רשב"א/בבא קמא/צא/ב

רשב"א בבא קמא צא ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

החובל בעצמו אף על פי שאין רשאי פטור. תימה מאי חייב ומאי פטור שייך במחבל בעצמו. ואין לומר פטור ממלקות, חדא דומיא דאחרים שחבלו בו קאמר ומאי חייבים דמי תשלומי חבלה אף פטור מתשלומי חבלה משמע. ועוד אי ממלקות קאמר אם כן הא דקתני בקוצץ נטיעותיו פטור אמאי בר מלקות הוא ואזהרתיה מלא תשחית את עצה כדאיתא במכות (כב, א). וי"ל דהכי קאמר הוא שחבל בעצמו או שקצץ נטיעותיו אף על פי שאין בו צד חיוב אחרים שחבלו בו או שקצצו נטיעותיו חייבים. והא דקתני אחרים שקצצו חייבים רבי מאיר היא דאמר (מכות ב, א) שלוקה ומשלם ואי נמי בשלא התרו בו וכמאן דאמר (כתובות לב, ב) חייבי מלקות ודבר אחר חייבים הא לריש לקיש דאמר פטור על כרחיה רבי מאיר היא. כנ"ל.

אלא האי תנא הוא דתניא מקרעין על המת כו'. ואם תאמר אי מהאי מאי קאמר מאן תנא הא כולי עלמא היא דמקרעי בגדים עוברין על בל תשחית. ותירצו בתוספות דמייתי ראיה מקריעה שהיא לצורך כגון במת שאף על פי שהעיקר הקריעה מצוה ומי שהוא מקרע יותר מדאי נהנה בו שעושה נחת רוח ליצרו (עיין שבת קה, ב) ואפילו הכי אסור מכל שכן מחבל עצמו.

אלא שציער עצמו מן היין. מכאן משמע דרבי אליעזר הקפר אפילו בנזיר טהור קאמר, וכן מפורש בפרק קמא דנדרים (י, א) דנזיר טהור חוטא הוא. ואיכא למידק, דבפרק קמא דנזיר (ג, א) אמרינן דאפילו רבי אליעזר הקפר דאמר נזיר חוטא הוא הני מילי נזיר טמא דאיידי דבעי מתסר דלמא אתי למעבר על נזירותיה אבל נזיר טהור לאו חוטא קרי ליה. ורבינו תם ז"ל תירץ דהא דקאמר התם נזיר טהור לאו חוטא קרי ליה היינו שהמצוה גדולה וחמורה מן העבירה שמצוה לידור וכדאמר (סוטה ב, א) הרואה סוטה בקלקולה ילך ויזיר עצמו מן היין, ומכל מקום מקצת חטא יש שציער עצמו מן היין מידי דהוי אתענית חלום בשבת דאמרינן שקורעין לו גזר דינו ונפרעין ממנו מתענית של שבת מאי תקנתא ליתיב תעניתא על תעניתיה.

כל כמיניה. ולא דמי להא דאמרינן בפרק חזקת הבתים (ב"ב לו, א) האי מאן דנקט מגלא ואמר איזל ואגרריה לדקליה דפלניא דזבניה ניהלי נאמן דלא חציף אינש למיגרר דיקלא דלאו דיליה. י"ל דהתם בלקיטת פירות דאדם עשוי למכור פירות דקלא אבל אינו עשוי למכרן לקציצה וכן שורו להריגה, והתם איגדר גרסינן מלשון גודר בתמרים ולא גרסינן אגדריה, ובפרק חזקת הבתים הארכתי בטעמים אחרים בסייעתא דשמיא. ואם תאמר הכא היכי דמי אי דליכא עדים כשקצץ פשיטא דנאמן במיגו דאי בעי אמר לא קצצתי ואי דאיכא עדים אמאי פטור, פירש הר"ז הלוי ז"ל דהכא בדליכא עדים ואיצטריך דהוה אמינא דהרי זה כמגו במקום עדים קא משמע לן.

וחייבו רבן גמליאל ליתן עשרה זהובים. כתב רבינו תם ז"ל הא דמחייבו עשרה זוהבים קנסא הוא ולא גמרינן מיניה למצוה אחרת. אבל הרי"ף ז"ל כתב דגמרינן מינה דאי לא אמאי קמייתי מינה ראייה לקוצץ אילן העומד לקציצה, ומכל מקום לא מגבינן ליה בבבל דהא אמרינן לעיל (פב, ב) דבכל מידי דלא אסרינן ממונא לא עבדינן שליחותייהו אבל אי תפס לא מפקינן מיניה.

הא דחייבו רבן גמליאל עשרה זהובים היינו שכר ברכה וכדמוכח בחולין פרק כיסוי הדם (קס, א). אם תאמר אם כן לחייב עשרים זהובים עשרה משום ברכת כסוי ועשרה משום מצוה דהא הכא אמרינן שכר מצות קציצה דליכא ברכה עשרה זהובים. ויש לומר דמצות כסוי עם ברכת הכיסוי לחדא חשבינן להו ואינו משלם אלא עשרה זהובים.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.