ברכת רצ"ה/פב: הבדלים בין גרסאות בדף
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (שיפורים) |
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (השלמה) |
||
| שורה 4: | שורה 4: | ||
::לכבוד הרב המאה"ג וכו' מו"ה '''מאיר''' נ"י מ"ץ דק' '''קאלק'''. | ::לכבוד הרב המאה"ג וכו' מו"ה '''מאיר''' נ"י מ"ץ דק' '''קאלק'''. | ||
'''ע"ד''' השאלה הראשונה זה תוארה שאחד הוליך שעוה למכור על היריד בערך שני מאות רובל ואמר לו סוחר אחר למה לך להוליכה תן אותו על ידי ואני אמכרנה לך כפי השער והא לך תיכף מאה רובל באופן שכשאמכור השעוה אקח לי המאה הנותרים בהלואה עצה"ע ונתן לו ח"כ על הסך מאה רובל כסף והתחלת העסקא ח' ימים אחר זמן הח"כ כי בתוך הח' ימים ימכר השעוה ונתרצה ונתן השעוה לו ובדרך נגנבה מחצה ותבע התובע שישלם לו יען הוא שומר שכר וזה משיב כי הלא עדיין לא הגיע לי שום הנא'. הדבר פשוט וברור אצלי כי אין ממש בטענת הנתבע דאף שלא הי' מגיע לו עתה שום הנאה מ"מ כל שעושה לתקות שכר ממש או הנאת השתמשות בהמעות דחשיב כשכר הוי תיכף ש"ש וכדקיי"ל בסרסור {{עוגן|קה:}{{עוגן|קה־ג}}שאבד או נגנב מאתו החפץ דצריך לשלם אפי' נאבד או נגנב בשעת הליכתו עיין בטוש"ע חו"מ סי' קפ"ה. ולכאור' זה יש לדחות ולומר דשאני הך דסרסור דגם בהליכתו בידו הי' למכור החפץ אי הוי מזדמן לו סוחר לקנותו ודמי להא דאמרינן בש"ס דף מ"ג בהך דמפקיד מעות מותרין בההיא הנא' דאי מתרמי לי' זבינא וכו' הוי עליהו ש"ש משא"כ בנ"ד שלא הי' בידו למכור רק על היריד וההנא' בא לו אחר המכיר' שישתמש בהמעות עצה"ע ולא הי' באפשרי להשיג מקודם שום ענין הנאה. אולם מלבד דלא נמצא לשום אחד מהפוסקים ז"ל שיחלק בהך דסרסור דבכה"ג ששלחו ונתן לו למכור במקום פלוני על היריד שיפטור בגניב' ואביד' בהליכתו. א"א לומר כן דא"כ בכל שומר שכר שהבטיח לו שיתן שכרו לבסוף כדרך כל שכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף לא יתחייב כדין ש"ש בגניבה ואביד'. כיון שעתה לא יהי' לו שכר דשכרו בודאי מפסיד וכדאמרי' בש"ס דב"מ דף נ"ח בהך דנשבעין ליטול שכרן עיין בש"ס ופירש"י ז"ל שם דהשכר היא רק כשישמור כראוי וע"כ משום דכיון שאם הי' שמרו כראוי הי' מקבל שכר הו"ל ש"ש וחייב בגניב' ואביד' ומה חילוק בין הך דכל ש"ש להך דנ"ד שג"כ אם הי' שומרו כראוי הי' מקבל הנאת השימוש דחשיב כשכר ממש:{{תוספת|א|עיין בקצה"ח [[קצות החושן/חושן משפט/רכז#יא|סי' רכ"ז סעי"ק י"א]] שהביא מ"ש בתשוב' הרשב"ץ באחד שקנה צרור אחד מעפרות זהב והראה לאומן שיכיר אם הוא זהב ממש או מזיוף ובעד זה השוו לתת לו חלק בריוח ואח"כ נמצא שהוא מזויף והשיב הרשב"ץ שאין זה חשיב ש"ש כיון שאם יש הפסד ליכא שכר ואינו נקרא שכר אלא שאפילו אם יהי' הפסד יתן לו מכיסו ע"ש. וכונתו שאם יהי' הפסד שלא ע"י פשיעה. ולא הבנתי מ"ש מו"ח ז"ל שכל ש"ש אם לא שמר כראוי ונגנב או נאבד אין לו שכר. דשאני הכא דמשכחת לה שיהי' נאבד באונס והוא שמר כראוי ומ"מ לא יהי' לו שום הנאה. אך מ"מ ראית מו"ח ז"ל מהך דסרסור היא באמת ראי' עצומה וברורה והפי' בתשובת הרשב"ץ הוא כמו שפירש הקצה"ח והנה"מ הסכים לדבריו. ע"ש:}} ובמק"א בארתי הא דאמרינן בש"ס דב"ק דף צ"ט ע"ב בהך דטבח אומן שקלקל הרוצה שיתחייב לו טבח יקדים לו דינר דלא נטעה לומר דאין ש"ש מתחייב רק בשכבר קבל שכרו מדקאמר יקדים לו דינר דזה דבר שלא יעלה על הדעת כלל למעיין בש"ס ופוסקים ורק דהתם ה"ט משום דכל השומרין ביחוד ש"ש לא נתחייבו רק בקנין משיכה וכדאמרי' דתקנו משיכה בשומרים דאין השומר חייב רק כשנעש' מאתו קנין שיתחייב בשמירתו כל חד כדיני' ובהך דטבח כשאינו לוקח הבהמ' לרשותו דליכא קנין משיכה לא נתחייב מדין שומר שכר כשקלקל רק היכי שמקדים לו הדינר דהיינו בקנין הכסף שכר שמירתו שלא יקלקל. והארכתי בזה ואין כאן מקומו להאריך: | '''{{עוגן1|ע"ד}}''' השאלה הראשונה זה תוארה שאחד הוליך שעוה למכור על היריד בערך שני מאות רובל ואמר לו סוחר אחר למה לך להוליכה תן אותו על ידי ואני אמכרנה לך כפי השער והא לך תיכף מאה רובל באופן שכשאמכור השעוה אקח לי המאה הנותרים בהלואה עצה"ע ונתן לו ח"כ על הסך מאה רובל כסף והתחלת העסקא ח' ימים אחר זמן הח"כ כי בתוך הח' ימים ימכר השעוה ונתרצה ונתן השעוה לו ובדרך נגנבה מחצה ותבע התובע שישלם לו יען הוא שומר שכר וזה משיב כי הלא עדיין לא הגיע לי שום הנא'. הדבר פשוט וברור אצלי כי אין ממש בטענת הנתבע דאף שלא הי' מגיע לו עתה שום הנאה מ"מ כל שעושה לתקות שכר ממש או הנאת השתמשות בהמעות דחשיב כשכר הוי תיכף ש"ש וכדקיי"ל בסרסור {{עוגן|קה:}}{{עוגן|קה־ג}}שאבד או נגנב מאתו החפץ דצריך לשלם אפי' נאבד או נגנב בשעת הליכתו עיין בטוש"ע חו"מ סי' קפ"ה. ולכאור' זה יש לדחות ולומר דשאני הך דסרסור דגם בהליכתו בידו הי' למכור החפץ אי הוי מזדמן לו סוחר לקנותו ודמי להא דאמרינן בש"ס דף מ"ג בהך דמפקיד מעות מותרין בההיא הנא' דאי מתרמי לי' זבינא וכו' הוי עליהו ש"ש משא"כ בנ"ד שלא הי' בידו למכור רק על היריד וההנא' בא לו אחר המכיר' שישתמש בהמעות עצה"ע ולא הי' באפשרי להשיג מקודם שום ענין הנאה. אולם מלבד דלא נמצא לשום אחד מהפוסקים ז"ל שיחלק בהך דסרסור דבכה"ג ששלחו ונתן לו למכור במקום פלוני על היריד שיפטור בגניב' ואביד' בהליכתו. א"א לומר כן דא"כ בכל שומר שכר שהבטיח לו שיתן שכרו לבסוף כדרך כל שכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף לא יתחייב כדין ש"ש בגניבה ואביד'. כיון שעתה לא יהי' לו שכר דשכרו בודאי מפסיד וכדאמרי' בש"ס דב"מ דף נ"ח בהך דנשבעין ליטול שכרן עיין בש"ס ופירש"י ז"ל שם דהשכר היא רק כשישמור כראוי וע"כ משום דכיון שאם הי' שמרו כראוי הי' מקבל שכר הו"ל ש"ש וחייב בגניב' ואביד' ומה חילוק בין הך דכל ש"ש להך דנ"ד שג"כ אם הי' שומרו כראוי הי' מקבל הנאת השימוש דחשיב כשכר ממש:{{תוספת|א|עיין בקצה"ח [[קצות החושן/חושן משפט/רכז#יא|סי' רכ"ז סעי"ק י"א]] שהביא מ"ש בתשוב' הרשב"ץ באחד שקנה צרור אחד מעפרות זהב והראה לאומן שיכיר אם הוא זהב ממש או מזיוף ובעד זה השוו לתת לו חלק בריוח ואח"כ נמצא שהוא מזויף והשיב הרשב"ץ שאין זה חשיב ש"ש כיון שאם יש הפסד ליכא שכר ואינו נקרא שכר אלא שאפילו אם יהי' הפסד יתן לו מכיסו ע"ש. וכונתו שאם יהי' הפסד שלא ע"י פשיעה. ולא הבנתי מ"ש מו"ח ז"ל שכל ש"ש אם לא שמר כראוי ונגנב או נאבד אין לו שכר. דשאני הכא דמשכחת לה שיהי' נאבד באונס והוא שמר כראוי ומ"מ לא יהי' לו שום הנאה. אך מ"מ ראית מו"ח ז"ל מהך דסרסור היא באמת ראי' עצומה וברורה והפי' בתשובת הרשב"ץ הוא כמו שפירש הקצה"ח והנה"מ הסכים לדבריו. ע"ש:}} ובמק"א בארתי הא דאמרינן בש"ס דב"ק דף צ"ט ע"ב בהך דטבח אומן שקלקל הרוצה שיתחייב לו טבח יקדים לו דינר דלא נטעה לומר דאין ש"ש מתחייב רק בשכבר קבל שכרו מדקאמר יקדים לו דינר דזה דבר שלא יעלה על הדעת כלל למעיין בש"ס ופוסקים ורק דהתם ה"ט משום דכל השומרין ביחוד ש"ש לא נתחייבו רק בקנין משיכה וכדאמרי' דתקנו משיכה בשומרים דאין השומר חייב רק כשנעש' מאתו קנין שיתחייב בשמירתו כל חד כדיני' ובהך דטבח כשאינו לוקח הבהמ' לרשותו דליכא קנין משיכה לא נתחייב מדין שומר שכר כשקלקל רק היכי שמקדים לו הדינר דהיינו בקנין הכסף שכר שמירתו שלא יקלקל. והארכתי בזה ואין כאן מקומו להאריך: | ||
'''והנה''' אחר שבררנו דאין מקום לפטרו בשביל זה שלא הגיע לו עתה הנאה וכנ"ל אבוא לבאר כמה יהי' התשלומין. הנה הריטב"א ז"ל בחידושיו לב"מ בסוגיא דמלוה על המשכון הקשה דלמה לא נימא דלכך הוי ש"ש משום דתפיס לי' אחובי' ותירץ דבשביל זה לא היינו יכולין לחייבו רק כנגד חובו ולא על היתרון עיין בדבריו ז"ל. מדבריו אלה נראה מבואר דהיכי שמגיע לו להשומר הנאה רק ממקצת הפקדון לא הוי ש"ש רק על החלק הזה ועל השאר הוי ש"ח. ולפי זה לכאור' בנ"ד שלא הי' מגיע לו הנאה הנאת השימוש רק ממאה רובל הנותרים על חובו המאה אשר נתן לו מקודם לא הוי ש"ש רק על החלק הזה היינו על המחצ' ועל מחצה השני' הוא רק שומר חנם וכיון שנגנב מחצה מהסחור' אינו צריך לשלם רק לפי ערך היינו חמשים רובל כסף דכיון דאין החלקים מבוררים ול"ה מבוררים כל אחד ואחד התשלומין המה לפי ערך וכדקיי"ל בנתן לו מעות להוליך על אחריותו וערב' עם מעותיו דאם נאבד מקצת מהמעות דההפסד לפי ערך עיין בהג"ה חו"מ סימן רצ"ב סעיף יוד. עייש"ה. כתבתי {{עוגן|קה־ד}}דישלם חמשים רובל לפ"ע המאה רוב"כ שנתרצו שיקבלם עצה"ע. אף שבכל עיסקא מחצה מלוה ומחצה פקדון ואינו מגיע לו הנאת שימוש רק מהמחצ' היינו חמשים רובל של המלוה משום דאנן קיי"ל ביו"ד סי' קע"ז דכיון שמקבל שכר עבור התעסקותו בחלק הנותן הו"ל ש"ש על חלקו דע"כ צריך לקבל איזה הטבה ושכר דאל"כ הו"ל רבית. ואני מוסיף לומר דאף לפי דעת הרמב"ם ז"ל המקבל עיסקא דל"ה רק שומר חנם וטעמו של רבינו ז"ל ביארו האחרונים ז"ל דאף דכל שמקבל שכר אף שאינו שכר שמיר' וכהך דמקבל עיסקא שהשכר הוא בשביל ההתעסקות משוי לי' ש"ש לדידן דקיי"ל דשוכר כש"ש דמי. רבינו ז"ל ס"ל דהך דנותן לו שכרו כפועל בטל היינו שכר הפסד מלאכתו הראשונ' ששמין מלאכתו הראשונ' כמה שיתרצה להיות יושב בטל. ובשביל זה לא חשיב כש"ש דאינו נוטל שכר כלל רק עבור הפסד מלאכתו עיין בדבריהם ז"ל או אף היכא שקצץ לו בתחל' פחות משוה פרוט' דלא חשיב שכר לענין שיהי' ש"ש עיין ש"ך חו"מ סימן ש"ג ס"ק א'. מ"מ בשטרי עיסקא דידן שיש רשות ביד המקבל גם אם יעלה חלק ריווח של הנותן הרבה ליתן לו רק כפי פשר העיסקא והמותר יהי' של המקבל פשיטא דהו"ל בשביל זה ש"ש גמור על חלק הפקדון ודו"ק. ולכאור' עלה על לבי דבנ"ד צריך לשלם כל ההפסד מטעם מלוה על המשכון דאף דאנן פסקינן להלכה דמלוה על המשכון אי הוי רק ש"ח או ש"ש חשיב פלוגתא דרבוותא ומספיקא לא מפקינן ממונא מ"מ זה אינו רק לענין מה שדמי המשכון יתירים על החוב וא"כ בנ"ד צריך לשלם כל ההפסד כדי חובו מטעם מלוה על המשכון ועל היתרון מטעם הנאת ההשתמשות וכנ"ל. אולם באמת זה אינו דאף דאם נגנבה כל הסחור' הי' חל כל ההפסד עליו מ"מ בנ"ד שנגנב' רק מחציתה היינו בעד מאה רובל א"צ לשלם רק חמשים רוב"כ וכנ"ל ומשום דלדעת החולקים וסוברים דמלוה על המשכון הוי ש"ח באמת גם נגד חובו הוי ש"ח ואין לחייבו גם ע"ז מטעם ש"ש דאנן תפסינן לעיקר כתירוצו של רבותינו בעלי התוס' ורוב הקדמונים ז"ל דבמלוה על המשכון ל"ש כלל למשוי ש"ש מטעם דתפיס לי' אחובו וכיון שכן אין לחלק לענין חיובא מטעם ש"ש בין חלק המשכון שעולה יותר על חובו ובין נגד החוב. ורק דלדעתם מטעם אחר אבד חובו דנגד החוב הו"ל כאילו פי' שאם יאבד המשכון לא יוכל לתבוע אותו וכל שנשאר א"כ מהמשכון נגד החוב כגון שנאבד מקצתו א"צ המלוה להפסיד כלום כיון שמ"מ אין צריך לתבוע ממנו חובו שמשכונו בידו עיין בש"ך סי' ע"ב בשם מהר"י בן לב ז"ל וא"כ בנ"ד כיון שנשאר מהסחור' כדי החוב ההפסד הוא רק לפ"ע החלק שהוא עליו ש"ש מטעם הנאת השימוש וכנ"ל וכמבואר למעיין וז"פ וברור: | '''{{עוגן1|והנה}}''' אחר שבררנו דאין מקום לפטרו בשביל זה שלא הגיע לו עתה הנאה וכנ"ל אבוא לבאר כמה יהי' התשלומין. הנה הריטב"א ז"ל בחידושיו לב"מ בסוגיא דמלוה על המשכון הקשה דלמה לא נימא דלכך הוי ש"ש משום דתפיס לי' אחובי' ותירץ דבשביל זה לא היינו יכולין לחייבו רק כנגד חובו ולא על היתרון עיין בדבריו ז"ל. מדבריו אלה נראה מבואר דהיכי שמגיע לו להשומר הנאה רק ממקצת הפקדון לא הוי ש"ש רק על החלק הזה ועל השאר הוי ש"ח. ולפי זה לכאור' בנ"ד שלא הי' מגיע לו הנאה הנאת השימוש רק ממאה רובל הנותרים על חובו המאה אשר נתן לו מקודם לא הוי ש"ש רק על החלק הזה היינו על המחצ' ועל מחצה השני' הוא רק שומר חנם וכיון שנגנב מחצה מהסחור' אינו צריך לשלם רק לפי ערך היינו חמשים רובל כסף דכיון דאין החלקים מבוררים ול"ה מבוררים כל אחד ואחד התשלומין המה לפי ערך וכדקיי"ל בנתן לו מעות להוליך על אחריותו וערב' עם מעותיו דאם נאבד מקצת מהמעות דההפסד לפי ערך עיין בהג"ה חו"מ סימן רצ"ב סעיף יוד. עייש"ה. כתבתי {{עוגן|קה־ד}}דישלם חמשים רובל לפ"ע המאה רוב"כ שנתרצו שיקבלם עצה"ע. אף שבכל עיסקא מחצה מלוה ומחצה פקדון ואינו מגיע לו הנאת שימוש רק מהמחצ' היינו חמשים רובל של המלוה משום דאנן קיי"ל ביו"ד סי' קע"ז דכיון שמקבל שכר עבור התעסקותו בחלק הנותן הו"ל ש"ש על חלקו דע"כ צריך לקבל איזה הטבה ושכר דאל"כ הו"ל רבית. ואני מוסיף לומר דאף לפי דעת הרמב"ם ז"ל המקבל עיסקא דל"ה רק שומר חנם וטעמו של רבינו ז"ל ביארו האחרונים ז"ל דאף דכל שמקבל שכר אף שאינו שכר שמיר' וכהך דמקבל עיסקא שהשכר הוא בשביל ההתעסקות משוי לי' ש"ש לדידן דקיי"ל דשוכר כש"ש דמי. רבינו ז"ל ס"ל דהך דנותן לו שכרו כפועל בטל היינו שכר הפסד מלאכתו הראשונ' ששמין מלאכתו הראשונ' כמה שיתרצה להיות יושב בטל. ובשביל זה לא חשיב כש"ש דאינו נוטל שכר כלל רק עבור הפסד מלאכתו עיין בדבריהם ז"ל או אף היכא שקצץ לו בתחל' פחות משוה פרוט' דלא חשיב שכר לענין שיהי' ש"ש עיין ש"ך חו"מ סימן ש"ג ס"ק א'. מ"מ בשטרי עיסקא דידן שיש רשות ביד המקבל גם אם יעלה חלק ריווח של הנותן הרבה ליתן לו רק כפי פשר העיסקא והמותר יהי' של המקבל פשיטא דהו"ל בשביל זה ש"ש גמור על חלק הפקדון ודו"ק. ולכאור' עלה על לבי דבנ"ד צריך לשלם כל ההפסד מטעם מלוה על המשכון דאף דאנן פסקינן להלכה דמלוה על המשכון אי הוי רק ש"ח או ש"ש חשיב פלוגתא דרבוותא ומספיקא לא מפקינן ממונא מ"מ זה אינו רק לענין מה שדמי המשכון יתירים על החוב וא"כ בנ"ד צריך לשלם כל ההפסד כדי חובו מטעם מלוה על המשכון ועל היתרון מטעם הנאת ההשתמשות וכנ"ל. אולם באמת זה אינו דאף דאם נגנבה כל הסחור' הי' חל כל ההפסד עליו מ"מ בנ"ד שנגנב' רק מחציתה היינו בעד מאה רובל א"צ לשלם רק חמשים רוב"כ וכנ"ל ומשום דלדעת החולקים וסוברים דמלוה על המשכון הוי ש"ח באמת גם נגד חובו הוי ש"ח ואין לחייבו גם ע"ז מטעם ש"ש דאנן תפסינן לעיקר כתירוצו של רבותינו בעלי התוס' ורוב הקדמונים ז"ל דבמלוה על המשכון ל"ש כלל למשוי ש"ש מטעם דתפיס לי' אחובו וכיון שכן אין לחלק לענין חיובא מטעם ש"ש בין חלק המשכון שעולה יותר על חובו ובין נגד החוב. ורק דלדעתם מטעם אחר אבד חובו דנגד החוב הו"ל כאילו פי' שאם יאבד המשכון לא יוכל לתבוע אותו וכל שנשאר א"כ מהמשכון נגד החוב כגון שנאבד מקצתו א"צ המלוה להפסיד כלום כיון שמ"מ אין צריך לתבוע ממנו חובו שמשכונו בידו עיין בש"ך סי' ע"ב בשם מהר"י בן לב ז"ל וא"כ בנ"ד כיון שנשאר מהסחור' כדי החוב ההפסד הוא רק לפ"ע החלק שהוא עליו ש"ש מטעם הנאת השימוש וכנ"ל וכמבואר למעיין וז"פ וברור: | ||
'''אמנם''' יראה לדון לחייבו בנ"ד בכל ההפסד מצד אחר ומשום דעיקר סברת התוס' ודעמם ז"ל דל"ש במשכון טעמא דתפיס לי' אחובי' הוא משום דאין זה חשיב הנאה דאינו מרויח יותר מאלו לא הי' מלוה ולא הי' משכון וא"כ בנ"ד שההלוא' מה שנתן לו מקודם מאה רו"כ הי' לטובתו שיתן לו הסחור' והוא ישתמש אח"כ בהמותר שפיר הוי ש"ש ע"ז משום דתפיס לי' אחובי' וכמובן והוי א"כ ש"ש {{עוגן|קו.}}{{עוגן|קו־א}}על הכל כדי החוב משום דתפיס ליה אחובי' ועל היתרון משום הנאת ההשתמשות וצריך לסבול כל ההפסד: | '''{{עוגן1|אמנם}}''' יראה לדון לחייבו בנ"ד בכל ההפסד מצד אחר ומשום דעיקר סברת התוס' ודעמם ז"ל דל"ש במשכון טעמא דתפיס לי' אחובי' הוא משום דאין זה חשיב הנאה דאינו מרויח יותר מאלו לא הי' מלוה ולא הי' משכון וא"כ בנ"ד שההלוא' מה שנתן לו מקודם מאה רו"כ הי' לטובתו שיתן לו הסחור' והוא ישתמש אח"כ בהמותר שפיר הוי ש"ש ע"ז משום דתפיס לי' אחובי' וכמובן והוי א"כ ש"ש {{עוגן|קו.}}{{עוגן|קו־א}}על הכל כדי החוב משום דתפיס ליה אחובי' ועל היתרון משום הנאת ההשתמשות וצריך לסבול כל ההפסד: | ||
