מצבת משה/מועד קטן/ב/א: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
(התחלה חדשה בעזרת השם) |
(המשך) |
||
| שורה 37: | שורה 37: | ||
ובמה שכתב דעל כרחך שבקי לקרא דדחיק ומוקי אנפשיה. הרי הוא מודה דהוא ענין דחוק. רק דעל גזירת הכתוב לא שייך להקשות. זהו כשאין אופן לאוקמי באופן שלא יהא דחוק. ובזה מחמת הראיות האחרות שהביאו התוס' דעיקר איסור מלאכת חוה"מ דרבנן, מסתבר ליה לר"ת לומר דהראיה מקרא הוא אסמכתא, וממילא גם דוחק זה לא נצטרך לומר שיהא במלאכה אחת מקצתו אסור מה"ת ומקצתו מותר, כנ"ל בישוב דברי ר"ת. | ובמה שכתב דעל כרחך שבקי לקרא דדחיק ומוקי אנפשיה. הרי הוא מודה דהוא ענין דחוק. רק דעל גזירת הכתוב לא שייך להקשות. זהו כשאין אופן לאוקמי באופן שלא יהא דחוק. ובזה מחמת הראיות האחרות שהביאו התוס' דעיקר איסור מלאכת חוה"מ דרבנן, מסתבר ליה לר"ת לומר דהראיה מקרא הוא אסמכתא, וממילא גם דוחק זה לא נצטרך לומר שיהא במלאכה אחת מקצתו אסור מה"ת ומקצתו מותר, כנ"ל בישוב דברי ר"ת. | ||
[לכתחילה ודיעבד במילי דאורייתא] | |||
וחוץ לדרכינו יש שייכות ענין זה עם מת שנו"נ האחרונים אם שייך לחלק בענין דאורייתא בין לכתחילה לדיעבד. והביא בשדי חמד מערכת הד' אות ט"ז מרוב הגדולים דאין לחלק. רק מגדול אחד כתב דזהו בדבר המפורש בתורה, אבל לענין מוקף דאינו אלא מתיבת ממנו מחלקינן בין לכתחילה לדיעבד. ושם בשדי חמד סימן ס"א דשעת הדחק לכתחילה כדיעבד דמי, ע"ש. וא"כ דבר האבד כשעת הדחק חשיב. ואיסור מלאכת חוה"מ אף אם הוא מה"ת, עכ"פ אינו מפורש בתורה, דילפינן ליה מוביום השביעי עצרת וי"ו מוסיף על ענין ראשון, וכן שארי הלמודים. לכך שייך ביה להקל במקום פסידא, דהוה כשעת הדחק דחשיב כדיעבד, אם ניקל בדיעבד באיסור תורה שאינו מפורש. | |||
אמנם העיקר, דלא שייך קולא בדיעבד בשל תורה גם באינו מפורש. דהרי טבילת נדה לא כתב קרא בהדיא, עיין ביבמות דף מ"ז ע"ב בתוד"ה במקום שהנדת טובלת. ואטו שייך איזו קולא בזה בדיעבד או בשעת הדחק, חלילה. | |||
[גר תושב במלאכת דבר האבד בשבת] | |||
ובמה שהביא שם הטורי אבן מכריתות דף ט' בהא דגר תושב מותר לעשות מלאכה בשבת כישראל בחוה"מ, פירוש, בדבר האבוד כו' ומשמע דבמה"ת מיירי בקרא דוינפש בן אמתך והגר דהוא גר תושב. דאי מדרבנן דהוא מלא תסור, גר תושב אינו מצווה ע"ז כו' וא"כ מצינו בשל תורה מקצתה מותר לגר תושב בשבת בדבר האבד ומלאכה זו עצמה אסור לו מה"ת באינו דבר האבד, וא"כ אף לישראל בחוה"מ נימא כן, ע"ש. | |||
והנלע"ד דסברת ר"ת היא דאין סברא דהתורה תאסור מלאכה זו בחוה"מ מפני קדושת היום באינו דבר האבד ותתיר מלאכה זו בדבר האבד כדי שלא יפסיד ממונו, דהתורה לא תחוס על היפסד ממון הקל, ואם אסרה המלאכה מפני קדושת היום באין היפסד גם בהיפסד תאסור. וחילוק זה לא שייך רק בענין דרבנן. אך בהא דגר תושב בשבת ניחא ענין זה, דכבר הבאתי בספרי כתר ישועה בכריתות שם בד"ה כישראל ביו"ט דהא דגר תושב צריך לשמור שבת יותר משאר מצות, משום דמחלל שבת כעובד עבודה זרה [עיין רש"י ביבמות דף מ"ח ע"ב]. ונגד זה כשישמור לגמרי כישראל יעשה איסור דעכו"ם ששבת חייב מיתה. והבאתי שם מהרמב"ם פ"י ממלכים ה"ט דכל שכן אם עשה מועד לעצמו ע"ש. וא"כ אין עצה אחרת אלא שישמור שבת כחוה"מ שאצלינו. ויוצא ידי הכל. שבת שמר קצת ולא עשה דבר שאינו אבוד, וממילא תו אינו כעובד ע"ז דנמנע מעבודה בשביל שמאמין בחדוש העולם. ומהא דעכו"ם ששבת או עשה יו"ט לעצמו דאסור לו נמי יצא כיון דעכ"פ עשה מלאכה בדבר האבוד. ובכה"ג דעושה מלאכה בדבר האבוד בשביל שלא יעשה איסור בשביתתו לגמרי כישראל דאסור לו, על זה לא קשה היכן מצינו איסור תורה מקצתו אסור ומקצתו מותר, כיון דאי אפשר באופן אחר משום איסור. | |||
ושם באבני מלואים כתב מדלת"ק גר תושב עושה מלאכה לעצמו כישראל בחוה"מ כו' והיינו דדי לאוסרו מקרא דוינפש כיום הקל שהוא חוה"מ ואי אמרת בשלמא דחוה"מ אסור בעיקר מלאכה מה"ת ניחא כיון דרבי קרא בוינפש סתמא א"א רשאי למושכו להחמיר עליו ודי לך לאוסרו במלאכה כיום הקל מימי שביתה האמור בתורה שהוא חוה"מ. אבל אי חוה"מ בדבר שאינו אבוד אינו אלא מדרבנן כיון דלא מצינו שביתה מה"ת בדבר שאינו אבוד לחוד, מנין לנו לאוקמי שביתה דגר תושב בדבר שאינו אבוד לחוד, מה שלא מצינו דוגמתה בשל תורה, עכ"ד. | |||
{{ניווט כללי תחתון}} | {{ניווט כללי תחתון}} | ||