אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/בבא בתרא/כג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

מיזמים חדש על ה(מ)דף בבא בתרא כג

כל מדות חכמים כן הוא

ועל דא אפקוהו לרבי ירמיה מבי מדרשא

במשנה במסכת בבא בתרא (כג:) תנן: ניפול [- גוזל] הנמצא בתוך חמשים אמה [- של שובך. רש"י], הרי הוא של בעל השובך. חוץ מחמשים אמה - הרי הוא של מוצאו. ובגמרא: בעי רבי ירמיה, רגלו אחת בתוך חמישים אמה ורגלו אחת חוץ מחמישים אמה, מהו. ועל דא אפקוהו לרבי ירמיה מבי מדרשא. ופירש רש"י: שהיה מטריח עליהם.

והתוספות (ד"ה ועל דא) כתבו שאין לפרש שהוציאוהו משום דבעי מילתא דלא שכיחא כלל, דהיכי איתרמי דרגלו אחת תוך חמישים אמה ורגלו אחת חוץ לחמישים בצמצום, שהרי בהמשך המשנה שנינו: נמצא בין שני שובכות, קרוב לזה - שלו, קרוב לזה - שלו, מחצה על מחצה - שניהם יחלוקו. הרי שהמשנה עצמה עוסקת באופן כזה שהגוזל נמצא במצומצם בין שני שובכים, ואם כן מדוע לא יכול רבי ירמיה לשאול כדוגמת זאת גם בדין המשנה הראשון בניפול הנמצא ושתי רגליו זו בתוך חמישים אמה וזו מחוץ לחמישים אמה.

ולכן מפרשים התוספות את סיבת הוצאתו מבית המדרש באופן אחר: ונראה לרבינו תם דמשום הכי אפקוהו משום דמדדה אינו מדדה כלל יותר מחמשים אמה, אפילו רגלו אחת, דכל מדות חכמים כן הוא, עכ"ד. דהיינו שהטעם שקבעו חז"ל מנין זה של חמישים אמה הוא משום שאין ניפול מדדה יותר משיעור זה ואם כן אפילו ימצא גוזל ורגלו אחת מחוץ לחמישים אמה, די בכך כדי להוכיח בודאי שלא בא משובך זה. אמנם התוספות מוסיפים: דכל מדות חכמים כן הוא, וצריך להבין מה התכוונו בתוספת זו.

דימוי האומדנא במחילת כתובה אחר כ"ה שנה לשיעור מקוה

והנה במשנה בכתובות (קד.) שנינו: כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם, כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים, שיש בכ"ה שנים שתעשה טובה כנגד כתובתה, דברי רבי מאיר שאמר משום רשב"ג. וחכמים אומרים, כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם, כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים. ובגמרא: אמר ליה אביי לרב יוסף, אתאי קודם שקיעת החמה גובה כתובתה, לאחר שקיעת החמה לא גביא, בההיא פורתא אחילתא?! אמר ליה, אין, כל מידת חכמים כן היא. ומוסיף רב יוסף ומביא ראיה לדבריו: בארבעים סאה טובל, בארבעים סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול בהן, ע"כ.

ובקונטרס דברי סופרים לרבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד (נעקה"ש י"א תמוז. סימן ו אות א) תמה על דימוי הדינים - אומדן מחילה בכתובה אחר עשרים וחמש שנים ושיעור ארבעים סאה במקוה, וכך הוא תמה: וקשה דמה ענין זה לזה, דלענין ארבעים סאה דמקוה דהוא מכלל שיעורין שהן הלכה למשה מסיני בודאי השיעור מצומצם בכל שהוא, שכך נאמרה ההלכה. אבל לענין עשרים וחמשה שנים דכתובה דהוא מטעם אומדן הדעת של בני אדם שפיר קשיא ליה לאביי 'בההיא פורתא אחילתיה'.

יסוד הגר"א וסרמן שגם אומדנות חז"ל הרי הם הלכה למשה מסיני

כדי לבאר ענין זה מקדים הגרא"ו ומביא את פירושו של רבי עובדיה מברטנורא על פתיחת מסכת אבות במשנת 'משה קיבל תורה מסיני' וכו', וזה לשון הרע"ב: אומר אני, לפי שמסכת זו אינה מיוסדת על פירוש מצוה ממצוות התורה כשאר מסכתות שבמשנה, אלא כולה מוסרים ומדות, וחכמי אמות העולם גם כן חברו ספרים כמו שבדו מלבם בדרכי המוסר כיצד יתנהג האדם עם חברו, לפיכך התחיל התנא במסכת זו משה קבל תורה מסיני, לומר לך שהמדות והמוסרים שבזו המסכתא לא בדו אותם חכמי המשנה מלבם, אלא אף אלו נאמרו בסיני, עכ"ד.

עפ"ז מוסיף הגרא"ו ומחדש: ונראה דהוא הדין כל האומדנות שבגמרא לא בדו אותם חכמי הגמרא מלבם, אלא אף אלו נאמר בסיני. וכמו שנאמר בסיני דטריפה אינו חי יותר מי"ב חודש דהוא חוק הטבע, ובודאי אין להקשות שם ולומר דבסוף י"ב חודש קודם שקיעת החמה הוא יכול לחיות ולאחר שקיעת החמה אינו יכול לחיות, וכי בההוא פורתא מת. שכן זו אינה קושיא כלל כיון שחוקי הטבע הוטבעו בתחילת הבריאה ובודאי שהם מצומצמים בכלשהו. הוא הדין לענין תביעת חוב כתובה גם כן חק הטבע מכוחות הנפש הוא שעד עשרים וחמש שנים אפשר לו לאדם לשתוק על תביעתו, ויותר מעשרים וחמש שנים אינו יכול לשתוק אלא אם כן מחל לגמרי.

על פי זה ביאר הגרא"ו גם את כוונת התוספות בסוגייתנו בטעם שהוציאו את רבי ירמיה מבית המדרש על שאלתו בדבר גוזל שרגלו אחת תוך חמישים ורגלו אחת חוצה לה, וביארו התוספות שכיון שקבעו שיעור זה ממילא פירושו שנקטו חכמים שאין גוזל מדדה יותר משיעור זה וממילא באופן שהוציא אפילו רגל אחת יותר מחמישים אמה על כרחך שלא בא משובך זה. ועל זה כתבו התוספות שכל מדות חכמים כך הם, "והיינו שראו משאת רבי ירמיה שהוא מפקפק בשיעורי חכמים לומר שאינן בצמצום, ובאמת הן מצמצום גדול". דהיינו שגם שיעור זה הוא מחקי הטבע שאין גוזל מדדה יותר מחמישים אמה ואם כן פשוט שלא יתכן שגוזל משובך זה ידדה אף לא רגל אחת מעבר למרחק זה של חמישים אמה.

כעין זה מצאנו דין ודברים בין רבי ירמיה לרבי זירא בסוגיית הגמרא בראש השנה (יג.) על מה שאמרו שם בגמרא שקים להו לרבנן שכל תבואה שנקצרה בחג - בידוע שהביאה שליש לפני ראש השנה. ועל זה אמרו בגמרא: אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא, וקים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש. ופירש רש"י: וכי בקיאין הן בטיב גידול התבואה לדעת שאין התבואה ראויה לקצור בחג אלא אם כן הביאה שליש בשנה שעברה. אמר ליה, לאו אמינא לך לא תפיק נפשך לבר מהלכתא, כל מדות חכמים כן הוא, בארבעים סאה הוא טובל, בארבעים סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול בהן. כביצה מטמא טומאת אוכלין, כביצה חסר שומשום אינו מטמא טומאת אוכלין. שלשה על שלשה מטמא מדרס, שלשה על שלשה חסר נימא אחת אינו מטמא מדרס. ופירש רש"י: לא תפיק נפשך בר מהלכתא, לפקפק בשיעור חכמים. כל מדותם כך הוא, מצומצמת, ע"כ. ואף סוגיא זו מבאר הגרא"ו לפי דרכו (שם אות ד), שכך קבלו חכמים הלכה למשה מסיני שמידת אדם בינוני נצרך לטבילתה בבת אחת ארבעים אמה לא פחות ולא יותר. וכן לענין טומאת אוכלים בכביצה, קיבלו חכמים הלכה למשה מסיני שכך היתה בריאתו של אדם שאין בית הבליעה שלו מחזיק יותר מביצת תרנגולת.

מדברי רש"י ריטב"א ורשב"א מבואר שגדר מדות חכמים הוא משום לא פלוג

אלא שהגרא"ו (שם אות ה) מעיר שמדברי רש"י משמע שלא כך ביאר, שכן בכתובות מפרש רש"י מה שאמרו שם כל מדת חכמים כן: "העמידוה יתד ולא תמוט". מלשון זו - מעיר הגרא"ו - משמע שהוא כעין 'לא פלוג' שאף שבאמת יתכן שבאופנים מסויימים יכול לטבול ביותר או בפחות מארבעים סאה אך כך קבעו חכמים וכל מידותיהם של חכמים כך הם שקבעו שיעור ואין להוסיף או לפחות על שיעור זה.

כך גם מבואר בדברי הריטב"א (ר"ה יג.) שכתב בביאור דברי רבי זירא שכל מדות חכמים כן הוא: פירוש, על כל פנים כל מדות חכמים כך הם שאי אפשר לדקדק בשיעורם על השיעור הצריך ממש לא פחות ולא יותר, ואם באנו לדקדק כן אי אפשר לתת שום שיעור ידוע לשום דבר כי לעולם היה לאדם יכול לדקדק ולומר בכל שיעור שאין מעלה ומוריד בו לפחות או להוסיף ממנו משהו ונמצאו כל השיעורין מתבטלין כו'. ובשפת אמת על אתר כתב בביאור 'לא תיפוק נפשך לבר מהלכתא' פירוש דכל שיעורי חכמים קבלה היא בידם. והיינו שהוא הלכה למשה מסיני וכדברי הגרא"ו. ושוב הוסיף השפ"א: אבל בחידושי הריטב"א משמע קצת דמכח לא פלוג יהבי שיעור קצוב דאם לא כן נתת דבריך לשיעורין, והוא תמוה בעיני, עכ"ד.

מקור נוסף ממנו מבואר שכוונת הגמרא לסברא כעין 'לא פלוג', מביא הגרא"ו מדברי הרשב"א בסוגיית הגמרא בחזקת הבתים לגבי חזקת שלש שנים בקרקע של 'בני בר אלישיב' שהם מקפידים לאלתר על הנכנס לרשותם, ומקשה הגמרא: אלא מעתה כגון הני דבי בר אלישיב דקפדי אפילו אמאן דחליף אמיצרא דידהו, הכי נמי דלאלתר הוי חזקה? וכי תימא הכי נמי, אם כן נתת דבריך לשיעורין. ובשיטה מקובצת שם הביא קושיית הרשב"א: תמוה לי, דאדרבה מהאי טעמא הוה ליה למימר דבי בר אלישיב לא נחזיק עלייהו בבציר מתלת משום דכל מדת חכמים כך היא שמתקנים על דרך הרוב ועל דרך הכלל, לא על דרך הפרט. בארבעים סאה טובל מים שכל גופו של אדם עולה בהן, בארבעים סאה פחות קורטוב אינו טובל ואפילו קטן שכל גופו עולה בעשרים סאה, עכ"ל. ומשמע מדבריו שמה שאין טבילה לקטן בפחות מארבעים סאה הוא משום 'לא פלוג'.

אלא שהגרא"ו תמה שאם כן לכאורה קטן שיטבול במים שכל גופו עולה בהם, דהיינו בעשרים סאה, מדאורייתא אכן עלתה לו טבילה, ורק כיון שכל מידות חכמים כך הם והם תקנו שיטבלו בארבעים סאה לכן רק מדרבנן לא עלתה לו טבילה. "ותימה גדולה לומר כן, וצריך עיון מאד", עכת"ד הגרא"ו. וכך כתב גם החזו"א (מקואות סימן ט סק"ב) ש"דבר זה [- שיצא קטן מדאורייתא בטבילת עשרים סאה] לא נסתפק בו אדם מעולם".

החזרת רבי ירמיה לבית המדרש כשהראה שמקבל מרות חכמי דורו

ולפי זה ימתק מאד סיבת החזרת רבי ירמיה לבית המדרש, כפי שמסופר בגמרא להלן (קסה:), וכך איתא שם בגמרא: שלחו מתם חברייא לרבי ירמיה, עד אחד בכתב ועד אחד על פה מהו שיצטרפו כו' שלח להו, אני איני כדיי ששלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה שיצטרפו. ובסוף הסוגיא אמרו: על דא עיילוהו לרבי ירמיה בבי מדרשא. וכתב הרשב"ם: על דא עיילוהו, שהשיב להם כהוגן. דהא דאפקוהו ששאל שלא כהוגן כו' והשתא הוא דעיילוהו. וכתב בספר הישר (זבחים כו.): אף שחכמי הדור מצאו לנכון לענשו, לפי שספיקותיו עלולים לקעקע בזה עמודי מדות חכמים ושיעורי דרבנן, בכל זאת לפי ערך גדולת תורתו רצו גם כן לקרבו בזרוע, ולהכי שלחו לשאול ממנו במה שנסתפקו הם, ולראות דרכי תשובתו. וכאשר השיבם אני איני כדאי שאתם שלחתם לי אלא כך דעת תלמידכם נוטה, מזה הבינו שנטה מדרכו וקבל מרות חכמי דורו ומכל שכן דורות שלפניהם.

נידון נוסף הנוגע לסוגיות הנלמדות בפרק ראשון ונוגע גם כן לקביעת גדר ושיעור בדברי חכמים, מצינו בשו"ת הרשב"א (ח"ג סימן קנו) בשמעון שהגביה כותלו כנגד חלונו ואוצרו של ראובן ומאפיל עליו, אלא שטוען שמעון שכיון שהרחיק ד' אמות אינו מחוייב להרחיק יותר, וכנגדו טעון ראובן 'שלא אמרו ד' אמות דוקא אלא אם כן הוסר היזק האפילה, אבל אם לא הוסר, שיעורו כדי שלא יאפיל'. הרשב"א בתשובתו מקבל את טענתו של שמעון והוא משיב: 'בזה הדין עם שמעון, דד' אמות שאמרו שיעור מוחלט אמרו, שכך שיערו חכמים שבכך דיו לו כו' וכל ששיערו ז"ל כך הוא בארבעים סאה הוא טובל בארבעים סאה חסר קורטוב אינו טובל, שלשה על שלשה טמא מדרס כו'.

לחז"ל הכח לקבוע שיעורי תורה ע"פ אומדנא וע"פ הרוב

נראה כי בנותן טעם להביא מה שהארכנו במק"א (סוכה דף ז) בכגון נידון זה לגבי 'עיגול' שיעורים בהלכה, וכגון מה שכתבו התוספות (סוכה ח.) ששיעור כל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונא אינו מצומצם כל כך, והבאנו דברי התשב"ץ שאף שודאי ידעו חז"ל את החשבון האמיתי בלי שום ספק מכל מקום לא הלכו לפי חשבון זה, ובאחד מדרכיו כתב התשב"ץ בטעם הדבר: שקבלתן כך היתה ללכת על פי דרכים אלו אע"פ שיש בהם קירוב, דהא שיעורין הלכה למשה מסיני הם ואפשר לומר שכך נאמר הלכה למשה מסיני. והטעם בזה, לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת. ושמא כך נמסרה להם הלכה, שיתנהגו על עיקרים אלו אע"פ שיש בהם קירוב כאילו הם מדוקדקים. ובענין זה מפורסמים דברי החזו"א (או"ח סימן קלח סק"ד): ואף שאינו בדקדוק מכל מקום הרי זה בכלל השיעורין וניתנה ההלכה לחשב בקירוב, שלא ניתנו המצוות אלא לצרף הבריות ולדקדק בצוואותיו יתברך לקבלת מלכותו יתברך, וגם לקיום חכמת התורה הכלולה בכל דיני המצוה ולסוד הפנימיות. ולכל הני אינו מפסיד אם הקביעות של גבולי הצמצום יהיה בקירוב, כדי שיוכלו לקיים מצוות המעשיות אף חלושי הדעת, עכ"ל.

ניתן לומר שבאופנים שקביעת האומדנא נצרכת כדי לקיים הדין שבין אדם לחבירו, כמו לענין מחילת חוב בכתובה וכמו לענין קביעת המרחק שבו חשובה האפלה כמזיקה [כמו שנתבאר במק"א שלא כל מניעת אור יש בה טענת האפלה], אף בזה ניתן הכח ביד חכמים לקבוע השיעור ואף שיש יוצאים מן הכלל אך ע"כ בניתנת הכח לחז"ל לדונם ניתן בידם כח זה לקבוע גדר ההלכה. והוא הדין לענין קביעת מרחק חמישים אמה בניפול. ואף לענין מי מקוה יש לומר כן, שלמדו חז"ל שדרשת מים שכל גופו של אדם טובל בהם אין עניינה בכל אדם לפי מה שהוא אלא הוא גילוי על שיעור המקוה, ולכן דנוהו לפי אומדן אדם בינוני - ודנו לפי זה שכשאמרה תורה 'מים שגופו של אדם טובל בהם' הרי אמרה היא שיעור זה של 'ארבעים סאה'.

נראה שזו גם כוונת הראשונים שהעמידוה יתד ולא תמוט (רש"י), או שאי אפשר לדקדק בשיעורם על השיעור הצריך לא פחות ולא יותר (ריטב"א), או שמתקנים על דרך הרוב (רשב"א). אין כוונתם משום 'לא פלוג' אלא שכח ביד חכמים לקבוע שיעור לדבר ובמילי דאורייתא הרי אחר שראו באומדנא שכך הוא השיעור הרי שיעור זה הוא מדאורייתא ולא מדרבנן.

· מעבר לתחילת הדף