'''אכן''' כאשר התבוננתי ראיתי להקדמונים ז"ל שכתבו בהא דאמרינן בש"ס דב"מ דף פ"א בהך דאומנים ש"ש הם דאם א"ל גמרתיו הוי ש"ח והרי עדיין תפוס לי' אאגרי' דלפי המסקנא דשוכר הוי ש"ש וכדמחליף רבה ב"א לא ס"ל עוד הך סברא דמשום דתפיס | '''{{עוגן1|אכן}}''' כאשר התבוננתי ראיתי להקדמונים ז"ל שכתבו בהא דאמרינן בש"ס דב"מ דף פ"א בהך דאומנים ש"ש הם דאם א"ל גמרתיו הוי ש"ח והרי עדיין תפוס לי' אאגרי' דלפי המסקנא דשוכר הוי ש"ש וכדמחליף רבה ב"א לא ס"ל עוד הך סברא דמשום דתפיס ליה אאגריה הוי ש"ש ורק דדמי לשוכר ולכך כשא"ל גמרתיו שפיר הוי ש"ח עיין בדבריהם ז"ל ולפ"ז אף אי נימא דמ"מ במלוה על המשכון אי לאו או היכי דל"ש סברת התוס' ז"ל וכגון שההלוא' היתה לטובתו שפיר הוי ש"ש משום זה דתפוס ליה אחוביה דדמי לאומן שאמר לי' הבא מעות וטול את שלך דכיון דגילה דעתו בפי' דתפיס לי' אאגרי' לכ"ע הוי ש"ש כיון דהלוהו על המשכון דוקא. מ"מ בנ"ד שקיבל הסחור' למכרה שאין ראיה מפורש דתפוס לה אחוביה ל"ה ש"ש משום זה כמו בגמרתיו דאומן לדעתם ז"ל וכנ"ל ועיין בש"מ שהביא בשם הרא"ש ז"ל תירוץ אחר אהך דגמרתיו דחשיב קצת דאינו מעכבו על שכרו כיון דלא א"ל הבא מעות וטול ולפ"ד כל סתמא הוי ש"ש משום דתפיס ליה: | ||
'''עוד''' אמינא דבנ"ד הוי ש"ש על כולו מטעם אחר. דבאמת דברי הריטב"א ז"ל שהבאתי תמוהים דהרי בהך דאומן אמרינן דמשום דתפיס לי' אאגרי' הוי ש"ש על כל החפץ אף דאגרי' היא פחות בודאי אשר ע"כ אמינא בביאור דבריו ז"ל דגם איהו ס"ל כסברת התוס' דלא שייך במלוה על המשכון תפיס לי' דאין לו הנאה עתה שהלוהו מאילו לא הלוהו כלל וכנ"ל ורק דעדיין הוי קשיא לי' דהרי מ"מ יש לו הנאה שא"צ לשמור המעות וע"ז כתב דבשביל זה אינו ש"ש רק כדי מעותיו. ואוסיף לבאר | '''{{עוגן1|עוד}}''' אמינא דבנ"ד הוי ש"ש על כולו מטעם אחר. דבאמת דברי הריטב"א ז"ל שהבאתי תמוהים דהרי בהך דאומן אמרינן דמשום דתפיס לי' אאגרי' הוי ש"ש על כל החפץ אף דאגרי' היא פחות בודאי אשר ע"כ אמינא בביאור דבריו ז"ל דגם איהו ס"ל כסברת התוס' דלא שייך במלוה על המשכון תפיס לי' דאין לו הנאה עתה שהלוהו מאילו לא הלוהו כלל וכנ"ל ורק דעדיין הוי קשיא לי' דהרי מ"מ יש לו הנאה שא"צ לשמור המעות וע"ז כתב דבשביל זה אינו ש"ש רק כדי מעותיו. ואוסיף לבאר דלכאורה אין זה הנאה שא"צ לשמור המעות דהרי לעומת זה צריך לשמור המשכון ורק דא"ת דאין עליו כלל דין ש"ש ואין צריך לשמור רק שמירה קלה יגיע לו הנאה שמעותיו המה בטוחים לגמרי והוא א"צ לשמור בכל כחו אולם כשיש עליו דין ש"ש כנגד החוב שפיר הוי על היתרון רק ש"ח דאין לו שום הנאה משמירתן. ויש לי בזה עוד הרהורי דברים אולם לא הובאו עוד אצלי בכור הבחינה. ומעתה בנ"ד שפיר הוי ש"ש על כולו אף שאין מגיע לו הנאה רק ממקצתו וכנ"ל מהך דאומן. דבהך דהריטב"א ז"ל מטעם אחר קאתינן עלה וכנ"ל והבן. וידעתי שיש מקום בראש לומר לפ"ז דאין ראי' מהך דאומן לנדון שלפנינו די"ל דגם מה ששוה יותר תפיס לי' אאגרי' דכל שהחפץ שוה יותר ימהר לפדותו ולא יהיה צריך לבוא עמו בדינא ודיינא אבל היכי דאין לו הנאה כלל רק ממקצתו לא הוי באמת ש"ש על כולו. אולם יען כי גם בלי ראי' מצד הסברא כל שמגיע לו הנאה אף ממקצתו כיון שהוא פקדון אחד הוי ש"ש על כולו ורק שהיה מתחלה עומד לנגדי דברי הריטב"א ז"ל הנ"ל הנה אחרי שבארתי דעכצ"ל ולהסיב דבריו ז"ל לכוונה אחרת עד שעכ"פ אין ראי' מדבריו להיפך הדרינן לסברא הפשוטה דהוי ש"ש על כולו בשגם בנ"ד בל"ז יש צדדים הרבה לחייבו בכולו. דעת הרבה פוסקים כמעט רובם דמלוה על המשכון הוי ש"ש וגם דאחרי שההלוא' הי' לטובתו הנה לדעת הרא"ש ז"ל דגם לפי המסקנא קיימא הך דתפיס לי' אאגרי' הוי ש"ש נגד החוב משום דתפיס ליה אחוביה וחל א"כ עליו בנ"ד כל ההפסד וכנ"ל. מהלן טעמי נראה לדון דצריך לשלם כל המאה רו"כ הנפסדים והנלע"ד דעת תורה כתבתי: | ||
<noinclude>{{דיקטה}} | <noinclude> | ||
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude> | ----- | ||
{{מרכז|'''[[ברכת רצ"ה#מלחמות אריה|מלחמות אריה]]'''}} | |||
----- | |||
{{ביאורים}} | |||
{{שולי הגליון}} | |||
{{דיקטה}} | |||
{{ניווט כללי תחתון}} | |||
[[קטגוריה:מלחמות אריה]]</noinclude> | |||
גרסה אחרונה מ־19:21, 2 ביוני 2024
|
< הקודם · הבא > |
- לכבוד הרב המאה"ג וכו' מו"ה מאיר נ"י מ"ץ דק' קאלק.
ע"ד השאלה הראשונה זה תוארה שאחד הוליך שעוה למכור על היריד בערך שני מאות רובל ואמר לו סוחר אחר למה לך להוליכה תן אותו על ידי ואני אמכרנה לך כפי השער והא לך תיכף מאה רובל באופן שכשאמכור השעוה אקח לי המאה הנותרים בהלואה עצה"ע ונתן לו ח"כ על הסך מאה רובל כסף והתחלת העסקא ח' ימים אחר זמן הח"כ כי בתוך הח' ימים ימכר השעוה ונתרצה ונתן השעוה לו ובדרך נגנבה מחצה ותבע התובע שישלם לו יען הוא שומר שכר וזה משיב כי הלא עדיין לא הגיע לי שום הנא'. הדבר פשוט וברור אצלי כי אין ממש בטענת הנתבע דאף שלא הי' מגיע לו עתה שום הנאה מ"מ כל שעושה לתקות שכר ממש או הנאת השתמשות בהמעות דחשיב כשכר הוי תיכף ש"ש וכדקיי"ל בסרסור שאבד או נגנב מאתו החפץ דצריך לשלם אפי' נאבד או נגנב בשעת הליכתו עיין בטוש"ע חו"מ סי' קפ"ה. ולכאור' זה יש לדחות ולומר דשאני הך דסרסור דגם בהליכתו בידו הי' למכור החפץ אי הוי מזדמן לו סוחר לקנותו ודמי להא דאמרינן בש"ס דף מ"ג בהך דמפקיד מעות מותרין בההיא הנא' דאי מתרמי לי' זבינא וכו' הוי עליהו ש"ש משא"כ בנ"ד שלא הי' בידו למכור רק על היריד וההנא' בא לו אחר המכיר' שישתמש בהמעות עצה"ע ולא הי' באפשרי להשיג מקודם שום ענין הנאה. אולם מלבד דלא נמצא לשום אחד מהפוסקים ז"ל שיחלק בהך דסרסור דבכה"ג ששלחו ונתן לו למכור במקום פלוני על היריד שיפטור בגניב' ואביד' בהליכתו. א"א לומר כן דא"כ בכל שומר שכר שהבטיח לו שיתן שכרו לבסוף כדרך כל שכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף לא יתחייב כדין ש"ש בגניבה ואביד'. כיון שעתה לא יהי' לו שכר דשכרו בודאי מפסיד וכדאמרי' בש"ס דב"מ דף נ"ח בהך דנשבעין ליטול שכרן עיין בש"ס ופירש"י ז"ל שם דהשכר היא רק כשישמור כראוי וע"כ משום דכיון שאם הי' שמרו כראוי הי' מקבל שכר הו"ל ש"ש וחייב בגניב' ואביד' ומה חילוק בין הך דכל ש"ש להך דנ"ד שג"כ אם הי' שומרו כראוי הי' מקבל הנאת השימוש דחשיב כשכר ממש:[א] ובמק"א בארתי הא דאמרינן בש"ס דב"ק דף צ"ט ע"ב בהך דטבח אומן שקלקל הרוצה שיתחייב לו טבח יקדים לו דינר דלא נטעה לומר דאין ש"ש מתחייב רק בשכבר קבל שכרו מדקאמר יקדים לו דינר דזה דבר שלא יעלה על הדעת כלל למעיין בש"ס ופוסקים ורק דהתם ה"ט משום דכל השומרין ביחוד ש"ש לא נתחייבו רק בקנין משיכה וכדאמרי' דתקנו משיכה בשומרים דאין השומר חייב רק כשנעש' מאתו קנין שיתחייב בשמירתו כל חד כדיני' ובהך דטבח כשאינו לוקח הבהמ' לרשותו דליכא קנין משיכה לא נתחייב מדין שומר שכר כשקלקל רק היכי שמקדים לו הדינר דהיינו בקנין הכסף שכר שמירתו שלא יקלקל. והארכתי בזה ואין כאן מקומו להאריך:
והנה אחר שבררנו דאין מקום לפטרו בשביל זה שלא הגיע לו עתה הנאה וכנ"ל אבוא לבאר כמה יהי' התשלומין. הנה הריטב"א ז"ל בחידושיו לב"מ בסוגיא דמלוה על המשכון הקשה דלמה לא נימא דלכך הוי ש"ש משום דתפיס לי' אחובי' ותירץ דבשביל זה לא היינו יכולין לחייבו רק כנגד חובו ולא על היתרון עיין בדבריו ז"ל. מדבריו אלה נראה מבואר דהיכי שמגיע לו להשומר הנאה רק ממקצת הפקדון לא הוי ש"ש רק על החלק הזה ועל השאר הוי ש"ח. ולפי זה לכאור' בנ"ד שלא הי' מגיע לו הנאה הנאת השימוש רק ממאה רובל הנותרים על חובו המאה אשר נתן לו מקודם לא הוי ש"ש רק על החלק הזה היינו על המחצ' ועל מחצה השני' הוא רק שומר חנם וכיון שנגנב מחצה מהסחור' אינו צריך לשלם רק לפי ערך היינו חמשים רובל כסף דכיון דאין החלקים מבוררים ול"ה מבוררים כל אחד ואחד התשלומין המה לפי ערך וכדקיי"ל בנתן לו מעות להוליך על אחריותו וערב' עם מעותיו דאם נאבד מקצת מהמעות דההפסד לפי ערך עיין בהג"ה חו"מ סימן רצ"ב סעיף יוד. עייש"ה. כתבתי דישלם חמשים רובל לפ"ע המאה רוב"כ שנתרצו שיקבלם עצה"ע. אף שבכל עיסקא מחצה מלוה ומחצה פקדון ואינו מגיע לו הנאת שימוש רק מהמחצ' היינו חמשים רובל של המלוה משום דאנן קיי"ל ביו"ד סי' קע"ז דכיון שמקבל שכר עבור התעסקותו בחלק הנותן הו"ל ש"ש על חלקו דע"כ צריך לקבל איזה הטבה ושכר דאל"כ הו"ל רבית. ואני מוסיף לומר דאף לפי דעת הרמב"ם ז"ל המקבל עיסקא דל"ה רק שומר חנם וטעמו של רבינו ז"ל ביארו האחרונים ז"ל דאף דכל שמקבל שכר אף שאינו שכר שמיר' וכהך דמקבל עיסקא שהשכר הוא בשביל ההתעסקות משוי לי' ש"ש לדידן דקיי"ל דשוכר כש"ש דמי. רבינו ז"ל ס"ל דהך דנותן לו שכרו כפועל בטל היינו שכר הפסד מלאכתו הראשונ' ששמין מלאכתו הראשונ' כמה שיתרצה להיות יושב בטל. ובשביל זה לא חשיב כש"ש דאינו נוטל שכר כלל רק עבור הפסד מלאכתו עיין בדבריהם ז"ל או אף היכא שקצץ לו בתחל' פחות משוה פרוט' דלא חשיב שכר לענין שיהי' ש"ש עיין ש"ך חו"מ סימן ש"ג ס"ק א'. מ"מ בשטרי עיסקא דידן שיש רשות ביד המקבל גם אם יעלה חלק ריווח של הנותן הרבה ליתן לו רק כפי פשר העיסקא והמותר יהי' של המקבל פשיטא דהו"ל בשביל זה ש"ש גמור על חלק הפקדון ודו"ק. ולכאור' עלה על לבי דבנ"ד צריך לשלם כל ההפסד מטעם מלוה על המשכון דאף דאנן פסקינן להלכה דמלוה על המשכון אי הוי רק ש"ח או ש"ש חשיב פלוגתא דרבוותא ומספיקא לא מפקינן ממונא מ"מ זה אינו רק לענין מה שדמי המשכון יתירים על החוב וא"כ בנ"ד צריך לשלם כל ההפסד כדי חובו מטעם מלוה על המשכון ועל היתרון מטעם הנאת ההשתמשות וכנ"ל. אולם באמת זה אינו דאף דאם נגנבה כל הסחור' הי' חל כל ההפסד עליו מ"מ בנ"ד שנגנב' רק מחציתה היינו בעד מאה רובל א"צ לשלם רק חמשים רוב"כ וכנ"ל ומשום דלדעת החולקים וסוברים דמלוה על המשכון הוי ש"ח באמת גם נגד חובו הוי ש"ח ואין לחייבו גם ע"ז מטעם ש"ש דאנן תפסינן לעיקר כתירוצו של רבותינו בעלי התוס' ורוב הקדמונים ז"ל דבמלוה על המשכון ל"ש כלל למשוי ש"ש מטעם דתפיס לי' אחובו וכיון שכן אין לחלק לענין חיובא מטעם ש"ש בין חלק המשכון שעולה יותר על חובו ובין נגד החוב. ורק דלדעתם מטעם אחר אבד חובו דנגד החוב הו"ל כאילו פי' שאם יאבד המשכון לא יוכל לתבוע אותו וכל שנשאר א"כ מהמשכון נגד החוב כגון שנאבד מקצתו א"צ המלוה להפסיד כלום כיון שמ"מ אין צריך לתבוע ממנו חובו שמשכונו בידו עיין בש"ך סי' ע"ב בשם מהר"י בן לב ז"ל וא"כ בנ"ד כיון שנשאר מהסחור' כדי החוב ההפסד הוא רק לפ"ע החלק שהוא עליו ש"ש מטעם הנאת השימוש וכנ"ל וכמבואר למעיין וז"פ וברור:
אמנם יראה לדון לחייבו בנ"ד בכל ההפסד מצד אחר ומשום דעיקר סברת התוס' ודעמם ז"ל דל"ש במשכון טעמא דתפיס לי' אחובי' הוא משום דאין זה חשיב הנאה דאינו מרויח יותר מאלו לא הי' מלוה ולא הי' משכון וא"כ בנ"ד שההלוא' מה שנתן לו מקודם מאה רו"כ הי' לטובתו שיתן לו הסחור' והוא ישתמש אח"כ בהמותר שפיר הוי ש"ש ע"ז משום דתפיס לי' אחובי' וכמובן והוי א"כ ש"ש על הכל כדי החוב משום דתפיס ליה אחובי' ועל היתרון משום הנאת ההשתמשות וצריך לסבול כל ההפסד:
אכן כאשר התבוננתי ראיתי להקדמונים ז"ל שכתבו בהא דאמרינן בש"ס דב"מ דף פ"א בהך דאומנים ש"ש הם דאם א"ל גמרתיו הוי ש"ח והרי עדיין תפוס לי' אאגרי' דלפי המסקנא דשוכר הוי ש"ש וכדמחליף רבה ב"א לא ס"ל עוד הך סברא דמשום דתפיס ליה אאגריה הוי ש"ש ורק דדמי לשוכר ולכך כשא"ל גמרתיו שפיר הוי ש"ח עיין בדבריהם ז"ל ולפ"ז אף אי נימא דמ"מ במלוה על המשכון אי לאו או היכי דל"ש סברת התוס' ז"ל וכגון שההלוא' היתה לטובתו שפיר הוי ש"ש משום זה דתפוס ליה אחוביה דדמי לאומן שאמר לי' הבא מעות וטול את שלך דכיון דגילה דעתו בפי' דתפיס לי' אאגרי' לכ"ע הוי ש"ש כיון דהלוהו על המשכון דוקא. מ"מ בנ"ד שקיבל הסחור' למכרה שאין ראיה מפורש דתפוס לה אחוביה ל"ה ש"ש משום זה כמו בגמרתיו דאומן לדעתם ז"ל וכנ"ל ועיין בש"מ שהביא בשם הרא"ש ז"ל תירוץ אחר אהך דגמרתיו דחשיב קצת דאינו מעכבו על שכרו כיון דלא א"ל הבא מעות וטול ולפ"ד כל סתמא הוי ש"ש משום דתפיס ליה:
עוד אמינא דבנ"ד הוי ש"ש על כולו מטעם אחר. דבאמת דברי הריטב"א ז"ל שהבאתי תמוהים דהרי בהך דאומן אמרינן דמשום דתפיס לי' אאגרי' הוי ש"ש על כל החפץ אף דאגרי' היא פחות בודאי אשר ע"כ אמינא בביאור דבריו ז"ל דגם איהו ס"ל כסברת התוס' דלא שייך במלוה על המשכון תפיס לי' דאין לו הנאה עתה שהלוהו מאילו לא הלוהו כלל וכנ"ל ורק דעדיין הוי קשיא לי' דהרי מ"מ יש לו הנאה שא"צ לשמור המעות וע"ז כתב דבשביל זה אינו ש"ש רק כדי מעותיו. ואוסיף לבאר דלכאורה אין זה הנאה שא"צ לשמור המעות דהרי לעומת זה צריך לשמור המשכון ורק דא"ת דאין עליו כלל דין ש"ש ואין צריך לשמור רק שמירה קלה יגיע לו הנאה שמעותיו המה בטוחים לגמרי והוא א"צ לשמור בכל כחו אולם כשיש עליו דין ש"ש כנגד החוב שפיר הוי על היתרון רק ש"ח דאין לו שום הנאה משמירתן. ויש לי בזה עוד הרהורי דברים אולם לא הובאו עוד אצלי בכור הבחינה. ומעתה בנ"ד שפיר הוי ש"ש על כולו אף שאין מגיע לו הנאה רק ממקצתו וכנ"ל מהך דאומן. דבהך דהריטב"א ז"ל מטעם אחר קאתינן עלה וכנ"ל והבן. וידעתי שיש מקום בראש לומר לפ"ז דאין ראי' מהך דאומן לנדון שלפנינו די"ל דגם מה ששוה יותר תפיס לי' אאגרי' דכל שהחפץ שוה יותר ימהר לפדותו ולא יהיה צריך לבוא עמו בדינא ודיינא אבל היכי דאין לו הנאה כלל רק ממקצתו לא הוי באמת ש"ש על כולו. אולם יען כי גם בלי ראי' מצד הסברא כל שמגיע לו הנאה אף ממקצתו כיון שהוא פקדון אחד הוי ש"ש על כולו ורק שהיה מתחלה עומד לנגדי דברי הריטב"א ז"ל הנ"ל הנה אחרי שבארתי דעכצ"ל ולהסיב דבריו ז"ל לכוונה אחרת עד שעכ"פ אין ראי' מדבריו להיפך הדרינן לסברא הפשוטה דהוי ש"ש על כולו בשגם בנ"ד בל"ז יש צדדים הרבה לחייבו בכולו. דעת הרבה פוסקים כמעט רובם דמלוה על המשכון הוי ש"ש וגם דאחרי שההלוא' הי' לטובתו הנה לדעת הרא"ש ז"ל דגם לפי המסקנא קיימא הך דתפיס לי' אאגרי' הוי ש"ש נגד החוב משום דתפיס ליה אחוביה וחל א"כ עליו בנ"ד כל ההפסד וכנ"ל. מהלן טעמי נראה לדון דצריך לשלם כל המאה רו"כ הנפסדים והנלע"ד דעת תורה כתבתי:
- ↑ עיין בקצה"ח סי' רכ"ז סעי"ק י"א שהביא מ"ש בתשוב' הרשב"ץ באחד שקנה צרור אחד מעפרות זהב והראה לאומן שיכיר אם הוא זהב ממש או מזיוף ובעד זה השוו לתת לו חלק בריוח ואח"כ נמצא שהוא מזויף והשיב הרשב"ץ שאין זה חשיב ש"ש כיון שאם יש הפסד ליכא שכר ואינו נקרא שכר אלא שאפילו אם יהי' הפסד יתן לו מכיסו ע"ש. וכונתו שאם יהי' הפסד שלא ע"י פשיעה. ולא הבנתי מ"ש מו"ח ז"ל שכל ש"ש אם לא שמר כראוי ונגנב או נאבד אין לו שכר. דשאני הכא דמשכחת לה שיהי' נאבד באונס והוא שמר כראוי ומ"מ לא יהי' לו שום הנאה. אך מ"מ ראית מו"ח ז"ל מהך דסרסור היא באמת ראי' עצומה וברורה והפי' בתשובת הרשב"ץ הוא כמו שפירש הקצה"ח והנה"מ הסכים לדבריו. ע"ש:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |