אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/קט

יום ראשון כ"ח תשרי תשפ"ג - מסכת כתובות דף קט

קנין שאינו מסויים

דין האומר דקל לבתי ולא סיים איזה דקל

במשנה במסכת כתובות (קט:) שנינו: מי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו [- שהחזיקו בה בעלי השדות שבגבול שדהו]. אדמון אומר, ילך לו בקצרה [- על כרחם יטול לו דרך לשדהו, אבל יברור לו דרך קצרה ולא ירבה ליטול]. וחכמים אומרים, יקנה לו דרך במאה מנה או יפרח באויר.

ומבארת הגמרא שמחלוקתם עוסקת באופן שהשדות שסביב שדהו הם בבעלות אדם אחד אך הוא קנאם מארבעה בני אדם שונים. ודעת אדמון שיכול בעל השדה שאיבד את הדרך לשדהו לטעון טענת ממה נפשך, ולגבות עכ"פ דרך קצרה מבעל השדות, שהרי באחת משדותיו היתה הדרך המקורית לשדהו של זה. משא"כ חכמים סוברים שיכול בעל השדות מסביב לטעון לו, שאם לא ישתוק יחזיר את שטרות המכירה לבעליהם, וממילא תהיה כל שדה בבעלות אדם אחר ולא יוכל עוד בעל השדה הפנימית לתבוע מבעלי השדות החיצוניים דרך לשדהו - שכן כל אחד שיתבענו לתת לו שדה, יוכל לדחותו ולומר לו שמא לא היתה הדרך בשדי אלא בשאר השדות והמוציא מחברו עליו הראיה.

ומביאה הגמרא מעשה באדם שאמר 'דקל לבתי', ואחר שמת חילקו היתומים את נכסיו ולא הפרישו מנכסיו דקל עבור בתו. ובאה עתה הבת ורוצה לקבל את הדקל שציווה אביה לתת לה, אך היתומים מסרבים. וסבר רב יוסף לומר שנידון זה דומה לנידון המשנה לגבי מי שאיבד דרך שדהו, שכן גם כאן כשתפנה אל כל אחד מהיתומים, ידחה אותו זה ויטען כי שמא הדקל אינו ברשותו אלא ברשות אחיו.

אמנם מביאה הגמרא את סברת אביי לחלק בין המקרים: מי דמי, התם כל חד וחד מצי מדחי ליה, הכא דיקלא גבייהו. ומבאר רש"י שמאחר ובשעת הצוואה היו כל הנכסים יחדיו, ממילא כשהטיל האב את ציווי לתת דקל אחד לבתו - הוא הטילו על כלל הנכסים ולכן אף שעתה חלקו היתומים את נכסיו ביניהם, אין כח ביד כל אחד לטעון שאין הדקל ברשותו - שכן כולם מחוייבים להמציא לידיה את הדקל מנכסי המת. ולכך מסיקה הגמרא: מאי תקנתייהו, ליתבו לה דיקלא, וליהדרו וליפלגו מרישא [כי מאחר ואין ידוע ממי לקחת את הדקל, ומאידך אינם יכולים להיפטר מחובת נתינת הדקל, לכך יתנו דקל מאשר ימצאו וישובו ויחלקו את נכסי המת בשנית].

דין 'פלגינן דיבורא' בכותב כל נכסיו לעבדו ושייר 'בית כור קרקע'

והנה במשנה במסכת פאה (פ"ג מ"ח) תנן: הכותב כל נכסיו לעבדו, יצא בן חורין. שייר קרקע כל שהוא, לא יצא בן חורין. רבי שמעון אומר, לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסיי נתונין לפלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהן.

והגמרא במסכת גיטין (ח:-ט.) מאריכה לבאר את דיני המשנה, ומסקנתה שכשמשייר קרקע כל שהוא, אנו אומרים - לדעת חכמים - שכיון שגילה אדם זה דעתו שרוצה הוא לשייר בקניינו, ממילא אף שהוא פירש ששיורו הוא בקרקע, מ"מ אנו נוקטים שכשם ששייר קרקע כך כוונתו לשייר גם את העבד עצמו, וממילא לא חלה המתנה על בעלות העבד והוא נשאר בבעלות אדונו, ומה שקנה עבד קנה רבו ולא חלה כלל מתנתו [ומה שכתב לו רבו נכסיו, אף שבלא"ה לא חלה המתנה כלל, הוא כדי להחניף לעבד ותו לא].

ואילו דעת רבי שמעון שלעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסי נתונים לפלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהם, וזאת משום שאין לנו אלא מה שגילה בו דעתו שכוונתו לשייר, וכיון שפירש ואמר ששיורו הוא בקרקע - מאי דגלי גלי ומאי דלא גלי לא גלי, ורק הקרקע משויירת ולא מתנת העבד עצמו. אמנם כשמשייר 'חוץ מאחד מריבוא שבהן' יש לומר שכוונתו היתה לעבד בעצמו, ואף אם שוויו רב מ'אחד מריבוא' בנכסי האדון, עדיין יש לפרש כוונתו שהוא מחשיב את העבד רק כאחד מריבוא שבנכסיו. ובמקרה כזה אכן מתנה העבד עצמה לא חלה - וממילא לא חלה המתנה כולה.

ואמנם הגמרא במסכת גיטין מוכיחה ממשנה זו ש'פלגינן דיבורא' - דהיינו שפעמים ואנו לוקחים את דיבורו של האדם ומחלקים אותו, ואף אם חלקו האחד בטל ומבוטל עדיין יש תוקף לחלקו האחר של דיבורו. ונחלקו הראשונים בביאור הדבר, כיצד ממשנה זו ניתן להוציא יסוד זה ש'פלגינן דיבורא'.

מחלוקת רש"י ותוספות האם קנין חל על דבר שאינו מבורר

רש"י (ט. ד"ה עד) מפרש שמדברי רבי שמעון האומר 'לעולם הוא בן חורין' משמע שלא רק אם אמר האדון 'כל נכסי נתונים לפלוני עבדי חוץ מקרקע פלוני' אזי קונה העבד את עצמו ואת שאר הנכסים מלבד אותה קרקע פלונית [שלדעת ר"ש אין אומרים מדנחית לשיורא לדידיה נמי שייר], אלא גם באופן שאמר 'כל נכסי נתונים לפלוני עבדי חוץ מבית כור קרקע' - ובאופן זה אין העבד קונה שוב קרקע, שהרי לא סיים האדון איזה קרקע ברצונו לשייר לעצמו, וממילא על כל קרקע וקרקע יש לנו לומר שזו היא שייר, ודבר זה גורם שאין חל הקנין על אף אחת מהשדות - אך מכל מקום העבד עצמו נעשה בן חורין, שהרי לדעת רבי שמעון לא שייר האדון אלא קרקע, ורק בקרקעות יש להסתפק איזה מהם התכוון האדון לשייר.

ונמצא שאף שהקנין היה על 'כל נכסי', עכ"ז לבסוף חל הקנין רק על העבד עצמו ולא על אף אחד מקרקעותיו של האדון - הרי לנו ש'פלגינן דיבורא' ואנו תופסים את דברי האדון כתקפים באמירתו 'כל נכסי' עכ"פ לגבי קנין העבד עצמו, אף שאין אנו תופסים את דבריו לגבי כלל הקרקעות.

אלא שעל יסוד דברי רש"י, לפיו כשהאדון שייר 'בית כור קרקע' לעצמו, שוב לא חל הקנין כלל על כל השדות - זאת משום שאין קניינו מבורר, ועל כל קרקע יש לנו לומר שמא קרקע זו הוא ששייר, תמהים התוספות (שם ד"ה לעולם) מהדין המבואר במשנה בבבא בתרא (קז:) חצי שדה אני מוכר לך - יניח לו חצי שדהו. ומבארת הגמרא שהלוקח נוטל את חצי השדה הכחוש משום שיד בעל השטר על התחתונה, אך מכל מקום מבואר שאת חצי השדה הכחושה קונה הלוקח - הרי לנו שאף שהקנין לא היה מבורר, שכן יש לנו להסתפק על כל אחד מחצאי השדה שמא אין זה החצי שאותו מכר בעל הקרקע, מכל מקום חל הקנין. ואם כן הוא הדין לגבי שיור הקרקע באומר 'כל נכסי', אף שיד העבד על התחתונה ויוכל האדון לעקב אצלו את ה'בית כור' הטוב ביותר שבקרקעותיו, אך מכל מקום שאר הקנין יש לו לחול.

קושיות הראשונים ממוכר בית בבתי עבד בעבדי ומצווה דקל לבתו

הראשונים מוסיפים ומקשים על דעתו של רש"י מכח שני מקורות נוספים שבהם נראה ברור שגם קנין שאינו מבורר, חל. המקור הראשון הוא מדברי הברייתא המובאת בגמרא במנחות (קח:) שם איתא: בית בבתי אני מוכר לך, מראהו עליה. נפל, מראהו נפול. עבד בעבדי אני מוכר לך, מראהו קטן. מת, מראהו מת, ע"כ. הרי שאף שיד הלוקח על התחתונה ולכן יכול להראות לו את הפחות שבבתיו או בעבדיו, ואפילו הוא נפול או מת - אך סוף סוף עצם הקנין חל, אף שלא היה הקנין מבורר.

המקור השני ממנו מקשים הראשונים (הריטב"א, הרשב"א, הר"ן ועוד) הוא מסוגיית הגמרא בכתובות, אותה הזכרנו בראשית הדברים, שכן באותו מעשה שציווה האב לתת דקל לבתו, לא פירט האב איזה דקל הוא נותן לה - שהרי מחמת כן דנו רב יוסף ואביי אם יש לדמות דין זה לדין המשנה באבד דרך שדהו, כי מאחר ולא סיים האב איזה דקל תקבל יש לדון אם יכול כל אחד מהיורשים לדחותה אל שאר היורשים. וכיון שלא סיים איזה דקל תקנה - הרי לדעת רש"י יש לנו לומר שהמקח כולו לא חל, ומדוע מבואר בגמרא שעל הירושים לתת לבת דקל מנכסי המת.

וכך בא נידון זה כפסק הלכה בדברי השולחן ערוך (חו"מ סימן רמא ס"ד): יש אומרים שכשם שהמוכר צריך לסיים הממכר, כך הנותן. כיצד, הכותב לחבירו קרקע מנכסי נתונה לך או שכתב לו כל נכסי נתונים לך חוץ ממקצתם, הואיל ולא סיים הדבר שנתן לו ואינו יודע - לא קנה כלום. ואינו יכול לומר לו תן לי פחות שבנכסיך, עד שיסיים לו המקום שנתן לו... ויש חולקים ואומרים שבין במכר בין במתנה יכול להקנות דבר שאינו מסויים.

ובביאור הגר"א הביא מקור דעת היש אומרים הראשון, כפירוש רש"י בגיטין (ט. ד"ה עד). ועל דעת היש חולקים ציין הגר"א לדברי התוספות שום. וציין עוד לראיות הראשונים מדברי הגמרא בבבא בתרא ממוכר חצי קרקע, ממוכר בית בבתי ומההוא דאמר דיקלא לברתי.

דעת התפארת יעקב והקובץ שיעורים שדברי רש"י הם בקנין שטר דוקא

אמנם האחרונים, התפארת יעקב והקובץ שיעורים, רצו לחדש שאף רש"י מודה שעצם חלות קנין יכול לחול גם על דבר שאינו מבורר, וכל דברי רש"י אינם אלא בכותב כן בשטר. כי בכותב בשטר בענין שיהיה הקנין מבורר מתוך השטר, ובאופן כזה שאין הקנין מבורר נמצא שאין מפורש בשטר על מה חל הקנין - ובכה"ג חסר בגוף השטר, ולכך אינו קונה. ולפי זה אין החסרון בגוף הקנין אלא בקנין 'שטר' דוקא, ובאמת אם יעשה קנין זה בכסף או בחזקה יודה רש"י לדעת התוספות ושאר הראשונים שיחול הקנין ורק תהיה יד הלוקח על התחתונה.

חילוק רבי דוד פוברסקי בין קנין שאינו מבורר לשיור שאינו מבורר בקנין

מהלך נוסף ביישוב דעת רש"י העלה רבי דוד פוברסקי זצ"ל (חידושי רבי דוד, גיטין שם). לדבריו יש לחלק בדין קנין שאינו מבורר בין מקנה דבר שאינו מבורר למשייר בקניינו דבר שאינו מבורר. וביאור הדבר, כי כשמוכר דבר שאינו מבורר, יש לומר שסוף סוף חל הקנין על אותו דבר שמכר לו במכירה גמורה, ורק שאין ידוע מה מכר לו, ולכן הדין הוא שקנה ויד הלוקח על התחתונה.

שונה מכך כשמוכר דבר ומשייר בו דבר שאינו מבורר, בכה"ג חסר בעיקר המכירה, ואין זה חסרון ידיעה של מה ששייר, אלא חסרון אף במה שמכר. כגון אם היו לו עשר שדות, ושייר שדה אחת, אין גדר הדבר שמכר רק תשע שדות, אלא שמכר לו עשר שדות עם שיור של שדה אחת - וממילא גם בקנין כל תשע השדות יש חסרון - ולכן סובר רש"י שאין הקנין חל.

עפ"ז מציע הגרד"פ לבאר מדוע בחרו התוספות להקשות קושייתם דוקא מדין מוכר חצי שדה, ולא כפי שהקשו הראשונים מדין מוכר בית בבתי או מהמצווה דקל לבתו. וזאת משום שהתוספות הודו אף הם לחילוקו של רש"י, ולכן לא הוקשו להם קושיית הראשונים, שיש ליישבם ע"י חילוק זה. אמנם סברו התוספות שהמוכר חצי שדה, אין גדרו שמכר חצי שדה ורק אין ידוע מהו אותו חצי שדה שמכר, אלא גדרו כעין שיור, כביכול מכר לו את כל השדה ורק שייר לעצמו חצי מהשדה [ולכאורה כוונתו שהשדה מוגדרת כדבר אחד וממילא הקנין מתייחס לכל השדה עם שיור של מחצה] - ואעפ"כ מבואר במשנה שחל המקח, ולכן מכאן הקשו התוספות על דעת רש"י שבדברי המשנה מוכח שאף במקום מכר עם שיור חל המקח אף על דבר שאינו מבורר.