בא"י: ואם יארע לו סכנה כו' שם בקידושין דף נ' ההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק כו' לסוף לא סליק אמר רב אשי אי בעי סליק וא"ד אי בעי לא סליק מאי בינייהו איכא בינייהו דאתייליד אונסא באורחא ופי' רש"י אי בעי לא סליק בתמיה מי אנסו דאתייליד ליה אונסא באורחא שמע שהיו לסטים בדרך ללישנא קמא לא הדרינן זביניה דה"ק דאי בעי למיטרח ולאהדורי בתר שיירתא הוי סליק ללישנא בתרא דקא מתמה קא מתמוהי ומשמע שלא היה לו שום צד עיכוב הדרי זביניה עכ"ל ופסק הרא"ש הלכה כלישנא בתרא והוא דעת רבינו וז"ל התוס' שם דאתייליד ליה אונסא באורחא ולעיל שהוצרך לומר דברים שבלב אינן דברים צ"ל דללישנא דאי בעי סליק אתייליד ליה אונסא באורחא וללישנא דאי בעי לא סליק צ"ל דאתייליד אונס שאפילו ע"י תייר לא היה יכול לעלות עכ"ל וכתב ב"י ומדברי התוס' משמע שמפרשים אי בעי לא סליק בניחותא כלומר שא"א לו לעלות אפילו ע"י תייר ולפיכך הדרא זביניה הא אם אפשר לו לעלות ע"י תייר לא הדרא עכ"ל ודבריו סתומין ואין לומר דס"ל דלדברי התוס' ה"פ דללישנא קמא המעשה היה דהיה יכול לעלות ע"י תייר ומש"ה הוה זבינא וללישנא בתרא היה המעשה דאפילו ע"י תייר לא היה יכול לעלות ומש"ה השיב דאין זביניה זבינא דאם כן ליכא בינייהו לדינא ואכתי ק' מ"ב לדינא ועוד דהא כתבו התוס' דללישנא קמא עובדא קמייתא מיירי דאתייליד ליה אונסא כו' ור"ל מש"ה אי לאו משום דהוי דברים שבלב היה המקח בטל ולפי מ"ש ס"ל דלא הוה בטל כיון דהיה אפשר לעלות ע"י תייר לכ"נ דכוונת ב"י הוא אליבא דתוס' דמ"ש בגמרא א"ב דאתייליד אונסא באורחא ר"ל דאותה עובדא הוה דאתייליד ליה אונסא באורחא ולשני הלשונות השיבו בניחותא וקאי אמ"ש דזבין נכסיה אדעתיה למיסק לא"י לישנא קמא ס"ל כל אדעתיה למיסק כוונתו היה אי בעי סליק והיינו בלי טרדא בעולם כשא"כ כאן דהוה אונס ולישנא בתרא ס"ל כל אדעתיה למיסק כוונתו היה דתהיה מכירה עד שאף אם ירצה לעלות ל"מ לעלות וכאן הרי הוא יכול לעלות לא"י ע"י שיירא וק"ל מיהו גם פי' זה רחוק הוא בעיני דא"כ לישנא קמא השיבו דלא הוה זבינא ולישנא בתרא דהוה זבינא וא"כ מאי הקשה מ"ב וצ"ל דהמקשן הבינו כפשוטו והתרצן השיבו כן א"כ עיקר חסר מן הספר ועוד כל א"ב ר"ל נ"מ לדבריהם במקום אחר ולא בענין דקאי עליה דבזה אין נ"מ לכן היה נלע"ד דגם לפי' התוס' לישנא בתרא מתמיה קאמר ואליבא דכ"ע האי עובדא איירי דלא הוה ביה אונס אלא דס"ל להתוס' דלישנא קמא דהשיב רב אשי בניחותא אי בעי סליק כלומר השואל היה מסופק אם נאמר אי בעי סליק או לא אף דלא היה אונס והשיבו מסתברא לומר אי בעי סליק וכיון דלא השיבו בפשיטות אלא כמכריע מדעתו ע"ד שנסתפק בו השואל וא"כ מסברא כשיש אונס כל דהו בדרך שלא היה יכול לילך בשופי לא אמרינן אי בעי סליק וזביניה לא הוה זבינא משא"כ ללישנא בתרא דהשיבו בתמיה וכאילו א"ל במאי נסתפקת אתה השואל וכי אי בעי לא סליק ומדהשיבו לו כ"כ בפשיטות מסתבר למימר דאף אם יארע אונס כל דהו בדרך המסולק ע"י תייר הוה זביניה זבינא כיון דמצי לסלק ע"י תייר אם לא אונס גדול דאפילו ע"י תייר ל"מ לעלות וק"ל. כל זה כתבתי לפי גי' התוספות שכתוב בספרים שבידינו אבל ק' דמדלא פירשו התוס' מ"ש בגמרא דאתייליד אונסא באורחא איזה אונס אתייליד וסמכו אפירוש רש"י וגם סיימו בפירושו ז"ל שאפילו ע"י תייר כו' דהיינו ר"ל שיירא הכתוב בפירוש רש"י וכיון דסמכו על פי' רש"י איך יסתמו דבריהם לפרש הגמרא דלא כרש"י והוה ליה לפרש בפרט מאחר שיש נ"מ בדינא לפי מאי דקיי"ל כלישנא בתרא גם לפי זה יפסוק רבינו דלא כתוס' אליבא דהרא"ש דפסק הלכה כלישנא בתרא דס"ל דהוה זבינא אם לא יארע לו אונס דאפילו ע"י תייר אינו יכול לעלות לכן יותר נראה דטעות סופר יש בתוספות וצ"ל מהופך דללישנא דאי בעי לא סליק אתייליד כו' וללישנא דאי בעי סליק צ"ל כו' וכן הגיה מ"ו בח"ש שלו ולפ"ז א"ש הכל ודוק:

ז

וכתב ר"ח דוקא כו' עמ"ש לקמן בסימן ר"ל ס"ה דיש מקשין מ"ש כאן אמ"ש שם ושם כתבתי דלק"מ דבמטלטלין גופא יש לחלק בין מוכר ללוקח ובזה מיושב ג"כ דלא תקשה הא דכתב ב"י בסימן זה בסעיף ל"א ממחודשים ז"ל מוכר שום דבר וגילה הלוקח דעתו שרוצה להוליכו למקום פלוני ששוה יותר והוזל קודם שהוליכו יכול לחזור בו כמו מוכר נכסיו לעלות לא"י בפרק המוכר פירות עכ"ל שק' הלא כתבו רש"י ור"ח דבמטלטלין לא אמרינן גילוי דעת אלא ודאי דוקא במוכר אמרו ולא בלוקח שאינו קונה מטלטלין כ"א להרויח וקנין מטלטלין (במקח) [בלוקח] הוה כמו מכירת קרקעות במוכר וק"ל אלא שצ"ע שבסימן ר"ל פליגי בזה ר"ח ור"י וכאן סתם הב"י וכתבו למילתא פסיקא דהוא דומה למוכר נכסיו ועיין בהג"א פרק אלמנה נזונית דף כ"ה דכתב בשם ר"ח שכ"כ בספר החכמה דיש להסתפק במטלטלין וע"ש ואפשר דשם צ"ל ר"ת דספר החכמה נקרא ע"מ: אבל אם הוא בעצמו חזר כו' ז"ל ב"י כן משמע מדברי רש"י שכתב ולא איצטריכו ליה זוזי שחוזרו בהם המוכרים עכ"ל ואני אומר דמהגמרא שם מוכח כן דמדאקשי רמי בר שמואל לר"נ (שם אמ"ש אעובדא דההוא דינא הוא דהדרא אפדנא למריה) נמצא אתה מכשילן לעתיד לבוא ולא היה לר"נ שום שינוייא אלא דבצורתא לא שכיחא משמע להדיא דכל מידי דשכיח אינו יכול לחזור משום מכשילן לעתיד לבוא וכי חזר בו מעצמו ודאי מילתא דשכיחא הוא ודוק שם בכתובות דף צ"ז:

ט

מכר קרקע והתנה המוכר כו' בב"מ [עיין לשון הגמרא בב"מ] ופירש רש"י דא"ל מדעתי אם ארצה אחזירנה ולא שתתבעני בדין הלכך מותר דאי נמי חזר ונטל כל מעותיו עד עכשיו שלו היתה וחזר ומכרה לו אבל רישא ע"כ צריך להחזיר מעיקרא לאו מכר הוא והרא"ש כתב ז"ל סיפא מיירי דהתנה עמו להחזיר לו אלא שא"ל אם תשתנה דעתי ולא ארצה להחזירה לך איני מחוייב להחזיר לך אבל אם אמר באותה שעה אם יעלה בדעתי להחזירה לך אחזירנה לך אין זה קרוי תנאי ולא הוה דומה לרישא עכ"ל ואחריו נמשך רבינו במ"ש כן אעשה אם לא תשתנה דעתי וק"ל והא דאיתא בנוסח הגמרא שבידינו בדברי רבא הנ"ל רישא דלא אמר מדעתיה ליתא ברי"ף והרא"ש וגם בח"ש ל"ג ליה דהא ודאי ברישא כיון שהמוכר מתנה מה לי בדעתיה דלוקח ולעד"נ דא"צ למחקו דה"נ קאמר ברישא הוא תנאי גמור דהא אין שייך כאן אמירת מדעתיה כמו בסיפא דשם שייך אמירת מדעתיה ודרך הגמרא לומר כן ולדברי רבינו יתיישב יותר במאי דהוסיף וכתב עוד בבא דאינה נזכרת בגמרא ולא ברי"ף ורא"ש ורמב"ם והיא במ"ש או לאחר שהתנה עליו המוכר השיב הלוקח כן אעשה אם לא תשתנה דעתי אבל כו' דנ"ל דלמד מדברי רבא הללו דאמר רישא דלא אמר מדעתיה וס"ל דהמקשן דהקשה מ"ש רישא ומ"ש סיפא משום הכי הקשה מ"ש משום דפשוט ליה דהרישא דקתני דבהתנה המוכר ואמר אם יהיו לי מעות החזירה אסור ואינו אסור מכח תנאי המוכר אלא מכח שהסכים הלוקח לאמירתו והבטיחו ע"כ וכיון שכן הקשה שפיר מ"ש רישא ומ"ש סיפא הא גם בסיפא הבטיחו והשיב רבא רישא דלא אמר מדעתיה ר"ל דרישא מיירי שהסכים הלוקח עם המוכר בחזרה גמורה ולא תלהו בדעתו משא"כ סיפא דתלהו בדעתו ומזה למד רבינו להוסיף בבא זו דהא מוכח מינה דאף אם התנה המוכר והשיב לו הלוקח כן אעשה אם לא תשתנה דעתי שמותר שהרי רבא משום הכי הוצרך לומר דרישא מיירי דלא אמר מדעתיה וק"ל אבל אין כוונת רבינו דסיפא דברייתא דקתני לכשיהיה לך מעות אחזירה לך מיירי דהקדים מוכר להתנות והשיב לו לוקח אחזירה לך מדעתי דא"כ מאי קא"ל רב אשי לאמימר (בעובדא דאכתוב בסמוך) אסיפא זו דמוכר הו"ל להתנות ולוקח התנה ואפילו הכי בעינן לומר מדעתיה דהא הקדים המוכר להתנות אלא ודאי ס"ל דסיפא מיירי דלא הקדים מוכר להתנות כי כן מוכח לשון הסיפא דקתני לכשיהיה לך מעות אחזירה לך (נמי) [ואי] מיירי דהקדים מוכר הו"ל לכתוב בתשובתו דהלוקח בקיצור ואם א"ל כן אעשה מדעתי ואף לבסוף דהשיב אמימר דנעשה כמו דא"ל מדעתיה איתמר לא השיב כן אלא אסיפא אבל ברישא אתי דברי רבא כפשוטו דלא אמר מדעתיה וכמ"ש ודוק. ואיתא תו התם ההוא גברא כו' עיין ריש לשון הגמרא הבאתי בר"פ זה אלא מתניתא דקתני לכשיהיו לך מעות אחזירנה לך מותר דמוכר הוא דבעי לאתנויי (פירוש שהרי לטובתו היא הפדיון) מוכר לא אתני ולוקח [אתני] ואמרינן מ"ש רישא ומ"ש סיפא ואמר רבא סיפא דא"ל מדעתיה טעמיה דא"ל מדעתיה הא לא אמר ליה מדעתיה לא אמרינן פטומי מילי א"ל נעשה כמו דא"ל מדעתיה איתמר (ופירש רש"י א"ל הא דרבא נעשה כאומר כו' איתמר והכי קאמר רבא לעיל סיפא כיון דבעי מוכר אתנויי ולא אתני והלוקח קא"ל מנפשיה נעשה כא"ל מדעתי אחזירה אם ארצה ואע"ג דלא פריש מדעתיה כמאן דפריש דמי ואין עליו לכופו הלכך אי נמי אהדרינהו השתא הוא דהדר זבין ליה עכ"ל) וכפי' רש"י כן פירש הרא"ש ורבינו והראב"ד ז"ל וכתב ב"י ז"ל משום דאסיקנא דכל שא"ל הלוקח מעצמו לכשיהיה לך מעות אחזירנה מותר כ"ר אבל אם אמר הלוקח מעצמו אחזירנה כו' ומאי דס"ד דרב אשי לפרש דברי רבא דא"ל בהדיא מדעתיה במכ"ש דלא הוה תנאי עכ"ל ונראה דבא הב"י לפרש מראה מקום לשני הדינים שכ"ר אבל אם אמר הלוקח מעצמו כו' או לאחר שהתנה כו' וכתב דהאחד הוא מסקנת הגמרא והשני הוא לפי מאי דס"ד רב אשי ואף שלא סליק דברי רב אשי לפי המסקנא מ"מ הדין נלמד במכ"ש ולדבריו רבינו זו ואצל"ז קתני ועוד לדבריו משמע דר"א ס"ד דסיפא מיירי דהקדים המוכר להתנות והלוקח השיבו כן אעשה מדעתי וכדברי רבינו וכבר דחיתי זה דאם כן לא הוה פריך ר"א לאמימר כלום וכנ"ל ועוד דלאו כ"ש הוא וכמ"ש בפרישה אלא מחוורתא דכוונת רבינו הוא כמ"ש לעיל בסמוך כאן לא זא"ז קאמר כמ"ש בפרישה ודוק:

יא

ל' הרמב"ם כו' ואיני מבין דבריו כתב ב"י ז"ל ובאמת שהן תמוהים לכאורה והתימה מהמ"מ שלא ביארם ונ"ל שהרמב"ם מפרש שמועה זו שלא כדברי רש"י והרא"ש אלא דס"ד דרב אשי הא דאמר רבא סיפא דא"ל מדעתיה ה"ק כו' ע"ש בסי"א גם בכ"מ כתב אותו שוב בעינו כמ"ש כאן ומפני שדבריו סתומים ואינם מובנים לא רציתי להאריך בהעתקת לשונו ואכתוב את הנלע"ד בישובו ונראה שלזה כיון ג"כ הב"י והוא דהיה להרמב"ם שיטה אחרת בפי' סוגיא זו ומתיישב אליביה שפיר דל"ת ל"ל לרבא לומר סיפא דאמר מדעתיה או נעשה כאומר מדעתיה הול"ל סיפא פטומי מילי נינהו ושלעולם לא עלתה על דעתו להחזירו ומש"ה ס"ל להרמב"ם דכמו דהמקשן דהקשה מ"ש רישא ומ"ש סיפא דל"ש התנה המוכר ל"ש התנה הלוקח מסתמא אמרינן דאדעת אותו התנאי מכר המוכר כדי להחזיר לו השדה כשיתן דמיו אף כשהתנה הלוקח ולא חזר המוכר על דבריו לחזקם דאל"כ קשה הא שנא ושנא יש דרישא מיירי בדהתנה המוכר וסיפא בדהתנה הלוקח כן נמי ס"ל לרבא והשיב לו ע"פ סברתו דבאמת מסתמא אין חילוק אלא סיפא מיירי בדא"ל הלוקח אחזירה לך מדעתי וגם לבסוף כשהשיב אמימר לר"א נעשה כאילו אמר מדעתיה אתמר מדלא קאמר אלא נעשה כו' ע"כ צ"ל דרישא מיירי כשהתנה בשעת מקח בתחילתו או בשעת גמרו וסיפא מיירי בדהתנה אחר שכבר נגמר המקח בלא תנאי ולפ"ז צ"ל דרישא דקתני וא"ל לכשיהיה לי ל"ד קאמר כשהתנה המוכר אלא ה"ה אם התנה כן הלוקח אלא כל תנאי שהותנה קודם גמר המכר ועדיין השדה של המוכר מיקרי התנאי ע"ש המוכר אף שהתנה הלוקח וה"ה איפכא כל תנאי שעושים אחר גמר המכר נקרא על שם הלוקח אף שמתנה המוכר והא דקתני סיפא לכשיהיה לך מעות אחזירה לך מותר לאו דוקא כשמתנה הלוקח קאמר אלא קרא התנאי דאחר גמר על שם הלוקח (ונראה שזהו כוונת הראב"ד במ"ש דהא דנקט הכא מוכר ולוקח ל"ד אלא ענין מוכר וענין לוקח קאמר וכמ"ש מזה עוד בחידושים ע"ש) ואמימר דקא א"ל לר"א נעשה כאומר מדעתיה לפי ס"ד דר"א השיב לו שהוא סבר דמ"ש רבא סיפא דאמר מדעתיה דאמר הלוקח אחזירנה לך מדעתי ע"ז קאמר לו אמימר דאין כן כוונת רבא אלא מ"ש סיפא דאמר מדעתיה ר"ל שמדעתו אמר כן והיינו לאחר גמר המקח דאין ביד המוכר להתנות שום דבר אלא בדעתו תלוי הכל ואז הו"ל הבטחתו כאילו אמר מדעתי כדס"ד דר"א וה"ט דהבטחתו אינו אלא פטומי מילי. הכלל דמדעתו דאמר רבא היינו בשעה שתלה בדעתו לחוד וברישא איירי בשעה שאינו תולה בדעתו וזהו שדקדק הרמב"ם בלשונו וכתב ז"ל וא"ל הלוקח מדעתו כשיהיה לך כו' וגם אותו מעשה דמכר לו שלא באחריות כו' הוה הבטחת המוכר דא"ל אי טרפי מינך כו' לאחר גמר המכר דהו"ל כאילו אמר מדעתי מש"ה אמר אמימר דהו"ל פטומי מילי וע"פ פי' זה ק' ליה להרמב"ם מאי קמ"ל סיפא דברייתא דכשהתנה אחר גמר המכר הפירות מותרים פשיטא בשלמא אמימר הוצרך להשיב על פי המעשה שבא לפניו אבל סיפא דברייתא דלדינא קתני מאי קמ"ל וניחא ליה להרמב"ם דסיפא מיירי אפילו בדקנו מידו על ההבטחה דדברי הלוקח או תנאי המוכר כשיהיה לו מעות מחויב להחזיר לו השדה באופן שמחויב לקיים התנאי אפילו הכי מותר לאכול הפירות דלענין היתר אכילת הפירות נעשה כאמר ליה מדעתי דמאחר שכבר נגמר המקח בסתם הו"ל זה כמכירה חדשה כנ"ל להרמב"ם פירוש הסוגיא ונכונה היא ועפ"ז יצא לו הדין שכתב שלפעמים אף שמחויב לקיים התנאי מ"מ מותר לאכול הפירות והיינו כשהבטיחו בק"ס גמור אחר גמר דבהכי איירי הרמב"ם ואף שסתם דבריו מ"מ סתמא כפירושו דמי מהוכחת לשונו והוא מדכתב ז"ל מכר לו סתם ואמר לו הלוקח מדעתו כו' עד שהרי מדעתו חייב עצמו בתנאי זה מדכתב מכר לו סתם משמע דכבר נגמר כל המכירה בסתם גם מוכח כן ממ"ש וא"ל הלוקח מדעתו ומדסיים שהרי מדעתו חייב עצמו בודאי אחר גמר המקח אין חיוב עליו כ"א כשהבטיחו בק"ס גמור ולפ"ז רישא דדברי הרמב"ם שכתב לפני זה מכר קרקע לחבירו והתנה המוכר כשיהיה לי מעות החזיר לי הקרקע זו הרי הפירות של המוכר ר"ל שהתנה כן קודם גמר המקח והתנה המוכר ל"ד קאמר אלא ה"ה התנה לוקח אלא לשון הברייתא נקט כדרכו וכאשר פירשתי אליביה הברייתא הנ"ל כן מפורשים דבריו ודוק. וגם הב"י פירש דברי הרמב"ם כן והוסיף בנתינת טעם ע"ש אבל בפירוש הסוגיא הנ"ל לא גילה ב"י דעתו היאך הוא מפרשה. ומ"ש הב"י שם ז"ל אבל בההוא עובדא (ר"ל במעשה שמכר שלא באחריות ואמר אי טרפי מינך כו') כיון דלא התנה מוכר קודם שמכר אלא לוקח שהתנה אחר גמר המקח צ"ל דכוונת ב"י היא ג"כ מ"ש שלא התנה המוכר כו' ר"ל ענין המוכר וענין הלוקח וכמ"ש ועי' בב"י שכתב ראיה לפי' זה ממ"ש הג"א בשם ר"ח ז"ל ור"ח פי' סיפא שמכר לו מכירה גמורה ואח"כ נתנדב הלוקח מעצמו והבטיח למוכר וא"ל לכשיהיה לך מעות אחזירה לך מותר והוא דקנו מיניה דהאי עכ"ל ואין ראיה משם דאפשר לפרש דמ"ש והוא דקנו מיניה כו' ר"ל שקנו על המכר ודעת ההג"ה שבאמת המכר קיים והתנאי בטל ולהכי מותר באכילת פירות והלשון משמע כן מדקאמר והוא דקנו מיניה ולא קאמר ואפילו קנו מיניה ש"מ דהקנין לא קאי אהתנאי אלא אקיום המכר ודוק. ובכ"מ כתב עוד פירוש אחר לדברי הרמב"ם כתבתיהו בסמ"ע ע"ש אבל פירוש זה שכתבתי כאן הוא נכון בעיני יותר ובפרט מאחר שמצינו להראב"ד שכ"ה ענין מוכר וענין לוקח קאמר וכנ"ל אלא שיש לדקדק לפי מ"ש דאמימר השיב לו לר"א דסיפא מיירי לאחר גמר מקח וגם ההוא עובדא נמי הוה אחר גמר מקח אם כן מאי עלתה על דעתו דר"א להקשות לאמימר הלא המעשה היה לפניהן ומסתמא ידע ר"א גם כן דאותו מעשה היה דהתנה הלוקח אחר גמר מקח ול"ד לסיפא דברייתא ודברי רבא דאיירי בקודם גמר מקח לפי מ"ש דהכי הוה ס"ד דר"א וא"ל דר"א ס"ד דרישא וסיפא בברייתא שניהן איירי אחר גמר מקח דכן הוה משמעות הלשון דקתני מכר לו בית כו' משמע דהמכירה נגמרה בסתם ואח"כ א"ל להתנות דא"כ ש"מ דס"ד דר"א הוה דאפילו לאחר גמר מקח אינו מותר בפירות אלא בדא"ל מדעתי וקשה לפ"ז מנ"ל להרמב"ם לאוקמי סיפא דברייתא דאיירי בקנו מידו על ההבטחה ואפ"ה מותר לאכול פירות דאל"כ קשה פשיטא דמותר וכמ"ש מאי פשיטותו להתיר כיון דר"א ס"ד דאסור עד שיאמר בפירוש מדעתי וא"ל דר"א ס"ד דהברייתא ג"כ באחר גמר מקח ובקנו מידו על החזרה מיירי דאל"כ קשה פשיטא דמותר לאכול פירות וכמ"ש לדעת הרמב"ם דא"כ מאי הקשה ר"א לאמימר טעמא דאמר מדעתי כו' הא שאני התם דלא קנו מיניה וצ"ל דלשון אמימר דקאמר פטומי מילי בעלמא נינהו ולא תלה דבריו (אינו מסיק) במה שהבטחון היה לאחר גמר מכר הוה משמעין ליה לר"א דס"ל דכל תנאי שמתנה הלוקח לטובת המוכר מיחשב לפטומי מילי אפילו קודם גמר מקח ומש"ה שפיר הקשה לו הא רבא הצריך לומר מדעתי והשיב לו נעשה קאמר מפני שאיירי הסיפא בגמר המקח וגם אני שאמרתי פטומי מילי להכי כוונתי לרמז שלא גמר המוכר בדעתו מה שאמר לו אי טרפי מינך כו' אלא תלה הדבר בדעתו אם ארצה מגבינא לך ודוק. ורבינו שכתב ואיני מבין דבריו הוא על פי פי' רש"י והרא"ש הנ"ל. וע"פ מ"ש נתבאר לך טעם הרמב"ם במה שכתב בריש הפרק והביאו רבינו בר"ס זה דבין התנה המקנה בין התנה הלוקח צריך לקיים התנאי דהוא ע"פ סוגיית המקשן הנ"ל דהקשה מ"ש רישא ומ"ש סיפא וגם התרצן הניח לו סברתו וק"ל. ועיין בכ"מ שהקשה על פירוש רש"י הנ"ל בשיטה זו ובאמת לע"ד לק"מ דמה שהקשה ראשונה למה לא אמר בקיצור רישא התנה מוכר וסיפא התנה לוקח לק"מ דהא גם המקשן שהקשה מ"ש רישא ומ"ש סיפא כו' ראה לפניו דרישא מיירי במוכר שמתנה וסיפא בלוקח ואפילו הכי הקשה מ"ש שלא ידע טעם לחלק והוצרך להשיב לי סיפא דאמר מדעתי ופירשה אמימר דכל שהתנה הלוקח טובת המוכר נעשה כאילו אומר מוכר מדעתו ומה שהקשה הא תנאי לוקח דומיא דתנאי המוכר בשעת המכר וא"כ ודאי שהתנאי קיים תמה אני שהרי גם לפירוש זה שכתב הכ"מ אין תנאי קיים אא"כ חזר המוכר על תנאו וכמ"ש ואי לא לא אף שהתנה הלוקח בשעת המכר וע"כ ה"ט משום דלא התנה הלוקח לומר כן בתחילת המקח כ"א בסופו ומדמכר תחילה סתם ולא חש אחר כך להחזיק דברי הלוקח ש"מ דלא חש לדברי הלוקח וכמו שכתב הרא"ש ורבינו ר"ס ומה שהקשה עוד שאם כשאומר לוקח אי התנאי קיים פשיטא דאוכל פירות י"ל דודאי כשאנו אומרים שאין התנאי קיים אז פשיטא דהפירות מותר אבל אכתי לא ידענא דאין התנאי תנאי אלא מברייתא אשמועינן לה דכיון דקתני דבפירות מותר ממילא משמע דאין התנאי תנאי והא דלא קתני הברייתא מילתא לענין תנאי אפשר דאגב דקמ"ל ברישא איסור דאכילת פירות נקט בסיפא ההיתר ואגב אשמועינן דאין התנאי תנאי ודוק:

יג

הלוהו על שדהו מאה וכו' והוא שוה יותר עד"ר בסימן ר"ו שם כתבתי לשון ב"י והשגתו עליו וכתבתי דרבינו בדוקא אמר והוא שוה יותר דאל"כ לא מיקרי אסמכתא ע"ש ומיהו מכאן אין כ"כ ראיה די"ל דהכא שאני דכיון שבתורת מכר ירד לתוכה וגם עשה לו טובה שהלוהו אי לאו דאמר מילתא יתירתא לא הוה אסמכתא כלל ואפילו בלא מעכשיו קני ומיהו נראה דל"מ אותה סברא כולי האי לבטל האסמכתא לגמרי ודי דלא בעינן קנין בב"ד חשוב ועמ"ש ב"י מזה בד"ה והוי יודע כו' ואף שנאמר דרבינו כאן ל"ד כתב והוא שוה יותר היינו דוקא כגון זה דלאו בידו הוא אבל כגון האי דבסימן ר"ו דאמר כשאמכור אמכרנה לך דבידו הוא האי ודאי לא הוה אסמכתא להרא"ש אם לא שוה יותר:

יד

כתב הרמב"ם ז"ל בד"א שקנה כו' כבר כתבתי ל' בפרישה ודע שאח"כ בדין ז' כתב הרמב"ם ז"ל כל האומר קנה מעכשיו אין כאן אסמכתא כלל וקנה שאילו לא גמר להקנותו לא הקנה לו מעכשיו כיצד אם לא באתי מכאן עד יום פלוני קנה בית זה מעכשיו וקנו מידו על כך ה"ז קנה כו' והביאו רבי' בסי"ט וע"ש בב"י דהקשה דדברי הרמב"ם הנ"ל סתרי אהדדי כו' והנה עין כל משכיל יראה שנדחק הב"י מאוד בתירוצים רחוקים קשה על הל' לאמרם ועל האזנים מלשמוע וע"ע מה שהקשה שם הב"י לפני זה למה הוצרכו לאוקמי בפא"נ כו' וע"ש מה שתירץ. עוד נדחק הב"י ונכנס לכמה דוחקים במ"ש בסעיפים הללו מסי"ד עד ס"ך תמצאם בדברי ב"י וג"כ אזכרם אחד לא' במקומן. והכל גרם לו באשר פירש ריש דברי הרמב"ם הנ"ל במ"ש בד"א כו' כשקנה באחד מן הדרכים כו' דמיירי אפי' בהקנה לו באם תעשה ואין חילוק בין שני הבבות אלא דברישא מיירי דעשה בו מיד חזקה או אחד מן שאר הקניינים המועילים לפי התירוצים שכתב וא"ל הרי אני מוסר זה לידך אם תקיים התנאי תזכה וכיון שעשה אחד מהקניינים מיד אף אם מסרו לידו באם תעשה כו' מ"מ הרי הוא כמחול לך מה שהוא בידך וכההיא דערבון דמייתי עליה דס"ל להרמב"ם דאפילו למאי דקיי"ל כרבי יודא דאסמכתא ל"ק מ"מ אם חזר הלוקח זכה המוכר במה שבידו משא"כ בבא שניה דלא קנה מידו מיד באחד מהקניינים הנ"ל אלא א"ל אחר שתקיים תעשה בו אחד מהקניינים ותזכה בו וה"ז כמ"ש אם תעשה לי זה אתן לך כו' ובאתן הויא אסמכתא וכ"כ ב"י בהדיא בסעיף זה סי"ד בפי' דברי הרמב"ם דרישא הוי כמו מחול לך וסיפא הוי כמו אתן לך וכתב שכ"כ הר"ן לפרש דברי הרמב"ם ע"ש ואני אומר דגם זולת קושיא דהוא דבר והיפוכו לסברת הב"י ע"ק דסיים וכתב ז"ל שסמך קנייתו לעשות כך וכך ולפי' ב"י הול"ל מפני שעשה הקנין אחר קיום התנאי לכ"נ שלא היתה כן כוונת הרמב"ם אלא כמ"ש בפרישה ובזה מיושב הכל דמש"ה כתב הרמב"ם שם בדין ז' הנ"ל דבעינן מעכשיו עם ק"ס משום דשם מיירי שהקנהו לו באם ומש"ה נמי הוצרך הגמרא לאוקמי המשנה דהלוהו על שדהו בא"ל מעכשיו והמ"מ כתב בר"פ י"א ליישב קושיית הרשב"א למה הוצרך הגמרא לאוקמי מתניתין דהלוהו על שדהו במעכשיו וכתב דע"כ לא אמרינן דאין דין אסמכתא במה שביד הקונה אלא כשהחזיקו המקנה על דעת לקנות הדבר אם יתקיים התנאי שזהו קנין חזקה ואין זה דין אסמכתא אבל בהלוהו על שדהו בעל השדה לא החזיקו בדבר אם לא יתקיים מה שהוא אומר (ר"ל אם לא ישלם לו תוך ג"ש) שהרי מוחזק הוא כבר מחמת מעותיו שהלוהו ונמצא שלא נוסף לו דבר מחמת מה שהוא נודר לו והרמב"ן גם כן כתב דאין ראיה משם דהתם המוכר אוכל פירות אבל מ"מ הוא ז"ל הודה כדברי האומרים דאפי' במה שבידו (אין) [שייך] דין האסמכתא כו' ע"ש משמע מהדברים הללו דהרמב"ן והרשב"א והמ"מ לא פירשו דברי הרמב"ם כמ"ש דטעם ריש דבריו הוא משום דכל דעתו להקנותו דאף שכתב המ"מ קצת כדברי במה שכתב דטעם הרמב"ם כשהחזיקו עד לקנות הדבר כו' מ"מ מדלא סיים וכתב משא"כ בהלוהו על השדה שלא היה כוונתו להקנותו השדה אלא לקיים התנאי לשלם לו וליקח השדה מידו משמע דג"כ פי' דברי הרמב"ם ברישא הוא משום דכבר הוא בידו וכההוא דמסיק בלפיכך הנותן ערבון כו' אבל קשה דא"כ יפלו בכל הדוחקים הנ"ל וגם משמע ומוכח מדברי רבינו דאף הראב"ד והרא"ש דפליגי עם הרמב"ם ל"פ אלא בסיפא במאי דלא חילק בין בידו ובין אינו בידו וגם למ"ש דאם חוזר הלוקח דזוכה המוכר בערבון שבידו אבל ברישא דדברי הרמב"ם הכל מודים וכמ"ש בפרישה לכן נראה לדחוק וליישב שעיקר קושיית רמב"ן ורשב"א הנ"ל וישוב דהמ"מ אינו אלא במ"ש הרמב"ם דזוכה המוכר בערבון דהלוקח אע"ג דלא היה כוונתו להקנותו דלא מסרו בידו כ"א באם (ואף שמציינים בדבריהם ריש דברי הרמב"ם ועל ההיא דערבון לא השיגו עליו) ורבינו והרא"ש והראב"ד מה"ט נמי לא השיגו על ריש דבריו וכמ"ש ודוק וכן מ"ש הר"ן בפ"ד דנדרים ז"ל שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה כלומר שהוא מוחל כל כח וזכות שיש לו באותן שטרות דכיון דמחילה היא לית בה אסמכתא דמיד זוכה בה חבירו וכן במוסר ליד חבירו וא"ל אם לא כך זכה מה שבידך קנה וליכא אסמכתא אלא באומר אתן או אשלם וכיוצא בהן כ"כ הרמב"ם ואין כן דעת רש"י ז"ל בפרק הזהב גבי הא דתניא התם הנותן ערבון לחבירו כולי עד אלמא אפי' במחילה שייכא אסמכתא עכ"ל והב"י הביא לדברי הר"ן הללו לראיה בריש סעיף זה גם בזה י"ל דלא כיון הר"ן לכתוב במ"ש שכ"כ הרמב"ם אלא בההוא דערבון וכדמסיק וכתב שאין כן דעת רש"י בההוא דערבון אבל בריש דברי הרמב"ם בלאה"נ לא שייך אסמכתא וגם רש"י מודה בו וממ"ש ב"י עוד שם ע"ז ז"ל כי אמר בתר הכי והלכתא אסמכתא קניא והוא דקנו מיניה בבד"ח לאו אהיכא דאמר ליבטלן זכוותי קאי דבהנהו ל"צ ב"ד ולא קנין אלא אהיכא דאמר אתן הוא דאסיק דבעי קנין בבד"ח עכ"ל נראה דלא כ"כ אלא לשיטת הר"ן ורשב"א ואינך גאונים דמפרשי דמ"ש הרי"ף בשם גאון אהאי דמסיק שם הגמרא והילכתא אסמכתא קניא והוא דקנו מיניה בבד"ח כו' דהאי דינא ליתיה אלא במתפיס זכותיה בלחוד עכ"ל דר"ל דוקא היכא דמתפיס מכח הכרח דב"ד ולא מנפשיה ומדעתיה קא מתני מש"ה בעינן נמי קנין בד"ח אבל אי מתפיס מנפשיה ומדעתיה תו ל"צ קנין בבד"ח אלא באומר ליבטלן זכוותיה מעכשיו או זכה מעכשיו אם לא אקיים זה סגי וע"ש בר"ן דמסיק לפרשו עוד בע"א דר"ל היכא דאיכא אתפיס בב"ד א"צ מעכשיו אלא סגי בקנין בבד"ח לבד כו' וכל זה הביא ב"י ושם נתבאר דהרא"ש ורבינו לא פירשו לדברי הרי"ף בשם הגאון כן אלא בעינן התפסה שיאמר ליבטלן זכוותי וגם קנין בבד"ח ע"ש ועיין בתשובת הרא"ש כלל ע"ב דין ג' מה שכתב הרא"ש בכללי דין אסמכתא והביאו רבי' בקצרה לקמן ס"ס רמ"א ע"ש מזה נמי משמע לכאורה סתירת הדברים הנ"ל דהרי כאן התחיל באם וגם כוונתם היה שיקיים הקטן הפשרה ולא תהיה המתנה קיימת ואפ"ה לא חשוב אסמכתא מיהו י"ל דהתם הוא מטעם שכתב דל"ד לשאר אסמכתא דקיבל ביה הפסד אנפשיה משא"כ באם יהיה מתנה לבנה הגדול אי יחלוקו בפשרה דלא יעלה בידם חלקם עבורם: או נתן לו בית על תנאי שילך כו' כבר כתבתי בפרישה בשם ב"י שרבינו החליף תיבת ע"מ וכתב במקומה ע"ת וגם י"ל דהרמב"ם מש"ה כתב על מנת כדי לקצר לשונו שבכל תנאי בעינן תנאי קודם למעשה ותנאי כפול משא"כ במקנהו ע"מ דנראה דא"צ לכפול דבריו ורבינו שכתב ע"ת משום דקאי ארה"ס שהתחיל במקנה ע"ת ושם ביאר ג"כ דבריו דבעינן תנאי כפול וק"ל:

טו

זה תימה דבגמרא מחלק בזה ור"י חילק בו וכו' ז"ל הגמרא בפ' א"נ דף ע"ג ע"ב אמר רב חמא האי מאן דיהיב דמי לחבריה למזבן ליה חמרא ולא זבין ליה משלם ליה כדקא אזיל אפרוותא דזולשפט אמר אמימר אמריתא לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעי אמר כי קאמר רב חמא ה"מ ביין סתם אבל ביין זה לא מי יימר דמזבנ' ליה ניהליה רב אשי אמר אפילו יין סתם נמי לא מ"ט אסמכתא היא ואסמכתא ל"ק ורב אשי מ"ש מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא התם בידו הכא לאו בידו ע"כ (ופי' רש"י למזבן ליה חמרא לקנות לו יין בזמן הבציר משלם לו יין לפי דמסיק ליה שקונין אותו אפרוותא דזולשפט שם מקום שהיין ניקח ונמכר לשם לרוב הלוקחין יין בימות הבצירה אסמכתא היא אפילו הבטיחו ואמר אם אין אני קונה לך אפרע משלי אין זו אלא אסמכתא הואיל ולא קנו מידו לאו בידו הוא שמא לא ימכרו לו עכ"ל ובפ' ז"ב דף כ"ד מתניתין ואלו הן הפסולין משחק בקוביא כו' ובגמרא מאי קא עביד אמר רמי בר חמא משום דהוה אסמכתא ואסמכתא לא קניא רב ששת אמר כל כה"ג לאו אסמכתא היא אלא לפי שאין עסוקין בישובו של עולם מאי בינייהו א"ב דגמר אומנתא אחריתא עכ"ל והקשו בתוס' לפי פי' רש"י (דפי' שם אההיא דמשחק בקוביא לאו אסמכתא היא לפי שאינו בידו ע"ש) משמע דטפי חשוב אסמכתא מה שהוא בידו ממה שאינו בידו ומהך דפא"נ הנ"ל משמע איפכא דכשאינו בידו הוה טפי אסמכתא ורצה ר"ת לפרש כו' ע"ש בתוס' גם עיין בתוס' בפ' א"נ שהאריכו בדיני אסמכתא ולבסוף הסכימו לפירש"י ובא"נ כתבו עוד חילוק אחר בשם ר"ת ע"ש היטיב וכדבריהם כתב הרא"ש ז"ל וכללא דאסמכתא כל היכא דגזים אע"ג דבידו לעשות כמו אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי הוה אסמכתא דכיון דאמר מילתא יתירתא לא כיון להקנות אלא להסמיכו על דבר אבל היכא דלא גזים ובידו לעשות כמו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא לא הוי אסמכתא והיכא דלא הוי בידו כלל כמו משחק בקוביא שאין דבר לתלות בו לומר אדעתא דהכי התנה שהיה סבור שלא יבוא לידי כך ודאי גמר ומקני ול"ד לאפרוותא דזולשפט דהתם מצוי הרבה יין לקנות אלא שאין בידו לגמרי שמא לא ירצו אחרים למכור לו והילכך מעיקרא לא גמר ומקני דסבור שמא אמצא שם הרבה יין לקנות הוה אסמכתא עכ"ל ובשני המקומות האלו לא הזכיר דברי ר"ת לא הראשונים ולא האחרונים וגם דחה אותן מההיא דערבוני מחול לך דגם שם תרווייהו בעי למקני ואפ"ה לא קני ואף דבתשובת הרא"ש הזכירו הביאו רבי' בסימן זה סכ"ד הא כתבתי שם דלא מה"ט דרבי' לחוד קנה ע"ש ועיין בתשובת הרא"ש כלל ע"ב שכתב ז"ל כל אסמכתא שבתלמוד זהו שנודר אדם לחבירו לעשות לו דבר זה ואם לא יעשה שמקבל עליו להפסיד כך וכך כגון אם אוביר ולא כו' ע"ש שהאריך ורבינו העתיק אותה תשובה בקיצור לקמן בס"ס רמ"א ומשם תראה שאף היכא דגזים לא מיקרי אסמכתא אא"כ איתא פסידא להמתנה בגוזמתו דהא באותה תשובה שהתנתה האם דאם לא יתרצה בנה הקטן בפשרה יהיה הכל לבנה הגדול דהוא גוזמא מ"מ כיון דהאם לא נפסדה לא מיחשב לגוזמא ודלא כב"י דכתב בסי"ח בד"ה ומצאתי שכתבו התוס' כו' שדברי הרא"ש בתשובה זו מסכימים לדברי ר"ת הנ"ל שהכל תולה בגוזמא כו' ע"ש ונראה שכ"כ משום דפירש מה שחילק הרא"ש בין האסמכתא היינו היכא דהוא בידו מקבל עליו שבאם לא יקיים התנאי יפסיד כך וכך ודבר שלא בידו לא מקבל עליו קיום התנאי בהפסד אלא אומר לחבירו אם תעשה זה אתן לך זה וזהו תשלומין מיקרי ולא הפסד ע"ש כן משמע מדכתב ויש לפרש כו' ולעד"נ פירושו כמ"ש והכלל העולה מדברי התוס' והרא"ש ורבי' דס"ל דמה שהוא בידו ולא גזים לית בה משום אסמכתא [ומה] שתולה התנאי בשכנגדו הבא לקנות מיחשב אסמכתא אבל להרמב"ן יש שיטה אחרת בזה דס"ל איפכא שכתב בחידושיו פ' ג"פ ד' ק"ה ז"ל (וב"י הביאו בד"ה נמצא ע"ש שהאריך ועמ"ש על דבריו בחידושים) ונתבאר לך מדבריו שהוא כמעט סברות הפוכות מדעת התוס' והרא"ש והב"י ריש ד' רי"א הביא כמה דיעות שהסכימו עם דברי הרמב"ן ומסיק וכתב ז"ל וכמ"ש הרמב"ן דדוקא בתולה בדעת עצמו הוי אסמכתא אבל לא בתולה בדעת אחרים כן דעת התוס' והרא"ש ורש"י שהרי לדעת רש"י כתבו התוס' בא"נ ובפ' ז"ב דכל היכא דלאו בידו כלל לא הוי אסמכתא וה"ט דמשחק בקוביא לאו אסמכתא הוא והסכים הרא"ש לדבריהם ותולה בדעת שכנגדו או בדעת אחרים לאו בידו כלל הוא אא"כ הוא דרך להיות מצוי בידו כגון ההיא דזולשפט שהיה מצוי יין הרבה וגם כי זה פשוט לדעתם אבל רבי' כתב כשיטת התוס' והרא"ש ועם כל זה כתב שאם המוכר מקנה ללוקח ע"ת אם תעשה לי דבר פלוני תקנה הוי אסמכתא כיון שקיים התנאי אינו תלוי ביד המוכר אלא ביד הלוקח וכבר כתבתי שמתוך דבריהם לא משמע הכי עכ"ל ב"י גם לפני זה בדף ר"י אמצע ע"ד כתב ז"ל ותמיהני מרבי' שכתב לפיכך כשהמוכר מקנה ללוקח על תנאי כו' עד וק' דכיון דלאו בידו הוא לאו אסמכתא היא ואין לומר כו' ואפשר לומר כו' ע"ש ותראה שנדחק מאוד בקושייתו ובפירוקו דרבי' ולעניית דעתי נראה דלא קשה מידי לפי מה שכתבתי דהתוספות והרא"ש לא ס"ל כשיטת הרמב"ן אלא אדרבה התולה בדעת שכנגדו וסבר שיקיימו ומיהו אפשר שלא יקיימו זהו אסמכתא גמורה והתוס' והרא"ש כתבו בהדיא דדוקא היכא דלא הוה בידו כלל אינו אסמכתא דקדקו וכתבו אין בידו כלל ולאפוקי תולה בדעת שכנגדו ובעי לקנות ולקיים תנאו מיחשב קצת כאילו הוא בידו דזיל בתר טעמא דאסמכתא וה"ה היכא דשכיח דבר כגון ההיא דקיבל עליו לקנות יין ודוקא במשחק בקוביא או תולה בדעת אחרת שאין לו עסק בהקנאה מיקרי אין בידו כלל ודוק וגם הרמב"ם ס"ל בזה כרבינו שהתולה בדעת שכנגדו הוה אסמכתא שהרי גם הוא כתב אם תעשה כו' וכ"כ הנ"י עצמו ומהתימה על הב"י שכתב קרוב לסוף סעיף י"ח בד"ה ומצאתי שכתבו התוס' כו' דמדברי תשובת הרא"ש הנ"ל דכלל ע"ב דין ג' מוכח דס"ל כדעת הרמב"ן דתולה בדעת אחרים לא מיחשב אסמכתא שז"א שהרי נתבאר באותה תשובה בהדיא דבתולה בדעת אחרים ג"כ מיקרי אסמכתא שהרי נדון ההוא היה שאמרה אם לא יתרצה בני הקטן בפשרה כו' הרי שתלתה קיום הדבר בבנה ולא בידה הוה ואפ"ה משמע דאי הוה פסידא בתנאי הוי מיחשב אסמכתא ודוק וע"ע במ"ש הנמ"י פ' ג"פ בשם רבינו יונה בר יוסף (והביאו ב"י) וכתב עליו הב"י וז"ל אבל מתוך דברי הרמב"ן בפ' ג"פ משמע דבמתנה נמי אית בה משום אסמכתא וכן משמע מתוך דברי הרמב"ם בפי"א מה"מ עכ"ל וע"ש בב"י לפני זה ואחריו שכתב עוד טעמים אחרים על תנאי גיטין וקידושין ודומיהן ונלע"ד לחלק לטעם הר"ר יונה הנ"ל דאף דבמתנה יש אסמכתא ה"ט משום דשם אין טעם למתנתו ואיכא למימר דבאסמכתא קא"ל משא"כ בגיטין וקידושין דאיכא גם זולת התנאי טעם לגיטין וקידושין מש"ה מצרפינן טעם דרצון נפשו למימר דלית ביה משום אסמכתא וק"ל. הכלל העולה מדברי התוס' והרא"ש ורבי' שדין תולה דבריו באי ואם אתן אשלם נחלק לכמה חלקים שלפעמים לא מיחשב אסמכתא כגון תנאי בני גד ובני ראובן וכיוצא בו דבר שגלוי לכל שכוונתו ליתן וגמר בדעתו בשעת אמירתו אלא שמטיל תנאי ובשבאם לא יקוים אזי לא יתן או יחזור ממתנתו ומהמין הזה הוא תנאי גיטין וקידושין שהוא נותן לו מעצמו ומתנה על מנת שתתני ר' זוז דאנן סהדי שרוצה בקיום הגט וקידושין ולפעמים אף שאין אנו יודעין כוונתו מ"מ אומדן דעתא הוא שגמר ומקני כגון אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא דסברא הוא כיון שהוא בידו לעבוד ולעשות כדין אריס או פועל וגם גורם שחבירו סומך עליו בעבודת שדהו ומפסידהו גמר ומקני שבאם לא יעשה ישלם לו כפי הפסדו אבל אם גזים ליתן לו יותר מהפסדו אין כאן אומדן דעת שגמר להקנותו בכל הבטחתו אלא אדרבה אומדן הדעת הוא שלהסמיך את חבירו שיבטח עליו דיבר כן ומש"ה א"צ לשלם לו הכל אבל מ"מ כדי הפסדו צריך לשלם לו וכמ"ש הרי"ף והרא"ש אלא שמחולקים בטעם הדבר כמבואר באשר"י פ' המקבל ע"ש וכתבתיהו בפרישה בסי"ח ולפעמים אף אם לא גזים וגם הוא בידו וחבירו סומך עליו ומפסיד ואפ"ה א"צ לשלם לו כלל והיינו ההוא דמחייב נפשיה לקנות לחבירו יין אנהר דזולשפט ואם לא שיתן מיינו כשער הזול והטעם דאומדן דעתינו הוא דלא אמר כן אלא משום דסבר כיון שהיין מצוי לקנות שם הריני הולך ואקנהו לו שם אבל דעתו לא היה להקנותו עכ"פ אם לא ימצא לו יין דכיון דלאו בידו לגמרי מי יודע הסיבה שמא לא יוכל לקנות ומה שלא פירש דבריו כן מפני שסבר שודאי יקנה לו וכיון שלא גמר להקנות לו עכ"פ אף שפשע ולא קנה לו אין בידינו להוציא מידו כדי הפסדו של חבירו ודומיא דהכי הוא מש"ר והרמב"ם דאם מתנה מוכר עם לוקח שבאם יעשה לו כן יקנה לו שדהו דאף שאין אדם מוציא דבריו לבטלה וגם לא גזים לעשות לו מילתא יתירתא אלא חבירו עושה לו טובה בקיום תנאו כשיעור הקנאתו לו מ"מ כיון שבשעה שהתנה עמו היה תולה תנאי בקיום חבירו הקונה ולא ידוע וברור לו שיקיים התנאי עכ"פ לא גמר והקנה ומש"ה אף אם יקיים תנאו זה שכנגדו אין עליו ליתן לו הקנאתו כיון שמתחילה לא גמר והקנה עכ"פ וזהו דוקא בזה שהתנה המוכר עם הקונה שנוכל לומר שמש"ה התנה ואמר סתם משום שדעתו היה שבודאי יקיים זה תנאו שהרי רצונו לקנות בית זה בידו לקיים תנאו אלא שמ"מ אנן סהדי שלא גמר והקנה לו עכ"פ כיון שהמקנה הוא המתנה ואיך יגמור להקנות בדבר שאין ידוע לו שכנגדו יעשה תנאו ותולה הדבר באם יקיים והרי הוא אסמכתא והשתא א"ש מש"ר לפיכך כו' שקאי אמש"ר לפני זה במבטיח לחבירו לקנות לו יין דלשניהם חד טעמא דאחשביה אסמכתא כיון שתולה תנאו בדבר שהוא בידו ואין בידו וכמ"ש משא"כ בתולה בדעת אחרים כגון שאומר ראובן לשמעון אם יעשה לי לוי דבר זה אקנה לך ביתי כיון שלוי הוא איש נכרי אצליהן ומה לי בקנייתן ואין טעם לזה לתלות קנייתו בעשיית לו איש נכרי תנאו בודאי ענין כזה מיחשב לאין בידו לגמרי ואין כאן טעם לומר שהיה סומך דעתו שיקוים או שהיה דעתו להסמיך דעת הקונה ובודאי גמר ומקני ומעין זה הוא גם כן משחק בקוביא וכמו שכתבו התוספות והרא"ש ורבינו כנ"ל ומכלל דבריהן ודברינו גם כן נלמד שאין פי' אסמכתא בענין אחד אלא הכל לפי הענין דלפעמים פירש שסמך דעתו ולפעמים פירש שהיה כוונתו להסמיך דעת שכנגדו וג"כ נלמד מכלל דברינו דמה שנמצא בפוסקים גזים וקני לאו חדא מחתא מחתינהו דלפעמים פירושו גזים כמשמעו במילתא יתירתא כגון אשלם אלפא זוזי ולפעמים מיקרי גזים מה שאין דרך העולם למעבד כגון אם לא אשלם לך בג"ש יהא שדה זה שלך דאיכא מ"ד דאי לא אמר מעכשיו מיקרי אסמכתא אע"ג דאינו שוה יותר וה"ט משום דאין אדם מוכר שדהו מרצונו אף בשוויו אלא שסמך דעתו מתחילה שיוכל לפדותו וקניס נפשו בגוזמא נגד המלוה שבאם לא יפרענו יהא מוכר לו בדמים שהלוה לו. וכמעט כל מה שכתבתי מחלקי האסמכתא תמצא ג"כ מבואר בדברי נ"י פ' ג"פ (הביאם הב"י) שכללם במלות קצרות והוא שכ' שם ז"ל והחילוק שבין דיני אסמכתא לשאר תנאים דלא אמרינן כל דאי אסמכתא אלא במאן דגזים וקניס נפשיה במידי כעין משנתינו ובדבר שאין הקנס מדעתו אלא לסבת דבר שהוא צריך ולאפוקי תנאי שבגיטין וקידושין וגם באלו דוקא בתולה בדעתו עצמו במילתא דבידו ולא בידו לגמרי ולאפוקי בתולה בדעת אחרי' ולאפוקי דבר שהוא בידו לגמרי או שאין בידו כלל וכדמוכח בסנהדרין וזה הכלל הגמור שכולל כל המשמעות קבלתי מפי רבותי הריטב"א עכ"ל ודבריו דברי אלהים חיים אלא שהם קצרים וצריכים ביאור ונראה דזהו ביאורם. בתחילה נתן ב' כללים. האחד דמאן דגזים וקניס דהיינו שמחייב עצמו דבר גדול כגון איבוד זכיותיו או איבוד שדהו וערבונו וכיוצא בו דהאי ודאי אסמכתא הוא בין שהוא בידו בין אינו בידו. השני דבר שאין הקנס מדעתו כלומר אפי' לא גזים אלא אומר אם תעשה כן אעשה כן בכל תנאים נמי אסמכתא הוא כיון שאינו מקנה לו זה אלא בשביל שיעשה לו מה שהתנה ואילו היה רוצה חבירו לעשות לו ההוא מידי בחנם היה ניחא ליה טפי לאפוקי בידוע שרוצה בקיום התנאי והמעשה כההיא שאלה שנשאלה להרא"ש בתשובה שהאם רצתה בקיום המתנה לבנה וכן תנאי בני גד וכן גיטין וקידושין שהוא רוצה בקיום התנאי והמעשה דאז ליכא אסמכתא וגם באלו דוקא כו' פי' בין בגזים בין בלא גזים בעינן ג"כ בתולה בדעת עצמו כלומר שיהא לו מידי למיתלי ביה דהיינו בידו ואינו בידו לגמרי ולאפוקי בתולה בדעת אחרים כלומר כגון אם לא יבוא פלוני זה תוך שלשים יום אתן כך וכך ולא כדעת הרמב"ן הנ"ל ולאפוקי דבר שהוא בידו לגמרי דהיינו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא או שאין בידו כלומר אינו תולה בדעת אחרים אלא שאין בידו כלל כגון משחק בקוביא ודקדק לומר ולא בדעת אחרים ולאפוקי בדעת זה הבא לקנות יין שמיחשב כבידו ולא בידו וכמ"ש לעיל וגם נרמז במ"ש ובדבר שאין הקנס מדעתו וכמ"ש דהא מדמסיק וכתב ז"ל ולאפוקי תנאי שבגיטין וקידושין ור"ל דשם היה מדעתו ש"מ דכל שלא מדעתו אף שהתנאי תולה בשכנגדו דומיא דתנאי גיטין שאמר ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי ר' זוז אפ"ה הוי אסמכתא ודוק היטב והב"י פי' דברי הנ"י הנ"ל הללו במס"ז בע"א ודחאן בשתי ידים ולעד"נ דיפה כיון והקורא יראה ויבחר:

יז

אבל אם שוחקין באמנה כו' ז"ל הרא"ש פ' א"נ ובני אדם המשחקים בקוביא באמנה אע"ג דהאי אסמכתא קניא כדפרישית לעיל אין חייב לשלם דאסמכתא אפי' בקנין לא קניא אלא בב"ד חשוב כדפרישית לעיל ואע"ג דיש דברים דקנו בדברים בעלמא בלא קנין כגון נאמן עלי אביך כו' התם דין הוא שיועיל כיון דיש להם תביעה זע"ז והם קבלו עליהם הדין ול"ד להיכא שאין להם תביעה זע"ז אלא שמעתה חייב את עצמו עכ"ל לכאורה דבריו תמוהים דמתחיל וכתב אע"ג דהוי אסמכתא במשחק בקוביא קניא וסיים דאסמכתא אפי' בקנין ל"ק אלא בב"ד חשוב כו' הא כבר כ' דבמשחק בקוביא אסמכתא קניא ונראה דכוונתו הוא דאף דאמרו דהאי אסמכתא דמשחק בקוביא קניא כוונתם דקניא יותר משאר אסמכתות דבעינן בהו קנין בב"ד חשוב ובזה אף בלא קנין ב"ד חשוב קנו שיהו המעות על הדף בעינן דאז הדף קונה המעות המונחים עליו לאחד משניהן כפי תנאם והו"ל כקנין דעלמא בדבר שאינו אסמכתא דמהני ביה קנין גרידתא בלא בית דין אבל כשאינו מונח על הדף דאין כאן קנין כלל אף דגמרו בדעתן להקנות זה לזה מ"מ אין בידינו כח להפקיע מידו וז"ש אע"ג דהאי אסמכתא קניא אין חיוב לשלם וכ"ת א"כ למאי אמרו שאסמכתא זו קניא על זה מסיים וכתב דאסמכתא דעלמא אפי' בקנין כו' ור"ל ובזה עדיף האי אסמכתא דשחוק דא"צ קנין דבד"ח אבל בקנין דהנחת הדף עכ"פ בעינן ועד"ז נראה לפרש תשובת הרא"ש שכתב בכלל ע"ב דין א' על שמעון שהרויח מעות מראובן בשחוק ונתן לו משכון לפרעון ואח"כ האמין לו והחזיר לו המשכון שיפרע לו למחר והשיב שחייב ראובן לפרוע אע"פ שתחילתה היתה באסמכתא משום דקי"ל אסמכתא קניא ואין בה משום גזילה אלא שאין יכול להוציא בב"ד אם לא שיהיה הדבר בקנין וב"ד חשוב ושחוק שהוא אסמכתא נהי שאינו יכול להוציא בב"ד מ"מ אם פרע לו זכה ואין בו משום גזל וזה שנתן לו הסכין לפרוע זכה בו ואם החזיר לו הסכין ונדר לו ליתן המעות חייב ליתן לו דדמי הסכין חייב ליתן לו וכבר פקע חוב הראשון שהוא אסמכתא עכ"ל ודבריו צריכין ביאור במ"ש דקיי"ל אסמכתא קניא ואין בו משום גזל אלא שאינו יכול להוציא מנ"ל הא וכתב ב"י דנ"ל דה"ק דמ"ש דקיי"ל אסמכתא קניא קאי אדבר דדומה לאסמכתא ואין לו משום דין אסמכתא כמשחק בקוביא דכיון שאינו אסמכתא גמורה קניא מיהו כיון דדמי לאסמכתא אינו יכול להוציא בדיינים אם לא שהיה קנין בבד"ח כו' ע"ש ואין דבריו נראין דא"כ מנ"ל הא דכתב דקיי"ל אסמכתא קניא ואם סברא הוא מ"מ קשה מנ"ל ואמאי קאי ועוד דאם כן לא הו"ל להרא"ש לחזור ולכתוב אח"כ ז"ל ושחוק שהוא אסמכתא כו' כיון דמתחילה באסמכתא כי האי מדבר אלא הו"ל לסיים ולכתוב ומה"ט שחוק נמי כו' לכ"נ לע"ד דמ"ש דקיי"ל אסמכתא קניא קאי אמ"ש בפ"ד נדרים במסקנא וז"ל והילכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בבד"ח וס"ל דמ"ש והילכתא אסמכתא קניא ר"ל אסמכתא בק"ס או בכסף או שטר או חזקה והא דמסיים ואמר והוא דקני מיניה בב"ד חשוב ר"ל דלענין שיהא אסמכתא קונה די באיזה קנין הנ"ל שיהיה אלא משום דאף שקנהו מ"מ לא אלים קנין להוציאו מידו אם לא היה הקנין בבד"ח מש"ה קאמר והוא דקנו מיניה בבד"ח והא דאמר רמי בר חמא בפ' ז"ב דמשחקים בקוביא פסולים משום דאסמכתא ל"ק ורב ששת ל"פ עליה אלא במשחק בקוביא דס"ל דלאו אסמכתא היא הא באסמכתא גמורה מודה דמיקרי גזלן ופסול היינו אסמכתא בלא קנין כלל כההיא דמשחק בקוביא דבלא קנין היא והשתא א"ש דמסיק הרא"ש וכתב דהאי משחק בקוביא שהוא אסמכתא לענין זה דאינו יכול להוציא ה"ט דאע"ג דקיי"ל דגמר ומקנה אפי' בלא קנין מ"מ לא עדיף מאסמכתא דעלמא בקנין ומש"ה בעינן נמי שיהיו המעות מונחין על הדף או קנין בבד"ח נמצא דמוכח מדברי תשובה זו בהדיא הפי' שפירשתי בדברי הרא"ש בפסקים הנ"ל ודוק ועמ"ש הריב"ש בסי' של"ה טעם לתשובת הרא"ש הנ"ל:

יט

כתב הרמב"ם כו' עד וקנו מידו ע"ז כתב הב"י ז"ל כלומר דאי לא קנו מיניה אע"ג דאמר מעכשיו לאו כלום הוא וכן בדין דהאומר אם באתי (וכ"כ ברמב"ם אם באתי וכן העתיק לשונו בש"ע ורבי' כתב בשמו אם לא באתי ועהגד"מ לעיל בסמוך דיש נ"מ לדינא בין אלו הגירסות) מכאן ועד יום פלוני קנה בית זה מעכשיו במה קני אלא ודאי כשקנו מידו עכ"ל נראה דהאי וקנו מידו שכתב הרמב"ם ל"ד קאמר דבעי ק"ס אלא ה"ה אם נתן לו מתחילה כסף או החזיק בשדה אדעתא למקני לאחר שיקיים התנאי וס"ל דכשלא א"ל מעכשיו לא מהני ליה החזקה ונתינת כסף אבל מ"מ כי אמר מעכשיו הוה כאילו א"ל בפירוש קנה עתה זה קנין גמור אלא שאם לא תעשה כן תתבטל המתנה או המכירה ותחזור לבעליה דבזה ודאי ליכא אסמכתא ודין זה למדו הרמב"ם ממשנה וגמרא דפא"נ (ד' ס"ה) הלוהו על שדהו וא"ל אם אין אתה נותן מכאן ועד ג' שנים הרי היא שלי הרי היא שלו ובגמרא ד' ס"ו איתא ז"ל הדר אמר ר"נ אפי' בשעת מתן מעות לא קנה ולא כלום (כלומר אפי' התנה כן בשעת מתן מעות) איתיביה רבא לר"נ אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי הרי היא שלו א"ל אני אומר אסמכתא קניא ומניומי אמר אסמכתא לא קניא ולמניומי קשיא מתניתין אב"א מתניתין רבי יוסי היא דאמר אסמכתא קניא אב"א דא"ל קני מעכשיו עכ"ל ופירש רש"י וא"א כו' דלאו אסמכתא היא אלא קנין גמור הוא שע"מ מכר גמור החזיק בה מעכשיו כו' וזה קבל עליו שאם יחזיר לו מעותיו עד ג"ש יקבלם עכ"ל. הרי לפנינו שלא נזכר ק"ס בהך מילתא כלל לא במשנה ולא בגמרא ולא ברש"י ועוד אי בק"ס מיירי אם כן מאי הקשה המקשן וכי לא ידע דבכל ק"ס צריך שיאמר מעכשיו ואי משום דסבר דבמעכשיו לא נסתלקה האסמכתא אם כן מה השיב לו התרצן וא"ל שהמקשן ודאי סבר דמיירי בלא קנין והתרצן השיב לו דמיירי בקנין א"כ העיקר חסר מן הספר ועוד כיון דסברא הוא וכמ"ש ב"י דכן בדין כו' איך לא שת המקשן לבו לדבר שהוא סברא אלא מחוורתא כדכתיבנא והשתא א"ש דהמקשן פי' המשנה כשנתן לו הכסף או החזיקו מתחילה באם וע"ת ובלא מעכשיו ועיין בב"י שכתב כאן דכשהחזיק בשדה אצ"ל מעכשיו שהוא עדיף מקנו מידו לפי שחזקה היא בגוף הקרקע ע"ש וכבר הארכתי בדחיית דבריו בדרישה לפני זה בסי"ד ע"ש ודוק: כל האומר מעכשיו כו' כתבו הגה"מ ז"ל ור"מ פסק כן הלכה למעשה שאדם נאמן לישבע על המשכון שנחלט בידו ושא"ל הלוה קני מעכשיו וזכה במשכון הואיל והמלוה עשה לו טובה ואסמכתא זו קניא במעכשיו בלא בד"ח עכ"ל וכתב עליו ב"י וכן משמע בהזהב הנותן ערבון לחבירו עכ"ל ולא הבנתי דבריו דאדרבה משם משמע להפך דהא אמר ר' יודא לא יתן ולא נזכר שם דבמעכשיו מהני ונראה דר"ל כיון דלא פליג ר' יודא אלא באתן לך אבל במחול לך מודה וכדמשמעות לשון ר"י וכדס"ל לרמב"ם כמ"ש לעיל ממילא נשמע שכל האומר מעכשיו קנה אפילו לרבי יודא שהרי מקנה לו עתה ואין כאן אתן לך ואפשר דאפי' רש"י דפליג וס"ל דבמחול נמי קאמר ר' יודא דאסמכתא הוא ול"ק מודה דכי אמר מעכשיו פשיטא דקנה וכתב עוד ז"ל וצ"ל דהיינו דוקא כשא"ל מעכשיו בשעה שמשכונו בידו וכדיהיב ר"י טעמא שתחילת המשכנתא היתה ע"י מקח וממכר ומ"מ הרא"ש בתשובה נראה דפליג אהא דמהר"ם וכמש"ר בשמו בסי' ע"ג סעיף כ"ו ע"ש ואביאהו גם כן לקמן. כתב ב"י ז"ל מ"מ משמע דס"ל לבעלי שיטות הללו דמתניתין דהלוהו על שדהו כולי כשהחזיקו בה היא ואפ"ה בעינן דלומר מעכשיו כו' וכ"נ מדברי רש"י כו' וכבר כתבתי שאין דעת הרמב"ם כן אלא ס"ל דבהחזיק בה המלוה אצ"ל מעכשיו כו' ע"ש שהאריך ודבריו מגומגמים ודחוקים ולא ידעתי מאי קאמר דודאי מתניתין דהלוהו על שדהו אחר שאמר תלמודא דבאומר מעכשיו מיירי [לא מיירי] בהחזיקו השדה דאמירת מעכשיו היינו שמקנה לו עתה ע"י כסף שהלוה אלא שמתנה תנאי שאם לא יהיה כן יתבטל המכר והכי דייק לשון רש"י הנ"ל להמדקדק בו אבל לא שהחזיק בחזקה והתפיסו בשדה ממש (זולת ר"ת לחוד מוקי לה בהתפסה) שהרי לא נזכר לא במשנה ולא בגמרא דמיירי בהחזיק בה ודעת רמב"ם כדעת רש"י ואיני רואה כאן חילוקי דעות כלל. ומ"ש הב"י עוד שם ז"ל ודעת הרשב"א בתשובה שלא כהרמב"ם לענין מ"ש דאם קנה באחד מן הדרכים כו' וא"כ נצטרך לומר כו' ר"ל דאל"כ קשה מנ"ל לרשב"א דבמעכשיו בלא החזיקו מהני כיון דמתניתין דהלוהו משמע דמיירי בהחזיקו ובמעכשיו שמא תרתי בעינן ומיהו כל זה לשיטתו שפי' דטעמא דהרמב"ם ברישא הוא כיון שהחזיק קודם התנאי אבל לפי מאי דפירשתי בסי"ד שר"ל שהקנהו עתה בקנין גמור אלא שהתנה תנאי בהא ודאי ליכא מאן דפליג עליו ודוק. ומ"ש עוד שם ואיכא למידק כו' עמ"ש ע"ז בסי"ד בדרישה בישוב הדברים דלק"מ. גם מ"ש שם והתוס' ביבמות עלה צ"ג כתבו דבקנין חליפין וחזקה צריך מעכשיו כו' עד והרמב"ם ס"ל כוותייהו בקנין ולא בחזקה אני אומר דז"א דהתוספות לא כ"כ אלא בחזקה דעושה עתה כדי לקנות לאחר זמן דומיא דחליפין משא"כ חזקה דאיירי בה הרמב"ם דר"ל דמחזיקו ברשותו מיד ע"ת שיקיים אח"כ וכמ"ש ס"ס קצ"ה. ומ"ש עוד שם עד סוף העמוד הכל לפי שיטתו ולדעתינו אין צורך בו כמ"ש בדרישה ריש סי"ד. ודע שדעת בעה"ת כדעת הרמב"ם דבמעכשיו ליכא שום אסמכתא שכתב בשער ס"ג דמשליש שטרו וא"ל אם לא פרעתי מכאן ועד יום פלוני תן לו שטרו אפילו עבר היום ולא פרעו אין להשליש ליתן השטר ביד המלוה אא"כ נעשה השליש בל' מעכשיו כלומר שאמר לשליש מעכשיו ולאותו זמן פלוני שלא אפרענו יגבה חוב זה כולו מעכשיו עכ"ל וב"י הביא ל' בב"ת הנ"ל וכתב עליו ב"י ז"ל ואע"ג דלא הזכיר קניין ע"כ בקנין הוא דאי לא"ה במאי קנה ע"כ וצ"ע דהא משנה וגמרא ערוכה היא בפ' ד' נדרים דף כ"ז שם הביאו המשנה מי שפרע מקצת חובו והשליש השטר כו' קיי"ל כרב יודא דאמר לא יתן וכדמסיק שם בגמרא ז"ל והלכתא אסמכתא קניא והוא דקנו מיניה בבד"ח וכ"ר בסימן נ"ה דכ"ע מודו בזה דבעינן עכ"פ קנין בבד"ח ועמ"ש הרא"ש וכתבו רבינו בסמוך בסכ"ב ז"ל ושנים שהתנו וכו' או יאמר לו אם אחזור בי תזכה בכך וכך ממון בגוף חפץ זה דמהני בלא קנין וכתבתי שם דהו"ל כאילו נתן לו מנה וא"ל אם (לא) אקיים לך תנאי זה תחזור לו המנה דמהני ע"ש בפרישה ודוק וגם אצ"ל שיחזור ויגבה בו דהוה משמע דכבר גבו בו וזה ודאי אינו דא"כ הוה בעינן כתיבה ומסירה מחדש וכמ"ש שם הרא"ש לעיל וזה ברור בעיני. עיין בב"י שהביא דברי תלמידי רשב"א שכתבו ואי איכא מעכשיו ודאי אפילו ל"ק מידו ובלא בד"ח מהני וטעמא דמילתא דל"מ קנין ובד"ח אלא במתפיס זכוותא וכתב הרמב"ן משום דמתפיס כו' וכתב ב"י עליה וז"ל גם הטעם שכתב הרמב"ן צ"ע ליישבו שהם שאלו טעם למה בד"ח ל"מ אא"כ התפיס זכיותיו ואיהו יהיב טעמא כו' וע"ש ואני אומר שדברים אלו ודאי לא יצאו מפי הרב ז"ל שנראה שהבין שמ"ש דלא קנה קנין ובד"ח אלא במתפיס פי' אא"כ התפיס ופשוט דליתא אלא ר"ל בד"ח וקנין ל"מ אלא בהך שהתפיס זכיותיו ע"פ ב"ד אבל שאר משליש שטרו דמדעתו אפילו קנו מיניה ל"מ כיון דלאו אסמכתא דב"ד הוא. כתב עוד ב"י בעמוד זה ז"ל נמצא שפי' דברי הרי"ף להרשב"א כך הוא דהאי דינא שצריך בד"ח ולא סגי במעכשיו ליתא אלא במתפיס לחודיה שהוא דבר התלוי בב"ד אבל באסמכתא דנפשיה ל"מ בד"ח ומיהו במעכשיו לחודיה שלא בבד"ח מהני וכ"נ שהוא דעת הר"ן עכ"ל ודברים אלו סתומים מאד חדא דלאו רישא סיפא שהתחיל בהאי דינא שצריך בד"ח כו' משמע שבא לומר דבאסמכתא דנפשיה א"צ בד"ח ומיהו ודאי מהני וסיים אבל באסמכתא דנפשיה לא מהני וע"ק דכאן החליט דבריו דבאסמכתא דב"ד ל"מ מעכשיו ולעיל בתחילת דבריו נסתפק בזה בדברי הרשב"א ע"ש וע"ק מ"ש וכ"נ דעת הר"ן משמע דבא לומר דדעת ר"ן כדעת רשב"א דבמעכשיו לא סגי באסמכתא דב"ד ושם באותו עמוד לפני זה הביא הר"ן שכתב בהדיא ז"ל נמצא פסקן של דברים כו' עד ובמתפיס זכוותיה אי קנו מיניה בבד"ח מהני ומעכשיו לחוד נמי מהני ביה כו' וצ"ע: ואם קנו מידו בבד"ח קנה והוא שיתפיס כו' עיקר דהאי דינא בגמרא בפ' ד' נדרים דף כ"ו ז"ל ההוא גברא דאתפיס זכוותיה בבי דינא ואמר אי לא אתינא עד ל' יום ליבטלן הני זכוות' כו' איתניס ולא אתא א"ר הונא בטלין זכוותיה א"ל רבא אנוס הוא כו' עד והתנן מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר אם אין אני נותן לו מכאן עד ל' יום תן לו שטרו הגיע הזמן ולא נתן רבי יוסי אומר יתן רבי יודא אומר לא יתן ואר"נ אין הלכה כרבי יוסי שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה והלכתא אסמכתא לא קניא והיא דלא אניס והוא דקנו מיניה בבד"ח ע"כ. הרי"ף פרק ג"פ הביא כל זה וסיים ז"ל וקאמר גאון דהאי דינא ליתא אלא במתפיס וכוותיה בלחוד ומסתבר כוותיה עכ"ל וכתב עליו הרא"ש ז"ל והתוס' פסקו דאפילו בלא אתפיס זכוותיה אסמכתא קניא בבד"ח והכי נהיגי עלמא עכ"ל נראה מל' שהוא הבין דמ"ש הגאון דהאי דינא ליתיה אלא במתפיס זכוותא פי' דהא דמסקינן אסמכתא קניא בבד"ח ל"מ כ"א כשג"כ התפיס זכוותא ומש"ה כ' עליו דהתוספות פסקו דאפילו בלא התפסה נמי קנה וכן הבינו רבינו כמבואר בדבריו לעיל סימן נ"ד ע"ש וא"כ הרמב"ם דאזיל בשיטתיה דהרי"ף נמי ה"ק דבד"ח ל"מ אא"כ התפיס זכוותא ולפי פי' זה צ"ל דס"ל לרי"ף ורמב"ם דסתם קנין לא הוה כאילו אמר מעכשיו דמי דאי כא"ל מעכשיו דמי קשיא דבריו אהדדי דמתחילה כתב דמהני מעכשיו בקנין סתם ולא מצריך קנין בב"ד חשוב ואח"כ כתב או קנין בבד"ח וכן קשיא הגמרא דפ' א"נ ודפ' ד' נדרים הנ"ל אהדדי אלא לאו ש"מ דס"ל לרי"ף ורמב"ם דכל היכא דאמר בל' דאי (ודוקא בל' דאי וכמ"ש בסמוך) אע"פ שקנו מיניה לא אמרינן סתם קנין כא"ל מעכשיו דמי ומש"ה אי א"ל בפירוש קנה מעכשיו קני אפילו בלי שום קנין בבד"ח כדאמרינן בא"נ דלא צריך התפסה וקנין בבד"ח וכההיא דנדרים ולא שני להו לרי"ף ורמב"ם בין אסמכתא המוזכרת בנדרים לאסמכתא המוזכרת בא"נ אלא כל דין האסמכתות שוות וכ"כ ב"י בחד שיטה וכתב עוד ז"ל והשתא א"ש דבתר דאמר בנדרים שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה חזר ואמר והלכתא אסמכתא קניא והוא דקנו מיניה בבד"ח והוה סגי ליה לומר בתר מאי דשני שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה והכי הלכתא והוא כו' אלא משום דאי הוה אמר הכי הוה משמע דדוקא בהתפסת שטר הוא דמהני קנין בבד"ח דל' ליבטלן זכוותי לא שייך אלא בשטרות אבל לא בהתפסת ערבון כיון דלא הוי כאומר מעכשיו מ"ה אמר והלכתא אסמכתא קניא לכלול כל מיני אסמכתות דמהני בהו קנין בבד"ח ולפ"ז הרמב"ם שכתב התפיס שטרו לישנא דגמרא נקט וה"ה התפיס ערבון עכ"ל וא"ת לפי מ"ש דלרי"ף ורמב"ם סתם קנין לאו כאומר מעכשיו דמי תקשה עלייהו ההוא דנדרים פרק השותפים דאמר התם רב אשי ועוד סודרא קני ע"מ להקנות הוא וקני מהשתא כו' ש"מ דסתם קנין כא"ל מעכשיו דמי י"ל דס"ל כמ"ש הר"ן דאע"ג דמי שהקנה לחבירו סתם לא בעי דליפרש מעכשיו מיהו כי אתני בל' אם כההיא דא"נ וכההיא דפ' ד' דנדרים לא משמע דליקני מעכשיו אלא אי אמר קני ואי לאו צריך בד"ח והתפסה (ונ"י בשם הרשב"א חילק עוד בע"א ז"ל הלוהו על שדהו וכו' ואסמכתא דנדרים היא אסמכתא דב"ד ולא מנפשיה ומדעתיה קא מתני אבל הכא דמדעתיה ומנפשיה קא מתני אפילו שלא בבד"ח קניא עכ"ל) וכ"כ המ"מ פי"א מה"מ שדעת הרמב"ם דסתם קנין לא הוה כמעכשיו ע"ש אבל בכ"מ כתב שם עליו דאין דעת הרמב"ם כן ושגם הוא ס"ל דאין קנין בלא מעכשיו (ומה שצריכין בד"ח הוא כמ"ש המ"מ בעצמו שם בדין י"ג שקצת המפרשים כתבו שא"צ בד"ח כ"א במתפיס זכוותיה בב"ד שהוא מוכרח לעשות (כבר) [בע"כ] ולא מרצון נפשו הוא עושה) וכ"כ ב"י בס"ב ע"ש אלא שקיצר ובכ"מ האריך לבאר דבריו יותר וע"ש. זו שיטת רי"ף ורמב"ם כמו שהבינה הרא"ש והוא עיקר וע"ע לקמן סעיף כ"א אבל להרא"ש והתוס' שיטה אחרת עיין בהרא"ש בפסקיו פרק א"נ וכדברי הרא"ש כתבו התוס' והמרדכי ג"כ שם ובפ' ד' נדרים כתב ז"ל והלכתא אסמכתא קניא פי' כל האסמכתות כמו והלכתא בכפות דלא מיירי תחילה בכפות ה"נ לא קאי דוקא אאסמכתא דאיירי בה (דהיינו במתפיס זכוותיה מאינך טעמא שאכתוב בסמוך) ולא קניא אסמכתא אפילו בקנין ומעכשיו אלא בבד"ח דהא כל קנין הוי מעכשיו דאי לא קני מעכשיו לא הוי קנין כדאמרינן לקמן בפ' השותפין לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן הדרא סודרא למריה אלמא ק"ס ל"מ אי לא קני מעכשיו ואפ"ה בעינן בד"ח הלא"ה לא קני ובד"ח היה אומר רבינו מאיר היינו הני דגמירי דיני דאסמכתא וידעי דלא קניא אלא מכח הפקר ב"ד עכ"ל מבואר מדבריו דפליג ארי"ף ורמב"ם בתרתי חדא דלדידהו בכל אסמכתא כי א"ל קנה מעכשיו מהני ולהרא"ש וסייעתיה אפילו א"ל קנה מעכשיו ל"ק אלא דוקא היכא דליכא אסמכתא גמורה כההיא דהלוהו על שדהו דתחילתו כעין מקח וממכר הוא אבל בשאר אסמכתות ל"ק באמירת מעכשיו השני דלהרי"ף ורמב"ם בד"ח לחוד ל"מ אא"כ התפיסו לפי מה שפירשו הרא"ש וכנ"ל ולרא"ש וסייעתיה אפילו בלא התפיסו נמי מהני וס"ל דלפי מאי דמסקינן דאסמכתא קניא בבד"ח לא מצריכינן לשינויא דלעיל דבטלן זכוותי דכי נמי לא אתפיס נמי קנה כיון דקנה מיניה בבד"ח וא"כ יש לתמוה על רבינו שכתב על דברי הרמב"ם וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל כו' דלא יתכן כלל לשום גי' מהגי' שבספרי רבינו דלספרים דגרסי וכ"כ א"א הרא"ש שאם קנו מיניה בבד"ח או מעכשיו קשה דמל' וכן משמע דגם לרא"ש קנין מעכשיו וקנין בד"ח שווין בכל האסמכתות דהא או הא קני כדעת הרמב"ם וזה אינו דלרא"ש מעכשיו לחוד ל"ק כ"א בהלוהו על שדהו ולספרים דגרסי קנה מיניה בבד"ח במעכשיו קשה דמל' במעכשיו משמע דלהרא"ש בין בד"ח בלא מעכשיו בין מעכשיו בלא בד"ח ל"מ אלא דוקא שניהם יחד וא"כ מאי וכן הא להרמב"ם כ"א לחוד קניא וא"ל כמ"ש עליו הב"י ע"ש שכ' שרבינו הבין להרמב"ם איך דס"ל דבעינן מעכשיו ובד"ח דא"כ קשיא על רבינו מה שהקשה שם עליו הב"י ע"ש גם ק' כיון שהרמב"ם מצריך התפסה בב"ד והרא"ש אינו מצריך לא הו"ל לרבינו לכתוב וכ"כ א"א וצריכין לומר כדי ליישב דודאי גי' במעכשיו עיקר וכן הוא בס"ו ואין כוונת רבינו לומר דבעינן להרא"ש בד"ח וגם מעכשיו דא"כ היה כותב אא"כ קנו מיניה בבד"ח ומעכשיו דבמעכשיו משמע דר"ל שהוא כמעכשיו מסתמא (ולאפוקי אם התנה בפירוש ואמר שלא יקנה אלא לאחר ל' יום) וה"ט דס"ל דסתם קנין הוה כמעכשיו וה"ק וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל כלומר כשם שהרמב"ם ס"ל דההיא דאמרינן בנדרים והוא דקנו מיניה כו' מיירי בכל אסמכתא ובדלא אמר קנה מעכשיו ואפ"ה קני כך ס"ל לרא"ש אלא שלהרא"ש הוה טעמא משום דכל קנין כאומר מעכשיו דמי ומש"ה לא צריכינן התפסה ולרמב"ם סתם קנין לאו כמעכשיו ולהכי בד"ח ל"מ כ"א ע"י התפסה. ור"ן בפ' ד' נדרים כתב ז"ל כיון דבב"ד עסקינן אשמועינן דינא אחרינא דכל היכא דהוה בד"ח לא צריך מעכשיו דאנן סהדי דלא מחיך בב"ד וכמ"ד בפירוש מעכשיו דמי עכ"ל והוא דעה שלישית דנראה מלשונו דאף אם נאמר דסתם קנין לא הוי כמעכשיו מ"מ בקנין בבד"ח לא בעי התפסה ונחשב כאילו אמר מעכשיו ודוק. ואחר שכתבתי זאת שמעתי דיש מהנדסין אהא דכתיבנא וס"ל דלהרא"ש ותוס' אפילו קנו מיניה בבד"ח לא מהני אא"כ א"ל ג"כ בהדיא קנה מעכשיו או היכא שמקנין סתם ואז אמרינן מסתמא ודאי דעתם הוא שיקנה מיד דמהיכי תיתי לומר שדעתו היה לקנות לאחר זמן אבל אם תלה קניינו בתנאי בכה"ג לא אמרי' שקונה למפרע מעכשיו אם לא שפירש בשעת קנין ואמר מעכשיו ומפרשי הא דכ"ר במעכשיו ר"ל בד"ח וגם מעכשיו ומ"ש וכ"כ א"א הרא"ש כו' לא כתב אלא לאפוקי מאינך מפרשים דס"ל דהא דמסקינן בנדרים והוא דקנו מיניה בבד"ח אההיא אסמכתא לחוד אמרו כן אבל בשאר אסמכתות לא ומטעם שאכתוב בסמוך וקמ"ל רבינו דהרמב"ם והרא"ש תרווייהו ס"ל דבכל אסמכתות אמרו כן ולגי' או מעכשיו ה"ק בבד"ח ומעכשיו או מעכשיו לחוד היכא דלא הוי אסמכתא גמורה כההיא דא"נ ומטעם שכתבתי לעיל בשם הרא"ש א"נ מ"ש וכ"כ הרא"ש ר"ל דתרוייהו ס"ל דבקנין בד"ח ומעכשיו סגי ולא בעינן שיאמר נמי ליבטלן זכוותאי כמ"ש המרדכי בשם ר"י וגם רבינו כ"כ בסימן נ"ד בשם הרמ"ה ומוכח שם מדבריו דס"ל דהרי"ף והרמב"ם לא ס"ל בהא כהרמ"ה וכמ"ש שם ורוצים להסתייע ממש"ר בסמוך ובסימן ע"ג סי"ז ואסמכתא ל"ק אלא באומר מעכשיו ובבד"ח כו' משמע דבעינן שיאמר בהדיא קנה מעכשיו וכן בסימן קי"ג כתב ואם אמר לו מעכשיו כו' וכן בסימן קל"א סי"ד כתב אבל קנו מיניה מעכשיו כו' גם בר"ס ר"ו כ"ר האומר לחבירו כשאמכור אמכרנה לך מעכשיו וקנו מידו וקנו מידו הוא ק"ס ואפ"ה מצריך מעכשיו ועוד רוצים להסתייע ממ"ש התוס' בפ' ד' נדרים דף כ"ז בשמעתין ז"ל והלכתא אסמכתא קניא כו' לכאורה דלא אמר מעכשיו דאילו אמר מעכשיו מועיל שפיר בלא קנין בד"ח כדמוכח בא"נ מיהו אר"י דע"כ הכא מיירי דאמר מעכשיו מדאמר דקנו מיניה וסתם קנין בסודר וק"ס בלא מעכשיו אינו מועיל כלום כדאמר לקמן פ' השותפין הא הדרא סודרא למריה פי' אם אמר לאחר ל' א"כ אין הקנין עד לאחר ל' יום וכבר הדרא סודרא למריה וא"כ ע"כ מיירי הכא דאמר מעכשיו ואפ"ה קאמר והוא דקנו מיניה בבד"ח והא דמשמע בא"נ דמעכשיו מועיל בלא בד"ח י"ל דאסמכתא דהתם שאני כו' עכ"ל הרי לך דמסיק ר"י וכתב דע"כ הכא מיירי דאמר מעכשיו משמע דבעי' אמירת מעכשיו עם קניית בד"ח ע"כ דברי החולקים. ואין בדבריהן ממש וממקום שבאו שם מקום סתירת דבריהן דהא באו למילף דאין קנין בלא מעכשיו מההיא דהשותפין ושם מוכח להדיא דסתם קנין כאילו אמר מעכשיו דמי דז"ל הגמרא סוף השותפין דף מ"ח ההוא גברא דהו"ל ברא דהוה שמיט (פי' רש"י שמיט שהיה גוזל) כיפי דכתנא אסרינהו לנכסיה עליה אבל אמר שיקנהו בנו לענין זה דכי הוה בר בריה צורבא מדרבנן ליקנייה ואמר ר"נ דקני בר בריה כי יהיה צורבא דרבנן ורב אשי אמר דל"ק דאימת יקנהו לכי יהיה בר בריה צורבא מרבנן לכי הוה הדר סודרא למריה עכ"ל בקיצור וק' ממ"נ האי עובדא דפליגי עלה ר"א ור"נ איך הוא אי דאמר בהדיא לכי הוה צורבא מרבנן מעכשיו יקנה מ"ט דר"א דאמר ל"ק ואי דאמר בהדיא שלא יקנה מעכשיו אלא לכי הוה צורבא מרבנן מ"ט דר"נ דאמר קני הא איהו גופיה אמר בפרק הכותב דמשוך פרה זו ולא תקנה עד לאחר ל' יום דל"ק אלא בעומדת באגם אלא ע"כ ההוא עובדא באמר סתם לכי הוה צורבא מדרבנן קני ובהא קמיפלגי דר"נ ס"ל ה"ז כק"ס וכשם שבקנין קיי"ל דסתם קנין כא"ל מעכשיו דמי וקני אפילו א"ל בל' דאי אע"פ שבשעת קיום התנאי כבר הדרא סודרא למריה והיינו מטעם דמסתמא דעתו שאם יקיים התנאי יקנה מעכשיו ה"ה ה"נ קני מה"ט דכיון דחזינן דדעתו ורצונו שכשיהיה בן בנו צורבא מרבנן יקנה בודאי דעתו שיקנה באופן המועיל וכאילו אמר לכי הוה [כו'] יקנה מעכשיו ור"א דחי ליה דל"ד לסתם ק"ס דהתם ודאי דעתו שיקנה מעכשיו לכשיקיים התנאי דהא לקיום התנאי לא קבע הזמן ורצונו שיקיימנו מיד וקנהו אבל הכא ל"ד אלא לאומר משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר שלשים יום ומטעם שכתב הר"ן ז"ל שם ז"ל דמסתמא כיון שלא הקנהו אלא להקנות לבנו ודאי לא היה דעתו שיקנה עד אותה שעה דמאי ליעבד בהו בינתיים וההיא שעה הדרא למריה ע"כ הרי לך דע"כ לא פליג ר"א אלא משום דמדמה ליה למשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר שלשים יום אבל בשאר ק"ס מסתמא דעתו למקני מהשתא אפילו אמר בלשון דאי ואף שי"ל דהתם לא מיחשב אסמכתא גמורה דדעתו היה להקנותו ולהכי לא בעינן שיאמר בפי' אבל היכא דאמר בל' דאי לעולם צריך שיאמר בפי' קני מעכשיו אכתי ק' מנ"ל לתוס' ורא"ש פרק ד' נדרים להביא ראיה מהך עובדא וללמוד דכל קנין צריך שיאמר בפי' מעכשיו כיון דמהך עובדא מוכח דמסתמא כאומר מעכשיו דמי גם הך דהכא אע"ג דלא אמר דאי ולא הוה אסמכתא ממש מ"מ גם הוא לא רצה שיקנה אלא אי הוה צורבא מדרבנן והנה מוכח מכל זה דסתם קנין כמעכשיו ועוד שהרי כתב הרשב"א בתשובה הביאה ב"י לעיל סימן נ"ה ובסימן זה בסי"ט בד"ה ובתשובה אחרת כתב ז"ל כל שחייב עצמו במעכשיו אין כאן אסמכתא אפילו לא א"ל בפי' במעכשיו כל שקנו מידו הרי הוא כמעכשיו וכ"כ ר"ת עכ"ל לעניינינו הרי לך שכתב בהדיא דלא בעינן שיאמר מעכשיו אפילו באסמכתא דהא ע"ז קאי דכתב אין כאן אסמכתא ואף שבעיקר השמועה יש להרשב"א שיטה אחרת דשני ליה בין ההיא דנדרים דהוה אסמכתא בב"ד לשאר אסמכתות מ"מ בהא ודאי לא פליג עם הרא"ש ותוס' אחר שאין אנו מוצאים בהדיא דפליגי ועוד דבשם ר"ת כ"כ ור"ת בשיטת תוס' והרא"ש אזיל וכ"כ הרמב"ן בתשובה וכן מוכח מדברי הר"ן דפ' ד' נדרים ודפ' השותפין דכתב דק"ס כמעכשיו דמי בכ"ף הדמיון ע"ש וכן מוכח מל' המ"מ ומפסקי מהרא"י סימן קע"ג ועוד דאם כדבריהם לא הוה משתמט הגמרא וכל הפוסקים מלהזכיר האי דינא דבאסמכתא אפילו קנו מיניה בבד"ח ל"מ אא"כ אמר מעכשיו שהוא עיקרא דדינא ואדרבה ל' כל הפוסקים משמע דקנין בד"ח מהני בלא אמירת מעכשיו וגם כתבו כמה פעמים כל ק"ס כאומר מעכשיו דמי והרי ל' כאומר משמע דלא אמר כן בפירוש וגם מל' כל משמע אפילו באסמכתא גם בקיצור פסקי הרא"ש בב"ב ובנדרים לא הזכיר אמירת מעכשיו אלא קנין בד"ח לחוד גם רי"ו בני"ו ח"ך כ"כ וגם הריב"ש בסימן של"ה כ"כ הרי נראה להדיא דס"ל דבסתם הוה ק"ס במעכשיו אם לא בתנאי שאמר על זמן וע"ק לדידהו למה כ"ר בסימן קצ"ה דאם אמר לא תקנה אלא לאחר שלשים יום צריך שיאמר מעכשיו הול"ל דקנין על תנאי צ"ל מעכשיו וע"ק דלעיל סימן נ"ה שהוא המקום הראשון שהזכיר רבינו דיני אסמכתא לא הזכיר רבינו אלא קנין בד"ח לחוד גם בע"א סימן נ' כתב ז"ל הרוצה להתחייב נפשו באסמכתא יקנה בב"ד חשוב ולא הזכיר מעכשיו. לכ"נ פשוט דלדעת הרא"ש ותוס' סתם קנין אפילו אמר בל' דאי כאומר מעכשיו דמי והתוס' דנדרים דמסיק ר"י וקאמר דמיירי דאמר מעכשיו לא בא ר"י אלא לאפוקי ממאי דס"ד דאם אמר מעכשיו א"צ בד"ח ודשם איירי בדלא אמר ע"ז מסיק דז"א דאף אם אמר בהדיא מעכשיו בעינן בד"ח דהא סתם קנין הוא כמעכשיו והרי הוא כאמר בהדיא מעכשיו ואפ"ה מצריכינן שם בד"ח ומ"מ אין לי להביא ראיה מדהתחילו התוס' מתחילה וכתבו ז"ל לכאורה דאמר בלא מעכשיו דמשמע דוקא באמר בהדיא דלא יתחיל מעכשיו הא סתם הוא כאמר מעכשיו מכח קנין דז"א דא"כ סתרי דיוק דבריהם אהדדי דהא מיד אח"ז כתבו דאילו אמר מעכשיו משמע דצריכין שיאמר אלא אין מזה סיוע ולא קושיא דמתחילה לא ס"ד דתוס' דסתם קנין ירמוז אמעכשיו או לא ומש"ה כתבו דלכאורה מ"ש דבעינן בד"ח מיירי בדלא א"ל בפירוש מעכשיו דאילו אמר כו' וק"ל. ומה שהביאו ראיה ממש"ר בסמוך סכ"ג בתשובת הרא"ש באומר מעכשיו אין ראיה כלל וכמ"ש ביאורו שם במקומו בפרישה ע"ש. ובזה נתיישב נמי דל"ת ממש"ר בסימן ע"ג סי"ד תשובת הרא"ש דכתוב בה ואינו נגבה אלא בקנין ומעכשיו ובב"ד דאותה תשובה היא התשובה עצמה שכ"ר כאן בסכ"ג. ומ"ש בסי' רי"ו שדה זו לכשאמכרנה אמכרנה לך מעכשיו במנה וקנו מידו כו' אע"פ דסתם קנין כאומר מעכשיו הוא שאני התם שהרי אומר לכשאמכרנה אמכרנה כו' שמגלה דעתו שאינו רוצה שיקנה אותה עתה כלל גם הוה כקנין דברים ועמ"ש שם ר"ס ר"ו. ומ"ש לעיל בסימן קצ"ה אבל אם א"ל הקונה קנה סודר זה ותקנה חפצך לי אחר ל' יום לא קנה היינו כעובדא דפרק השותפין דפסק ביה דל"ק מטעם שלא היה שם אמירת מעכשיו הא אם היה אומר מעכשיו היה קונה ורבינו שכתב שם אבל אם א"ל קני ע"מ שתקנה מעכשיו כו' ולא הזכיר קנין בד"ח היינו משום דלקנות לאחר ל' יום א"צ בד"ח דהא לאו אסמכתא הוא ואף אם קנה בב"ד חשוב ל"מ שיקנהו מיד דכיון שגילה דעתו שלא יקנה אלא עד לאחר שלשים יום לא שייך הפקירו ב"ד ממונו בע"כ להכי ל"מ ליה קנין בבד"ח כלל וסגי באמירת מעכשיו אלא דבעינן שיאמר ג"כ ע"מ מטעם שכתבתי לעיל דכיון דאנן סהדי דגמר להקנותו לו לא מיחשב אסמכתא. ומש"ר בסי' קי"ג ז"ל ואפילו א"ל מעכשיו א"צ לפרש דלא כאסמכתא דמשמע דצ"ל בפירוש מעכשיו לק"מ דהא תשובתו בצידו דכתב לפני ז"ל וכי מקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי צריך לכתוב דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי מפני שעיקר השיעבוד על הקרקעות ושיעבוד מטלטלי אגב קרקע דומה לשיעבוד הערב שהוא כאסמכתא שאם לא יפרע הלוה יפרע הערב אף כאן אם לא ימצא קרקע שיפרע מן המטלטלין המשועבדים ע"כ צריך לפרש שדעתו סומכת על המטלטלין כמו על המקרקעי ואם א"ל מעכשיו כו' הרי לפנינו דהא דצריך לפרש דלא כאסמכתא משום דמסתמא אף שדעתו לפרוע וקנו מידו ע"ז בשיעבוד כל נכסיו מטלטלי אגב מקרקעי מ"מ בהיות שאומדן דעתינו הוא שדעת הלוה הוא שסגי ליה בשיעבוד הקרקעות ושלא יבוא לידי גביית מטלטלין חשו שמא לא גמר להקנות המטלטלין עד שיפרש בהדיא וכיון שחשו שלא יקנה מטלטלי בקנין גמור כלל כ"ש שיש בחשוב שלא יקנה מסתמא מעכשיו מה"ט שמעלה על דעתו שלא יבוא לידי גביית מטלטלין ושסגי ליה בקנין שיעבוד הקרקעות ומש"ה אף שקונה סתם ומשעבד מטלטלי אגב מקרקעי הצריכו שיפרש ג"כ לאמר בפירוש מעכשיו ותדע שהרי לא הצריכו ג"כ להיות אותו קנין בב"ד והוא מטעם שכתבתי שהלוה הלזה דעתו לפרוע אלא שטועה בדעתו לומר שא"צ קנין גמור על המטלטלין ומש"ה כשהצריכו לפרש בהדיא דלא כאסמכתא או לומר מעכשיו גם על המטלטלין לא צריכי בד"ח להפקיע ממון ומה"ט מהני גם שם כתיבה דלא כאסמכתא אף שכתב רבינו בשם הרא"ש בסימן ע"ג דלא מעלה ולא מוריד אלא היינו הטעם משום דלא הוי אסמכתא גמורה כמ"ש ג"כ שם ומה שסיים רבינו וכתב ז"ל שכל קנין מעכשיו קונה אפילו באסמכתא ובבד"ח הלא פירשנו שם [בשם] בע"ה וגם הב"י מוכיח שם שכל קנין סתם שהוא כמעכשיו קונה בעלמא באסמכתא גמורה במקום שנצטרך להפקיע ממון בקנין סתם בבד"ח מש"ה הקילו כאן דלא הוי אסמכתא גמורה להיות די באמרו מעכשיו לחוד אבל אין כוונתו שצ"ל בפירוש מעכשיו תדע שהרי באמרו דלא כאסמכתא לא הצריכוהו לומר מעכשיו. ומש"ר בסימן קל"א סי"ג ז"ל כתב הרמב"ם ערב ששיעבד עצמו ע"ת אע"פ שקנו מידו לא משתעבד שזו היא אסמכתא כו' עד אבל אם קנו מיניה מעכשיו שיתחייב לו בממון זה אם יתקיים התנאי הכל לפי תנאו שכל קנין מעכשיו אין בו משום אסמכתא עכ"ל ומשמע מדבריו שס"ל דסתם קנין אינו כאומר בפירוש מעכשיו לק"מ דהא ע"כ צ"ל טעם למה לא מצריך שם קנין בד"ח וצ"ל שכ"כ שם רבינו לסברת הרמב"ם דמתחיל בי' בדין זה ומסברת הרמב"ם ממילא נלמד לסברתו דנפשו דבעינן גם בד"ח ומפני שאין שם גוף דיני אסמכתא קיצר שם וסמך אמ"ש בסימן זה וא"כ ה"נ י"ל לענין זה דלא כ"כ אלא לדעת הרמב"ם כי הרמב"ם ס"ל דלא אמרי' סתם קנין כמעכשיו וכמ"ש לעיל ואליביה סיים וכ' שם שכל קנין מעכשיו אין בו משום אסמכתא ובזה נתיישב שבכל הספרים נדפס שם אחר זה תיבת ע"כ דמשמע דע"כ הוא מל' הרמב"ם ואינו ל' הרמב"ם וכמ"ש שם אלא משום דעד שם כתבו לשיטת הרמב"ם וכמ"ש מש"ה כתב לבסוף ע"כ וק"ל. וכבר תמה מ"ו ר"ש ז"ל על רבינו בב' המקומות הנ"ל למה לא הצריך ג"כ בד"ח וגם למה לן כמעכשיו הלא כל קנין הוא מעכשיו והניחו בצ"ע ולפי מ"ש לק"מ. גם מש"ר סס"א בשם תשו' הרא"ש ז"ל ואם היה בא לידי מעשה לגבות ההוצאה לא הייתי פוסק לגבות אם לא נעשה הקנין בבד"ח ודלא כאסמכתא עכ"ל אל תטעה לומר דלא סגי קנין בבד"ח אם לא שהיה עוד יפוי כח דלא כאסמכתא שהרי כבר כתבתי שם בשם מ"ו ר"ש דמ"ש ודלא כאסמכתא ר"ל דאז (לא) הוה דלא כאסמכתא. כללא דמילתא ה' דרכים יש לדעת הרא"ש ורבי' בדברים הנקנין ע"י קנין. הא' היכא דלא אמר בל' דאי פשיטא סגי בלא אמירת מעכשיו (וזהו לכ"ע). הב' אי אמר בל' דאי והוה אסמכתא גמורה אפי' אמר בפירוש מעכשיו לא נסתלק בזה האסמכתא וצריך בד"ח וכי קנו מיניה בבד"ח אז מהני אפי' לא אמר מעכשיו. הג' היכא דאמר בל' דאי ולא הוה אסמכתא גמורה כההוא דהלוהו על שדהו אז צריך אמירת מעכשיו וכשאומר מעכשיו מהני אפילו בלא קנין ואפשר דכ"ש קנין בד"ח מהני. הד' היכא דאמר בפירוש לא תקנה אלא לאחר ל' יום א"נ לכי תיהוי צורבא מרבנן ל"מ אא"כ אומר מעכשיו וקנין בד"ח לחוד ל"מ כיון שאומר בפירוש שלא יקנה לא שייך הפקר ובבוא הזמן א"צ בד"ח להפקיר ולהפקיע ממונו שהרי דעתו ידועה שגמר להקנותו לאותה העת. הה' היכא דאמר בל' דהוה אסמכתא גמורה וגם אמר לזמן כגון שאומר אם תלך עמי לירושלים אתן לך לשנה הבאה כך וכך או תקנה לשנה הבאה כך וכך אז צריך בד"ח וגם מעכשיו דלא סגי בקנין בד"ח מאחר דאמר לזמן שמסתמא אינו רוצה שיתחיל מעכשיו וגם לא סגי באמירת מעכשיו מאחר דהוה אסמכתא שלא בטובה ול"ד להלוהו על שדהו וכמ"ש לעיל ודוק. זה נ"ל בפירוש שמועה זו וגם מיושבים כל המקומות הנראין חולקים וסותרים זה לזה הן בדברי רבינו הן בדברי הרא"ש ודוק. ואין להקשות לפי הטעם שכ' הרא"ש דהלוהו על שדהו מהני אמירת מעכשיו כיון שעשה לו טובה א"כ ג"כ בהלוהו על המטלטלין הו"ל למסבר כן וכ"ש נמי הוא דתפיסת מטלטלין עדיפא מתפיסת קרקע דבמכירת קרקע קפדי אינשי טפי ממכירת מטלטלין וכמ"ש התוס' בא"נ ועמ"ש לעיל בשמם וא"כ קשיא דרבינו לעיל סימן ע"ג סכ"ו כתב בשם הרא"ש דהמלוה על המשכון ע"מ כו' הוה אסמכתא י"ל דבאמת מיירי התם בלא אמר מעכשיו אע"ג דכל ע"מ כאומר מעכשיו דמי הא כבר כתב הרשב"א דהיינו כשלא אמר בל' דאי אבל אמר בל' דאי גם הע"מ נכלל עם מלת דאי והוה הכל חדא לישנא והוה אסמכתא וכמ"ש לשונו בהוספה אבל במעכשיו מודה תדע דהא דברי הרא"ש ההם מקורם ממוהר"ם שכ"כ וכמ"ש הרא"ש בתשו' ומוהר"ם עצמו מודה דכשא"ל מעכשיו מהני בכל משכון וכמ"ש המרדכי פ' א"נ ואע"פ שבתשובה האחרת שהביא רבינו בסימן ע"ג אחר זה שם סכ"ז במשכון שהותנה כו' שהמותר יהיה מתנה מעכשיו אפ"ה השיב דהוה אסמכתא אע"פ שמיירי באומר מעכשיו שאני התם שהזכיר בתנאי ל' מותר שכיון שהזכיר ל' מותר הו"ל כקונס נפשיה ולא מקנה קנין גמור וכמ"ש לעיל סימן ע"ג מכח הוכחה אחרת ע"ש. ודע שיש שיטה אחרת בשמועה זו והיא שיטת רשב"א בתשובה ורמב"ן ותלמידי רשב"א ור"ן ועב"י שהאריך. ולר"ן פרק ד' נדרים עוד פירוש אחר בהך מסקנא דמסקינן והוא דקנו מיניה ע"ש וכבר כתבתי מלשונו קצת בסמוך בדרישה וכתב ב"י שנ"ל שהרמב"ם פי' בשיטה זו שלא הזכיר בד"ח אלא בדבר שב"ד מכריחין אותו על כך וז"ש התפיס שטרו ושוברו ולא כתב המתפיס הממון שהוא אומר ליתן לחבירו משום דבכה"ג אין בד"ח מעלה או מוריד דאי אמר מעכשיו אפילו שלא בבד"ח קני ואי לא אמר מעכשיו אפילו בבד"ח נמי ל"ק וכ' שלזה נוטה דברי המ"מ וע"ש שהאריך וכ' עוד שלפי דברי הרמב"ם ג' עניינים הם כו' וכתב עוד שהרשב"א הקשה דדברי הרמב"ם שבפסקיו הם מתנגדים למ"ש בפי' המשנה בפ' ג"פ והב"י כתב ישוב לזה ע"ש וכבר כתבתי בריש סי"ד דמ"ש הרמב"ם דכשמחזיק מיד מסולק האסמכתא דנ"ל דהיינו דוקא כשניכר מדעתו שרוצה להקנותו וכתבתי שנוכל לפרש הרמב"ם ג"כ בשיטת רא"ש ורבינו ושכנ"ל עיקר ומ"ש הרא"ש בתשובה כלל ע"ב ז"ל אמנם הרי"ף כתב בשם גאון דלא בעינן בד"ח ולא כתב לא טעם ולא ראייה וכיון דרוב חכמי ישראל כתבו דאסמכתא ל"ק אלא בבד"ח לא מפקינן ממונא אפומיה עכ"ל נראה מדבריו אלו שגם הוא פי' הרי"ף כשיטה שפירשוהו הרשב"א ורמב"ן ור"ן ובאמת שגם מ"ש בפסקיו סובל האי פי' והך שיטה אלא שמש"ר לעיל סימן נ"ד משמע להדיא כמ"ש לעיל מדכתב בתשובה זו בלא טעם וראיה משמע דלא עלתה על דעתו פירושם דמ"ש בבד"ח לא שהם מכריחים ע"כ דא"כ לא הול"ל בלא טעם שהרי טעמו בצדו ואי משום דלא מסתבר לה טעמיה הול"ל ולא מסתבר הכי ולא שייך למכתב בלא טעם וק"ל וכן משמע מל' הרמב"ם בפי' המשניות פרק ג"פ דכתב דכל אסמכתא צריכין בד"ח וא"כ האי דכתב גאון והאי דינא ליתא אלא במתפיס כו' היינו לומר דבעינן ג"כ מתפיס ומה שלא הזכיר שם בפי' המשנה תיקון שימסור הערבון ביד הקונה עצמו או ע"י מעכשיו היינו לפי שאינה מענין המשנה ההיא דמיירי במשליש שטרו ובלא מעכשיו מדאמר ר' יהודא דלא יחזיר ועל הקדמות אלו שהשליש ולא אמר מעכשיו בא לומר שאם התפיס זכיותיו בבד"ח וקנו מידו הבד"ח מודה ר' יודא דיחזיר לפי שבזה הענין האסמכתא נתקן אבל הב' דברים שהזכרתי מעיקרא אינם אסמכתא וכיון שאינם אסמכתא פשיטא דלא פליג בהו ר' יודא וע"ל בדברי רבינו סימן ע"ג ומ"ש שם וז"ל מ"ו ר"ש ז"ל על מש"ר ואם קנו מידו בבד"ח כו' דעת הרא"ש דכל קנין הוה כמעכשיו ואין חילוק בעולם בין אמר ללא אמר וגם אין חילוק בין אתפיס זכוותיה כו' ללא אתפיס זכוותיה אלא לעולם בעי גבי אסמכתא קניין בד"ח אם לא מי שמלוה לחבירו על שדהו וא"ל אם אי אתה נותן לי מכאן ועד ג' שנים קני מעכשיו כההיא דפ' א"נ דקנה אפילו בלא בד"ח דהוי דרך מקח וממכר וגם עשה לו טובה שהלוהו ע"ש זה גמר ומקני אבל לא בשאר אסמכתות ודעת הרמב"ם דהא דאמרינן בפרק א"נ דקנה משום דאמר מעכשיו וסבר שיש חילוק בין אמר כו' ואינו מחלק כמו שחילקו התוס' והרא"ש ומעתה מ"ש הטור וכ"כ הרא"ש אינו נכון שהרי לדעת הרא"ש לעולם בעינן בד"ח ואין חילוק בין שאמר מעכשיו ללא אמר גם לעיל סימן קל"ג וקל"א אין דבריו נכונים עכ"ל מ"ו הנה ריש דבריו (בצירינו) [כשיטתינו] שלהרא"ש סתם קניין אפילו כאומר בל' דאי כמעכשיו דמי וסוף דבריו שהשיג על רבינו כבר כתבתי ישובם דלק"מ:

כ

כתב הרמב"ם כשהיו רוצים כו' עד מחול לך מעכשיו כ"כ שם בס"פ י"א ממכירה וכתב שם המ"מ מכאן אתה למד שדעת המחבר והחכמים ההם דאפילו בקניין יש דין אסמכתא ולפי' היה התנאי במחול לך וכמו שנתבאר בראש הפרק שאין אסמכתא במחול כן עכ"ל וביאור דבריו הוכיח מכאן שהרמב"ם ס"ל דאין סתם קנין כאומר מעכשיו והוה אסמכתא ומש"ה הוצרכו לקנות במחול לך דאל"כ ל"ל כולי האי הא בסתם קנין ואפילו באתן לך ליכא אסמכתא לדעת הרמב"ם דס"ל האומר אם תעשה כך תקנה בית זה מעכשיו וקנו מידו ע"ז מהני וכמש"ר בשמו בסעיף י"ט וכן מבואר בדברי המ"מ כן שם בדין י"ג ע"ש וא"ל שלחכמי ספרד כ"כ הרמב"ם וליה לא ס"ל דהא במיימו' מסיק וכתב בהדיא ז"ל כן היינו עושין כו' משמע דכן גם הרמב"ם היה עושה ועיין בב"י והכ"מ שם מ"ש על הרמב"ם והמ"מ והנה נראה שב"י אזל לטעמו שכתב לעיל בסי"ט דמש"ה כתב הרמב"ם קנה בית זה משום דבעינן שייחד לו דבר שמקנה לו ואני כתבתי שם דז"א ע"ש אבל בלאה"נ דבריו דחוקין דודאי המקנה לחבירו כך וכך אמות בגד ממין פלוני הידוע וכיוצא בו א"צ יחוד אחר ודו"ק ובקרקע דיש נ"מ בין דא לדא צריך שיחדוהו במקומו לא בשאר דברים המתדמים להדדי לכן אני אומר שהדין עם המ"מ דודאי נלמד מכאן דס"ל דסתם קנין לאו כמעכשיו והוה אסמכתא דאל"כ הא א"צ תקנה כלל ולא היה להן לעשות אלא קנין בתנאי ושאר כל הקנינים דהא אין חילוק בין תנאי לשלא בתנאי משא"כ אם קנין לאו כמעכשיו ויש בו אסמכתא אז הוצרכו לתקן ואעפ"י דהיה סגי בתיקון אמירת מעכשיו י"ל כיון שהוצרכו עכ"פ לתקן תקנוהו בצד היותר טוב ולהכי תקנו שטר מחילה ובלאה"נ צ"ל כן דאל"כ קשה למה תקנו מעכשיו למחילה דהא אף אם יהיה זה ב"ח לא יוכלו לגבות דקיי"ל אפילו המוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וכ"ש ששטר מחילה זה מורה שמתחילה נתנו לו אדעתיה דהכי [באם] שיקיים זה לא יהיה עליו שום חוב אלא היו רוצין לתקן ע"צ היותר טוב וכן משמע ל' הרמב"ם שכתב כשהיו רוצין חכמי ספרד כו' והול"ל כשהיו רוצין להקנות באסמכתא עושין כחכמי ספרד שהיו קונין מזה שהיה חייב כו' אלא ודאי ליתר שאת עשו כן לא מצד החיוב וה"ק כשהיו רוצין להקנות באסמכתא וכתבתי למעלה דבאמירת מעכשיו סגי וחכמי ספרד עשו תיקון יותר וטוב וק"ל:

כד

ראובן שהיה לו פרה והיה ירא לשוחטה כו' כתב ב"י ז"ל וקשה לי ואמאי לא יתחייב שמעון מדין ערב דערב אומר אם לא ישלם הלוה אני אשלם ודומיא דהכי נמי קאמר כאן שמעון אם לא תמצא כשירה אשלם כך וכך ועל פיו שחטה ולא מכרה מחיים וי"ל דערב שאני דמשום דמהימן ליה גמר ומקני אבל הכא לא הימני' שהרי נתן לו משכון ועי"ל דהכא לאו מתורת ערבונות נחית לה אלא דרך מקח וממכר אלא שהתנה שאם תמצא כשירה יתן בעדה כך וכך ואם תמצא טריפה יתן בעדה כך וכך כולי וקשה לי שלפי התירוץ הראשון אם ערב דעלמא נותן משכון להמלוה בשעת הערבות יהיה בידו אח"כ לטעון אסמכתא הוא ולא אישתמיט שום פוסק מלהזכיר דין זה ואף שבאמת מ"ו ר"ש ז"ל כתב בהגהות לא"ע ס"ס נ' כיוצא בזה ליישב שם מ"ש דבקנס שידוכין לית ביה משום דין אסמכתא ואח"כ כתב כשמניחין משכונות בעד הקנס כו' דאינו כלום וכתב דהנחת המשכון גרע דגליא דעתה דתסתפי מאסמכתא מש"ה צריך לעשות בענין שהמשכון שמניח עליו לא יהא בו קנס עכ"ל בקיצור מיהו גם שם כתבתי ישוב אחר דלק"מ ולא צריכין לחדש סברא רחוקה זו ללמד ממנה דינא הנ"ל מאחר שלא הזכירו שום פוסק ועל התירוץ השני דב"י קשה במ"ש שהתנה שאם ימצא כשירה יתן בעדה כך וכך וזה אינו שהרי בסוף התשובה מדמה לה למשחק בקוביא שהתנאי היה שאם תמצא כשירה יתן בעל הפרה להלוקח חתיכת בשר בחנם או בזול בדמי כך וכך ואף שבתשובה כתב כמ"ש הב"י מ"מ סוף התשובה מוכח כמ"ש (ובדרישה קא') ומיהו גם בזה נתיישב דל"ד לערב שהרי לא בתורת ערבות נחית כי אם בתורת מקח וממכר או כמשחק בקוביא כדמסיק וגם בלאו הכי נמי לא דמי לערב דהא טעמא דערב הוא משום דהמלוה הוציא ממון מתחת ידו ע"פ להלוות ללוה וסמך על דיבורו והבטחתו משא"כ זה דהא הפרה באמת לא היה שוויה יותר ממה שקיבל עבורה אלא שהיה רוצה למכרה לאחרים בחייה על הספק וכיון שבאמת קבל בעדה כל שויה ל"ד לערב שמוציא ממון על פיו וק"ל:

כז

(כח) או לכסות אותך ה' שנים כו' עי' בבעה"ת שער ס"ד ששקיל וטרי שם בענין קבלת ה' שנים אם הוא דבר קצוב או לא ועמ"ש בפרישה: אע"פ שקנו מידו לא משתעבד כו' ומפני מה הפוסק לזון כו' בסה"ת שער הנ"ל תמה על דברי הרמב"ם אלו שהם סותרים למ"ש בפכ"ג מאישות וע"ש שהניחו בצ"ע ועי' בכ"מ פי"א דמכירה שהביא ג"כ שם קושיית בעה"ת ורוצה לתרץ שם ואף שדברי חכם חן נראים יפה לעינים אבל לא ע"פ האמת דהא הא דתנן במשנה ר"פ הנושא ופסקה עמו כדי שיזון את בתה ה"ש חייב לזונה מוכח שם בגמרא דבלא קנין ושטר איירי וגם מסיק שם דהמשנה איירי בשטר פסיקא דהיינו בלא קנין כלל וכיון דהמשנה דהנושא בקידושין איירי ובמתנה בשעת נישואין לא מצינו בהדיא בגמרא שיהא עדיף מהתנה אחר נישואין וא"כ מאי פשיטותיה דהרמב"ם כולי האי דכתב ומפני מה הפוסק עם אשתו שיהא זן חייב לזונה ור"ל כשקנו מידו לפירושא דהכ"מ וע"ק דלא הו"ל להרמב"ם לכתוב סתם ומפני מה הפוסק כו' חייב לזונה אלא הול"ל ומפני מה הפוסק בשעת נישואין חייב כיון דהמשנה דהפוסק (לא) משעת נישואין איירי והכ"מ נראה דבא לתקן קצת במ"ש שהיה בשעת נישואין כלומר בין קידושין לנישואין ולא הועיל כלום דעדיין קשה מנ"ל לחלק בפשיטות (לכ"נ בין) בין קידושין לנישואין לפוסק אח"כ ובפכ"ג מהל' אישות כתב ג"כ תירוץ זה וכתב עוד ב' תירוצים אחרים ע"ש שהאריך וכל התירוצים הן כדברי נבואה דמנ"ל להרמב"ם לחלק בהכי מאחר דס"ל דבעלמא אין אדם מחייב נפשו אפי' בקנין בדבר שאינו קצוב ועק"ל דפי' המשניות להרמב"ם כתב שם בפ' הנושא בפשיטות דבקנין או בשטר יכול לחייב נפשו אפילו בעלמא והיותר קשה דשם בפכ"ג מסיק וכתב כמו שיתבאר בהלכות מקח וממכר והרי הן שני הפכים בנושא אחד דהרי בהל' מקח וממכר לא כתב שם כמ"ש שם לכ"נ לע"ד דמ"ש הרמב"ם שם אבל שלא בשעת קידושין עד שיקנה מידו כו' אינו ר"ל שבקנין בעלמא משועבד אף שהוא דבר שאינו קצוב אלא ה"ק עד שיקנה מידו באופן המועיל (וזהו שסיים שם וכתב כמו שיתבאר בהל' מקח וממכר והיינו שיהיה דוקא דבר קצוב או שיעשה כמו שעשו חכמי ספרד שהיו משעבדין נפשן בק"ס גמור באלף זהובים ואח"כ קונין מהב"ח שבאם יזון לבתו ה' שנים יהיה פטור מחוב זה) וקיצר שם בהל' אישות ולא כתב אלא הדין התלוי באישות דהיינו דבשעה שהוא נושא אשה א"צ קנין כלל לפסיקתו דנקנה באמירה בעלמא וכתב ע"ז אבל בעלמא אינו נקנה אלא בקנין ע"ד שיתבאר בהל' מקח וממכר וי"ל דהיינו באופן המועיל ואפשר שרימז למ"ש כאן בספי"א דסמך וכתב מנהג חכמי ספרד (אבל) [אצל] דין זה דאין אדם מקנה דבר שאינו קצוב ודין פסק לזון בת אשתו ה' שנים ע"ש ואפשר דמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה הנ"ל דמהני קנין גם כן היתה כוונתו לזה מיהו אף אם תהיה כוונתו שם כפשוטו ל"ק כולי האי דכמה פעמים מצינו שדבריו בפי' המשנה סתרי למ"ש בפסקיו ומ"ש בפי"א דמכירה והדבר דומה לדברים הנקנים באמירה כו' אע"פ שהפוסק עם אשתו הוא עצמו דבר הנקנה באמירה לחוד לדעת הרמב"ם לפירושינו מ"מ שייך שפיר לומר והדבר דומה לפי שעיקר דינא דדברים הנקנה באמירה לאו אפיסקא דמזונות אתאמר אלא אפיסקא דשידוכין כמה אתה נותן לבנך כו' וק"ל: והראב"ד השיג עליו גם סה"ת מסיק שם בשם הרמב"ן דליתנהו לדברי הרמב"ם אלו מכמה קושיות ודחיות גם ר"ן פ' עשרה יוחסין הקשה עליו קושיות הרבה וקושיא אחת היא ממה דאמרינן בפ' עשרה יוחסין בנכסים שיפלו לו לאחר מכאן כו' ועי' בכ"מ פי"א דמכירה שהביא לקושיא זו וכתב ישוב עליה ועמ"ש בסמ"ע ובסימן ס' מזה:

כח

ראו סעיף 27

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.