מצבת משה/מועד קטן/ב/א
|
|
|
דף זה נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך דף זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית. | ||
| הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה | |||
| נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה | |||
מסכת מועד קטן
פרק ראשון
דף ב' ע"א
[בית השלחין במדרון ובמישור]
משקין בית השלחין במועד. פירש רש"י שדה שהיא עומדת בהר וצריך להשקותה תמיד כו'. לכאורה משמע דההר גורם זה וכדפרש"י בתענית סוף דף ג' בד"ה מעלי תלגי לטורי דהרים אין להם גשמים אלא שלג שהגשמים יורדין למטה ואין ההר שותה מהן כו' ע"ש.
וצ"ל הא דכתיב בפרשת עקב (פ"י פסוקים י-יא) כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא כו' אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעת למטר השמים תשתה מים, ופרש"י והקב"ה משקה נמוך וגבוה כו'. אין צריך לומר שהוא דרך נס שישאר המטר בהר ולא ירד למטה. דבמישור שבהר הגשם נשאר שם בטבע ואינו יורד למטה, ובזה איירי קרא. [א] ופירוש רש"י דהכא מתפריש כשהשדה היא בשפוע ומדרון ההר וע"כ בטבע יורד מגבוה לנמוך וצריך להשקותה תמיד.
אך נראה דגם במישור שייך בית השלחין מטבע הך שדה שאין מספיק לה הגשמים שיורד בה אף שנשאר אצלה וצריך להשקותה מפני שיבשה יותר משאר שדות, ושייך גם בעמקים, וכדתנן במנחות דף ע"א ע"א קוצרין בית השלחין שבעמקים [ורחוק לומר דמיירי ביורדת השדה במדרון בהעמק]. וע"ש במנחות דף ס"ח ע"א בתוד"ה קוצרים במה שהביאו מהתוספתא אעפ"י שאמרו אין קוצרין מבית השלחין שבהרים כו'. ואולי יבשות השדה שכיח יותר בהר אף דיש נמי גם בעמק.
וי"ל דהא דכתיב בפרשת עקב (פ"ח פסוק ז) עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר, הוא גם כדי להשקות מהן הבית השלחין.
[בית השלחין בשדה אילן ובשדה תבואה]
ועיין בפירוש רש"י בב"ב ריש פרק חזקת הבתים, בית השלחין מתוך שהמעיין בתוכו שמשקים אותה ממנו תדיר עושה פירות תדיר כו' חזקתן ג' שנים מיום ליום. ובריטב"א הביא מב"ב דף ס"ח דבית השלחין מתפריש על גינה דירק ועל באגי דשדה תבואה, והא דחזקת הבתים ע"כ מתפריש על גינה דירק דאילו שדה תבואה אין עושה פירות תדיר וחזקתן ג' שנים ואינן מיום ליום ע"ש.
והנה התוס' בדף ס"ח שכתבו דבכולי גמרא הוי בית השלחין באגי שדות שמשקין אותן. משמע דנכלל בזה גם הא דריש פרק חזקת הבתים. וגם הרמב"ם ריש פרק י"ב מטוען דחשיב מה שחזקתן מיום ליום הא דבית השלחין וגם גנות וכ"ה בשו"ע חו"מ ריש סימן קמ"א, מבואר דבית השלחין בשדה תבואה איירי.
ומקושייתו דשדה תבואה אין עושה פירות תדיר. נראה דזה שייך בבית הבעל דאחר שיקצור התבואה אין לזרוע בה ירק כיון דאין דרך להשקותה אבל בית השלחין דדרך להשקותה אפילו בתבואה שפיר יזרע בה ירק אחר קצירת התבואה על סמך שישקנה כמקדם ושפיר עושה פירות תדיר.
[אם צריך הפסד גדול להיתר דבר האבד]
ובלשון רש"י דמשקין בחולו של מועד לפי שהוא לו הפסד גדול כו'. ובתוס' נקטו דמשום פסידא שרו ליה רבנן ולא הזכירו גדול. יש לומר דלשיטתם אזלי דלרש"י עיקר מלאכת חול המועד אסור מדאורייתא, עיין לקמן דף י"א ע"ב, וכמו שכתבו התוס' בחגיגה דף י"ח ע"א בד"ה חולו בשמו. לכך אף שהתורה מסרה לחכמים להתיר לפי ראות עיניהם, לא נראה להתיר איסור תורה חמור בעצם משום היפסד מועט אלא משום היפסד גדול. והתוס' למש"ש מר"ת דעיקר איסור מלאכה דחוה"מ רק מדרבנן. שפיר י"ל להתיר איסור דרבנן דקיל גם מפני היפסד מועט.
[השגות הטו"א על שיטת ר"ת ויישובן]
והנה ר"ת שם הקשה דאם מלאכת חוה"מ אסור מה"ת, דבר האבוד וכמה מלאכות דשרו היכי מישתרי והיכן מצינו איסור תורה מקצתו אסור ומקצתו מותר. והטו"א באבני מלואים שם כתב, איני יודע מאי ק"ל הא מוביום השביעי עצרת נפק"ל לאסור [ו]וי"ו מוסיף על ענין ראשון, וכיון דאין לומר דהוקשו לשביעי לאסור כל מלאכה, דוביום השביעי עצרת משמע למעוטי אידך, וכיון שכתוב אחד מרבה ואחד ממעט על כרחך מסרו לחכמים להתיר דבר האבוד כו' ובכה"ג י"ל שבקי לקרא דדחיק ומוקי אנפשיה.
ועוד, יו"ט יוכיח דאוכל נפש מותר בו, אלמא מקצתו מותר כו' ע"ש. ובזה י"ל דרק בהא דחוה"מ דאותה המלאכה אי אסורה מה"ת בליכא פסידא שתהא מותרת במקום פסידא ק"ל דכה"ג לא מצינו. אבל בהא דיו"ט, מלאכות מחולקות הן, דמלישה ואילך כאפייה ובשול שרי וקצירה וטחינה אסור על זה לא קשה כלל. והרי האופה מיו"ט לחול נמי אינו לוקה מה"ת מטעם הואיל ואילו מקלעי אורחים, עיין פסחים דף מ"ו ע"ב [ב].
ובמה שכתב דעל כרחך שבקי לקרא דדחיק ומוקי אנפשיה. הרי הוא מודה דהוא ענין דחוק. רק דעל גזירת הכתוב לא שייך להקשות. זהו כשאין אופן לאוקמי באופן שלא יהא דחוק. ובזה מחמת הראיות האחרות שהביאו התוס' דעיקר איסור מלאכת חוה"מ דרבנן, מסתבר ליה לר"ת לומר דהראיה מקרא הוא אסמכתא, וממילא גם דוחק זה לא נצטרך לומר שיהא במלאכה אחת מקצתו אסור מה"ת ומקצתו מותר, כנ"ל בישוב דברי ר"ת.
[לכתחילה ודיעבד במילי דאורייתא]
וחוץ לדרכינו יש שייכות ענין זה עם מת שנו"נ האחרונים אם שייך לחלק בענין דאורייתא בין לכתחילה לדיעבד. והביא בשדי חמד מערכת הד' אות ט"ז מרוב הגדולים דאין לחלק. רק מגדול אחד כתב דזהו בדבר המפורש בתורה, אבל לענין מוקף דאינו אלא מתיבת ממנו מחלקינן בין לכתחילה לדיעבד. ושם בשדי חמד סימן ס"א דשעת הדחק לכתחילה כדיעבד דמי, ע"ש. וא"כ דבר האבד כשעת הדחק חשיב. ואיסור מלאכת חוה"מ אף אם הוא מה"ת, עכ"פ אינו מפורש בתורה, דילפינן ליה מוביום השביעי עצרת וי"ו מוסיף על ענין ראשון, וכן שארי הלמודים. לכך שייך ביה להקל במקום פסידא, דהוה כשעת הדחק דחשיב כדיעבד, אם ניקל בדיעבד באיסור תורה שאינו מפורש.
אמנם העיקר, דלא שייך קולא בדיעבד בשל תורה גם באינו מפורש. דהרי טבילת נדה לא כתב קרא בהדיא, עיין ביבמות דף מ"ז ע"ב בתוד"ה במקום שהנדת טובלת. ואטו שייך איזו קולא בזה בדיעבד או בשעת הדחק, חלילה.
[גר תושב במלאכת דבר האבד בשבת]
ובמה שהביא שם הטורי אבן מכריתות דף ט' בהא דגר תושב מותר לעשות מלאכה בשבת כישראל בחוה"מ, פירוש, בדבר האבוד כו' ומשמע דבמה"ת מיירי בקרא דוינפש בן אמתך והגר דהוא גר תושב. דאי מדרבנן דהוא מלא תסור, גר תושב אינו מצווה ע"ז כו' וא"כ מצינו בשל תורה מקצתה מותר לגר תושב בשבת בדבר האבד ומלאכה זו עצמה אסור לו מה"ת באינו דבר האבד, וא"כ אף לישראל בחוה"מ נימא כן, ע"ש.
והנלע"ד דסברת ר"ת היא דאין סברא דהתורה תאסור מלאכה זו בחוה"מ מפני קדושת היום באינו דבר האבד ותתיר מלאכה זו בדבר האבד כדי שלא יפסיד ממונו, דהתורה לא תחוס על היפסד ממון הקל, ואם אסרה המלאכה מפני קדושת היום באין היפסד גם בהיפסד תאסור. וחילוק זה לא שייך רק בענין דרבנן. אך בהא דגר תושב בשבת ניחא ענין זה, דכבר הבאתי בספרי כתר ישועה בכריתות שם בד"ה כישראל ביו"ט דהא דגר תושב צריך לשמור שבת יותר משאר מצות, משום דמחלל שבת כעובד עבודה זרה [עיין רש"י ביבמות דף מ"ח ע"ב]. ונגד זה כשישמור לגמרי כישראל יעשה איסור דעכו"ם ששבת חייב מיתה. והבאתי שם מהרמב"ם פ"י ממלכים ה"ט דכל שכן אם עשה מועד לעצמו ע"ש. וא"כ אין עצה אחרת אלא שישמור שבת כחוה"מ שאצלינו. ויוצא ידי הכל. שבת שמר קצת ולא עשה דבר שאינו אבוד, וממילא תו אינו כעובד ע"ז דנמנע מעבודה בשביל שמאמין בחדוש העולם. ומהא דעכו"ם ששבת או עשה יו"ט לעצמו דאסור לו נמי יצא כיון דעכ"פ עשה מלאכה בדבר האבוד. ובכה"ג דעושה מלאכה בדבר האבוד בשביל שלא יעשה איסור בשביתתו לגמרי כישראל דאסור לו, על זה לא קשה היכן מצינו איסור תורה מקצתו אסור ומקצתו מותר, כיון דאי אפשר באופן אחר משום איסור.
ושם באבני מלואים כתב מדלת"ק גר תושב עושה מלאכה לעצמו כישראל בחוה"מ כו' והיינו דדי לאוסרו מקרא דוינפש כיום הקל שהוא חוה"מ ואי אמרת בשלמא דחוה"מ אסור בעיקר מלאכה מה"ת ניחא כיון דרבי קרא בוינפש סתמא א"א רשאי למושכו להחמיר עליו ודי לך לאוסרו במלאכה כיום הקל מימי שביתה האמור בתורה שהוא חוה"מ. אבל אי חוה"מ בדבר שאינו אבוד אינו אלא מדרבנן כיון דלא מצינו שביתה מה"ת בדבר שאינו אבוד לחוד, מנין לנו לאוקמי שביתה דגר תושב בדבר שאינו אבוד לחוד, מה שלא מצינו דוגמתה בשל תורה, עכ"ד.