אבני נזר/יורה דעה/תנח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר יורה דעה תנח

סימן תנח
הלכות שביעית.

להרב דעיה"ק טברי'.

וז"ל הרב השואל הנ"ל. הן בני המושבה החדשה הסמוכה לעיר קדשינו טברי' ת"ו הנקראת בשמה יעמא באו בחודש אלול העבר סמוך לר"ה של שביעית לשאול אם יש איזה צד היתר שיעבדו בשנה זו בשדותיהם. ומה שהמריצם לזה הוא כי יפחדו שאם לא יעבדו בשדותיהם יסבו הערלים את נחלתם לעצמם וישבר מטה לחמם כי בשנה העברה אשר הי' להם השנה הראשונה לבואם אל הנחלה הגישו הגוים קובלנא להשופט קודם קצירת התבואה לאמר כי השדות שקנו היהודים הם גזולים מהם שהמוכר שמכר להיהודים גזל מהם את הקרקעות והראו ע"ז איזה ראיות ויבאו בטענותיהם לקחת לעצמם את השדות אינון ועמליהון ושבחיהון וכל תבואת השדה. ואחרי עמל רב ויגיעות ופיוסים יצא דבר משפט על התבואה שכבר גדלה בהשדות ההם שאם יביאו היהודים עדים שיעידו שהם חרשו וזרעו ועשו את כל עבודה בשדה כנהוג אזי אין רשות להערלים לקחת מהם את התבואה. אולם על גוף הקרקע לא יצא עדיין דבר משפט מוחלט למי שייכים גוף הקרקעות והדבר תלוי ועומד עדיין. והיודעים קצת בתהלוכות משפטיהם אמרו שאם יובירו בשנה זאת את השדות יאבדו את זכות חזקתם בהשדות. וקרוב הדבר מאד שיצא המשפט שהקרקעות שייכים להערלים. ובהגיע סמוך לר"ה העבר באו לשאול מה יעשו ויצא לבם מרוב פחדם כי לא דבר קטן הוא אם ח"ו יטלו מהם מקור פרנסתם וחיותם. ומה יעשו אח"כ המה וטפיהם ואם ישכרו גוים לעבוד בשדותיהם הנה מלבד כי גם זה אסור. אך גם בזה לא יוסר פחדם כי אם יקראו את הפועלים הגוים בעת גמר המשפט מי יודע מה יגידו ואפשר כי יקלקלו בהגדתם עוד יותר מאם הי' מובירים את שדותיהם ונכמרו רחמי מאד עליהם והמתקנו סוד ב"ד של הספרדים יצ"ו והתרנו להם שימכרו את שדותיהם לגוי אשר נכון לבם בטוח עליו שלא יעשה עמהם רעה ובעת המכירה יסכימו הסכמה חזקה וגמורה בלבם שאחר שתעבור שנת השמטה יחזרו ויקנו מהגוי הקונה את הקרקעות בכל אופן שיוכלו להתפשר עמו רק לא יזכירו שום תנאי בהמכירה ואחרי המכירה אם ירצה הגוי הקונה לשכור את היהודים שהם יהיו אצלו פועלים לעבודתו בהשדות ההם מותרים הם לעבוד בהשדות ההם והם ישכירו לו כל כלי העבודה והשורים. עכ"ל הרב השואל:

וזאת אשר השבתי.

א

א) בדבר למכור לגוי קרקע [שקנה הישראל קרקע ההוא מגוים] בא"י טרם חל שנת שמטה. והישראל יהיו פועלים אצלם לעבוד בשדה ואחר עבור שביעית יחזרו ויקנו מגוי כדרך שעושין שטר מכירה לשבת ובפסח לחמץ. שפיר דמי למיעבד הכי או לא. והנה לענין הפירות אם חל עליהם קדושת שביעית. וכן אם הישראלים מותרים לעבוד בשדות כתב כ"ת לסמוך בשביעית בזה"ז דלרוב הפוסקים דקי"ל כרבי דאין שמיטה נוהג בזמן שאין יובל נוהג. מצורף לזה דעת הפוסקים דבזה"ז פסקה קדושת הארץ כרבנן דר' יוסי ובצירוף ודאי רוב פוסקים שאינו נוהג מה"ת ובדרבנן נסמוך על ספר התרומה שכתב דבזה"ז שפסקה קדושת הארץ אפשר דכ"ע מודים דיש קנין. ואף דלמ"ד יש קנין מ"מ מדרבנן חייב בתרומה. מ"מ בזה"ז דאף בשל ישראל דרבנן. אפשר בשל גוי לא גזרו חכמים ולגמרי מותר גם הגר"א ס"ק כ"ח כתב דבזה"ז דקדושת הארץ דרבנן דומה לסוריא:

ב

ב) והנה לכאורה לסמוך על ספר התרומה הדבר רחוק מאחר דלרמב"ם פשיטא לי'. פ"ח מה' שביעית. אין עודרין עם הנכרי בשביעית. גם בספ"ד מה' שביעית התיר רק הספיחים אבל פירותי' משמע שהם שביעית כמ"ש בכ"מ שם בשם כפתור ופרח ואפי' לכ"מ שם החולק מ"מ מודה שישראל הי' אסור לעבוד כמבואר שם. וא"כ אין ספיקו של ספר התרומה מוציא מידי ודאי של רמב"ם:

ג

ג) אך ז"א דודאי להרמב"ם דקדושת עזרא לא פסקה [אך גם בימי עזרא הי' תרומה דרבנן] ודאי אין כח בגוי להפקיע קדושת הארץ וכיון שהארץ נשארת בקדושתה שוב מדרבנן חייבת בתרומה ומעשרות וכן אסור מדרבנן לעבוד בה בשביעית. אף שבזה"ז לרמב"ם מדרבנן כמו שהוכיח במל"מ פ"ד ה' כ"ה דלא ככ"מ שם. דמ"מ כיון שהארץ מקודשת ואין קנין להפקיע גזרו בה איסור עבודה כמו בשל ישראל. אך סה"ת דבשיטת ר"י בעל התוס' קאי דבימי עזרא דאורייתא. אך בזה"ז פסקה קדושת הארץ כרבנן דר' יוסי. ע"כ יש קנין לנכרי להפקיע קדושה דרבנן. נמצא שדבר זה מחלוקת ודאי אם פסקה קדושת הארץ. וכיון דקנין לנכרי תלוי בזה שפיר י"ל דבדרבנן נקטינן כדברי המיקל:

ד

ד) אך עדיין יש לפקפק דמ"מ הוי ס"ס שמא לא פסקה קדושת הארץ כרמב"ם ואין קנין לגוי ואת"ל דפסקה קדושת הארץ כר"י בעל התוס' עדיין בס' התרומה מסתפק אם יש קנין לגוי להפקיע. ומה שדימה בגר"א לסוריא עי' תוס' מגילה (י"ט:) מחלקים בין קטן שהגיע לחינוך שמעולם הי' דרבנן בין סומא שתחילה הי' מחויב מדאורייתא וחילוק זה ג"כ בין סוריא בין בזה"ז וק"ל:

ה

ה) אך במל"מ וקצת אחרונים הביאו ראי' ממתני' דידים פ"ב מ"ד מר' מאיר דאפי' בס"ס מקילין בדרבנן. ור' יוסי פליג היכא דאיכא חזקה לאיסור אבל בלא חזקה אין חולק על ר' מאיר במה שמטהר בס"ס. ולדידי' ודאי אין ראי' מר' מאיר לר' יוסי שהרי תוס' פסחים (יוד.) ב"ב (נ"ה:) כתבו דטעם ס"ס דטמא ברה"י משום דמן הדין לטהר אפי' בספק אחד משום חזקת טהרה ואעפי"כ טמא ה"ה דלא מועיל ס"ס וא"כ לר"מ לשיטתו דחזקה אינו מועיל בדרבנן ה"ה דאף ס"ס אינו מועיל. אבל לר' יוסי דמטמא במקום חזקה אף בדרבנן ה"ה דמטמא בס"ס אף במקום דליכא חזקה:

ו

ו) האומנם כי במג"א סי' ק"ס פסק בספיקות אלו להכשיר. כתב הב"י בשם הר' מנוח משום דאין לו עיקר מה"ת. והיינו דאף דבעירובין מבואר דטעמא דר' יוסי משום דיש לטומאה עיקר מה"ת. וא"כ ע"כ לומר שגם טומאת ידים חשיב יש לו עיקר מה"ת. דאל"כ למה ר' יוסי מטמא. לק"מ דודאי לתרומה דטומאה דאורייתא אסור. מה"ת חשיב טומאה דרבנן יש לו עיקר מה"ת. אבל לחולין דאפי' טומאה דאורייתא מותר וכולנו טמאי מתים ואוכלין וחכמים גזרו בידים חשיב אין לו עיקר מה"ת וזה פשוט:

ז

ז) נמצא במה שאין לו עיקר מה"ת נקטינן להקל אפי' בס"ס. ובדבר שיש לו עיקר מה"ת מחלוקת ראשונים. הרמב"ם פסק כר"מ בחזקה. ובתשו' רשב"א פסק כר' יוסי. וכן באחרונים הש"ך יו"ד סי' ק"י פוסק כתשו' הרשב"א. ובאבן עוזר למס' שבת פוסק כר"מ ולענין תרומה בזה"ז אי חשיב יש לו עיקר מה"ת וכן שביעית בזה"ז] הנוב"י חלק אהע"ז סי' ב' כתב בפשיטות דחשיב יש לו עיקר מה"ת וא"כ הדבר ספק להלכה:

ח

ח) אך למ"ש הש"ך ביו"ד סי' ס' דבמקום הפס"מ סומכין על יחיד נגד רבים אף דרובא דאורייתא וה"ה בס"ס. וכמ"ש תוס' הנ"ל כיון דלא מהני חזקה ברה"י ה"ה ס"ס. כן אני אומר ברוב. וכ"ש הוא דרובא עדיף מס"ס. דרוב מהני ברה"י אפי' ליתא קמן כמבואר בתוס' ריש המפלת אף שאין ס"ס מועלת. ובנ"ד הא כתב כבודו שאם לא הי' עובדין בשביעית היתה נחלטת ביד העוררים על השדה ויש הפסד מרובה. וגם לענין שלא יצטרך לנהוג בפירות קדושת שביעית. ויש להישראל הפסד אם יצטרך לנהוג בהם קדושת שביעית וביותר איסור סחורה שהרי אין לו ממה לגבות שכר עבודתו זולת מפירות אלו:

ט

ט) ולענין מה שנסתפק בסה"ת דאף דבזה"ז יש קנין מ"מ יהי' אסור מדרבנן או שמא כיון דבקרקע ישראל אינו מחויב בתרומות ומעשרות אלא מדרבנן בשל גוי לא גזרו. נ"ל דלענין שביעית יש עוד טעם להתיר. כי מה שמוכח פ' הקומץ רבה דאף דיש קנין מ"מ מדרבנן חייב. יש לפרש עפ"י המשנה רפ"ב דחלה פירות ח"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה וכתב רמב"ם פ"א מה' תרומות ה"ב דה"ה פירות ח"ל שנכנסו לארץ ונקבעו למעשרות בא"י חייבין במעשרות מדבריהם וא"כ למ"ד יש קנין לגוי דהיינו שנעשה חו"ל [וע"כ כתב רמב"ם שאם חזר ישראל וקנהו הו"ל כיבוש יחיד] וא"כ כשקנה ישראל ומרחן ברשותו הו"ל כפירות ח"ל שנכנסו לא"י ונחמרתו שם שחייבין מדבריהם. וזה נ"ל הוכחת רמב"ם במ"ש שאין חייבין אלא מדבריהם. והכ"מ הקשה ע"ז. ונ"ל שהוכחתו מהא דאיכא מ"ד יש קנין וע"כ שלקחן קודם מירוח [דאי לאחר מירוח גם למ"ד אין קנין פטור דמירוח גו פוטר] ומרתן הוא ומ"מ אינו חייב אלא מדרבנן. וע"כ הטעם דלמ"ד יש קנין חייב מדרבנן פשוט כנ"ל. אבל לענין שביעית שהאיסור חל במחובר בעודו ביד גוי גם מדרבנן פטור:

י

י) אך לענין היתר מכירה דיש בזה משום דמבטל לי' ממצות התלויות בארץ. דכתב כבודו משום דאחר שביעית יחזור ויקנהו מהגוי ובשביעית אין תרומות ומעשרות רק דמפקע לי' ממצות שביעית והוא מצוה דשב ואל תעשה ושבתה הארץ שבת לה' והא לא איכפת לן דאל"כ יאסור למכור בהמה לגוי דמפקע לי' ממצות שביתת בהמתו עכ"ד. ולדידי אין זה ראי' דשביתת בהמתו אינה נמנית מצוה בפ"ע. וע"כ שהמצוה שישבות האדם וכל השייכים לוי ואם שבת האדם לבד ולא בהמתו לא שבת שאלתה גמורה אבל אם לא הי' לו בהמה ושבת הוא מחיים המצוה כמו מי שיש לו בהמות ושבתו גם הם שזה וזה שבתו שביתה גמורה:

יא

יא) ותדע לך עוד שהרי מבואר בש"ע סי' רמ"ו ס"ב שמי שיש לו בהמה אצל גוי מחויב להפקירה כדי שלא יעבור על שביתת בהמתו ואם היו שביתת בהמתו מצוה בפ"ע. יהי' דומה למי שיש לו טלית ואין לו ציצית לתלות בו או שיש בית ואין לו מזוזה דמותר ללבוש הטלית בלא ציצית ולדור בבית בלא מזוזה כי אין איסור הלבישה והדירה. רק מצוה לתלות ציצית ולקבוע מזוזה ובשאינו יכול פטור. ה"נ בזה אם הוא אצל הגוי וא"א לקיים המצוה לא בשביל זה יאסור להיות הבהמה שלו:

יב

יב) ולדעת רש"י ור"ן פ"ק דע"ז שביתת בהמתו ב"ת אינו דומה לציצית ומזוזה שאין בהם ל"ת. אך התוס' ריש פ' במה בהמה שאין בשביתת בהמתו רק עשה. וכן דעת רמב"ן בחי' ריש פרק מי שהחשיך. וא"כ דומה לציצית ומזוזה. ובפוסקים אין שום חולק לומר שלא יהי' מחויב להפקיר. אלא ודאי מי שאין לו בהמה הוא מקיים כמו מי שיש לו בהמה ושובתה ע"כ כשיש לו בהמה אצל הגוי ואינה שובתת הוא מבטל מצות שביתה גמורה ומחויב להפקירה כדי שיקיים שביתה גמורה. ואינו דומה לטלית ובית שאם לא ילבוש הבגד ולא ידור בבית לא יקיים מצוה משא"כ זה במה שמפקיר מקיים שביתה גמורה מעתה המוכר בהמתו לגוי אינו מפקיע שום מצוה שכך הוא מקיים מצות שביתה כשאין לו בהמה במה ששובת הוא כמו מי שיש לו ושובתים גם הם אך מטעם אחר אין בזה משום הפקעה משביעית ויתבאר לפנינו:

יג

יג) והנה בענין האיסור ליתן לגוי חני' בארץ מייתי כבודו דברי מהרש"א גיטין (מ"ז.) בהא דישראל שקנה קרקע מגוי וחזר ומכרה לו משהביא שליש כתב מהרש"א הא דנקט בכה"ג ולא נקט ישראל שמכר שדהו לגוי משהביאה שליש דכיון דאסור למכור קרקע לגוי בא"י לא בעי למנקט גוונא דאיסורא אבל בלקח מגוי וחזר ומכרה לו אפשר כה"ג ליכא איסורא עכ' מהרש"א. וא"כ בנ"ד שישראל קנאה מגוי ליכא איסורא במכירה. ואין חילוק בין מכרה לאותו גוי בין לגוי אחר עכ"ד מעלתו:

יד

יד) והנה בעיקר סברת מהרש"א נראה דתליא בטעמי איסור המכירה, או משום דמפקע לי' ממצות. או משום שנותן לגוי חני' בקרקע. דלטעם דמפקע כו' מותר. ולטעמא דנותן חני' אסור. דהנה בב"ק (כ"ט:) מצא בור מגולה וכסהו וחזר וגלהו פטור אבל אם טממה וחזר וחפרה חייב דאסתלק מעשה ראשון ובור חדש הוא כורה עי"ש היטב. וה"נ הקונה קרקע מגוי דבקנייתו מייתי לה לידי חיוב מצות וחזר ומכרה ואפקעינהו לאו מידי עביד דאינו רק מפקיע החיוב שעשה הוא וכלוקח הכסוי שכיסה הוא דפטור. אבל לענין נותן חני' לגוי אף שמתחילה הי' הגוי חונה בה כשלקחה ממנו והוציא הגוי מתוכה דומה למוצא בור וטממה דשוב לא הי' לגוי חני' בה כלל וכשחוזר ומוכרה לגוי זה או לאחר הוא כחופר בור מחדש ואסור ודו"ק היטב ותראה כי הוא נכון וברור:

טו

טו) מ"מ נכונים דברי מהרש"א דהנה הרמב"ם פ"א מה' תרומות ה"ח כתב דלמ"ד יש קנין לנכרי להפקיע אם קנה ישראל מהנכרי הרי הוא ככיבוש יחיד. ובפ"ק דע"ז (כ"א.) ר' יוסי אומר בסוריא מוכרין להם בתים אבל לא שדות. ובגמ' משום דס"ל כיבוש יחיד לאו שמי' כיבוש בשדות דאיכא תרתי שנותן חני' ומפקע ממצות גזרינן. בתים דלית בהו רק חדא שנותן חני' לא גזרינן. ובגמ' אמר שמואל הלכה כר' יוסי. והכא דלמסקנא קאי בסוריא. וכיון דבלקח וחזר ומכר אין איסור משום דמפקע כנ"ל רק משום נותן חני' הו"ל שדות כבתים דאין איסור במכירתו בסוריא. וכן למה דס"ד משום דיש קנין בשקנאו ישראל הו"ל כיבוש יחיד וא"י כסוריא ואין איסור בלקח וחזר ומכר כנ"ל. ודברי מהרש"א ברורים:

טז

טז) אך לדידן דקי"ל אין קנין רק בשביעית דרבנן נסמוך על סה"ת דפסקה קדושת הארץ ויש קנין. אך לענין איסור חני' דאורייתא נחוש דלא פסקה קדושת הארץ וכשלקתה ישראל לא הוה כיבוש יחיד ואף לקח מגוי וחזר ומכר אסור. וזה מ"ש לעיל דטעמא דמפקע ליכא בלקח וחזר ומכרה דלענין זה דומה לבור מגולה שכסהו וחזר וגלהו:

יז

יז) זולת מ"ש בשם הפמ"ג דבזה"ז שאנו בין האומות לית בי' משום לא תתן להם חני'. אינני מבין דברים אלו והא דפ"ק דע"ז הלכה פסוקה בש"ע בזה"ז. ומ"ש בשם תשו' שמן המור התשובה ההוא אינני בידי לראות טעמו ונמוקו ומצד הסברא לא נ"ל:

יח

יח) אך מצאתי בס' כפתור ופרח פרק עשירי וז"ל ישראל הדר בעיר שכולה עכו"ם בא"י. ורוצה להעתיק דירתו לעיר אחרת ויש לו שם בית יכול למוכרה לגוים כי הוא מתיירא שהגוים יחריבוהו או שיחזיקו בו וידורו שם בע"כ עכ"ל יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד שירא שאם לא ימכור וע"כ לא יעבוד בו בשביעית עי"ז יחזיקו בו המעררים על השדות וכ"ש שיכול אח"כ לחזור לקנותו מגוי. וכן בהסכם אצלו לחזור ולקנותו לאחר שביעית:

יט

יט) נשיב לדין היתר הפירות. הסומך על סה"ת משום הפס"מ שכר עבודתם שאם יהי' מחויבין לנהוג בה קדושת שביעית לאכלה ולא לסחורה ושאר דברים לא יספיק ויחסר הרבה משכר עבודה. לא הפסיד. וכ"ש גוף עבודת ישראל לפמ"ש מעלתו שאם לא הי' עובדים הי' נחלטים השדות ביד המערר ואיכא הפסד גדול יכולים לסמוך על סה"ת כן נ"ל:

כ

כ) אך אם אין במה שינהג קדושת שביעית בפירות הפס"מ שאף אם ינהוג שביעית בפירות לא יגרע מזה שכר עבודתם (דהא ודאי שלא יצטרך להפקיר שגוי אינה מוזהר במצות והשביעית תשמטנה ונטשתה ודומה ללקט של נכרי אף למ"ד אין קנין לנכרי להפקיע. מ"מ הלקט אינו של עניים אא"כ הפקיר ופרש"י משום דגוי אינו מוזהר על המצות. אף דלקט ממילא נעשה של עניים. מ"מ של גוי שאינו מחויב במצות לא נעשה של עניים ה"נ בשביעית אף דאפקעתא דמלכא הוא מ"מ כשהוא של גוי לא נעשה הפקר] טוב לנהוג בהם קדושת פירות שביעית הגם שי"ל כיון דלענין עבודה בשביעית סמכי' על סה"ת. ממילא אין בפירות קדושת שביעית אינו מוכרח. ועיין שלהי חגיגה לאחר שעבר הרגל מעבירין על טהרת הכלים:

הדוש"ת הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף