העמק שאלה/קלז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה קלז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) דמחייבין ב"י כו' כל הענין עד ואי אית בהו קרטופני כולהו אסירי הועתק בתנחומא פ' חקת ומשם נדע להעיר ולהגיה במקום הצורך. ויש ג"כ שבושים שמה וצריך להגיהם מכאן:

ב

(ב) מן מדעם מסאב דאיסור. בתנחומ' וכן בכתי ליתא דאיסו'. והג"ה הוא לפרש מהו מסאב שאין הכוונה טומא' ממש אלא מילי דאיסור' וקרי לה מסאב ע"ש הפסו' שהביא רבינו והבדלת' בין הבהמה הטהורה לטמאה. וראוי לשום לב ולעמוד ע"ד רבינו למאי הביא רבינו האי קרא. הא כל דבר שאסור אזהרתו מפורש בתורה. ולמאי הקדים אלו הדברים להגעלת כלים. אבל הכוונה בלשון רבינו דחייבין למיפרש להתרחק מן האיסור. ולחשוש שלא יבא לכלל איסור ומכאן למדו חז"ל כמה גזירות. והמליצו ע"ז מאמרם בע"ג דנ"ט לך לך אמרין לנזירא כו'. וכל הגזירות נכלל בעשה דהאי קרא דוהבדלתם וגו' וכמש"כ הרמב"ן בפי' התורה ר"פ קדושים דכל מיני פרישות מרומז בעשה קדושים תהיו וכל מילי דחסידותא בין אדם לחבירו בעשה ועשית הישר והטוב כמו בר מצרא ושומא הדרא וחז"ל פירשו כמה דברים לפי דעתם. ומכ"מ נקרא הכל דרבנן כמש"כ הרמב"ם ה' אבל ר"פ י"ד מ"ע של דבריהם לבקר חולים כו' אע"פ שכל אלו מדבריהם ה"ה בכלל ואהבת לרעך כמוך וכו'. והן הנה דברי הרמב"ן אלא שהרמב"ם מיירי בגמ"ח דגופו ונכלל במ"ע ואהבת לרעך כמוך. וה"נ גזירות חז"ל שלא יבא לאיסור נכלל במ"ע והבדלתם וגו' ויתן הדבר לחכמים בכל דור היכן ראוי לגזור. וכבר בימי משה רבינו הי' כמה גזירות כדאי' בשבת ד"ל משה רבינו גזר כמה גזירות כו'. ואולי בשביל זה קרא הכתוב בד"ה את משה בשם אביגדור. ופי' ברבה ויקרא פ"א אביהן של הגודרים. היינו שגדר הוא וב"ד את ישראל בכמה דברים שלא יבאו לאיסור של תורה. וכמה דברים לא נגזר אז ומכ"מ היו גדולי הדור ויראי ד' מגדרים עצמן מדעתן. אלא שלא בא לכלל איסור לכל ישראל עד שבאו חז"ל בכל דור ועשו גזרה חוק ולא יעבור. וה"ז כמו גוף תורה שבכתב שעד שלא ניתנה תורה כבר הי' נזהרים בה מידיעת בית האבות. ולמדו גדולי הדור זה מזה ונזהרו בהם. אלא שלא נזהרו כל ישראל בחיוב. וגם אותם הנזהרים בהם הורו לעצמן היתר בעת הצורך ובהוראת שעה כמו יעקב שנשא שתי אחיות ועמרם שנשא דודתו. עד שנתפרש האיסור בסיני על כל ישראל. ושוב אין מקום להורות היתר מדעת עצמם וכמו שהאריך בזה בס' נפש החיים. כך בגזרות דרבנן. נהגו מכבר גדולי הדור בשביל מ"ע זו והבדלתם וכיב"ז כמש"כ אלא שהי' הדבר ברפיון ותלוי בדעת עצמם. עד שבאו חז"ל וגזרו על כל ישראל חק ול"י. ובזה מובן הא דמקשה הש"ס בחגיגה ד"ה על הא שלא העלה אלקנה את שמואל לראות פנים משום חנוך. ותמה הגאון ט"א שם. הרי חינוך אינו אלא מדרבנן. ומעתה מובן דפשיטא להש"ס שמכבר נהגו גדולי הדור במצות חנוך. ועפי"ז יובן הא דתנן במס' ידים הל"מ עמון ומואב מעשרין מ"ע בשביעית. והרי ידוע שעיקר מעשרות בחו"ל אינו אלא מדרבנן והאיך שייך לומר ע"ז הל"מ ובשביל זה כ' הר"ש שאינו הל"מ ממש. וכן בשבת פ"א תנן באמת אמרו החזן רואה היאך התינוקת קוראין. ואי' בירו' ע"ז המשנה דבאמת אמרו הוא הל"מ. והרי הא דלא יקרא לאור הנר וכו' אינו אלא גזרת י"ח דבר של ב"ש וב"ה. ומש"ה כ' הרא"ש ה' מקואות שאין זה הל"מ ממש. אבל הרמב"ם בהקדמות פי' המשניות מונה והולך כל הל"מ שבש"ס. ומנה גם אלו בכלל הל"מ. אלא ע"כ דס"ל דהל"מ המה כמשמעו. ובסיני נאמר שאם יגזרו על חו"ל מעשרו' משום והבדלת' שלא יבאו לאיסור טבל בא"י. יהא בשביעית מעשר עני. וכן אם יגזרו על קריאה לאור הנר לא יגזרו על החזן ותינוקת. [וע' ריטב"א עירובין רפ"ב בשם י"מ על הלכה דחציצה שניתן הלכה למ"מ שיגזרו ב"ד כך יעו"ש והוא כמש"כ] והי' הדבר ברפיון עד שבאו תלמידי שמאי והלל וגזרו במקום שראוי לגזור. ומאחר שכן מובן להיכן דברי רבינו מטייפין וה"ק דצריך למיפרש מדעם דסאב. פי' להרחיק עצמו מדבר איסור יותר ממה שאסרה תורה בפירוש. ול"מ מדעם דמסאב גופי' אלא אפי' כו' פי' אפי' מבלוע אסור יש להפריש עצמו יותר מהמפורש. ובא רבינו ללמוד בזה דבעינן הגעלה לכלי שאינן ב"י ג"כ ומש"ה יש להגעיל סתם כלי עכו"ם אע"פ דסתם כלים אינן ב"י והטעם אי' בע"ז דע"ו גזירה קדירה שאינה ב"י משום קדירה ב"י ולא תימא דגזרה זו מאוחרת היא. אלא מימות משה רבינו והרי הצווי של אלעזר בכלי מדין הי' כמה ימים אחר המלחמה. וגם בל"ז סתם כלים אינן ב"י אלא וודאי הגעילו אפי' אינן בני יומן וכן כת' בפי' בסה"ת ה' או"ה ר"סי נ"ה. וע"ע אות י"ט מש"כ בשם התוס' זבחים [ולא כהריטב"א בחי' ע"ז שלא כ"כ] וכ"ז נכלל במ"ע והבדלתם. והא שאמרו לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא. היינו איסור תורה ממש שיהא אסור אם בשלו בלא הגעלה אבל לכתחילה ודאי בעי הגעלה משום גזרה ונכלל במ"ע והבדלתם. ולא תקשה א"כ דכל גזרות חז"ל נכלל במ"ע והבדלתם. אמאי הוצרכו בפרק ב' דיבמות להסמיך שניות לעריות מקראי ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי. תיפוק לן בכה"ת כולה הכי הוא. הא ל"ק שאינו דומה גזרה דכל האיסורין לגזרה דעריות. דבכל האיסורין לא עשו אלא הרחקה בגוף האיסו' וכיב"ז הי' ראוי לגזור על יחוד וקורבה כ"ש בעריות כדי שלא יבאו לידי איסור. אבל לאסור אשה המותרת בשביל האסורה ולעשות איסור דרבנן לא מצינו כיב"ז במאכלים. כי אם בשולי נכרים וכדומה שהן ג"כ משום עריות היינו חתנות דאוה"ע והוא בכלל משמרת דעריות. אבל שאר איסורי מאכל מדרבנן כמו גבינות וחלב וש"ד הכל משום תערובת איסור מה"ת וא"כ הוי הבדלה מן גוף האיסור ונכלל במ"ע והבדלתם. הן אמת דמפרש"י ביצה ד' ב' נראה להיפך מדברינו. שכ' טעם על שאין גוזרין גזרה לגזירה משום דכתיב ושמרתם את משמרתי ולא משמרת למשמרתי. ואי איתא דשאני גזרה דשניות לעריות שאיסור חדש הוא. א"כ דילמא דוקא בזה האופן שעושין אסור חדש וערוה מדרבנן הוא שאין עושין משמרת למשמרת וכהא דאי' ביבמות דכ"א ב' לענין שניות היא גופא גזירה ואנן נגזור גזירה לגזירה. אבל בשאר גזרות חכמים שהוא הבדלה בגוף האיסור אין הוכחה שאין להבדיל ולהתרחק יותר ונהי דאפשר לומר כמו כן בדרשה דוהבדלתם בין הבהמה וגו' עשו הבדלה להאיסור ולא הבדלה להבדלה. מכ"מ הרי רש"י הביא דרשה ושמרתם את משמרתי לגזרות חז"ל ולא כמש"כ רבינו דמוהבדלתם נ"ל. אמנם נראה דרבינו ורש"י פליגי ודאי בזה. וגם אזלי לטעמייהו דבת"כ פ' קדושים תניא והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה צ"ל בין פרה לחמור והלא כבר מפורשים הם א"כ ל"נ והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה בין טהורה לך לטמאה לך בין שנשחט רובו של קנה לנשחט חציו וכמה הוא בין רובו לחציו מלא שיער. ולכאורה עדין קשה פשיטא דבלא נשחט כדין ה"ז נבילה ואזהרתו מפורשת. אלא ה"פ דכיון דכ"ש המטריף והמכשיר. א"כ צריך לבדוק אח"ז ולראות אם לא טעה בדמיון שהוא רוב. ובאמת אינו רוב ופי' והבדלתם. שתבדילו ותבדקו אחר דבר שאינו בדוק מאליו. [ונקיט רובו של קנה ולא רובו של סימנים. משום דכתיב בהאי קרא ובין העוף הטמא לטהור. ובעוף לא בעינן אלא שחיטת סימן א' או קנה או וושט כמסקנת הגמ' בחולין דכ"ח] ומכאן הוא שלמדנו הא דאי' שם בד"ט הטבח צריך שיבדוק בסמנים אחר שחיטה ופרש"י בד"ה נשחטה הרי היא בחזקת היתר כו'. וברישא דמילתא קא מיפלגי דהשתא נולד לנו ספק בשחיטה שמא לא נשחט הרוב עכ"ל. הרי דס"ל דהבדיקה הוא אם נשחט ברוב וכן דעת כ"פ. וא"כ פי' ברייתא זו בת"כ פ' קדושים אינו כפי' ברייתא בת"כ פ' שמיני דתניא ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור בין נשחט רובו לחציו ובין החיה הנאכלת וגו' בין סימני טריפה שאינו כשרה לסימני טריפה כשרה. וה"פ אם אירע סימן טרפות צריך בדיקה והבדלה אם הוא טריפה או כשירה. ולא לאוקמי על חזקה. כיון שאירע ריעותא לפנינו. והיינו שדקדק הגמ' ביצה דל"ד א' בספק טריפה מי מחזקינן ריעותא ביו"ט. פי' אע"ג דלענין אכילה מחזיקנן ריעותא ואסור לאכול בלא בדיקה אם נעשה ריעותא מכ"מ לענין יו"ט מאי. והא דאי' בירו' ביצה פ"ג ה"ד ר' יודן בעי דמאי מדבריהם וראית טריפה מדבריהם כמה דא"א רואין את הטריפה דכוותא מפרשינן דמאי ביו"ט. הרי דראית טריפה אינו אלא מדרבנן ולא מדכתיב ולהבדיל בין הטמא וגו'. הא ל"ק דראית טריפה דירו' הנז' כבר אוקמוה הרשב"א ור"ן במ' חולין דמיירי בראית ריאה דמבדיקנן גם בלי ריעותא. ושפיר מדמה הפרשת דמאי לבדיקת הריאה ביו"ט. אבל שאר טריפות דלא מבדקינן אלא כשאירע ריעותא ואז הוא מה"ת מהאי קרא ולהבדיל וגו' וכ"ת א"כ דבדיקת טריפה שאירע הוא מה"ת ושרי ביו"ט. הרי כמו כן יש ללמוד הפרשת טבל מה"ת לראית טריפה שהוא מה"ת הא ל"ק דודאי ספק טריפה שנולד עפ"י מקרה והזדמנות אין דמיון לטבל שעומד בחזקת איסור ובעי תקון. משא"כ ראית ספק טריפה שנולד אינו אלא כמו שנוטלים חלב שנפל על מאכל. והירו' אינו מדמה הפרשת דמאי לטריפה אלא לבדיקת הריאה שגם בלי ריעותא אסורה לאכול בלי בדיקה וא"כ בדיקה זו קבועה היא כמו תקון טבל ושפיר מדמה תקון מדרבנן שהוא דמאי לבדיקת הריאה מדרבנן. [ולא כשו"ת קהלת יעקב ח' יו"ד] כ"ז פי' ברייתא דת"כ פ' שמיני. מעתה הייתי אומר שכן א"צ לבדוק בשחיטה אא"כ נולד ריעותא וספק אם נשחט הרוב. מש"ה כתיב בפ' קדושים והבדלתם בין הבהמה הטהורה וגו' דבשחיטה צריך לבדוק גם בלי ריעותא זהו פי' ברייתא דת"כ פר' קדושים לפרש"י. ולפי זה אין מזה ראי' לפרישה מדבר האיסור. ולא אסמכי גזרות חז"ל אלא עה"פ ושמרתם את משמרתו. כפרש"י ביצה הנז'. אבל רבינו ס"ל כבה"ג דהבדיקה הוא משום שמוטה כמש"ש לעיל סי' צ"ב וסי' קכ"ד אות ה' אבל אחר הרוב א"צ לבדוק כלל בלי ריעותא כמ"ש שם וא"כ לא מתפרש ת"כ בפ' קדושים אלא כהא דתניא בת"כ פ' שמיני דה"פ אם נולד ספק אם נשחט הרוב אם לא אז יש לבדוק ולעמוד על הברור ואח"כ פי' הכתוב אם נולד ספק בטריפות אע"ג שהוא בחזקת היתר. אבל אם לא נולד ספק לא מחזקינן ריעותא אפי' בשחיטה וסמכינן דודאי נשחט רוב יפה וא"כ א"א לפרש האי קרא והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה כו' ג"כ אם אירע ספק בשחיטה. דא"כ מאי אריא ספק בשחיטה שהוא בחזקת איסור. הא אפילו נולד ספק בטריפות ג"כ צריך לבדוק כמש"כ מן הכתוב דפ' שמיני. ותו דבשחיטה ג"כ הרי למדנו מדכתי' שם ולהבדיל בין הטהור לטמא. אלא ע"כ פירושו שתפרישו עצמיכם מן האיסור. והא דתניא בת"כ דפ' קדושים בין שנשחט רובו של קנה כו'. אשיגרת לישנא הוא מפ' שמיני כדרך הברייתות אבל עיקר הכתוב בא להבדיל ולפרוש עצמן מן האיסור כמש"כ רבינו. ויש לפרש הת"כ ג"כ הכי בין טהורה לך ולטמאה לך בין שנשחט רובו ש"ק כו' היינו שיש לגזור בשחיטה שלא יהא רוב מצומצם כדמשמע בחולין ד' קכ"ג דמקשה הש"ס בעולת העוף ליגזור דילמא לא אתי למיעבד רוב שנים ומשני כהנים זריזים הם ומשמע דבחולין באמת בעינן רוב הניכר וזהו רוב הנראה לעינים דאי' בדכ"ח והכי משמע בתוס' ד"ה עולת העוף וכבר הוו האחרונים בזה טובא ויהי' הפי' בת"כ וכמה הוא בין רובו לחציו מלא שיער פי' ומש"ה גזרו להבדיל שיהא רוב הניכר לעינים. ובזה יתיישב אמאי ס"ל לרבינו שא"צ לבדוק אחר שחיטת רוב כמש"כ לעיל היינו משום שכיון שמה"ת סגי רוב מצומצם ומדרבנן בעינן רוב הנראה לעינים וא"כ הרי מכין עצמו לשחיטת רוב הנראה לעינים ולא חיישינן עוד שמא ישחוט פחות מרוב מצומצם. אלא שמא לא ישחוט רוב הנראה לעינים וזה אינו אלא חשש דרבנן ומש"ה א"צ לבדוק. ושארי הרב רמ"י שי' העיר דאפשר לפרש הת"כ אליבא דרב דס"ל מחצה ע"מ כרוב וכשר מה"ת ומדרבנן בעינן רוב לשיטת הירוש' עירובין פ"א בזה"ל רב אמר מחצה ע"מ כשרה ומפני מה אמרינן עד שישחוט רובו שאם א"א שישחוט מחצה ע"מ אף הוא שוחט פחות ממחצה. ואם אתה אומר שישחוט רובו אינו בא לשחוט פחות ממחצה. והביאו בזה"ל בא"ז הגדול. וא"כ יש לפרש כוונת הת"כ אע"ג דמה"ת מחצה נמי כרוב מכ"מ משום הבדלה בין טהורה לטמאה החמירו חכמים לשחוט מלא שיער יותר כדי שלא יבוא לאיסור תורה ממש ונכון הוא:

ג

(ג) אסור לבשולי בהו ישראל למיכל מינייהו וכו'. בתנחומא ליתא למיכל מינייהו. ולכאורה באמת כל שאינו ניכר האיסור אסור לבשל אפי' למכור לכותי שמא יבא לידי תקלה וכדתניא בנדה דף ס"א ופסחים דף מ' בגד שאבד בו כלאים ה"ז לא ימכרנו לכותי ולא יעשנו מרדעת לחמור. ופרש"י בפסחים שם ד"ה לא יעשנו כו' דילמא שקיל להו מהתם ותופרו בא' מבגדיו. וה"נ חיישינן דילמא אכיל לה והיינו דתניא שם ד"ל ובכ"מ אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה. ומ"מ יש ליישב שפיר נוס' דילן למיכל מינייהו. דהתוס' פסחים שם הקשו מהא דאי' שם דע"ו פת שאפאה עם הצלי בתנור אסור לאכול בכותח אבל במלח שרי. ויישבו דכיון דלא אסירא אלא מטעם ריח דליכא איסור כולי האי לא גזרו שמא יבא לידי עבירה וכ"כ הגהת רמ"א יו"ד סוף סי' נ"ז לענין מכירה בספק טריפה רשאי למכור לכותי ולא חיישינן. שמא ימכרנו לישראל. וע' בש"ך שהוא במקום שאינו אלא חומרא בעלמא לא גזרו. והן הן מש"כ התוס' הנ"ל לענין אפיה לעצמו דשני חששות אלו למכור לכותי ולעשות מרדעת לחמור בהדדי מיתניין. ולפי"ז כלי שהוא ב"י הוא דאסור לבשולי היתר שמא יבא לאכול משו' שאין האיסור ניכר. אבל כאן דמיירי באינו ב"י וכסתם כלי כותים שפיר דייק רבינו דלא אסור לבשולי אלא כדי למיכל מינייהו אבל כדי להאכילן לכותי שרי. ויותר נראה דאפילו בכלי ב"י שרי לבשל תבשיל המתקלקל מהר ולא דמי לפת שנאכל מעט מעט ומתקיים יותר. וכיב"ז אי' בפסחים דף כ' בחדש תשפך חבל ובישן תעשה זילוף וע' פרש"י שם. ויותר מזה אפי' פת הנעשה לשבת מיחשב דבר מועט ולא גזרו כמש"כ בהגהת רמ"א סי' צ"ז. ולפי זה מרקחת העשוי להתקיים ולהסתפק מעט מעט באמת אסור בכלי ב"י: עד דמפליט להו כל מנא ומנא כי היכי כו'. כ"ה הנוס' בכת"י.

ד

(ד) ואע"ג דקומקום לאו דרכי' לבשולי ביה כו'. פי' אלא מטילין לתוכו רותחין וכ"כ הגר"א בס' אליהו רבא כלים פ"ד מי"ז. והיינו דתני תרתי קומקום ומחמי חמין. ואל תבהל להשיב מהא דתנן כלים רפי"ד קומקום כדי ליחם בו. דהא לא תברא. דשעור השבירה בעינן שלא יהא ראוי אפי' ליחם בו כמו שעור שבירה של מיחם הוא כדי לקבל סלעי' אע"ג דודאי אינו עשוי לכך. וה"נ קומקום אינו עשוי ליחם והכי משמע שלהי מנחות דף ק"ט ב' אני מטיל עליו קומקום של רותחין. היינו משום שדרך ליתן לתוכו רותחין וניטל ביד. משא"כ יורה ומחמי חמין שעומד ע"ג האור אינו ניטל מפני העשן שסביביו. וממש"כ רבינו מבואר דערוי ככל"ש כדעת רשב"ם והיינו שמקשה על הא דבעינן הגעלה בקומקום. הא אין דרכו אלא בערוי והכי אי' להלן בזה"ל ודאי קערות דתשמישתהון בכלי שני כי נטיל מדודא ושדי עלייהו וש"ד הרי קרי להו כל"ש. ועוד יבואר לפנינו באות ח' בס"ד.

ה

(ה) זמנין דלא משתכח כו'. הלכה ברורה מפי רבינו דהכשר כלים אין הולכים אחר רוב תשמיש אלא אפי' משתמש במקרה צרי' הכשר הראוי לזה וכדעת הריב"א בתוס' שלהי מס' ע"ג ולא כר"ת שם. והכי סתמי דפסקי תו' שם ד' ע"ב ב' ד"ה דרש רבא כו' ומיהו אין הלכה כך אלא צריך להגעילן בכ"ר משום דפעמים שתוחבין בתוך כל"ר ותוך יורה מרותחת עכ"ל. ור"ת דלית לי' הכי יתרץ קושי' רבינו מהגעלת קומקום. לפי דעתו ז"ל דערוי ככלי ראשון. ומש"ה ס"ל דהכשר מחמי חמין שעל האור והכשר הקומקום שמערין לו שוה ושניהם הכשרן שוה ג"כ ע"י ערוי כמו שכ' התוס' זבחים ד' צ"ו בשם ר"ת דכל כלים שבעולם מהני שפיכת רותחין דערוי ככל"ר. וכ"ז למד ר"ת מדכייל התנא יורות וקומקומין ומחמי חמין בהגעלה א' ש"מ דכולן שוה. וה"ה קערות שמערין לתוכן מכל"ר כקומקום דמיין. וע' אות י"ד בישוב קו' התוס' זבחים על ר"ת. אלא שלא ביאר ר"ת מקור דעתו. וראי' זו דקומקום לא ביאר לנו משום דתשובתו בצדו כישוב רבינו דלפעמים מחמין בה ואין הולכין בהכשר בתר רוב תשמיש. אבל ר"ת החזיק בדעתו דא"צ הגעלה אלא לפי רוב תשמישו מש"ה בנה יסוד על הא דקומקום דערוי ככל"ר. ומזה תדע דלא כמש"כ הר"ן בפרק כירה בזה"ל ומיהו לענין הגעלה אין נ"מ מידי מהאי פלוגתא דערוי דאפי' תימא ערוי ככל"ר אין מגעילים בערוי דברים שמשתמשים בהם בתוך כל"ר דכלל גדול אמרו כבולעו כך פולטו. וכן אם נשתמשו על האור כגון יורות וקומקומין אין מגעילין אותן בכל"ר שהעבירו מע"ג האור עכ"ל והוא מתורת הרמב"ן בחי' מ' ע"ז שאין כל"ר דהגעלה דומה לכל"ר לענין שבת. ואלו יורה שהעבירה מרותחת ונתן לתוכה יורה קטנה אסורה היא עכ"ל. ועוד כ' שם ולפי דעתי לענין געולי כותים לא נחלק אדם מעולם דטהרת כלי מדין מקרא מלא דה"כ דכבולעו כ"פ וכל שנאסר באור מהלך תחתיו אין מכשירין אותו בכל"ר שהעבירו אותן מרותח מע"ג האור ואין צריך לומר בערוי עד כאן לשונו. אבל הרמב"ן ז"ל בעצמו הביא דעת ר"ת שם דכל כל"ר אפשר להגעיל בערוי ופירש בזה הא דנעוא ארתחו ע"ש. ועיקר מה שכ' רבותינו רמב"ן ור"ן ז"ל חידוש גדול הוא ולא ולא נקטינן כותייהו אלא אפי' נשתמש על גבי האור מגעילן בכ"ר סתם. דפירושו שהעבירו מרותח מעל האור כמבואר בא"ח סי' תנ"א ס"ג וכלי ראשון נקרא כו' ועל הגעלה זו סובב הולך כל הסימן אפי' בהגעלה דמחבת. [אלא שהפר"ח שם ס"ד וביו"ד סי' ס"ח ס"ק י"ח הביא סברא זו של הרמב"ן ור"ן] וה"ה לר"ת ז"ל מהני ערוי לכלי זו וברייתא מפורשת היא כמש"כ דכייל קומקמין עם מחמי חמין בהדדי. אבל הר"ן ז"ל בפי' כתב דקומקום משתמשין בו ע"ג האור. ומש"ה לא קשה ליה אמאי כיילינהו התנא בהדדי הא לא דמיין בהגעלה לפי דעתו אבל אשתמיטתי' דברי רבינו ז"ל: עכ"פ למדנו שלדעת רשב"ם דערוי ככלי שני והגעלת יורות ומחמי חמין ע"כ בכל"ר וקומקום ג"כ בהדדי מיתנין דהגעלתו בכל"ר. מוכרח לומר שאין הולכין אחר רוב תשמישו וזהו דעת רבינו וכן דעת בה"ג כרבינו שהרי העתיק בה' יי"נ מש"כ רבינו בסמוך והאי כפא נמי צריך למשדיי' בגו דודא ופלוטי' ור"ל אע"ג שאין עיקר תשמישו בכ"ר מכ"מ במקרה מזדמן הכי והר"ן בפסחי' פרק כ"ש גבי סכינים הביא דברי בה"ג אלו בשמו ברמז. והסיבן לד"א כדי להעמיד דעת עצמו שהולכין בהכשר בתר רוב תשמיש שכתב דסכין לא בעי ליבון ומכ"מ הגעלה בעי ואע"ג שגם בכ"ר אינו עיקר תשמישו מכ"מ זמנין דמעייל בדודא דבשרא והוי להו כעין כפא וכ"כ בה"ג ז"ל ואע"ג שבענין זה אינו עיקר תשמישו כיון שפעמים משתמש בו ע"ג האור ממש. ולפי אותו תשמיש בעי ליבון כו' הטילו חכמים הכשר בינוני כו' ע"ש שהאריך. ופשרה היא מדעת עצמו ולא מדעת בה"ג. שהרי כפא לעולם אין משתמש ע"י האור ממש. ומכ"מ בעי הגעלה בכלי ראשון. אלא בה"ג כרבינו ס"ל דלא אזלינן בתר רוב תשמיש וכן בענין דערוי ככ"ש מבואר בבה"ג מ' ברכות פ' כ"מ וז"ל ודוקא צונמא בקערה דכיון דשדי רותחין עלה הוי לי' כלי שני כו' הרי מבואר דערוי כל"ש כרבינו ז"ל. [ויותר נוח הי' להר"ן לומר דהא דבעינן הגעלה בסכין משום דמשתמש בדבר גוש וככ"ר דמי ויש להוכיח מכאן דהר"ן לא ס"ל חומרא זו ואח"כ ראיתי שהגאון חתם סופר יו"ד סי' צ"ה הביא ראי' זו דהר"ן לית לי' חומרא דגוש]. וממוצא דבר אתה למד עוד דהרי"ף ורמב"ם ג"כ כרבינו ס"ל שהרי כ' הרי"ף והני דאשתמש בהו בכ"ש כגון קערות וכי"ב כי שדי עלייהו רותחין ש"ד כו' והוא העתקת דברי רבינו כדרכו בקודש. ואחריו פסק הרמב"ם פ"ה מה' חו"מ. הרי דחלקו בהכשר קערות מקומקומין דלא כר"ת ז"ל אלא ע"כ ערוי ככל"ש ומש"ה קרי להו כל"ש. וקומקום משום דזמנין דמשתמש בהו על האור בעי הגעלת כל"ר דוקא ולא כמש"כ הר"ן בדעת הרי"ף ז"ל. והא דלא בעי ליבון בסכין כדתני' בספרי ותוספתא וירו'. צ"ל או דס"ל כהה"מ בדעת הרמב"ם שם דס"ל דחמץ היתרא בלע וליכא דין ליבון כלל. [וע' פסחים דכ"ה א' בפרש"י ד"ה זאת אומרת כו' ועוד כי אמר לעיל חמץ בפסח יוכיח מיבעי לי' לומר שהיתה לו שעת הכושר משנקרא חמץ בפסח והא ליתא עכ"ל. מבואר דס"ל לרש"י דחמץ נקרא היתרא כמו בשר בחלב עד שלא נתערב. ולהי"מ מבואר להיפך דחמץ מיקרי הי' לו שה"כ. שכבר שם חמץ עליה ומותר. ולא דמי לבשר בחלב עד שלא נתערבו דלא הי' עלי' שם האיסור. ובאמת גם לפרש"י בעיקר הסוגי' מכ"מ מדקאמר ז"א כלאי הכרם כו' הואיל והיתה להן שעת הכושר קודם השרשה והוא מיותר והרי קודם זריעה היתרן ברור. אלא משום שעדיין לא חל עליהן שם כלאים לא שייך לומר ע"ז שעת הכושר משא"כ אחר זריעה שלוקה בזריעה לחוד. וכן בב"ח מיקרי שה"כ משעת שרי' דמכ"מ בשר בחלב הוא וע' שם דמ"ד ב' דמש"ה מקרי חדוש והיינו שה"כ וא"כ הא דקרי לחמץ שעת הכושר היינו משום דשמו חמץ לעולם. אבל יש לדחות דאיסי ס"ל כר"ש דחמץ לפני זמנו מותר. ומכ"מ מצות ביעור עליה. ומש"ה דומה לכלה"כ מזריעה עד השרשה אבל חמץ לפני שש היתר ממש הוא] והא שהביאו דיני לבון בה כ"ש שוברו בצדו שכ' הלוקח כלי תשמיש מן הכותי כו' דברים שנשתמש ע"י האור כגון שפודין כו' אבל בחמץ ליכא לבון. או נחלק בין סכין של ישראל שאין משתמש ע"י האור לסכין של כותי וכמש"כ הרא"ש שלהי מ' ע"ג פ"ה סל"ד שדרך הכותי לתקן בהן את הפתיל' של חלב כו'. וכן יישב הגר"א יו"ד סי' קכ"א רומיא דגמרא בזה. וע"ע ביאורי או"ח סי' תנ"א סס"ק י"ג ומה שהביא הר"ן ראי' שהולכין אחר רוב תשמיש מכוסות צלוחית קיתוניות שא"צ אלא הדחה. עיקר הראי' הוא מכוסות. שהרי צלוחיות וקיתוניות לעולם אינו אלא לצונן לשאוב ולשתות בו מים אלא כוס יש שמוזגין בו חמין לפעמים וג"ז אינו ראי' דלכאורה ק' דברי הרמב"ם אהדדי דבה' חו"מ שם כ' כלי מתכות כו' שנשתמש בהן חמץ בכלי שני כגון קערות וכוסות כו' ובה' מ"א פי"ז כ' ודברים שנשתמש בהם ע"י צונן כגון כוסות וצלוחיות כו' וכלשון הגמרא אלא שני מיני כוסות הן. יש שאין מוזגין בהם חמין לעולם דומיא דצלוחיות. ובזה מיירי הברייתא שהביא הר"ן מדתני בהדי צלוחיות וקיתוניות ויש כוסו' שמשתמשין בחמין ג"כ כמו קערה. וזה פשוט. נמצא דעת רבינו ובעל ה"ג ורי"ף ורמב"ם שאין הולכין אחר רוב תשמיש. ולא כפסק הש"ע או"ח סי' תנ"א ס"ו שנגרר אחר דברי הר"ן דהרי"ף ורמב"ם כר"ת ס"ל. ועוד הביא הב"י ראי' לזה מקערות עצמם למש"כ הטור בשם ראבי"ה ז"ל דקערות צריך להגעילן דלפעמים כופין אותן על מחבת כשהן על האש. והוא דעת התוס' ע"ג דע"ב בד"ה דרש. והוציא מזה הב"י דדעת הרי"ף ורמב"ם שלא הצריכו לקערות הגעלה ע"כ משום שהולכין אחר רוב תשמיש. אבל אלו ראה הב"י דברי רבינו שכ' שאין הולכין בהגעלה בתר רוב תשמיש ומכ"מ כ' ג"כ בקערות דהוי כל"ש לא כ"כ. אלא עיקר הטעם דלא חששו למילתא דלא שכיחא. ולא מטעם מיעוט תשמיש. אלא לא מחזקינן איסורא ושמא לא נשתמש הכי לעולם. וכבר פליגי בזה באו"ח שם סעי' י' לענין סלים וס' כ"ז לענין שפוד. וע' באות הסמוך שדעת רבינו ג"כ להקל בזה ומשנה מפורשת היא את שדרכו להטביל יטביל להגעיל כו' הרי דלא חיישינן אלא למה שדרכו. וכ"כ בחי' ריטב"א שם בשם הרא"ה. משא"כ קומקום מילתא דשכיחא להחם בו. ושפיר חיישינן כמו שחוששין לסכין של כותי ואע"ג דתשמישו ע"י האור מועט מכ"מ בעי ליבון. וה"נ בקומקום בעי הגעלה. ויותר נרא' רומיא דקערות תלי' בחלוק מדינות. דבמקומו של הרי"ף ורמב"ם לא היה מקום לחוש לזה כלל. וכיב"ז פליגי במשנה דכלים פ"ב מ"ה כסוי הלפס בזמן כו' אם אינו נקוב ואין לו חדוד טמא מפני שהיא מסננת לתוכו ירק ראב"צ אומר מפני שהיא הופכת עליו את הרומקי. ולא פליגי אלא כ"א נותן טעם לפי מנהג מקומו וכ"כ בתוי"ט. והכי משמע דברי המרדכי פ' כ"ש סי' תקפ"ה שכ' על מש"כ הרי"ף ודאשתמש בהו בכל"ש כגון קערות כו' מיהו קערות שלנו לפעמים שואבין בהו מים רותחין כו'. הרי דתלי' בשנוי מקומות. ועוד י"ל דשני מיני קערות הן. יש פשוטים בבתי עניים של עץ ונחושת וכדומה שמשתמשין בהם לפעמי' בכסוי קדרה. ויש קערות בבתי עשירים יקרים הרבה ואינן עולין אלא על השולחן ולכבוד. והן אינן אלא כל"ש וכמ"ש בכוסות. וראיתי להעיר לפי דעת רבינו וסיעתו בהא דאי' בפסחי' ד"ל על הא דא' רב קדרות בפסח ישברו. ומקשה הגמ' ולישהינהו עד אחר הפסח וליעבד בהו שלא במינן וכ' התו' היינו משום דתשמיש חמץ ליכא אלא משהו שאין רגילין להשתמש בהו הרבה ביחד. וזה אינו אלא לשיטת ר"ת דהולכין בהכשר כלים בתר רוב תשמיש. וע' תשובת מהר"ם מרוטנבורג סי' ק"ץ שכ' בזה"ל ואפי' נשתמש בהן דייסא יכול להיות שאינו אלא משהו עכ"ל. ר"ל אין הדייסא עפ"י רוב כלו חמץ. אבל ודאי מזדמן שמבשלין מעשה קדרה כולו חמץ וא"כ לכאורה אזדא ישוב התו' שם לשיטת רבינו וסיעתו ז"ל. אבל נראה לבאר אותו סוגי' לשיטת רבינו דגם בל"ז נראה לפרש ענין קדרות בפסח ישברו שאין הכוונה לפני הפסח דלמאי ישברו כל הכלים לימא ימכרם לכותי אלא ה"ק שאם אירע איזה חמץ בפסח ישברו וכלי א' אין דרך להזדקק ולמכור לכותי וכמו ההיא פינכא דתבר ר"א בחולין פ' כה"ב. מעתה שפיר מקש' הש"ס ולישהינהו כו' דדוקא קדירות שלפני הפסח הוא שיש לחוש שבלוע מחמץ הרבה וצריך למוכרם לכותי לרב מה שאין כן בקדירות שנאסרו בפסח במשהו:

ו

(ו) ודאי אין ראש צ"ד כו'. והביא רבינו ראי' מדאי' בגמ' דביורה כזה מותר לאכול תבשיל שנתבשל בה. ולכאורה ק' מאי ראי' מהתם דבדיעבד לא חיישינן שמא הדומי הדמי' לחתיכות קטנות מאלה. אבל להגעיל לכתחילה י"ל שצריך. ול"ק מידי שהרי שרינן לקנות מכותי דמיחשב לכתחילה כמש"כ בהגהת רמ"א יו"ד סי' פ"ג ס"ה. ולא עוד אלא אפי' מים חמין מותר לקנות משום סתם כלים ש"ג אינם ב"י כדאי' בסי' קי"ד ס"ז והוא מברי' ע"ז דל"ח הקפריסין כו' והחמין כו' מותר. והרי מים חמין לכתחילה מיקרי כמש"כ הגהת רמ"א סי' צ"ה ס"ג והמים נוהגין בהם אסור לכתחילה ובכ"מ אלא צ"ל דשאני סתם כליהם שלא אתחזק איסורא כלל אלא שחוששין דמסתמא בישל בו מש"ה לא החמירו בו אפי' לכתחילה. ה"נ אפי' לכתחילה א"צ להגעיל במקום שא"צ לחשוש מן הדין. מחמת שהיא מילתא דל"ש ומזה ראי' למש"כ לעיל לענין קערות. וכהמחבר לענין סלים ושפוד דכל דלא שכיחא לא חיישינן להגעיל:

ז

(ז) והאי כפא נמי צריך למישדי' בגו דודא ולפלוטי'. צ"ל וכ"ה בתנחומא ובכת"י ובה"ג היי"נ. וכבר פירשתי הרבותא דאע"ג דרוב תשמישו בקערה שהוא כל"ש. מכ"מ מזדמן במקרה שטועם בה התבשיל ובעי הגעלה כשיטת רבינו:

ח

(ח) ודאי קערות כו'. כבר ביארתי דכאן מוכח ג"כ כרשב"ם דערוי ככל"ש ומש"ה יש לנו לבאר טענותיו של רשב"ם ונימוקו עמו. וע' תוס' שבת דמ"ב ב' ד"ה אבל נותן מהכא ליכא למידק דערוי ככ"ש מדקתני לא יתן לתוכה תבלין ולא אשמועינן רבותא יותר שלא יערה על הקערה שתבלין בתוכה. דאדרבה דוק מסיפא מדקתני אבל נותן לתוך הקערה כו' ולא קתני מערה על הקערה שהתבלין בתוכה עכ"ל. ואני אומר דיש למידק שפיר כרשב"ם. דתנן בסיפא רי"א לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר. ומסיק הש"ס דלכל קדירות רותחות הוא נותן ואפילו בכל"ר שרי ר"י והנה רש"י כ' בפסחים ד"מ ב' ד"ה לכל הוא נותן לכל מיני מאכל הוא נותן תבלין בכל"ש חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר כו' עכ"ל. ולכאורה ק' הא לפי סוגי' דשבת מיירי ר"י בכ"ר. אבל רש"י נימוקו עמו דקאמר התם דת"ק ור"י פליגי אי חומץ ממהר לבשל דר"י סובר חומץ ממהר לבשל ות"ק פליג. ותמוה מנ"ל דלת"ק אין בחומץ כח למהר הבשול דילמא מודה לזה אלא דס"ל דאפי' בלא חומץ אסור בכל"ר. אלא פשיטא להש"ס דר"י אפי' בכל"ש איירי ות"ק מיקל ג"כ ומתיר לעולם בכל"ש אפי' יש בו חומץ וע"כ פליגי אי חומץ ממהר לבשל ובסוגי' דשבת לא מסיק אלא דלר"י אפי' בכלי ראשון הוא נותן כו'. וע' הגהת רמ"א יו"ד סי' ס"ט דמפרש כרש"י. ופסק כר"י דאפי' בכלי שני חומץ וציר מבשל. ועדין צריך טעם מנלי' להש"ס גופא דר' יהודה מיירי אפי' בכלי שני. אלא צ"ל דקשה להגמרא מתניתין דשבת. רומי' דדיוקא רישא אסיפא רישא משמע דערוי ככלי שני וסיפא משמע להיפך ולהכי דייק דר"י בכל"ש ג"כ מיירי. והשתא תני רישא משום ת"ק דדוקא בתוך כל"ר הא עירוי אפי' מכל"ר מותר. ותני סיפא משום דר"י דדבר שיש בו חומץ וציר אפי' כל"ש אסור כ"ז ניחא ומתיישב לשיטת רשב"ם. אבל לשיטת ר"ת דס"ל סיפ' דוקא דערוי כל"ר הוא ואסור גם לת"ק. ורישא י"ל דמשום ר"י אשמעינן דאפי' בכל"ר ממש שרי בלי חומץ וציר. אבל עדין ק' לפי זה מנלי' להגמ' דר"י מיירי בכלי שני ג"כ. אלא ע"כ כרשב"ם [אחר כותבי מצאתי כדברים האלה בפלתי סי' ס"ט] והרא"ש הוסיף לדחות ראי' זו. דא"כ דדייקת ממשנתנו הכי. לרב דס"ל דעלאה גבר מאי א"ל. דלדידי' פשיטא דערוי ככל"ר ונראה דאינו דחוי עפ"י סוגיא דפסחים דל"ז דמקשה על הא דתנן המעיסה ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין החליטה ב"ש מחייבין וב"ה פוטרין איזהו המעיסה קמח שע"ג מוגלשין החליטה מוגלשין שע"ג קמח. ופריך ומ"ש אר"י א"ש תברא מי ששנה זו לא שנה זו. והקשו התוס' דילמא פליגי ב"ש וב"ה אי תתאה גבר אי עלאה גבר. ויישבו דמכ"מ כדי קליפה מבשל ומסתמא מיירי בשעור מצומצם. ומכאן הוכיח הרא"ש פ' כירה דכדי קליפה מבשל וכשיטת ר"ת. אבל הגר"א כתב בס' שנות אליהו מ' חלה. דשמואל לטעמי' דס"ל תתאה גבר ומש"ה א"א לומר דפליגי ב"ש וב"ה בהא דא"כ ס"ל לב"ה דעילאה גבר. ולרב דס"ל עילאה גבר באמת מתיישב כמש"כ התוס' דב"ש ס"ל תתאה גבר וב"ה ס"ל עילאה גבר. ומעתה אזיל דחוי של הרא"ש על הוכחת הרשב"ם מדיוק המשנה דשבת. דבשלמא לרב ודאי ניחא דקדוק לשון המשנה. דתני דבכל"ר לכ"ע אסור. ובכל"ש לכ"ע מותר משא"כ ע"י ערוי מחלוקת ב"ש וב"ה היא. אבל לשמואל דלא פליגי ב"ש וב"ה בהא שפיר קשה דקדוק לשון המשנה אלא כהרשב"ם. עוד כ' התוס' ור"ש הביא ראיה מהא דקיי"ל תתאה גבר. ור"ל דאע"ג דמכ"מ אסור כדי קליפה. קסבר דודאי אינו מבשל כלל. דבשלמא בליעה אינו צריך שהוי ואדמיקר ליה בלע אבל בשול צריך שהוי מעט כדי שירתיח והרי הולך ומצטנן. וע"פ זה מיושב קו' תוס' פסחים דף ע"ו א' שמביא הש"ס תרי ברייתות כשמואל דס"ל תתאה גבר. חדא משני חתיכות היתר ואסור ואידך מבשר שנפל בחלב והקשו התוס' למאי הביא הגמרא ברייתא שני' והעלה ר"ת דקמ"ל דאפי' חלב שרי ולא בעינן ששים נגד קליפה וריב"א חולק ומצריך ששים עכ"ל. ולא הביאו התוס' לדעת הריב"א ישוב על הקו'. אבל באמת עיקר הקושיא לא קשה לשיטת רשב"ם דברייתא ראשונה מיירי בכל איסורי תורה דהבליעה לחוד אסור מה"ת ומש"ה כדי קליפה אסור אבל בב"ח דבליעה בלי בשול אינו אלא איסור מדרבנן דדרך בשול א"ת וס"ד דהכל שרי קמ"ל דאפי' בשר שנפל לחלב דינא הכי דבעינן כדי קליפה. והריב"א כרשב"ם ס"ל. דכבר העליתי דעיקר ההכרח שהגיע לר"ת ז"ל לומר דערוי מבשל כדי קליפה הוא מדתניא בע"ג דהכשר קומקום ויורות ומחמי חמין שוין ולטעמיה דס"ל דבהגעלה אזלינן בתר רוב תשמיש. אבל לריב"א שלהי מ' ע"ג דס"ל דלא אזלינן בתר רוב תשמיש. והכשר קומקום הוא כדין כלי ראשון משום מעוט תשמיש כדעת רבינו. א"כ אין שום הכרח לדבר ואזיל הקו' מעיקרא. ולא היה ק' אלא לר"ת דס"ל ערוי מבשל כ"ק וא"כ גם בב"ח מה"ת. והנה הר"י הביא ראיה שאינו מבשל אלא כ"ק מהא דדודא דמ"ע שהביא רבינו בסמוך מה בולעו בניצוצות כו' הא בל"ז לא היה מהני הגעלה זו. והקשו מזה לר"ת בתו' זבחים וברא"ש פ' כירה דס"ל דגם כ"ר מהני הגעלה על ידי ערוי. שהבינו דעת ר"ת הוא מסברא משום דסבירא לי' ערוי מבשל בכולה ככ"ר. ומאחר שהראינו דלשיטת ר"ת ההכרח לומר כן מהא דקומקום ויורות כו' דאפי' אם אינו מבשל אלא כדי קליפה סגי בהגעלה זו. א"כ מהא דדודא דמ"ע הוכחה לעיקר שיטת רשב"ם דעירוי אינו ככל"ר כלל. והגאון רע"א ז"ל הקשה דהא אפי' לרשב"ם לא אמרינן דערוי גרע מכל"ר אלא משום דמיקר משא"כ הכא דלא מיקר אמאי לא מהני הגעלה ע"י ערוי. והדרא ק"ל לדוכתא אמאי נצרכנו לסברא דמה בולעו בניצוצות כו'. ולמש"כ מבואר יפה דבשלמא לר"ת מבואר דמהני הגעלה ע"י ערוי מהא דקומקום. וא"כ שפיר קשה מהא דמ"ע. אבל לרשב"ם א"צ לומר כלל דערוי מהני' להגעלה אפי' בלי טעם דאדמיקר לי' בלע. אלא משום שאינו ככל"ר ממש. והא דקומקום הוא משום מעוט תשמיש בעי הגעלה כיורות ומחמי חמין. ע"כ יישבנו ובארנו שיטת רשב"ם. אכן הוכחת ר"ת מהירו' דשבת דקסבר אסור לערות על תבלין בשבת מבואר כר"ת ז"ל וע' אות י"ט שיטת הרי"ף ורמב"ם בזה עמוק מאד. ויתבאר בס"ד דודאי תלמוד דילן ותלמוד ירו' חלוקים בשיטת ר"ת ורשב"ם ז"ל:

ט

(ט) כי נטיל מדודא כו'. ולא ביאר רבינו כלי שני ממש שלא ע"י ערוי והכשרה היכי. ומוכח דלא בעי הגעלה כלל לכל"ש. ודלא כהרשב"א וכבר השיג הגר"א או"ח סי' תנ"א סק"ה על הש"ע ס"ה שסתם כהרשב"א. וכן דעת העיטור. צריך לאטבלינהו במ' סאה. ובכת"י איתא לאטבלינהו בנהרא והיינו הך.

י

(י) ת"ל וטהר. הכי הוא גם בכת"י ובתנחומא. ובגמ' איתא ת"ל אך חלק. ומכ"מ א"צ להגיה בספרו ש"ר. אלא כך הנוס' שלו בגמ'. והנה בגמ' עביד צריכותא אי כ"ר וטהר ס"ד אפי' כ"ד ת"ל במי נדה ואי כ"ר במי נדה ה"א ערב שמש כנדה ת"ל וטהר לאלתר. ולנוס' רבינו דלא גריס ת"ל אך. א"כ בעינן דרשה דוטהר דלא נימא הזאת גו"ז. וע"כ יש להגיה הצריכותא מעט. וכצ"ל ואי כתב אך כנדה יתחטא ה"א בעי הערב שמש ת"ל וטהר. וה"פ דקשה לא נכתוב במי נדה ולא וטהר. אלא אך כנדה ותו לא. ומשני דחי כ"ר אך כנדה ס"ד דבעי הערב שמש כנדה מש"ה כתיב במי נדה ואינו במשמע הע"ש ומעתה בעינן וטהר דלא נימא דבעינן הזאת גו"ז במי אפר פרה.

יא

(יא) אפי' זוגא וסרבלא. בכת"י אית' אפי' זווא וסרבנא. והיינו הך דזווא משמעו ג"כ מספרים כדאית' במגילה ד' ט"ז ואייתי זווא מביתי' וקא שקיל ביה מזיא ופרש"י זוג של מספרים. ולנוסחת רבינו הקושיא משני דברים ממספרים וסרבל דהוא בגד ג"כ ליבעי טבילה. אבל בגמרא איתא זוזא דסרבלא. וברי"ף אי' זווא דסרבלא והיינו הך. וכ"ה בלשון גמ' ב"מ דף קט"ז ע"ש. ופרש"י מספרים שגוזזין בו בגד צמר. אבל מבגד עצמו לא עלה עה"ד דכלי מתכו' כתי' בפ'. ונ"מ לדינא בין שנוי הנוס'. דלנוס' הש"ס לפנינו יש להוכיח דנקיט זוזא דסרבלא ולא נקט סתם זוגא. אלא משום דיש מספרים שגוזזין ירק ואינהו באמת בעי טבילה וכהרמ"א יו"ד סי' קכ"ח דסכין של שחיטה בעי טבילה אע"ג שעדין בעי המאכל בישול. מכ"מ מקרי כלי אכילה וה"ה מספרים שגוזזין ירק בעי טבילה כדעת הט"ז והגר"א ולא כש"ך ס"ק י"א. ומה שדחה הט"ז ראיה זו דנקט זוגא דסרבלא דעדיפא פריך אינו מובן. דלמאי האריך בכדי. והרי בזוגא נכלל הכל. אלא דייק שפיר דוקא זוגא דסרבלא. הא דירק ודאי בעי טבילה. אבל לנוסחת רבינו זוגי וסרבלא. מקשה מתרי מילי. מכלי ובגד. ועדיין לא ידע ר"ש דכלי מתכות א"ר עד דאתי ההוא מרבנן ואמר משמי' דר"י הכי וא"כ אין ראי' לדבר:

יב

(יב) כלי סעודה אמורין בפרשה דכתיב אשר יבא באש. בגמרא ליתא האי דכתיב כו'. ופרש"י ג"כ כפי' רבינו. ולא הוצרכנו לזה אלא לפרש"י בתורה דהא דכתיב וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים שהוא טבילה. וא"כ עיקר טבילה כתובה בתורה. והי' מסתבר דקאי בכלי סעודה שנשתמש במאכל אסור ומש"ה הוצרך הגמרא לדרוש מוטהר ומדכתיב אך במי נדה לכלים הטעונין ליבון דכחדשים דמי. ומכאן הוא דנ"ל חדשים ג"כ ושפיר מקשה הש"ס כיון דאפי' חדשים שלא נשתמש בהו צריך טבילה. והוא ג"כ בכלל וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים. א"כ נימא דאפי' אינן עומדים להשתמש בהו במאכל נמי. ומשני דלא אפשר לרבות חדשים שלא נשתמש במאכל אלא דומי' דישנין וטעונין ליבון והיינו אשר יבא באש. דהיינו כלי מאכל. ורש"י לטעמי' ורבינו כדעת רש"י ס"ל. ומש"ה דייקי פי' אמורין בפרשה היינו דכתיב אשר יבא באש. אבל לפי' רמב"ן שם דתעבירו במים היינו הדחה בכלי צונן וכן פי' הסמ"ג מל"ת קמ"ח. אלא שכ' שתעבירו במים היינו הגעלה בכלי חמין. וכל אשר לא יבא באש. פי' באש לבדו אלא ע"י מים. וע"כ בכלי סעודה מיירי. א"כ מתפרש כלי סעודה אמורין בפרשה. כל הפרשה היינו ענין הכשר כלים. והרמב"ן עה"ת השיג על פרש"י ז"ל שאין לשון תעבירו טבילה כי הי' אומר תביא במים שהוא לשון טבילה כו' ואני אומר שגם לפירושו ז"ל קשה ליכתוב תשטפו כלשון ומרק ושטף במים שהוא הדחה כדאי' בזבחים ד' צ"ז א' דשטיפה לכ"ע כשטיפת הכוס בצונן. ולהסמ"ג יקשה לכתוב תמרוקו במים אלא דרך המקרא למינקט לשון האמור ברישא דקרא ומשום דכתיב תעבירו באש כתיב ג"כ תעבירו במים. ומה שהקשה על הא שלא כתוב שטיפה בתורה י"ל בפשיטות דכיון דבעי' טבילה ממילא ישטוף תחילה משום חציצה וכבר נכלל בתעבירו במים הכשר זה. ומש"ה לא נזכר במשנה שטיפה דא"א לטבילה בלא שטיפה והכשר הגעלה נכלל בהא דאשר יבא באש כפרש"י זבחים דצ"ז א' ד"ה מידי דהוי אג"נ דחמין בעי' דכתיב אשר יבא באש. ומה שהק' הרמב"ן מהא דלא נזכר בגמרא טבילה אלא מהכתוב אך במי נדה יתחטא. כבר נתיישב בדברינו. שלא הוצרך הגמ' אלא ללמדינו דאפי' מידי דבעי ליבון דהוי כחדשים צריך טבילה ומש"ה לא נקיט הגמרא מנה"מ אלא על הא דתני' וכולן צריכין טבילה בארבעים סאה. ולא על המשנה דתנן את שדרכו להטביל יטביל דודאי משמע כדין טבילת כלים מטומאה. ומכ"מ לא קאמר מנה"מ אלא משום דזה פשוט דכתי' תעבירו במים וזיל קרי בי רב הוא ולא הוצרכנו אלא על וכולן דאפי' חדשים בעי טבילה. ומשה"ק עוד מהספרי תלוי' בנוס' ברייתא דספרי ובביאור עה"ס בס"ד הוכחתי דנוס' רמב"ן ז"ל לא אתי אלא לטעמי' בדין חרב ה"ה כחלל אבל נוס' רש"י שם בא"א ואכ"מ. היוצא מכ"ז דדעת רבינו כפרש"י וא"כ ודאי עיקר טבילת כלים מה"ת שהרי מקרא מלח הוא תעבירו במים אבל לפי' רמב"ן וסמ"ג יש להסתפק בדבר אי דרשת חז"ל אינו אלא אסמכתא או לא. וכבר מבואר בפוסקים מחלקותן של הראשונים ז"ל. והרשב"א בתה"ב שער ד' בית ד' כ' לענין משכנתא דטבילה דאורייתא הי' ולטעמי' קאי שפי' שם ג"כ כפרש"י ודעת הרמב"ם אינו מבואר יפה דהרמב"ן כ' דס"ל שהוא מדרבנן וכ"כ הרשב"א בתה"ב שם בדעת הרמב"ם ז"ל וכ"כ הגר"א סי' קכ"ח ס"ק כ"ג. והכ"מ כ' בשם תשובת הרשב"א דהרמב"ם ס"ל שהוא מה"ת וכמדומה שיש כאן טעות הדפוס וקאי באותו תשובה על איזה פוסק אחר ז"ל וכנה"ג הגיה שצ"ל הראב"ד והביאו מהרל"ח בטי"ד סי' קכ"א:

יג

(יג) מנא דפחרא חדתא. כלי חרס חדשים דישנים אין להם תקנה להשתמש לסעודה. וכשרוצה להשתמש לד"א שלא לסעודה א"צ טבילה אפי' בכלי מתכת וכמבואר בש"ע שם ס"ח שאם לקח כלי אכילה לחתוך קלפים א"צ טבילה. ובגמ' אי' מנא דמרדא ופרש"י אדמה וצפיע בקר מעורבין ועושין מהם כלים. ונראה דהיינו חלמא וגללים דתנן פי"א דכלים וע"ש בפי' הר"ש. והי' אפשר לומר שידוע שאינו בולע כלל ואפי' ישינים. אבל בה"ג שם אי' מנא חדתא דמרדא. וכ"ה בכת"י מנא דמרדא חדתא וא"כ מרדא הוא מין חרס דלא מהני הכשר. ומש"ה דוקא חדתא הוא דס"ד דבעי טבילה כמש"כ והיינו מש"כ התוס' שבת דט"ו ב' ד"ה אלמא לענין כלי זכוכית בזה"ל וליכא למימר דההוא טבילה בכלים חדשים מיירי כשקונים מן הכותים כו' וכן להלן דט"ז ב' ד"ה ר"א כו' ומיהו לענין להצריכן טבילה כשהן חדשים כו'. דייקי חדשים משום דס"ל כלי זכוכית לא מהני הגעלה ואסור להשתמש בישנים ומש"ה פשיטא דלא בעי טבילה בשביל תשמיש אחר. וע"ע באות הסמוך:

יד

(יד) משום דקוניא מתכות הוא וסגי לי' בפליטה כו'. וכל הענין. מבואר דעת רבינו כפרש"י ז"ל דקוניא הוא שציפה באבר והיינו מתכות. ומה שהקשו בתוס' ע"ג שם מי גרוע חפוי אבר משאם הי' כולו ממנו אינו מובן. ופי' המהרש"א שאם הי' כולו אבר לא בלע. הוא תמוה הרבה שהרי הוא מין מתכו'. והי' נראה דעת התוס' דהשאלה הי' אי צריך הגעלה ואז לא מהני ככל"ח. או לא בעינן כלל משום דהקוני' מונע הבליעה לגמרי ולפי זה שפיר הקשו אמאי ס"ד דלא בלע כלל ומי גרע מכולו אבר והכי הבין מהר"מ לובלין כוונת התוס'. ולמדו זה הפי' מדקאמר חזינן דמידייתי אלמא בלעי ואסירי והתורה העידה על כל"ח שא"י כו'. ואי איתא דהשאלה אי מהני הגעלה קשה ממ"נ אי קודם הגעלה מיירי פשיטא דמידייתי ככלי מתכות ומאי ראי' שנכנס לתוך החרס דלא ליהני להו הגעלה ואי לאחר הגעלה אמאי צ"ל והתורה העידה כו' הא קחזינן דמידייתי ולא מהני הגעל' והיינו קושי' התוס' פסחים שם והוא לפי פרש"י ומש"ה פי' ר"ת השאלה אי בעי הגעל'. ומעתה הקש' שפיר מי גרע כו'. והאיך אפשר לומר דלא בעי הגעלה כלל. מש"ה פי' ר"ת דקוניא היינו זכוכית. ומעתה היה השאלה אי בעי הגעלה וקאמר דחזי לפני הגעלה דמידייתי וממילא לא מהני הגעלה משום דהתורה העידה כו'. אבל דעת רש"י באמת פשיטא דבעי הגעלה ככלי אבר. והשאלה היה אי מהני הגעלה. ופי' חזינן דמידייתי היינו לפני הגעלה ומבחוץ הוא דקחזי כמו שהביאו התוס' פסחים שם. והכי פי' רבינו להלן חזינן דכי רמי בהו חמימי מידייתי גבייהו. פי' מבחוץ. ובכת"י אית' דכי רמי בהו מיא מידייתו. וג"כ הפי' זב מבחוץ. עוד הקשה ר"ת מהא דאי' בזבחים ד' נ"ד ומביא זפת וקוניא ולא קאמר אבר. אבל גם שם פרש"י ניתך אבר כעין שעושין לצפוי כל"ח. ובאמת אינו אבר מזוקק אלא גולמא של אבר. ומשו"ה נקרא קוניא וכפי' ר"ת בזכוכית שלא נתבשל היטב כמבואר בתוס'. כל זה פירשתי קושית התוס' בע"ג מי גרע דלא ליבעי הגעלה וכפי' מהר"ם לובלין. אבל ראיתי בביאורי הגר"א ז"ל באו"ח סי' תנ"א ס"ק ע"ב שכ' בזה"ל שהקשה ר"ת על פרש"י שם ובפ' כ"ש בחפוי אבר מי גרע משאם היתה כולה אבר דמהני הגעלה. וכ"כ המרדכי בפ' כ"ש עכ"ל. הרי שהבין קו' התוס' להיפך ממש"כ ונמוקו עמו ממש"כ המרדכי סי' תקפ"ד אומר ר"ת דאמרי' בפ' כ"ש מנא דקוניא אסור לאשתמושי בהו היינו דוקא התוך של זכוכית והוא מן החול ככל"ח כדאמרינן פ"א דשבת אבל התוך של עופרת מותר בהגעלה ככלי מתכות עכ"ל. הרי מבואר דמש"ה מיאן בפרש"י משום דפשיטא דמהני הגעלה ככלי מתכות. והכי מבואר בתוס' כתובות דף ק"ז סד"ה הני בזה"ל ועוד מדקדק רבינו תם אף אם היה כולו מעופרת לא היה נאסר כו' וע"כ ה"פ לא היה אסור לעולם ולא בעי אלא הגעלה. והגר"א הזכיר שם דברי התוס' אלו. אבל א"כ יש לשום לב להבין קושיא זו. דלכאורה ודאי גרע הני משום שעיקרו חרס ואינו יוצא מידי דופיו. ונראה דר"ת הקשה לפי שיטתו בזבחים דצ"ו דהכשר ערוי מהני לכל כלי' דבעי הגעלה כמש"כ לעיל אות ה'. והתוס' הרבו לתמוה על ר"ת היאך אפשר דהגעלה ופליטה דכדי קליפה יועיל לבליעה דכולה מנא. ורצו לומר דעת ר"ת דערוי מבליע ומפליט ומבשל יותר מכדי קליפה וליישב הסוגי' שם בד' ע"ו ודחו בשם ר"ת עצמו דלא מהני ערוי אלא לכ"ק ומש"ה לא מצאו מקום ליישב דעתו הגדולה של ר"ת ז"ל היאך מהני הכשר דערוי לבליעה דבשול. אבל גברא רבה כר"ת אמר מילתא לאו דבר ריק הוא אלא עיקר דעתו ז"ל דבאמת הכשר ופליטה של כדי קליפה סגי לכל כלי הבלוע בכולה ואע"ג שנשאר עדיין בלוע איסור בעומק דופני הכלי לא איכפת לן דאינו אלא משהו. דהא אפילו הכשר הגעלה בכ"ר ממש ג"כ אינו דומה בשול פ"א לכמה פעמים כאשר יעיד החוש. וא"כ מאי מהני הגעלה פעם א' לכלי שנשתמש כמה פעמים ושנים בטרפות. וגם אפי' באותו יום נתבשל בו כ"פ וכדתנן בזבחים פ' טבול יום השפוד והאסכלא מגעילן בחמין והרי בבהמ"ק צלו בשפוד כ"פ ומכ"מ מהני הגעלה אחת. אלא לא בעינן פליטה אלא מה שיוצא בהעברה ראשונה דרותחין וה"נ לר"ת לא בעינן פליטה אלא מה שיוצא מכדי קליפה. ומה שנשאר בעומק הכלי עוד יוצא מעט מעט ואינו אלא משהו. ולזה כוון הרא"ש מש"כ בע"ג פ"ה סל"ד בשם ר"ת דכל מה שסופו לפלוט ברותחין פולט בהגעלה ראשונה פי' עיקר הפליטה והמותר אינו אלא משהו וכבר ביארנו עיקר הוכחת ר"ת מהא דעירב התנא הכשר של יורות וקומקום ומחמי חמין כאחת. וקומקום אין תשמישו אלא בערוי ולדעתי' דר"ת ז"ל שאין הולכין בהכשר אלא בתר רוב תשמיש כמש"כ לעיל באורך. ומעתה שפיר הקשה על פירש"י דכל"ח המצופה עופרת והוא כדי קליפה אמאי גרע מכולו עופרת ומהני הגעלה לכדי קליפה לחוד דהיינו בערוי ומאי איכפת לן שתחת הקליפה הוא חרס. בשלמא כשהוא כולו חרס אין כדי קליפה של הכלי יוצא מידי דופיו אבל כשהוא מחופה באבר מאי איכפת לן. מיהו רש"י בשיטת רשב"ם קאי דערוי אינו ככל"ר ולא מהני הגעלה דערוי כמש"כ אות ח'. זהו כוונת המרדכי בשמו של ר"ת ז"ל. מכ"מ פי' קו' תוס' בע"ג י"ל כמש"כ בשם מהר"ם לובלין. דמקשו לשיטת רש"י אמאי לא ליבעי הגעלה. מש"ה פי' בזכוכית וס"ל לר"ת דזכוכית לא בעי הגעלה ומש"ה איבעי להו בכל"ח ומחופה זכוכית אי בעי הגעלה. ועדיין אינו מובן מש"כ התו' שם דמיירי בהתוך כל זמן שלא נתבשל כ"צ והוא מן החול כמו כלי חרס כו'. ולמאי היצרכו לזה. נימא דמיירי בזכוכית מבושל כ"צ וכמש"כ בערוך שהביאו התוס' מחופה בזכוכית. ומשמעו זכוכית יפה ומבושל ובשלמא לפי מש"כ התוס' כתובות שם ניחא. דשם כתבו בזה"ל אבל בהתכת זכוכית ניחא דאפי' כולן של זכוכית אינו נאסר לפי שנתבשל היטב ואינו נבלע אבל קוניא לא נתבשל כ"כ ובלע טפי עכ"ל. הרי מבואר דמש"ה לא פירשו בזכוכית יפה דא"כ לא היה בולע כלל כמו כולו של זכוכית. אבל בתוס' ע"ג כתבו בזה"ל ואע"ג דכלי זכוכית שלם לא בלע הכא כיון דאין בו אלא חפוי של זכוכית על החרס בלע עכ"ל. ולפי זה א"צ לפרש דמיירי בשלא נתבשל כ"צ. ונראה דשיטת התוס' בע"ג דזכוכית לא מהני להו הגעלה כמש"כ באות הקדום מתו' שבת פרק א'. ואם כן פשיטא דחרס המצופה בזכוכית המבושל לא מהני הגעלה ג"כ. והא שכתבו דכלי זכוכית שלם לא בלע מיירי בזכוכית שלא נתבשל כ"צ וקים להו שהוא ג"כ לא בלע כמו כלי אדמה עד שלא נשרף ונעשה כלי חרס. וכל"ח מצופה בזכוכית אלו. איבעי להו אי בעי הגעלה או לא. אבל אי הי' מצופה בזכוכית טוב לא היה מועיל הגעלה כמו לכלי זכוכית שלם. כן נראה כוונת התוס' בזה ולשון רבינו הגר"א ס"ק פ"ה צ"ע. היוצא מזה דהוראת ד"ת בהתוך עופרת על כל"ח דמהני הגעלה אינו אלא לפי שיטתו ז"ל דכל הגעלה אינו אלא לכדי קליפה. אבל לא הודו לו כל סיעתו ז"ל. ולא כמש"כ המג"א סי' הנ"ל ס"ק מ"ה. דדעת הש"ע שהיא פי' ר"ת בקוניא כדעת המרדכי דאם חופה אבר מהני הגעלה. וזה אאל"כ שהרי פסק הש"ע דהגעלה ע"י ערוי לא מהני לכל"ר ממש. א"כ אין ראיה לעיקר שיטת ר"ת ז"ל דלא בעינן הגעלה אלא לכדי קליפה. ואין טעם לפי זה לדעת המרדכי. אלא דעת הש"ע דמכ"מ יש לפרש קוניא כר"ת בהיתוך זכוכית. והרי כן הביא התו' בשם הערוך תדע שגם ביו"ד סי' ק"כ הביא שני הפירושים להלכה:

טו

(טו) ואהדרינהו לכבשן בהדי כלי' חדשים כו'. לפי השאלתא אי מיקלי ההוא דבלע אי לא אין נ"מ בכבשן בהדי כלים חדשים. הא אפי' הניח הכלי לתנור הניסק. ג"כ אפשר דשרי. ורק משום דלהמסקנא אסור בתנור משום גזרה דילמא חייס עלייהו ולא מסיק היטב ולהכי בעינן כבשן בהדי כלים חדשים. דוודאי יסיק הכבשן כל צרכו משום הכי נקיט רבינו בשאלה גם כן זה האופן. וע"ע בסמוך אות י"ז:

טז

(טז) אסרה רבה בר אהילאי למיכלא לריפתא בכותחא. לפנינו בגמ' אי' למיכלא לרפתא במילחא דילמא אתי למיכלא בכותחא. ולכאורה הי' נראה לומר דיש בין שנוי נוס' אלו נ"מ לדינ'. דלפי הנוס' בפסחים על הא דמקשה לרב דא' קדירות בפסח ישברו מדתני' אין טשין את התנור באלי' ואם טש כל הפת אסורה עד שיסיק את התנור ומשני ההיא בשל מתכות. מזה הלשון משמע דבאמת אפשר לאוקמי הבריי' בשל מתכות. וא"כ קשה אמאי מותיב לרבה ב"א ולא משני הכי ונראה משום דכבר הקשו התו' בפסחי' על רבה ב"א דאפי' אי לא מהני הסקה מכ"מ לישרי משום דהוי נ"ט בר נ"ט ויישבו דנתבשלו חמור והכי הביאו התו' זבחי' שם בד"ה ואם טש הוראת רש"י. ועוד יישבו משום איסור בעין. ומעתה נימא דסברת הגמרא בפסחים דלענין בעין אין שום נפקותא בין חרס למתכות. דכל עיקר החומר דחרס הוא מדכתיב בחטאת וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר: לא מהני מריקה ושטיפה והתם באסור בלוע מיירי. דבשל נחושת בעינן הגעלה בחמין ובשל חרס לא מהני הגעלה אלא ישבר אבל באיסור בעין אין שום חלוק. ומש"ה אפשר לאוקמי הברייתא בתנור של מתכות ובעינן הסקה דוקא משום איסור בעין דלא מהני קנוח. ומקשה על רבה ב"א דע"כ משום בעין אסר לריפתא וס"ל דלא מהני הסקה א"כ גם בשל מתכות לא מהני שהרי באיסור בעין אין נ"מ כמש"כ. ואין לומר משום איסור בלוע קאסר לה ובזה ודאי יש נ"מ בין חרס למתכות. דא"כ אמאי אסור הא הוי' נ"ט בר נ"ט. אולם אם נפרש הכי הרי מבואר דלא כהוראת רש"י דנתבשלו חמור. איברא לפי נוס' הגמרא דהוי קאסר למיכל אפי' במילחא יש מקום לומר דאפי' לפרש"י מכ"מ אינו חמור ג"כ לאסור אפי' במילחא כמש"כ התוס' בפסחים שם בד"ה אפי' במילחא דאיסור ריחא אפי' למ"ד מילתא היא מכ"מ אין אסור לאכול במילחא משום גזרה ה"נ פשוט להגמ' בנ"ט בר נ"ט שע"י בישול. וא"כ אפי' לשיטת רש"י ע"כ רבה ב"א משום בעין קאסר לה וכישוב השני שבתוס' ושפיר מקשה מהברייתא דלענין בעין אין נ"מ בין חרס למתכות משא"כ לרב שפיר משני דקדרות ישברו משום בלוע. ככה יש ליישב הוראת רש"י. אבל לנוס' רבינו דרבה אסר למיכלא בכותחא א"כ מנליה להש"ס דרבה ב"א משום בעין קאסר לה דילמא משום בלוע והברייתא מיירי במתכות ובעי הסקה משום בעין אלא ודאי פשיטא דאפי' נתבשלו שרי נ"ט בר נ"ט. כך הי' מקום להעלות הנ"מ בין שני נוסחאות אלו. אבל כד דייקת אין הכרח מנוס' רבינו זו לסתור דעת רש"י. שהרי גריס בישוב הגמ' על רב. רב מוקי לה בשל מתכת וכדאי' לפנינו בזבחים דמשמע דאנן א"א לאוקמי הכי והיינו משום דלאיסור בעין סגי בקנוח בשל מתכות ורק בשל חרס איכא בעין דבעי הסקה וכמש"כ באמת התוס' פסחים הנ"ל בזה"ל דשומן שעל החרס אין יכול לקנח יפה עכ"ל דייקי שעל החרס. אבל למתכת סגי בקנוח. והיינו שלמדו מלשון הגמ' רב מוקי לה בשל מתכת שהי' לפניהם ג"כ נוס' זו ואי משום בלוע הא הוי נ"ט בר נ"ט. ואפי' לפרש"י דנתבשלו חמור מכ"מ אין לאסור את הפת לגמרי כמש"כ לעיל. ומעתה הקושיא על רבה ב"א כמשמעו דע"כ מיירי הברייתא בשל חרס ומהני הסקה וא"א ליישב דמיירי בשל מתכת כמו לרב דרק לרב שפיר משני הכי דס"ל נ"ט בר נ"ט אסור משא"כ רבה ב"א וכמש"כ הגאון ש"ש. הא מיהא לפ"ז אין שום נ"מ בין שנוי נוס' אלו אי רבה ב"א אסרה למיכלא במילחא או בכותח' וע"ע מש"כ באות י"ט הוכחה דגם בבעין יש נ"מ בין חרס למתכות:

יז

(יז) דילמא פקעי ולא מסיק להו שפיר. רש"י פי' דאי שרית לי ע"י היסק פנים מורה היתרא וסמוך אהיסק חוץ. פי' דהיסק חוץ לחוד עפ"י דין לא מהני ואי שרית לי' בהיסק פנים לחוד מורי התירא דה"ה היסק חוץ לחוד מהני. ולזה הפי' אי מצריך לי' היסק מבפנים ובחוץ ולא יהיה לו הוראת היתר שרי. א"כ אפי' להשליך בתנור והקדירה ניסקת מבפנים ומבחוץ שרי. אבל רבינו מפרש דילמא לא מסיק להו שפיר. פי' אפי' יסיק מבפנים ולא יטעה להסיק מבחוץ לחוד חיישינן שלא יסיק שפיר. ואם כן אפי' בתנור אסור אלא לכבשן בהדי כלים חדשים. ופי' לא יסיק שפיר למדתי מדברי הרא"ש פ' כ"ש סי' ז' שיוציא מן התנור קודם שיתלבנו היטב ע"ש. ובכת"י איתא בזה"ל אתיין לאפקועי ולא מסיק להו שפיר. ואפשר לפרש שיפקיע הקדרות מן התנור עד שלא יוסקו שפיר:

יח

(יח) הילכך האי כוביא הסיקו מבחוץ הוא ואסור. בפסחים מסיים הגמרא ואי מליא גומרי שפיר דמי. וכ"כ רי"ף ורא"ש. והנראה דתוספת איזה גאון הוא. כמו שמצוי כמה הוספות מר"י גאון ז"ל. תדע שבזבחים ליתא ג"כ. וכ"כ הב"י או"ח סי' תנ"א שהרשב"א לא גריס לה. וע' חק יעקב שם ועד מסייע לזה שרבינו לא הביאה:

יט

(יט) אלא גבי חטאת מ"ט א"ר וכל"ח. התוס' בזבחים שם ד"ה אלא הקשו על נוסחא זו דאכתי למה הצריך הכתוב שבירה דלא שייך עה"כ לומר הטעם דילמא חייס. ולא שאין עושין כבשונות בירושל' מש"ה הגיהו אמאי ישברו. אבל הא דכתיב באמת ישברו חידוש הוא שהתירו הכתו' בשבירה דה"א דלא מהני שבירה כיון דעדיין טעם חטאת בחרס דצריך שיהא בטל מן העולם כמו בכל"נ שעשו בו מריקה ושטיפ' אבל הא פשיט' דהיסק מהני כ"ז דעת התוס'. ומובן דלפי זה קשה להסביר עיקר הוכחה דכל"ח א"י מידי דופיו ולא מהני הגעל' ומאי ראיה דילמא מהני הגעלה ג"כ. ורבותא אשמעינן קרא בכל"ח דשבירה סגי. ותו קשה לדחות נוסחא קדומה. ואף כי רבינו מקיימה. ובאמת קושיא השניה דלא שייך הא דאין עושין כבשונות בירושלים. ורצונם דזה אינו אלא תקנת עזרא כדאי' סוף פרק מרובה. ותו דהכתוב מיירי גם בשילה ונוב וגבעון אבל רבינו סיים בסמוך וכש"כ בעזרה. ור"ל דבחטאת אסור להוציא חוץ לעזרה. והא ודאי מה"ת אסור לעשות כבשונות בעזרה. וה"פ כמו שעשו מעלה מדרבנן בירושלים. מכש"כ דהקפידה תורה על העזרה. איברא קו' הראשונה חמורה דלא שייך על הכתוב הטעם דילמא חייס. ולכאורה היה מקום ליישב בפשיטות. דגזירת הכתוב הוא דבעינן שבירה אפי' יהיה נפלט הבלוע כמו דאיבעי לן בשול בלא בלוע מאי וכקושית התוס' עצמם בתחלת הדבור על קושית הגמ' נהדרינהו לכבשונות. וכ"ת א"כ דלהכי ניחא דאסור' היסק משום גזרת הכתוב. מה זה קושית הש"ס מכבשונות. ע"ז י"ל כמש"כ התוס' שם סד"ה ואם טש בזה"ל ותימא אי נתבשלו נמי מותר נ"ט בר נ"ט אמאי אמרו רבנן מזמן אכילה של ראשון טעון מו"ש לגבי שלמים דאתמול ושלמים דהאידנא דשניהם היתר דאין סברא לומר גזרת הכתוב היא בדבר שמותר גמור בחולין אפי' מדרבנן עכ"ל. הרי דבמה שאסרו חז"ל בחולין אפשר לומר דבקדשים גזה"כ מה"ת ובאמת הכי הוא בכלי שאינה בת יומא דמה"ת בחולין מותר ובקדשים בעינן שבירה ומריקה ושטיפה אפי' אחר מעל"ע. וע"כ משום דלא חלקה תורה בקדשים כמש"כ הרא"ש ע"ז פ"ה סימן ל"ו ע"ש. וע' מש"כ לעיל אות ב' דכל גזרות יש להם עיקר בתורה אלא שלא פירשה ומסרה לחכמים. והם גזרו בחולין מה שאסרה תורה בקדשים בכמה ענינים. ואע"ג דמצינו כמה קולות במקדש. היינו מה שלא אסרה תורה לא העמידו חז"ל גזירותיהם שם. ומחמת שכהנים זריזים הם. ועוד דאכילת קדשים אינו רשות אלא מצוה וקשה לבטל מ"ע משום גזרה אבל התורה החמירה בקדשים מה שאח"כ גזרו חז"ל בחולין. וא"כ ודאי היסק בגומרי שגזרו בחולין שפיר אפשר לומר דהתורה גזרה ע"ז. אבל כבשונות דליכא גזרה בחולין אמאי אסר הכתוב בקדשים. זה היה אפשר ליישב נוס' זו לפי לשון התוס' הנ"ל. אבל גם זה דוחק לומר דבשביל שיש מקום לגזור בחולין דילמא חייס אסרה התורה מקדשים ע"פ דין. אלא העיקר דאע"ג דהא דלא מהני היסק הוא משום דכך גזרה התורה דלא מהני היסק בקדשים וכמש"כ התוס' מכ"מ בכבשונות אאל"כ וכמש"כ התוס' בשם ר"ת דכשהוסקו נעשו כלים חדשים ולא שייך ע"ז לומר גזרת הכתוב הוא. וזה פשוט דלא שייך לומר פנים חדשות אלא כשהוחזרו לכבשן אבל אי מלאן גומרי לא הוי בזה פ"ח. מש"ה הא ודאי לא היה קשה להגמ' נמלינהו גומרי. אבל הא מקשה שפיר נהדרינהו לכבשונות. איברא התוס' דחו לפי' ר"ת מהא דסוטה דף ט"ו דבעי רבא נתאכמו והחזירן לכבשן האש וחזרו ונתלבנו מהו מי אמרינן כיון דאדחו אדחו או דילמא כיון דהדר הדר. ואי איתא דפנים חדשות באו לכאן לא שייך לומר נדחו כלל. אבל למש"כ רבינו בלשון קושית הש"ס ליהדר ליה לכבשן האש בהדי כלים חדשים. מבואר דלא קשה להגמרא אלא דליהדר בהדי כלים חדשים הא בל"ז לא. וע"כ אי משום הטעם שכתבתי לעיל דכל שגזרו בחולין שייך גזה"כ בקדשים. ובלי כלים חדשים אסור בחולין מדרבנן כמש"כ באות י"ג. או העיקר דלא הוי פנים חדשות אלא כשמניחן עם כלים חדשים ונעשה חדש כאינך כלים ואם כן נימא דהא דסוטה מיירי בלי כלים חדשים. ונמצא מתיישב קו' התוס' שפיר. אלא שא"כ קשה הא דאיתא בסוגי' דזבחים והביא רבינו בסמוך אלא הא דאמר ר"נ ארב"א תנור של מקדש של מתכת היה נעביד דחרס דהיסקו מבפנים. ומאי קושיא הא בתנור טמא לא מהני הסקה כמש"כ התוס' שם משום שאינו פנים חדשות וה"ה לענין איסור לא חילקה תורה בקדשים דכתיב בהו ישבר. ואין לומר דאין טעון שבירה אלא בחטאת משא"כ בתנור שאיני אלא משום מנחה. ואפי' מנחת חטאת אינו בכלל חטאת דקרא דלא מיירי אלא בבהמה כמו לענין כבוס בגדים דנתמעט דם חטאת העוף. אבל אאל"כ שהרי בתחלת הסוגי' איתא התם בשול בלי בלוע מאי ת"ש דאר"נ ארב"א תנור של מקדש של מתכות היה ואי ס"ד בשול בלא בלוע לא קפיד רחמנא נעביד של חרס ומשני כיון דאיכא שירי מנחות דאפייתן מבפנים ואיכא בשול ובלוע. הרי מבואר דגם בשירי מנחות איכא האי דינא. ומכ"מ מקשה הגמ' דליהני היסק אלמא לא אמרינן בקדשים גזה"כ הוא. וא"כ הדק"ל על נוס' זו דאמאי לא מהני היסק בקדירות. אבל באמת שיטת הרמב"ם בה' מעה"ק פ"ח הי"ד שאין טעון מריקה ושטיפה ושבירה בכל"ח אלא בחטאת בהמ' אלא שהאחרוני' אחזו שער מסוגי' זו דקאמר בפירוש דלהכי עביד תנור של מתכות דוקא משום שירי מנחות וע' מהרש"ק בס' בה"ז. אבל הענין דלפנינו יבואר שיטת הרמב"ם וגאוני קדמאי דלרבנן דרבי דמפרשי ומורק ושוטף במים דמריקה בחמין. ע"כ לא בעינן הגעלה כלל דמריקה אינו חלא כמריקת הכוס ולא רותחין דהגעלה וגלה רחמנא דבקדשים לא בעינן הגעלה כלל מאיסור בלוע. ומ"מ תנן השפוד והאסכלא מגעילן בחמין. דלא מצינו שהקילה תורה אלא בבישול שהוא במים דקיל ולא בשפוד ואסכלא שעל האור ובו לא דיבר הכתוב מש"ה בעי הגעלה ככל איסורי תורה. מעתה תנור שאופין עניו שירי מנחות על האור ה"ז כשפוד ואסכלא מש"ה שפיר קאמר דאסור בתנור ש"ח לפי דס"ד דלא מהני היסק. ובמסקנא דמהני היסק מקשה שפיר אמאי לא נעביד דחרס. ואין לומר בהא גזרת הכתוב. שהרי לא מיירי במקרא אלא בבשול במים כמו בהא דכלי נחושת מהני מריקה ושטיפה ולא בעי הגעלה. ואם כן בתנור דלא גזרה תורה ליהני היסק כמו בכל איסורי תורה. ולבאר שיטת הרמב"ם נקדים עוד דבר תמוה שיש בהלכה זו שכתב הרמב"ם דאפי' כל"ח מהני מריקה ושטיפה בשאר קדשים לבד מחטאת. וכ' הראב"ד דטעות הוא ובאמת הוא תמוה נהי דגזרת הכתוב לא נאמרה אלא בחטאת בהמה משא"כ במנחות מהני הסקה אפי' בלא פ"ח אכתי מנלן דקיל איסור נותר דקדשים בזה מכל איסורין שבתורה דלא מהני הגעלה בכל"ח. ומצינו שנחלקו הרמב"ם וראב"ד עוד בתרומות בשלהי הל' תרומות פט"ו הי"ט שכ' הרמב"ם קדרה שבשל בה תרומה כו' אם שטף הקדירה במים או ביין מותר לבשל בה בשל במקצת כלי כו' וידוע דשטיפה משמע בצונן וקדירה סתמא של חרס והשיג ע"ז הראב"ד ע"ש. והכ"מ כת' בשם תשובת הרמב"ם שלמד מדתנן בתרומות פי"א המערה מכד לכד נוטף שלש טיפים ונותן לתוכה חולין כו' ע"ש שהאריך. וק' טובא לומר דרבינו הוציא ממשנתנו דין חדש שלא כן דרכו ז"ל. ותו שהוא נגד סוגי' דירושלמי שם דאי' תני ר"ח בר שאול קדרה שבשל בה תרומה מגעילה ג' פעמים בחמין ודיו כו'. וכבר הקשה כ"ז הפר"ח יו"ד סי' קכ"ב סק"ג. ועיקר קושית הרמב"ם במשנה דתרומות הנ"ל נראה שהיא עצמה קו' הירו' שם ר' יוסטא בר שונם בעי קומי ר"מ תנינן אם הרכינה ומיצת ה"ז תרומה ואת אמרת הכין. [פי' למה לן הגעלה כלל הא נוטף ג' טיפים ודיו. הרי דאפי' שטיפה לא בעי והי' להירו' להביא הרישא דמתניתין אלא משום דלא נימא דמיירי בבעה"ב התורם. ומשום שלא נתכוון לקרוא שם תרומה על הנדבק בדופן. אבל מי שנתן תרומה לכלי באמת בעי בצונן שטיפה ובחמין הגעלה והכשר גמור. והכי באמת דעת היש אומרים שהביא הרמב"ן בחי' מס' ב"ב דפ"ז. מש"ה הביא הירו' הסיפא דתנן ואם הרכינה ומיצת ה"ז תרומה. ואי איתא הא לא קרא עליו שם וע' תוס' ב"ב שם אלא קל הוא בתרומה וא"כ אמאי בעינן הגעלה. ומשני כאן ע"י האור הוא נגעל ויוצא. [מש"ה חמור ובעי הגעלה. הן אמת שהר"ש במס' תרומות שם והגר"א יו"ד סי' קי"ג ופר"ח שם ושו"ת מהרי"ט סי' כ"ד בהמשך דבריו ז"ל פירשו שהקו' בירו' אמאי מהני בכל"ח הגעלה. והא החמירו בהרכינה ומיצת. ומשני משום דע"י האור היינו הגעלה הוא יוצא אבל לא זכיתי להבין מאי חומר יש במיצת יין ש"ת בעין. ותו הא דמשני ע"י האור הוא נגעל. והרי הגעלה סתם ברותחין שלא ע"י האור סגי. אלא כפירושי ופי' ע"י האור שיבשלו בו יהא יוצא. ומצאתי און לי בסמ"ג מל"ת ע"ח שהביא פי' ר"ח כהן הירו' בקדירה של מתכות ומגעילה ג"פ היינו בכלי שני ובנבילה בעינן כל"ר. ומעתה א"א לפרש הא דע"י האור הוא נגעל בכלי שני דזה ודאי לא מיקרי ע"י האור. אלא ע"כ פי' הר"ח סוגי' הירוש' כמש"כ דה"ק דמש"ה בעינן הגעלה בכל"ש מיהת משום דע"י בשול יהא יוצא]. הא מיהת מבואר דבעינן הגעלה בכל"ח וגם זה לא מהני אלא בתרומה דרבנן כמבואר בירו' שם. וקשה טובא פסק הרמב"ם. אבל יש להרמב"ם שיטה בכ"ז הולך ואור עד נכון בסוגי' דש"ס דילן והוא שיטת רב האי גאון והרי"ף ז"ל: דהנה פשוט בפי' רבותינו רש"י ותוס' דמריקה בחמין היא הגעלה ברותחין וכפשטא דסוגי' דזבחים דצ"ז א' בהא דתני מריקה ושטיפה בצונן דברי רבי וחכ"א מריקה בחמין ושטיפה בצונן מ"ט דרבנן מ"ד אגעולי כותי' [פרש"י דחמין בעי דכתי' כל דבר אשר יבא באש] ורבי א"ל הגעלה לא קאמינא כי קאמינא למריקה ושטיפה דבתר הגעלה ופי' ומרק ושטף דתרווייהו בתר הגעלה הרי דלכ"ע בעי בקדשי' הגעלה ברותחין כמו בכל א"ת. והא דשקיל וטרי שם דצ"ו גבי הא דקאמר אותה למעט תרומה דלא בעי' מו"ש ומקשה מדתני' קדירה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנ"ט. משמע דס"ד דתרומה שנתמעט מאותה דכתיב בקדשים נתמעט גם מהגעלה. ולכאורה קשה מהיכי תיתי דלא ליבעי בתרומה הגעלה כמו בכל א"ת. ותו מאי מקשה מהא ברייתא הא יש לחלק בין מינו לשלא במינו ונימא דהברייתא מיירי בנ"ט אבל במינו נתמעט באמת. וצ"ל דמשום דלרבנן דס"ל מריקה בחמין שהוא הגעלה ע"כ צ"ל הא דאיצטריך באמת קרא להא ע"כ היינו משום דלא נימא כיון דתנן במס' תרומות פי"א עצמות הקדשים בזמן שהוא מכנסן אסורות ואם השליכן מותרות ופי' הר"ש שם ותו' זבחים דפ"ו ד"ה ופליגא דמיירי בקדשים הנאכלין דומי' דתרומה ויש עליהם בשר וכיון דמשליכן בטל שם אוכל מינייהו וא"כ ס"ד דה"ה דלא בעי הגעלה ג"כ. מש"ה קמ"ל קרא דמכ"מ בעי' מריקה בחמין דהוא הגעלה. ועתה דמיעט רחמנא אותה פרט לתרומה ס"ד דבתרומה דתנן ג"כ הכי בתרומות שם דנוהג בה כדרך שהוא נוהג בחולין באמת לא בעינן הגעלה ומש"ה מקשה מהא דתני' לענין נ"ט דאסור הרי דלא מיקרי בטל שם אוכל בזה וממילא אפי' במינו. ומשני דאע"ג דבעינן קרא בקדשים מכ"מ לא נתמעט בתרומה מעיקר הגעלה אלא לאביי כדאית לי' ולרבא כדאית לי' ולרבה ב"ע כדאית לי' אבל עיקר הגעלה ודאי בעינן. וכן הוא דברי הרמב"ן בחי' ב"ב שם בזה"ל ובמס' זבחים נמי בקדרה שבשל בה תרומה דהכשרה כשאר איסורין במריקה ושטיפ' ולשבירה דחרס עכ"ל. אלא לשון לשטיפה לכאורה אינו מובן שהרי זה נתמעט מאותה. ועוד יבואר בזה לפנינו. והיינו שנדחק הרמב"ן ז"ל ליישב הא דאי' בסוגיא זו בישוב רבא לא נצרכא אלא לדאמר מר במים ולא ביין ולא במזוג הא אפי' ביין. ומבואר דתרומה שרי להגעיל ביין. והוא ז"ל הוכיח דלא מהני הגעלה בכל א"ת אלא במים. וע' בר"ן פ' כל הבשר. כ"ז הוא שיטת רש"י ותוס' ורמב"ן ז"ל ולשיטה זו א"א ליישב ניס' המשנה מריקה בחמין שטיפה בצונן שהרי תנן מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס ואי מריקה בחמין היינו הגעלה איך הוא כמריקת הכוס. ותו הרי תנן בסיפ' השפוד והאסכל' מגעילן בחמין. ואי מתניתין כחכמים דמריקה בחמין היינו הגעלה למאי פי' בשפוד ואסכלא הגעלה ליתנו וכן בשפוד ואסכלא. ותו קשה הא דאי' בע"ג דע"ו על הא דא' ר"נ אמר רבה ב"א כל יום נעשה גיעול לחבירו ומש"ה לא בעי לבון ומקשה א"ה הגעלה נמי לא ליבעי ומאי קושיא הא רחמנא אמרה ומורק והיינו הגעלה בחמין וכמו בהא דתנן בזבחים רט"א בישל מתחלת הרגל יבשלו בו כל הרגל וחכ"א עד זמן אכיל'. ומפרש בגמ' טעמ' דר"ט משום דר"נ דכל יום נעשה גיעול לחבירו וחכמי' פליגי וסברי דמ"מ לאחר זמן אכילה בעי מו"ש וא"כ מאי מקש' על הא דשפוד ואסכלא דבעי הגעלה מיהת. אבל באמת נוס' רש"י במשנה מריקה ושטיפה בצונן. והכי הביאו התוס' שם בד"ה השפוד נוסח' הגמרא בע"ג שם בהא דמפרש הגמרא הא דתנן השפוד והאסכלא מגעילן ברותחין מאי הגעלה דקתני מריקה ושטיפה א"ל אביי מי דמי מריקה ושטיפה בצונן הגעלה בחמין. הרי היה הנוס' במשנה מו"ש בצינן. ומיושב הכל. שהרי להאי תנא לא נזכר בקרא הגעלה בקדשים כלל. אלא מצד הסברא ס"ל לרבי דבעינן הגעלה. ושפיר מקשה לר"נ ארב"א דכל יום נעשה גיעול לחבירו כמו דלא בעינן שפוד ואסכלא ליבון ה"נ לא ליבעי הגעלה. וגם הא ניחא דתנן בשפוד ואסכלא מגעילן ברותחין דקמ"ל. דלא בעי ליבון אלא מגעילן ודיו. משא"כ בקדירה פשיטא דבעי הגעלה וסגי בהגעלה מש"ה לא תנן. אבל ז"ל הרמב"ם בפי' המשניות והכבוס המופלג עד שמסיר מה שנדבק בכלי נקרא מריקה ותוספת נקיות נקרא שטיפה כו' ואמרו מריקה בחמין ושטיפה בצונן. ומה שאמרו כמריקת הכוס וכשטיפת הכוס רצונו לומר שאינו חייב להפליג עד שיסיר כל הרושם עכ"ל. מבואר דגריס במשנה מריקה בחמין ומפרש שאין זה הגעלה אלא להסיר היטב הנדבק בעין והוא משום נקיות אפי' עדיין אינו זמן שנעשה נותר. והכי פי' שם הא דתנן רט"א בישל בו מתחלת הרגל יבשל בו כל הרגל וחכ"א עד זמן אכילה. דר"ט ס"ל דא"צ ברגל מו"ש אלא בסוף היום כשנעשה נותר. וחכ"א עד אכילת הצהרים וכשתכלה האכילה צריך למרק אותן אע"ג שעדיין לא עבר זמן היתר אכילה. ולזה כוון במש"כ בה' מעה"ק פ"ח הל' י"ד כל הכלים שמשתמשין בהם בקדשים טעונין מו"ש עקב אכילה. וכן השפוד והאסכלא מגעילן עקב אכילה. וכתב הראב"ד בזה"ל לא ידעתי מהו עקב אכילה כו'. אבל כוונתו מבואר מלשון פי' המשניות בסוף אכילה ולא בסוף זמן אכילה. אבל משום הבלוע לא חיישינן כלל מדלא בעי אלא מריקה בחמין ש"מ דלא בעינן הגעלה כלל. מה שא"כ שפוד ואסכלא שאינו בכלל ואם בכלי נחשת בושלה שהרי בכל האיסורים הוא חמור שהוא ע"ג האור ממש. מש"ה לא נתמעט מהכשירו הראוי לו ובעי הגעלה כדין. וע"כ הנוס' בע"ג שם א"ל אביי מי דמי שטיפה בצונן הגעלה בחמין. או ה"ק מריקה דחמין ג"כ אינו רותחין דהגעלה וכצונן דמי שהרי אינו אלא כמריקת הכוס. והא דאי' בזבחים דף צ"ז מ"ט דרבנן מ"ד אגעולי כותים אין הפי' דלגמרי מדמה לג"נ שיהא ברותחין אלא ה"ק כמו בג"נ בודאי ברותחין ה"נ בקדשים מריקה בחמין מיהא בעינן. וע"כ פי' ומרק היינו בחמין. ורבי בהגעלה לא קאמינ' כו' פי' ודאי הגעלה בעי ככל א"ת. ולא דברה תורה אלא במו"ש דבתר הגעלה. ורבי הוא דסבר דבעי הגעלה שהרי לא נתמעט מהא דכתיב ומורק דלא בעי הגעלה משא"כ לרבנן דס"ל דהכתוב אשמעינן דלא בעינן הכשר אלא ומרק ושוטף. וממילא למדו שהוא מריקה בחמין מיהא. הא מיהא דלרבנן דרבי הגעלה בקדשים ליכא כלל. אלא מריקה ושטיפה דבעין. וממילא ה"ה תרומה דקיל מקדשים וכשנתמעט מאותה למעוטי תרומה ממרו"ש ג"כ. מקשה שפיר מדתנן ואם בשל בנ"ט הרי דבעינן מרו"ש מיהת. ומשני למר כדאית לי' ולמר כדאית לי': ויש להבין לדעת הרמב"ם הא דמשני רבה ב"ע ל"צ אלא לדאמר מר מו"ש בצונן הא אפי' בחמין כו'. והרי הרמב"ם כתב שאין טעון תרומה אלא שטיפה בצונן. אבל באמת נוסחת רש"י אינו מדוקדק. דמאי מקשה אלא למ"ד מריקה בחמין ושטיפה בצונן מא"ל. דקארי לה מאי קארי לה. הרי קאמר ושטיפה בצונן. ותרומה לא בעי אלא חמין. ולמאי קאמר לשטיפה יתירתא לימא לשטיפה בצונן. אלא עיקר הנוסחא הכי הוא ל"צ אלא לכדאמר מר מריקה בחמין ושטיפה בצונן הא אפי' בצונן. הניחא למ"ד מריקה בחמין כו' אלא למ"ד מריקה ושטיפה בצונן מא"ל ולדידיה בעינן בקדשים הגעלה לפני מו"ש כמ"ש וה"ה תרומה וח"כ ממאי נתמעט תרומה מאותה שהרי כל הגעלה בעי צונן אח"כ כאשר יבואר וא"כ תרומה ג"כ בעי צונן. ומשני לשטיפה יתירתא. דקדשים בעינן שני פעמים שטיפה בצונן משא"כ בתרומה. אבל לרבנן לא בעינן הגעלה לא בקדשים ולא בתרומה ולא כהירו' תרומות. [ומעתה הדבר ברור דהגעלה אינו אלא במים כלישנא דקרא תעבירו במים. ולשיטת הסמ"ג היינו הגעלה. וכמו בכ"מ דכתיב במים משמעו דוקא ולא בשאר משקין. כדתניא בת"כ ויקרא לענין רחיצת קרב וכרעים במים ולא במזוג ולגבי מרק ושטף במים ג"כ תני' בת"כ פ' צו במים ולא ביין כו'. והיא הברייתא שהובא זבחים דף כ"ב דוק ותשכח. וה"נ דכתיב תעבירו במים ודאי דוקא הוא. ולא משום דשאר משקין אינם מפליטים. דזה א"א וכמו שהוכיח הרשב"א בשו"ת סי' תק"ג. אלא משום שאינו מפליט הכל. ולא ידעינן כמה פלטי. וע"ע בסמוך היוצא משנוי נוסחא זו]. ומכ"מ שפיר מוכיח דכל"ח אינו יוצא מידי דופיו. מדהחמירה התורה בכל"ח ש"מ דאיכא בו צד חמור לענין הגעלה בכל איסורי תורה. ואדרבה בזה ניחא מה שהוכחנו לעיל אות ט"ז דשיטת סוגיא דזבחים דיש חילוק גם בבעין בין חרס למתכות. ולא נודע מנין להגמרא. ולפי דברינו עיקר קרא מיירי באיסור בעין הבא ע"י בישול דבכל"ח לא מהני מו"ש. שהרי הגעלה לבלוע לא בעינן כלל לחכמים אלא לענין בעין יש נ"מ בחטאת ומכ"ש דבלוע א"י מידי דופיו. ואחר הדברים והאמת האלה נמצאו דברי הרמב"ם ה' תרומות פט"ו הנ"ל מבואר יפה כתלתא אוקימתא דוק ותשכח. כ"ז שיטת הרמב"ם ז"ל. והנה נחלקו גאוני קדמאי בהכשר כלי אבנים. בה"ג כ' ובורמי דגללי כו' ומפליט לה ככלי מתכות ואע"ג דמיתברא ומצבתא לא דמי' כלל לכל"ח אלא לכלי מתכות. וכן כתב הרי"ף בפ' כל שעה דמאני דבורמי דגללי טעון הגעלה ככלי מתכות וכ"כ הרמב"ם ה' חמץ ומצה פ"ה ה' כ"ג. ובשם רב האי גאון כ' דכלי אבנים לא מהני להו הגעלה כלל. וה"ה בכלל כל"ח שאינו יוצא מידי דופיו לעולם. וכ"כ המכריע סימן ס"ב בשם רב שר שלום גאון ור"י בן מלכי צדק. אבל יש עכ"ז קושיא חמורה מתוספתא דזבחים כלי אבנים אינו טעון מו"ש אלא מדיחן. והמכריע חילק בין אבני שיש שדרך העולם לעשות מהן כלים ומלאכתן נאה ודקה שהם חשובים ומקבלים טומאה. בין שאר אבנים שאין דרך העולם לעשות מהם כלים וזה החילוק לא נמצא בשום פוסק זולתו. וגם לא מסתבר לחלק לענין בליעה בהכי כמו לענין טומאה. והמרדכי פ' כ"ש סי' תקפ"ה כ' דההוא מדיחן שבתוספתא היינו מגעילן וכבר כ' הגר"א או"ח בסי' תנ"א ס"ק ל"ג שהוא דוחק וגם לא אתי אלא למ"ד מו"ש בצונן. ובאמת כ' בשלטי הגבורים שם בשם הר"י מסיפונט דכלי אבנים אינו טעון אלא שטיפה. וכ"כ המכריע שם בשם רש"י בס' הפרדס ה' פסח. וכ"ה בפייט דשה"ג ובורמי דגללי שריין בהדחה. אבל עלינו ליישב דעת הגאונים ז"ל שמפיהם אנו חיים וגם כי הרמב"ם ז"ל הביא בה' מעה"ק תוספתא זו כצורתה ומכ"מ ס"ל דבעי' הגעלה כמש"כ. אלא האמת יורה דרך הראשונים ז"ל דס"ל דקדשים לא בעי הגעלה לפלוט הבלוע בם. אלא להסיר הנדבק בדופני הכלי כשיטת הרמב"ם ז"ל. וזה מיקרי בלוע בגמרא מש"ה כלי אבנים דשיע לא בעי מריקה כ"כ להסיר הנדבק בדופניו וסגי בהדחה בעלמא. זולת כל"ח ובחטאת שפירשה תורה דדמי לשאר אסורי' דבעינן פליטה ומש"ה ישבר משום שאינו יוצא מידי דופיו לעולם. אבל בשאר קדשים או כלי אבנים אפי' בחטאת סגי בהדחה משא"כ בשאר איסורים דבעינן להוציא הבלוע בדופן ממש אפי' שיעי בליעי שפיר. מש"ה אפשר דדמיין לכלי מתכות או לכלי חרס. וכל דברי הראשונים קיימים ונהירין: וראוי לדעת עוד דשיטת רב האי גאון ורב נהילאי גאון דבכל הגעלה בעינן אחריו לשטוף בצונן כמש"כ הסמ"ג בשמו ל"ת ע"ח. וכ"כ הרמב"ם ה' חו"מ פ"ה ה' כ"ג והתוס' שלהי מס' ע"ג הביאו זה המנהג ולא ידעו מקורו ודקדקו מדאי' בזבחים דצ"ו ב' לשטיפה יתירתא. ומלשון יתירתא משמע דבתרומה בעינן שטיפה אחת בצונן אחר הגעלה. אבל בזבחים שם כתבו להיפך דיש ללמוד מכאן שאין צריך לשטוף כלל בכל הגעלות. ונימוקם עמם דמהיכא תיתי דבקדשים בעינן שתי שטיפות בצונן. ולא נזכר רמז בזה בקרא להאי תנא דמפרש מריקה בחמין דקאי אליביה אלא ע"כ שטיפה יתירתא היינו שטיפת צונן פעם ח' בתר הגעלה דלתרומה לא צריך וא"כ נשאר דבר המנהג בלא טעם. אבל הסמ"ג שם הביא מס' התרומה בשם רבינו יצחק דדייקו מדאי' בד' צ"ז מ"ט דרבנן דקאמרי מריקה בחמין ושטיפה בצונן מ"ד אגיעולי כותים. ומפרשי הגאונים דהאי מידי דהוי קאי גם על שטיפה בצונן. ולזה כוון הה"מ והגמ"י בה' חו"מ שם. אלא שלא ביארו יפה. וגם התוס' זבחים הנ"ל ידעו מראי' זו. דבל"ז למאי כתבו ויש ללמוד מכאן דא"צ לשטוף בצונן כו'. ולמה להו לראיות ע"ז אחר שאין מפרשים שטיפה יתירתא כפי' התוס' דע"ג ממילא אין מקום לשטיפה בצונן בכל הגעלות. אלא כלפי דלמדו הגאונים מסוגי' דלהלן דמריקה בחמין ושטיפה בצונן הוא דומה לגיעולי כותים בתרווייהו. מש"ה הביאו מכאן ראיה לסתור. שהרי מפורש בתרומה לא בעינן שטיפה בצונן. וה"ה בכל הגעלות. וע"כ הא דקאמר מ"ד אגיעולי כותים לא קאי אלא על מריקה בחמין כמש"כ הסמ"ג שם. כ"ז דעת התוס'. אבל רבינו האי גאון ורב נהילאי גאון והרמב"ם ז"ל הצריכו שטיפה בצונן ע"פ דין והיינו כמש"כ דמפרשי לשטיפה יתירת' בא"א. דקאי על מ"ד מריקה ושטיפ' בצונן והוא בתר הגעלה לרבי ולגבי תרומה לא בעינן אלא שטיפה אחת. ומזה למדנו דבכל הגעלה בעינן שטיפה בצונן כמו לרבי בתרומה דפשיטא להגמ' דבעי מיהא חדא שטיפה. והיא ראי' מבוארת: ובמה שכתבתי יתבאר רומיא דש"ס דילן והירו' לענין ערוי ככלי נחושת דבש"ס דילן זבחים דצ"ה ב' אי' אחד שבשל בו ואחד שעירה לתוכו רותח ומפרש הש"ס דהעירוי הוי בלוע בלא בישול. וברור דקאי בין בכל"ח בין בכל"נ אלמא דבכל"נ ג"כ משכחת בלוע בלא בישול והרי בירו' שהביאו התוס' שם אי' והתני' אף בכל"נ כן אית לך למימר דכל"נ בלע פי' בלא בישול. ומשמע דלא בלע כלל. ומזה מייתי הירושלמי ראי' דערוי מבשל ככל"ר וכבר פירשנו באות ח' שיטת ש"ס דילן דערוי ככלי שני דלא מבשל והכי דעת רבינו וסיעתו. ומכ"מ כלי נחשת בלע. וא"כ פליגי בטבע כל"נ אי בלע בלא בישול וזה תמוה. וגם הב"י יו"ד סי' צ"ג כתב בשם רבינו ירוחם דכל"נ לא בלע בלא בישול שהאור מהלך תחתיו והש"ך יו"ד סי' ס"ח השיג ע"ז מסוגי' דזבחים הנ"ל. וכבר בקשו בשו"ת פני יהושע ומקום שמואל סי' נ"ז לדחות בקש דהסוגי' דבבלי מיירי בכל"ח. אבל העיקר כמש"כ. דהתלמודים אזלי לשיטתייהו דש"ס דילן דס"ל כהרמב"ם דלא בעינן למשנתנו וחכמים דרבי אלא לנקות משמנונית שבענין מה שנדבק ונבלע בדופני הכלי וזה קרי לה בלוע. ובזה ודאי אפי' בכל"נ בלע בערוי אע"ג שאינו מבשל. אבל הירו' לטעמי' דס"ל דתרומה בעי' הגעלה לכ"ע וה"ה קדשים. ופי' מריקה בחמין לחכמים היינו הגעלה ברותחין ולא כמריקת הכוס. וגרסי במשנה מריקה ושטיפה בצונן ואתי כרבי ושפיר מקשה אמאי בעי מריקה דחמין דהיינו הגעלה לת"ק דרבי בערוי אי לא דערוי מבשל ככלי ראשון. וכבר מצינו דהתלמודים חולקים בנוסחת המשנה ופירושה כמש"כ התוס' בכורות דכ"ב ד"ה תרום וה"נ פליגי אי גרסינן מריקה בחמין ושטיפה בצונן וא"כ פי' בלי הגעלה אלא כמריקת הכוס. ולא בעינן הגעלה כלל למשנתנו אבל אי גרסינן מריקה ושטיפה בצונן לא מיירי בהגעלת חמין דבעינן ודאי כמו שאר א"ת. הרי צדקו ד' רבינו ירוחם דלכ"ע כלי נחושת אינו בולע בלא בישול דליבעי הגעלה וכ"כ בעל העיטור ח"ב בדיני הכשר הבשר וכתב בזה"ל וכן מצאתי בהגדה דאדר"נ ג' דברים נאמרו בכל"ח וכו' בכלי נחושת אינו בולע כו' עכ"ל. והיא הברייתא שהביא הגר"א או"ח סי' תנ"א ס"ק פ"ב בנוס' כלי זכוכית אבל הראשונים גרסי כלי נחושת וה"ז כרבינו ירוחם והיא דעת גאוני קדמאי והרמב"ם ז"ל. והרשב"א דלא ס"ל כרי"ו כמש"כ הב"י שם היינו משום דס"ל כהרמב"ן והיא שיטת רש"י ותוס' דלכ"ע בעי' בקדשים הגעלה והכי דעת הראב"ד ז"ל כמש"כ ולפי זה לא פליגי התלמודים בנוס' המשנה ופירושה אלא דלהירו' לא ס"ל להצריך בערוי חומר דמריקה ושטיפה אם לא דערוי מבשל. אבל הגעלה ודאי בעי בבלוע דערו ובזה לא דיברו. אבל ודאי לשון הירושל' לא משמע הכי וכבר תמה ע"ז הפי' בשו"ת פני יהושע. והדברים מאירים כשיטת רבינו ושארי גאונים ורמב"ם ז"ל ופסק רבינו ירוחם ז"ל ברור ונכון:

כ

(כ) אלמא הלכה כרב. דקדירות אין להם תקנה אלא בשבירה. ולא מהני להו היסק ולא גומרי מבפנים ונהי דלענין פסח אין הלכה כרב. דהלכה כר"ש דחמץ לאחר הפסח דרבנן. כמו שפסק רבינו סי' פ'. מכ"מ למדנו משמעתא דרב שאין תקנה לכל"ח בלבון. ומשום דס"ד דשנוי דחיקי הוא. ובפי' תני' עד שיסיק את התנור. אלמא דמהני הסקה קמ"ל רבינו דשנוי מעלי' הוי והכי דייק מסוגיא דזבחים דמקשי נעביד של חרס דהסיקו מבפני' והיינו בשיטתא דרב. מיהו בכת"י ליתא אלמא הלכה כרב. ומכ"מ בדין אין נ"מ. והדבר מובן ממילא. והנה הרא"ש והגה"מ ה' חו"מ כתבו בשמו של רבינו. דמתיר כבשונות לכל"ח. ולכאורה אינו מפורש דפשיט שאילתא שני' להתירא. אלא מדשאיל לה והביא סוגי' דזבחים עלה. ש"מ דאף לדידן שרי ולא כהפוסקים דאסרי וס"ל דדוקא בכהנים זריזין לא גזרו כמו שכתב הפר"ח סי' תנ"א. או ישוב אחר. אבל רבינו שהביא סוגיא זו ש"מ דלהלכה לדידן אתיא. ועוד מוכח ממש"כ רבינו בהדי כלים חדשים. ש"מ דבל"ז גזרינן שמא לא יסיק יפה כמש"כ אות י"ז ואפי' כבשן דוקא בהדי כלים חדשים שרי וצ"ע מה שכתב הרא"ש יראה לי דוקא בהדי כלים חדשים כו' והרי דברי רבינו הם:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף