אבודרהם/סדר תפילות הפסח

סדר תפלות הפסח

מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם איסור אכילתו שנאמר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. ואמרינן בפרקא קמא דפסחים חמץ משש שעות ולמעלה מנא לן דאסור אמ' רבא תרי קראי כתיבי כתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, הא כיצד לרבות ארבעה עשר לביעור. ומקשי ואימ' לרבות ליל ארבעה עשר לביעור. ומתרץ ביום כתיב. והדר מקשי ואימ' מצפרא. ומתרץ אך חלק והוה ליה בתחלת שבע ועבדו רבנן הרחקה יתירה דלא ליגע באיסורא דאוריתא. פי' אך חלק משום דאכין ורקין מיעוטין הן אלמ' מקצת היום מותר ומקצתו אסור ומעתה יש לנו לחלק חציו לאיסור וחציו להיתר. והדרשנים אומרי' אך הוא חץ בחלוף אותיות באלפא ביתא דאח"ס בט"ע גי"ף דכ"ץ. והשבתה זו האמורה בתורה היא שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר.

ומדברי סופרים לחפש את החמץ במחבואות ובחורים בתחלת ליל ארבעה עשר בניסן לאור הנר מפני שבלילה כל העם מצוין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה. והחמץ שמוצא מצניעו במקום אחד עד תחלת שעה ששית ביום ומבערו. ואם רצה לבערו בלילה מבער. וקודם שיבדוק יברך בא"י אמ"ה אקב"ו על ביעור חמץ. והטעם שאינו מברך על ביטול חמץ מפני שהביטול הוא תלוי בלב האדם ואין צריך להוציאו בשפתיו ואין בו מעשה כלל ואין מברכין על מצוה שאין בה מעשה כמו שכתבנו בהקדמת הספר הזה. וגם אין לברך על בדיקת חמץ מפני שהיא מדרבנן.

ולאחר הבדיקה אומ' כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ולא ביערתיה ולא ידענא ביה יהא בטיל וחשיב כעפרא. ואין לומר דאיכא בביתא הדין אלא דאיכא ברשותי כי שמא יש לו בבית אחר.

ואם תאמר למה הצריכו לבדוק החמץ בחורין ולהוציאו מביתו יותר משאר איסורין כגון חלב ונבלות. ואם תאמר מפני שחלב ונבלות בני אדם בדלין מהם כל השנה אין אנו חוששין שמא יאכל מהם אבל בחמץ שאין בדלין ממנו יש לחוש. עדין קשה שהרי לנזיר לא הצריכו להוציא היין מרשותו אע"ף שאינו בדל ממנו כל השנה אלא ימי נזרו בלבד. וגבי חדש גם כן שאסור עד ששה עשר בניסן ואפי' בחוצה לארץ ואין בדלין ממנו לא הצריכו להוציאו מביתו. וי"ל שהטעם בחמץ מפני שהזהירה בו התורה יותר משאר מצות ואסרה אותו בבל יראה ובל ימצא החמירו בו יותר והצריכו לבדקו כדי שלא יבא לידי מכשול. תדע שהרי בשאר איסורין אנו הולכים אחר הטעם ואפי' ביין נסך שאיסורו במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם ואלו בחמץ בין במינו בין שלא במינו במשהוא.

ערבית ליל פסח

ערבית נכנסין לבית הכנסת וקורין קריאת שמע בברכותיה וחותמין ופרוש עלינו וכו'. ואומר שליח צבור קדיש עד לעילא ומתפללין שלש ראשונות.

ואומר אתה בחרתנו מכל העמים על שם ויבחר בכם. אהבת אותנו על שם ואהבת עולם אהבתיך ועל שם כי מאהבת ה' אתכם. ורצית בנו על שם כי רוצה ה' בעמו וכתיב רצה האלהים את מעשיך. ורוממתנו מכל הלשונות על שם רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה והוא מלשון ידעתיך בשם. ואמר לשון רוממות על שם תרוממנה קרנות צדיק. ואמר מכל הלשונות על שם מכל לשונות הגויםץ וקדשתנו במצותיך פירשנוהו בברכת נטילת ידיםץ וקרבתנו מלכנו לעבודתיך פי' לשמוע מתן תורה. ואמר וקרבתנו על שם ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך וההר בוער באש ותקרבון אלי וגו' וכן ויקרבו כל העדה. ושמך הגדול על שם וגדול שמך בגבור'. והקדוש על שם והאל הקדוש נקדש בצדקה. עלינו קראת על שם ושמך עלינו נקרא או על שם כי אני ה' הקורא בשמך אלקי ישראל כלומר חפץ אני שאקרא בעולם אלקי ישראל בשביל אהבתכם. אינמי ששמו משותף בשם ישראל שסוף השם הוא אל וגם כן בכל השבטים הראובני והשמעוני בראש ה"א ובסוף יו"ד וזש"ה שבט יה עדות לישראל והטעם לפי שהיו אומות העולם מבזין את ישראל ואומרים על מה אלו מתיחסין על שבטיהם לבית אבותם סבורין הם שלא שלטו המצרים באמותיהם אם בגופם שלטו באמותיהם לא כ"ש לפיכ' העיד עליהם הב"ה כי הם בני אבותיהם. ותתן לנו ה' אלקינו באהבה ע"ש כי מאהבת ה' אתכם וגו'. מועדי' שנא' אלה מועדי ה'. לשמחה שנא' ושמחת בחגך. חגים שנא' את חג המצות חג השבועות חג הסכות. וזמנים הוא תרגום של מועדים והכל אחד. לששון הוא כפל השמחה. את יום חג המצות הזה את יום טוב מקרא קדש הזה שנא' מקרא קדש יהיה לכם. ואם חל י"ט בשבת כולל השבת עם י"ט ואומ' ותתן לנו ה' אלקינו באהבה שבתות למנוחה ומועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום המנוח הזה את יום טוב מקרא קדש הזה זמן חירותינו שבפסח יצאנו לחירות. באהבה מקרא קדש כבר זכרנוהו. זכר ליציאת מצרים פירשנוהו בברכה מעין שבע של ליל שבת ואינו אומ' זכר למעשה בראשי' ואפי' הוא שבת וי"ט מפני שגם בשבת כתוב וזכרת כי עבד היית במצרים.

אלהינו ואלקי אבותינו יעלה ויבא ע"ש ותעל שועתם. ויבא ע"ש הנה צעקת בני ישראל באה אלי. יגיע ע"ש וראשו מגיע השמימה והוא רמז על הגעת תפלה לשמים. יראה ע"ש ראיתי את הלחץ. וירצה ע"ש לרצון על מזבחי. ישמע ע"ש וישמע אלקים את נאקתם. יפקד ע"ש פקד פקדתי אתכם וכתי' כי פקד ה' את עמו ויזכר ע"ש ויזכור אלקים את בריתו את אברהם וגו'. והוצרכו כל אלו הלשונות לפי שאם נאמ' יעלה בלבד הייתי אומר יעלה אבל לא יבא לפי' אמ' יבא. ואם נאמ' יבא הייתי אומ' יבא אבל לא יגיע לפי' אמ' יגיע ואם נאמ' יגיע הייתי אומ' יגיע אבל לא יראה לפי' אמר יראה ואם נאמ' יראה הייתי אומ' יראה אבל לא ירצה לפי' אמר ירצה. ואם נאמר ירצה הייתי אומר ירצה אבל לא ישמע בעולם שנרצה לכך אמ' ישמע. ואם נאמר ישמע הייתי אומ' ישמע פעם אחת אבל לא יפקד פעם אחרת לפי' אמ' יפקד. ואם נאמר יפקד הייתי אומ' יפקד פעמים או שלשה אבל לא לעולם לפיכך אמ' ויזכר לעולם. הרי שהוצרכו כלם. וכל אלו הלשונות הם ח' כנגד ח' מעלות שיש באתה בחרתנו. כיצד כנגד ושמך הגדול אמ' יעלה למעלה. וכנגד עלינו קראת אמר ויבא עלינו. וכנגד וקרבתנו מלכנו לעבודתיך אמ' יגיע עת הקריבה והעבודה. וכנגד וקדשתנו אמ' יראה הקדוש כי בעונותינו אין קדוש נראה עמנו בתוך העמים. וכנגד ורוממתנו מכל הלשונות אמ' ירצה לרוממנו. וכנגד ורצית בנו אמר ישמע לכל הגוים שאתה רוצה בנו. וכנגד אהבת אותנו אמ' יפקד הפקידה אשר מקדם. וכנגד אתה בחרתנו אמר ויזכר הבחירה אשר בחרת באברהם יצחק ויעקב.

זכרוננו ע"ש זכרני ה' ברצון עמך. וזכרון אבותינו על שם ויזכור אלקים את בריתו את אברהם וגו'. וזכרון ירושלם עירך על שם אם לא אזכרכי. וזכרון משיח בן דוד עבדך על שם זכור ה' לדוד וכתי' אל תשב פני משיחך. וזכרון כל עמך בית ישראל לפניך ע"ש זכרתי לך חסד נעוריך לפליט' ע"ש להשאיר לנו פליטה. לטובה על שם לשוש עליך לטוב וגומ' כלומר שהנשאר בגלותינו תהיה לו פליטה טובה. לחן על שם ולענוים יתן חן. לחסד על שם חיים וחסד עשית עמדי. ולרחמים על שם זכור רחמיך ה' וחסדיך. ומזכיר כאן חמשה זכרונות כנגד חמשה פעמים שקראן ישראל בפסוק אחד שנאמ' ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד ולכפר על בני ישראל ולא יהיה בבני ישראל נגף בגש' בני ישראל אל הקדש. משל למלך ששואל על בנו ואו' ישן בני קם בני אכל בני הלך בני לבית הספר בא בני מבית הספר כך הקב"ה מתאוה להזכיר את ישראל בכל שעה. ביום חג וכו' זכרנו ה' אלקינו בו לטובה על שם זכרה לי אלקי לטובה. ופקדנו בו לברכה על שם פקד פקדתי אתכם. והושיענו בו לחיים טובים על שם הושיענו אלקי ישענו. מבקש מאת השם שיהיה אותו זכרון ששאל לטובה ולברכה ולחיים טובים. בדברי ישועה ורחמים ע"ש ופקדני בישועתך. חום וחננו ורחם עלינו והושיענו על שם ויחן ה' אותם וירחמם ויפן אליהם. כי אל מלך חנון ורחום אתה על שם כי אתה אל חנון ורחום.

והשיאנו ה' אלהינו את ברכת מועדיך לחיים רבו הפירושים בלשון והשיאנו. י"מ שהוא מלשון ונשיא בעמך כלומר רוממתנו וגדלנו. וי"מ שהוא מלשון כיצד משיאין משואות כלומר והאר פנינו ועינינו. ויש מפרשים שהוא מלשון ישא פרעה את ראשך ומתרגמי' ידכרינך פרעה כלומר שיעלה זכרוננו לפניך לטובה. ויש מפרשים שהוא מלשון ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי ומתפלל לשם בדרך משל שיגיע העת שיצוה לעננים שישאונו בכל מועד ומועד לירושלם. ולא ישרו בעיני כל אלו הפירושים כי אינם נקשרים עם תיבת את. אבל הנכון לפרש שהוא מלשון וישא משאות מאת כלם שענינו דורון כלומ' שלח לנו דורון ברכת מועדיך. וגם יתכן לפר' שהוא מלשון משא בני קהת כלו' הטעיננו את ברכת מועדיך והטעם שתזכנו לעלות לירושלם ונקריב עולת ראיה שכתו' בה איש כמתנת ידו וכו'. בשמחה ובשלום כאשר רצית על שם רצה האלקים את מעשיך. כלומר שירצה אותנו בעלייתנו לרגל ובהבאת הקרבנות ועוד על שם רצית ה' ארצך ואנו מתפללין לשם שיזכנו לעלות לרגלים לירושלם. ואמרת לברכנו שנאמר כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך ותמצא כתו' בחג השבועות ובחג הסוכות ברכה ושמחה אבל לא בחג המצות עד לסוף שכולל כל המועדים בברכה בלבד שנאמ' כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך והטעם כי בחג השבועות ובחג הסוכות שיש לכל בעלי בתים תבואה ופירות הרבה צום הב"ה לשמח ארבעה והם הלוי והגר והיתום והאלמנה וכנגדן אמ' הב"ה אם תשמח ארבעה שלי אני אשמח ארבעה שלך והם בנך ובתך ועבדך ואמתך אבל בזמן חג המצות שהוא סוף תבואת שנה שעברה ועדין לא נקצרה התבוא' החדשה ואם היה מצוה אותם שישמחום יהיה בהם צרות עין לתת משלהם והתורה ירדה לסוף דעתם וכיון שאין משמחין אותם בחג המצות לא נאמר בו שמחה וגם ברכה לא נאמר בו לפי שיש בהם צרות עין לתת משלהם.

וקדשתנו במצותיך פירשנוהו בברכת נטילת ידים. ותן חלקנו בתורתך וכו' הכל פירשנו בתפלת ליל שבת ברצה נא במנוחתנו. והנחילנו ה' אלקינו בשמחה ובששון מועדי קדשך שנא' במועדים שמחה וכתיב לששון ולשמחה ולמועדים. וישמחו בם כל ישראל מקדישי שמך על שם ושמחת בחגך. ויש קורין אוהבי שמך וטעות הוא מפני שצריך לומ' מעין החתימה סמוך לחתימה. בא"י מקדש ישראל והזמנים על שם כי אני ה' מקדש את ישראל והזמנים שישראל מקדשין הזמנים. ואומ' שלש אחרונות ואומ' ש"צ קדיש.

ואם חל בשבת מזכיר בתפלה גם של שבת את יום המנוח הזה וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים. ואומר ויכלו וברכת מגן אבות בדברו וחותם בשל שבת בלבד. וכבר כתבנו הטעם בתפלת ליל שבת. ויש אומרים שאין לומר ברכה אחת מעין שבע בליל פסח שחל להיות בשבת כשאר ערבי שבתות מפני שתקנו אותם משום עם שבשדות שמאחרין לבא כדי שיגמרו תפלתם עם הצבור ולא ישארו שם יחידים משום דשכיחי מזיקין ולילה זו משומר ובא מהם ומכיוצא בהם. ומיהו נהגו לאמרה.

ואין לקדש ש"צ בבית הכנסת ליל הפסח לפי שבשאר לילי שבתות וימי' טובים שמקדשין בבית הכנסת הוא להוציא אורחי' ידי חובתן כמו שכתבנו למעלה ובליל פסח אינו צריך כי הם מקדשים לעצמם בביתם כדתנן ולא יפחתו לו מארבעה כוסות של יין. ועוד אם יקדש בבית הכנסת יראה כמוסיף על ארבעה כוסות ואם כן מה הועילו חכמים בתקנתם. ואומר ש"צ קדיש ונפטרין לבתיהם לשלום לעשות סדר ההגדה.

סדר ההגדה ופירושה

מצוה מדברי סופרים על כל איש ישראל לשתות ארבעה כוסות של יין בכל לילה משתי לילות ראשונות של פסח. ואפי' עני שבישראל לא יפחתו לו מארבעה כוסות אלו של יין ואפי' מן התמחוי. ופירש ה"ר יחיאל מפריש דהא לא יפחתו לו אעני קאי וה"ק לא יפחתו לו מד' כוסות של יין אפי' אין לו מזון שתי סעודות ימכרם ויקח מהם ארבעה כוסות ואע"פ שיצטרך אחר כך ליקח מן התמחוי. ופירו' תמחוי קערה גדולה ויש בגופה מגורות מגורות ודומין לקערות קטנות בתוך קערה גדולה ומקבצין בה מיני מזון להאכיל לענים והיתה נגבית בכל יום.

ומקשי בגמרא היכי קיימי רבנן ומתקני מילתא דאתי בה לידי סכנה דתניא לא יאכל אדם תרי ולא ישתה תרי. ומתרץ אמר רב נחמן בר יצחק אמר קרא ליל שמורים הוא לה' לילה המשומר ובא מן המזיקין, רבא אמר כוס של ברכה מצטרף לטובה ואינו מצטרף לרעה. פירוש כוס של ברכת המזון מצטרף לטובה עם השנים הראשונים ואין מצטרף לרעה להיות זוגות עם כוס רביעי. רבינא אמר כל חד וחד מצוה באפי נפשה היא. וכתבו הגאונים ורוב המפרשים הואיל וכל א' מארבעתן מצוה בפני עצמה צריך לברך בורא פרי הגפן על כל אחד מהם. וגם משום שההגדה היא היסח הדעת והפסק. וחכמי צרפת והרב רבינו יונה והרא"ש כתבו שאין לברך בורא פרי הגפן אלא על כוס ראשון וכוס של ברכת המזון בלבד. והעולם נהגו כדברי הגאונים.

הכוס הראשון אומר עליו קדוש היום. והכוס השני קורא עליו ההגדה עד גאל ישראל. וכוס השלישי מברך עליו ברכת המזון. והכוס הרביעי גומר עליו את ההלל. ואם שתה ארבעה כוסות אלו שלא על הסדר אלא שתאן זה אחר זה לא יצא.

ושיעור כל אחד מאלו הארבעה כוסות רביעית לוג יין דהיינו ביצה ומחצה והוא משקל שלש אוקיות ושליש ומדת הכלי שיכילנו הוא ארכו כרוחב ב' גודלים וכן רחבו וגבהו כרוחב שני גודלים וחצי גודל וחומש גודל. ואין צריך שישתה כולו אלא רובו. וקטנים צריך להטעימן משיורי כוסות ואין צריכין כוס שלם אלא הוא שותה רוב הכוס והשאר מטעימו לתינוקות.

ואמרינן בירושלמי דשקלים שמצוה מן המובחר לחזר אחר יין אדום מדכתיב אל תרא יין כי יתאדם אלמא סתם יין אדום הוא. ואם הלבן משובח מן האדון הלבן קודם.

נשאר ה"ר מאיר מרוטנבורק אם יכולין לברך הטוב והמטיב בליל פסח אם נראה כמוסיף על כוסות. והשיב דאינו נראה כמוסיף רק אם יברך בורא פרי הגפן כמו שמברכין על שאר כוסות.

וטעם לארבעה כוסות האלו אמרינן בירושלמי ר' יוחנן בשם ר' בניה אמר לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים ולקחתי אתכם לי לעם וגומר כנגד והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, ר' יהושע בן לוי אמר כנגד ארבעה כוסות של פרעה וכוס פרעה בידי ואקח את הענבים ואסחט אותם אל כוס פרעה ואתן את הכוס על יד פרעה. וכתיב ונתתה כוס פרעה בידו, ור' לוי דאמ' כנגד ארבע מלכיות, ורבנין אמרי כנגד ארבע כוסות של פורעניות שעתיד הב"ה להשקות את אומות העולם כי כה אמר ה' אלקי ישראל אלי קח את כוס היין החמה הזאת מידי והשקית אותו את כל הגוים אשר אנכי שולח אותך אליהם ושתו והתגועשו והתחוללו מפני החרב אשר אנכי שולח בינותם, כוס זהב בבל ביד ה' משכרת כל הארץ מיינה שתו גוים על כן יתהוללו, כי כוס ביד ה' ויין חמר מלא מסך ויגר מזה אך שמריה ימצו ישתו כל רשעי ארץ, ימטר על רשעים פחים אש וגפרית ורוח זלעפות מנת כוסם, וכנגדן עתיד הב"ה להשקות את ישראל ארבעה כוסות של נחמות, ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי, תערוך לפני שולחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה, כוס ישועות אשא תרין. פי' בשתי כוסות הכתו' מדבר א' לימות המשיח ואחד לעולם הבא.

יש שואלין מפני מה אין מברכין בא"י אמ"ה אקב"ו לשתות ארבעה כוסות כמו שמברכין על המרור שהוא מדבריהם בזמן הזה. וי"ל היאך יברך לשתות ד' כוסות והרי יש כוס של קדוש שהוא מצווה בו ועומד ואם תאמר יברך לשתות שלשה כוסות והלא מחוייב הוא בארבעה הילכך לא איפשר. ועוד טעם אחר מפני שאין מברכין אלא על מצוה הנעשית בבת אחת בלא הפסק אבל ארבעה כוסות שעושה מצוה על כל אחד ואחד מהם ואם שתאן בבת אחת לא יצא אין מברכין.

וכתב רב נטרונאי ארבעה כוסות של פסח חובה הן וא"א שלא לשתות ואם לא שתה לא יצא ידי חובתו וחייב מלקות מדרבנן.

ואם אינו מוצא יין ישרה ענבים או צמוקים במים ויעשה מהם ארבעה כוסות שכך אמרו חכמים יין צמוקים לא יביא לקרבן ואם הביא כשר. וכיון דלקרבן אם הביא כשר לקדוש ולהבדלה לכתחלה כשר במקום שאי איפש' לו. וכת' הרי"ן גיאט מי שאינו יכול למצוא יין מקדש על הפת ובוצע ואוכל לאלתר ואין צריך לשהות עד שסודר הגדה מידי דהוה אבצקות של גוים דאדם ממלא כריסו מהם ומברך עליהם המוציא ואוכל מצה משומרת באחרונה ומברך עליה לאכל מצה וכל שכן הכא דלקיומי מצוה קא מכוין ואין בו לאחר שמילא כריסו ממנו יברך עליו, והגדה וברכת המזו' סודר על הפת. וכת' הריא"ף מאן דלית ליה חמרא בלילי פסחא מקדש אריפתא מידי דהוה אשבתות וימים טובים והיכי עביד שארי המוציא ברישא ובצע לה לריפתא ומנח ידיה עילוה עד דגמר ליה לקדושא ומברך לאכול מצה ואכיל והדר מטבל בשאר ירקי ועקר לה לפתורא ואומר מה נשתנה וכל ההגדה עד גאל ישראל ומברך אמרור ואכיל והדר כריך מצה ומרור ואכיל בלא ברכה.

ושתיית ארבעה כוסות האלו ואכילת מצה צריכין הסיבה דרך חירות. ואפילו עני שבישראל שאינו רגיל בהסבה כל השנה עתה לא יאכל עד שיסב. וגם נמי עשיר שהוא מסב על כלי מילת וכרים וכסתות הוי דרך חירות אבל עני שאינו מסב אלא על גבי ספסל הוה אמינא לא הוי דרך חירות ולא צריך הסבה קמ"ל דצריך הסבה. וההיסבה צריכה להיות על צד שמאל והסבת ימין אינה היסבה ועוד שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה.

אשה אינה צריכה הסבה מפני שאימת בעלה עליה ולפי זה אלמנה וגרושה בעיא הסבה. ובעל ה"ג פירש מפני שאין דרך האשה להסב. ולפי זה כל אשה אינה צריכה היסבה. ואם אשה חשובה היא צריכה הסבה.

בן אצל אביו אפי' הוא רבו מובהק צריך הסבה. תלמיד אצל רבו אינו צריך הסבה אלא אם כן יתן לו רבו רשות והטעם שאינו מסב לפני רבו. ואם היה אביו רבו מסב לפניו מפני שדרך האב למחול על כבודו לבנו והוא גם בו ואינו צריך ליטול רשות ממנו על זה מה שאין כן ברבו. שמש אצל רבו צריך הסבה.

וכל מי שצריך הסבה אם אכל ושתה בלא הסבה לא יצא. ואמרינן בואלה שמות רבה ויסב אלקים את העם מכאן אמרו רבותינו אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב שכך עשה להם האלקים שנאמר ויסב אלקים את העם.

וכת' אבי העזרי בזמן הזה שאין רגילות בארצנו להסב יושב כדרכו ואינו צריך להסב.

לילי הפסח לא יקדש עד שתחשך ויצאו הכוכבים ואע"פ שבשאר שבתות וימים טובים מוסף מחול על הקדש ומקדש מפלג המנחה ולמעלה אע"פ שלא שקעה חמה בפסח מצוה לשתות ארבעה כוסות בזמן אכילת מצה וכוס של קדוש אחד מהן ואין מצה נאכלת אלא בלילה כפסח שאינו נאכל אלא בלילה שנאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה.

וכשיבא אדם אל ביתו ומוצא נרות דולקות ושלחן ערוך וכוסות מוצעות מלאות יין מביאין לפניו סל או קערה שיש בה שני תבשילין ושלש מצות ושני מיני ירקות וחרוסת.

השני תבשילין הם זרוע וביצה אחד מהם צלי זכר לפסח ואחד מבושל זכר לחגיגה המבושלת הנאכלת קודם הפסח כדי שיהא הפסח נאכל על השבע. ובירושלמי יליף לה מקרא דכתב ועצם לא תשברו בו ואלו היה נאכל בשעת רעבון יש בו משום שבירת העצם. וכך היא המצוה בזמן שבית המקדש קיים בתחלה מביאין הפסח ומברכין בא"י אמ"ה אקב"ו על אכילת הפסח. ואוכל ממנו כל אחד כזית. ואחר כך מביאין החגיגה ומברכין בא"י אמ"ה אקב"ו על אכילת הזבח. וכשגמרו לאכל החגיגה מביאין הפסח ואוכלין אותו על השבע. ובזמן שחל להיות י"ד בניסן בשבת אין צריך כי אם הצלי שהוא זכר לפסח. ולא המבושל שהוא זכר לחגיגה שלא היתה חגיגה דוחה שבת באותו זמן. וצולין הזרוע על הגחלים מפני שהפסח אין צולין אותו אלא בשפוד של עץ רמון כמו שמפורש הטעם בפסח שני ואם באנו לחפש אחר שפוד של עץ יהיה טורח גדול. והרי"ף כת' שאין לחוש כיון שאינן אלא לזכר בעלמ' ואדרבה המדקדק בזה נראה שעושה אותו כמין קדשים ממש. וכן כת' בעל העיטור אל ישנה אדם. ואמרינן בירושלמי שלכך לוקחין ביעא ודרעא כלומר בעא רחמנא למפרק יתנא בדרעא מרממא.

והמצות שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח צריכין להיות מאחד מחמשה מיני דגן שהן חטין ושעורין כוסמין שהוא אשקאנדה בלעז ושבולת שועל שהיא אבינא בלעז ושיפון מפרש בערך שקורין אותו בערבי דוסר ובלעז אשפילטא, לפי שהם באים לידי חימוץ שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, דברי' הבאים לידי חמוץ אדם יוצא בהם ידי ובתו דברים שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון אין אדם יוצא בהן ידי חובתו לאפוקי אורז ודוחן שהן באין לידי סרחון. כוסמין הן מין חטין ושיבולת שועל ושיפון הם מין שעורים.

והמצות האלו צריכות שימור לשם מצה שלא יבאו מים בתבואה משעת קצירתה ואילך או אפי' משעת טחינה. ואם אין לו כך יעשה שמור משעת לישה. לשה אותה נכרית אפי' ישראלי' עומדת על גבה אינו יוצא בה ידי חובתו שכל דבר שצריך לשמו אינו נעשה על ידי נכרי. ונהגו שלא ליתן מלח במים של עיסת מצה משומר' משום לחם עוני.

וכת' הראב"ד בדרשא שלו וצריך לעשות המצות רקיקין קטנים ואם עשאן עבים וגדולים אין זה לחם עוני כדתניא לחם עוני פרט לחלוט ואשישה ואשישה לחם גדול הוא, ויש מדקדקים על המצות בעשייתן לרשום אותם אי זו נעשית ראשונה ואי זו שנייה לומ' שמצוה בראשונה כדאמרי' לענין קופות של תרומת הלשכה שמצוה בראשונה, ולדברי המדקדקים צריכה האשה להזהר שאותה שנעשית ראשונה שתכניסנה תחלה לתנור כדי שתגמר היא תחלה שאם נעשית היא תחלה ואחרת נאפת תחלה האחרונה היא ראשונה כי גמר הפת הוא העיקר וכיון שמצוה בראשונה מוטב שהראשונה תהיה ראשונה לכל דבר ואם לא תעשה כך הרושם שלה מה הועיל עכ"ד. וכת' בעל ספר המצות שאם החליף שנייה בראשונה יצא כדאמרי' בפר' הקורא את המגלה ראשון שקרא ארבעה משובח וכן שני וכן שלישי שקרא ארבעה משובח.

וכתב הראב"ד בדרשה שלו אין לשין מצה של מצוה אלא אחר חצות כשחיטת פסח שאינה אלא אחר חצות ואיתקש אכילת מצה לאכילת פסח.

והשני מיני ירקות נהגו להיות המין האחד מהם כרפס זכר לששים רבוא שנשתעבדו בעבודת פרך כי כשתהפוך כרפ תמצא בו פרך והס' סימן לששים רבוא. ואע"פ שיש חמשה מיני מרור שיוצא אדם בהן ידי חובתו ואלו הן חזרת שהיא חסא, עולשין שהם הנדבי בערבי, תמכה בערוך מפרש שהיא קארדוש בלעז ויש אומרים שהוא מרויו בלעז והרי"ף פירש סריס בערבי, חרחבינה יש אומרים שהיא קרצענה בערבי ויש אומרים שהוא חנדקוק, מרור שהיא חזרת של יער שהיא מרה, אע"פ כן חסה מצוה מן המובחר. לפיכך נהג להיות המין השני חזרת שהיא חסא והיא מרור דאמרינן בפר' ערבי פסחים מאי חסא דחס רחמנא עלן ומה מרור תחלת רך וסופו קשה אף מצרים תחלתן רך וסופן קשה. ובירושלמי גורס תחלתו מתוק וסופו מר.

וקי"ל כרבא דאמ' מרור בזמן הזה דרבנן לפי שהוא תלוי באכילת הפסח שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו.

והחרוסת היא מצוה מדברי סופרים זכר לטיט שהיו ישראל משועבדין בו במצרים ועושין אותה ממיני פירות מתוקים ומרורים וחומץ ומתבלין אותם בתבלין לדמותה לטיט שיש בו מכל דבר. וצריך שתהיה עבה כמו הטיט זכר לטיט כמו שאמרנו. וישים בה מיני קיהוי כגון תפוחים חמוצים זכר לתחת התפוח עוררתיך ואגוזים זכר אל גנת אגוז ירדתי ותאנים זכר לתאנה חנטה פגיה ותבלין כגון קנה וקנמון שהוא קצבה אלד֗רירה וסנבל שדומין לתבן שהיו מגבלין בו הטיט במצרים.

וכשיהיה כל זה מוכן לפניו מוזגין לו כוס ראשון ומברך על היין תחלה ואחר כך מברך על היום. ויש מוסיפין לומ' בנוסח זה הקדוש בחר בנו ויגדלינו ורצה בנו ויפארנו ואינו ממטבע הברכה. ומברך שהחיינו. ואינו מברך שעשה נסים לאבותינו מפני שברכת אשר גאלנו היא במקומה ויותר מבוארת שמזכיר בה פרט הנס. ושותה כל אחד מהם כוסו בהסבה דרך חירות.

ואם חל להיות בשבת אומ' תחלה ויכולו ואחר כך מברך על היין ואחר כך על היום ואומר בחתימה ושבת ומועדי קדשך בשמחה ובששון הנחלתנו שמחה ביום טוב מפורשת ובשבת ברמז שנא' וביום שמחתכם ואמרינן בסיפרי אלו השבתות ובשבת מצאנו לשון נחלה שנאמ' ושמרו בני ישראל את השבת לדורותם וביום טוב לא מצאנו לשון נחלה אלא הוא על שם אל המנוחה ואל הנחלה כל יום שיש בו מנוחה הוא נחלה. וחותם בא"י מקדש השבת וישראל והזמנים. ואומר שהחיינו ואחר כך שותה.

ואם חל במוצאי שבת עושה סימן יקנה"ז יין קדוש נר הבדלה זמן. פי' מברך תחלה על היין ואומר עליו קדוש היום. ומברך על הנר בורא מאורי האש. ואומ' בא"י אמ"ה המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחושך ובין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת והבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך בא"י המבדיל בין קדש לקדש. ומצאנו הבדלה בין קדש חמור לקדש קל שנא' והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים. ושאל רבי אפרים למה נהגו העם לומ' ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת והבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך אחר בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת שאין זה לא מעין חתימה ולא מעין פתיחה. והשיב ר"ת משום דאמרינן בפרק ערבי פסחים הפוחת לא יפחות משלש הבדלות והמוסיף לא יוסיף על שבע, רצו לפעמים להזכיר שבע הבדלות והוסיפום ביום טוב אחר שבת לפי שהוא מענין יום טוב. ואלו הן בין קדש לחול ובין אור לחשך ובין ישראל לעמים הרי שלש, ובין יום השביעי לששת ימי המעשה אינה מן המנין אלא אגב דאמרינן לה בעלמא אמרינן לה הכא, בין קודשת שבת לקדושת יום טוב הבדלת זהו אוכל נפש שמותר ביום טוב מה שאין כן בשבת, ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת זהו יום טוב אחרון של חג שחלוק מששת ימי חולו של מועד שלפניו, והבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך הם שתי הבדלות בין כהנים ללוים ולוים לישראל, וזהו מעין חתימה המבדיל בין קדש לקדש. ומצאנו הבדלה בין כהנים ללוים שנאמר בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן לקדשו קדש קדשים והבדלה בין לוים לישראל שאמ' בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי. ואומר שהחיינו ואחר כך שותה ואינו מריח בשמים והטעם פירשנוהו בתפלת ליל מוצאי שבת.

ולאחר הקדוש נוטל ידיו הוא וכל אחד מן המסובין לאכול ירקות שטיבולם במשקה אע"פ שאינו אוכל פת דאמרי' בפר' ערבי פסחים כל שטיבולו במשק' צריך נטילת ידים דילמ' נגע במשקים והידים עסקניות הם ומברך כל אחד לעצמו ענ"י.

ולוקח מן הכרפס ומברך בורא פרי האדמה. וטובלו בחרוסת להמית את הקיפא שבירקות בחומץ שבחרוסת כדי שלא תזיק לאדם ואוכל ממנו כזית בהסבה הוא וכל אחד מן המסובין עמו. כך כתבו הגאונים ורוב המפרשים. אבל ר"ת ורשב"ם הנהיגו לתלמידיהם לטבל טיבול ראשון בחומץ ולא בחרוסת ומביאין ראיה דתנן בפרק ערבי פסחים הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שהוא מגיע לפרפרת הפת נמצא שבמשנה אינו מזכיר חרוסת עד טיבול שני. וה"ר יונה פיר' הטעם לפי שטיבול ראשון אינו לחיוב אלא להיכרא בעלמ' ורגילין כל השנה שאוכלין חזרת בלא חרוסת ואין חוששין לקיפא גם עתה נמי לא חשו חכמים אם ירצו יאכלו בלא חרוסת כמו בשאר ימות השנה אבל טיבול שני שהוא של מצוה הזהירו חכמים שלא יהא בו שום סכנה. והעולם נהגו כדברי הגאונים. וקיפה יש מפרשים שהיא תולעת כדתניא בתרומות האוכל תולעת שבעיקרי האילנות וקיפא שבירקות כי החומץ שבחרוסת ממית הקיפא שבירקות. ורבי' האיי פירש עיקר הקיפא בלשון ארמית מלשון קיפוי כגון נפיחה ורוח שאוחזת במעים מן המאכלות ונקראת קיפה מפני שהיא מנפחת והחרוסת היא סם שטורדת אותה רוח. ולא היה גורס להמית את הקיפא אלא לטרוד את הקיפה כלומר לטרוד הרוח והניפוח שבירקות.

והטעם שאין מברכין על החרוסת ואע"פ שהיא מצוה מדברי סופרים מפני שהיא טפילה לכרפס ותנן כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה.

ובטיבול שני אין לברך על המרור בורא פרי האדמה אלא לאכול מרור בלבד כי ההגדה אינה הפסק לענין אכילה הואיל והמרור לפניו ואינו נמלך. אבל לענין נטילה היא היסח הדעת שהידים עסקניות הם. ומזה הטעם אין לברך בורא נפשות רבות אחר אכילת שאר ירקות שההגדה אינה הפסק. וגם אחר המרור אין לברך בורא נפשות רבות לפי שחובת אכילתו היא עם המצה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו וא"כ נחשוב אותו כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה שאין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם וכן במשנה קורא אותו פרפרת הפת דהיינו חזרת. וגם מזה הטעם אין לברך על המרור בורא פרי האדמה.

ולמה שאר ירקות באים בתחלה בתוך הסעודה להיכרא בעלמא לתינוקות כדי שישאלו מה נשתנה שאין דרך לטבל בירקות קודם אכילת פת.

מי שאין לו שאר ירקות אלא מרור בלבד מברך עליו בתחלה שתי ברכות בורא פרי האדמה ולאכול מרור וטובל בחרוסת ואוכל כזית וכשגומר ההגדה מברך על המצה ואוכלה וחוזר ואוכל מן המרור בלא ברכה.

ואחר אכילת שאר ירקות יבצע אחת מן השלש מצות ויתן חציה בין שתי השלימות והחצי תחת המפה זכר למשארותם צרורות בשמלותם למצת אפיקומן שנאכלת באחרונה זכר לפסח שהיה נאכל על השבע.

ומפני מה נהגו לפרוס המצה קודם ההגדה כדי שלא יאמר הא לחמא עניא אלא על מצה פרוסה כדאמרינן בפסחים מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה.

כת' הרי"ף מאן דלית ליה אלא כזית דמינטר אכיל ברישא דלא מינטר ומברך עליה המוציא ולבסוף מברך על כזית דמינטר לאכול מצה והדר כריך מצה ומרור ואכיל בלא ברכה. ותמה עליו הרא"ש לפי סברתו שאוכל כזית דמינטר לבסוף היאך יעשה כריכה אחר שיאכל כזית דמינטר ויאכל שאינו שמור אחריו ויבטל טעם מצה דיותר מסתבר לפי סברתו להניח הכריכה שאינה אלא זכר למקדש ממה שיבטל טעם המצה שבפיו. וכן כתבו הרמבם ז"ל וה"ר יונה שיאכל כזית דמינטר באחרונה ויברך עליו לאכול מצה ולא יאכל אחריו כלום. ובעל העיטור כתב שיאכל מיד דלא מינטר ויברך עליו המוציא ולאכל מצה ויאכל דמינטר בסוף בלא ברכה. והרא"ש כת' שיאכל מיד כזית דמינטר כדי שיאכל מצה לתאבון ויברך עליו המוציא ולאכול מצה ואינו חושש אם יאכל לבסוף דלא מינטר.

ומתחיל ההגדה והקשה הר"ף למה אין מברכין על קריאת' כמו שמברכין על קריאת מגילה והלא מצות עשה היא שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא וכו', ותירץ כי במה שאומר בתחלה בקדוש זכר ליציאת מצרים יצא. והרשב"א כת' טעם אחר שאין לברך על קריאתה מפני שהיא מצוה שאין לה קצבה ידועה ואפי' בדבור בעלמא שידבר בענין יציאת מצרים יצא ידי חובתו אלא המרבה הרי זה משובח.

ונקראת הגדה על שם והגדת לבנך ביום ההוא וכו'. ועוד מפני שמגיד בה ענין יציאת מצרים והנסים ונפלאות שעשה עמנו הב"ה באותו זמן. ויש מפרשים הגדה שהוא לשון הודאה ושבח להב"ה על שהוציאנו מארץ מצרים כמו שמתרגם בירושלמי הגדתי היום לה' אלקיך שבחית יומא דין וכן תרגמו רבי' סעדיה בער'.

וכשאומר הא לחמא עניא עוקרין הסל או הקערה מעל השולחן כדי שיכירו התינוקות וישאלו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלין מה שלפנינו בקערה ועכשיו היא מסולקת מלפנינו. ואמרינן בפר' ערבי פסחים אביי הוה יתיב קמי' דרבה חזא דקא מגבהי פתורא א"ל ומי אכלינן דקא עקריתו תכא מקמן אמר ליה פטרתן מלומר מה נשתנה. ופרשב"ם והני מלי לדידהו שהיו להם שולחנות קטנים אבל אנו שהשולחנות שלנו גדולים ואינו דבר קל לסלקם אנו מסלקין הסל או הקערה שבו השלש מצות ומרורים ושני תבשילין ודי לנו בכך ע"כ. ובהשלמת הא לחמא עניא יחזיר הסל או קערה למקומה כדי שתהיה לפניו כשאומר ההגדה כדאמרינן לחם עוני לחם שעונין עליו דברים וגם כדי שתהיה מצויה לפניו כשאומר מצה זו מרור זה.

נשלם הסדר הראשון.

פירוש ההגדה

הא לחמא עניא, פי' כזה היה לחם עוני שאכלו אבותי' במצרים. וכתו' במחזור ויטרי אין לדקדק למה לא אמ' האי לחמא דלחם לשון זכר הוא והא לשון נקבה הוא דהא אמרינן הא גברא והא תיובתיה.

ומה שנהגו לאמרו בלשון ארמית לפי שכולם היו מדברי' בלשון ארמית ואין עמי הארץ מבינים לשון הקדש. ד"א כדי שלא יכירו מלאכי השרת שאנו מתפארים בכל זה ויקטרגו עלינו ויזכרו עונותינו שאין אנו כדי להגאל שאין מלאכי השרת מכירין לשון ארמית כמו שפירשנו. בקדיש.

ואם תאמר מהו די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים כי ויאפו את הבצק לא היה אלא אחר יציאת מצרים. ופירש הר' יהוסף האזובי בשם בן עזרא שהיה שבוי בהודו והיו מאכלי' אותו לחם מצה ולא נתנו לו לעולם חמץ והטעם מפני שהוא קשה ואינו מתעכל במהרה כחמץ ויספיק ממנו מעט וכן היו עושים המצרים לישראל.

כת' רב מתתיה מה שנהגו לומר כל דכפין ייתי ויכול כך היה מנהג אבות שהיו מגביהין שולחנותם ולא היו סוגרין דלתותיהם והיו אומרים ככה כדי שיבאו ישראל העניים שביניהם לאכול ולקבל שכר היו עושין זה ועכשיו שנעשו שכיני גוי' יותר משכיני ישראל מפרנסין אותם בתחלה קודם כדי שלא יחזרו על הפתחים ואחר כך מגביהין את השולחן ואומרים כמנהג ראשונים ע"כ. ואמרי' במסכת תעניות רב הונא כי הוה אכיל הוה פתח הכי כל דכפין ייתי ויכול. ובליל פסח יש הוצאה גדולה ואין ביד העניים לקנות די ספוקם על כן נהגו לומר כל דכפין ייתי ויכול כלומר מי שהוא רעב ואין לו מה יאכל יבא ויאכל עמנו. וכל דצריך ייתי ויפסח פירוש שאיפשר שיש לאדם פת אורז ופת דוחן ואינו רעב שהרי יש לו מה יאכל ואין לו מצות מצוה וצרכי הפסח כגון חרוסת ומרור ויין לד' כוסות לכך אומר וכל דצריך ייתי ויפסח יבא ויעשה סדר הפסח. ואחר כך מדבר על לבם ואומר להם לא תבושו אם אתם סמוכים על שולחן אחרים השתא הכא השנה הזאת אתם כאן לשנה הבאה תהיו לשלום בארץ ישראל. הא שתא הכא עבדי השנה הזאת אנחנו ואתם משועבדים לשנה הבאה יבא המשיח ונהיה אנחנו ואתם משוחררים כדאמרינן בראש השנה בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל.

ויש מפרשים כל דכפין ייתי ויכול כל מי שהרעיב עצמו בערב הפסח כדי לאכול מצה בתאבון יבא ויאכל מיד שאסור לאכל מצה בערב הפסח כדאמרינן בירושלמי כל האוכל מצה בערב הפסח כאלו בועל ארוסתו בבית חמיו. פי' מה בועל ארוסתו בבית חמיו לוקה אף זה לוקה. פי' אחר מה כלה אינה מותרת לבעלה אלא בז' ברכות כדאמרינן כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. אף מצה אינה מותרת ליאכל אלא בשבע ברכות ואלו הן ברכת היין וקדוש היום ושהחיינו ובורא פרי האדמה וברכת היין שאומר כשמסיים ההגדה והמוציא ולאכול מצה הרי שבע. וגרסינן התם מן המנחה ולמעלה לא יטעום כלום עד שתחשך כדי לאכל מצה בתאבון. וחכמים הראשונים היו מרעיבין עצמם בערב הפסח כדי לאכול מצה בתאבון ומותר לטבל במיני תרגמא כגון פירות וקנית ומטבל בבני מעים וכיוצא בהם שאין דברים אלו משביעין ושותה יין שהוא מגרר הלב כדי שיאכל מצה בתאבון. ואמרינן במסכת סופרים הבכורות מתענין ערב הפסח והצנועין כדי שיכנסו למצה בתאוה ואמרינן בירושלמי בפרק ערבי פסחים דר' לא הוה אכיל לא חמץ ולא מצה וקאמ' טעמא משום דר' בכור הוה. וטעם לדבר מפני שהרג השם בכורי מצרים והציל בכורי ישראל מתוכם.

מה נשתנה וכו' גרסינן בפרק ערבי פסחים ת"ר חכם בנו שואלו ואם לאו אשתו שואלתו ואם לאו הוא שואל את עצמו ואפי' חכמים הבקיאין בהלכות פסח שואלין זה את זה מה נשתנה.

הכי גרסינן אין אנו מטבלין וכן הוא בסדר רב עמרם ולא גרסינן אין אנו חייבין לטבל דאמרי' בפר' ערבי פסחים אמר רבא אטו חיובא אדרדקי אלא אמר רבא הכי קתני אין אנו מטבלין. ופירו' אין אנו מטבלין אין אנו אוכלין קודם עיקר סעודתנו ירקות אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים אחת בכרפס ואחת במרור, כי הטיבול אצל רז"ל היא האכילה כי כל מאכלם היה ע"י טבול כדאמרי' אבל מטבל הוא במיני תרגמא, השמש מטבל בבני מעים.

שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות והלילה הזה מרור. פירוש שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות מתוקים והלילה הזה מרור. ואם תאמ' וכי בשאר לילות אי איפשר בלא אכילת שאר ירקות אלא ר"ל שבכל הלילות אנו מחזרין אחר שאר ירקות הן טובות לאכילה ומתוקות יותר ממרור.

עבדים היינו לפרעה במצרים זו היא תשובה לשאלת מה נשתנה כלומ' לפי שהיינו עבדים לפרעה ועל כן אנו אוכלין מצה ומרור כאשר אכלו הם. ותנן בפר' ערבי פסחים מתחיל בגנות ומסיים בשבח ופליגי בגמ' מאי גנות אביי אמר מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ורבא אמ' מתחילה עבדים היינו לפרעה במצרים. רבא סבר כיון שכל ענין היום הוא יציאת מצרים אין לנו להזכיר גנות אחר כי אם אותו עבדות של מצרים, ואביי סבר כיון שבידינו להזכיר גנות ושבח של מצרים להודיע כמה שבחו של מקום כי מאשפות ירים אביון יש לו להזכיר גנות כי אבותינו היו עובדי עבודה זרה ואין גנות בעולם כזה וגדול הוא מגנות של עבדות ואע"פ כן קרבנו המקום לעבודתו. ואביי ורבא הלכה כרבא ועוד דאמר ליה רב נחמן לדארו עבדיה עבדא דמפיק ליה מאריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא טובא מאי בעי למעבד א"ל בעי אודויי ושבוחי טובא מיד פתח ואמר עבדים היינו לפרעה במצרים. ולפי שהלכה כרבא ואף רב נחמן סבר כוותיה לכך מחבר הגדה זו חבר תחלה כרבא ואחר כך כאביי ומזכירין תחלה פסח מצה ומרור לסדרו של רבא ואחר כך פסח מצה ומרור לסדרו של אביי. ופי' ומסיים בשבח שהוציאנו הב"ה ברכוש גדול ממצרים שהיינו שם עבדים. וא"ת אם אבותינו אכלו מצה ומרור שיצאו אנו מה לנו ואלו לא הוציא הב"ה את אבותינו ממצרים וכו'. כלומ' אם חס ושלום גרמו עונות ישראל כשהיו במצרים שהיו בהם רשעים וערב רב לבטל חשבון הקץ שנשבע הב"ה לאברהם אבינו כ"ש אנחנו שדורותינו רשעים על איזו זכות היינו יוצאים. וא"ת נאכל מצה ומרור ולא נספר הענין. ואפי' כלנו חכמים שכבר ידענו דרכי השם. כלנו נבונים שמבינים אנחנו הכוונה במצות. ובסדר רב עמרם גורס כלנו זקנים שכבר שמענו והגדנו זה כמה שנים. כלנו יודעים את התורה ומה שנוציא בפינו ידענוהו אעפ"כ אנו מצווין לספר ביציאת מצרים בשמחה ובהודאה וכ"ש שיש לנו להודיע לשאינם יודעים שנא' ואמרתם זבח פסח הוא וכתי' והגדת לבנך וכתי' כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת וגו'.

וכתו' במחזור ויטרי דלא גרסי' משועבדים היינו לפרעה במצרים אלא משועבדים היינו במצרים. וכך נראה בעיני כי פרעה כבר היה מת. וא"ת שכך קוראים שם המלכים כלם כבר נתבטל זה השם מביניהם בימי מחבר הגדה זו.

ה"ג וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח ולא גרסי' וכל המספר ביציא' מצרים דכיון שהיא מצוה עלינו לא אמרי' בה הרי זה משובח אלא מחוייב הוא לעשות מה שנצטוה אבל להא דגרסי' וכל המרבה לספר ניחא. וה"ק מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים ואפי' בדבור בעלמא שידבר מענין יציאת מצרים יצא ידי חובתו וכל המרבה לספר הרי זה משובח. ואנו מביאין ראיה ממעשה דר' אליעזר וחביריו שהיו חכמי הדור ואפי' הכי ספרו כל הילה ביציאת מצרים, בבני ברק שם מקום. וא"ת נזכור ביום שנאמ' למען תזכור את יום צאתך וגומ' אך בלילה לא מצאנו זכירה לכך דורש עתה ימי חייך הימים כל להביא הלילות.

אמר ר' אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא אמר בן שבעים שנה אלא שקפצה עליו זקנה כדאמרי' בירוש' דברכות שלא היה כי אם בן י"ג שנה ובשביל שלא יבזוהו כשנתמנה נשיא ושמא לא יהיו דבריו מקובלים נעשה לו נס לכבודו מן השמים ובאו לו י"ג שורות של שער לבן כמנין שניו. והיה דומה לאיש שיבה. ולא זכיתי ולא נצחתי כמו זכנהו לרבנן מאן דזכי למלכא לשון נצוח כלומ' לא נצחתי לחכמים בכח גמר' ותלמוד. שתאמר יציאת מצרים בלילות שאני הייתי אומר אותה בלילות והם חולקי' עלי ולא יכולתי לנצחם בדבר זה לפי שהייתי יחיד והם רבים ואין דבריו של אחד במקום שני'. עד שבא בן זומא ודרש כל ימי חייך ימי חייך היה לו לכתוב כל למה לי לרבות יציאת מצרים בלילות שלא היו נוהגין לומ' פרשת ציצית שכתו' בה יציאת מצרים בק"ש של ערבית לפי שאינה נוהגת אלא ביום כדאמ' בברכות בפ' היה קורא בתורה במערבא אמרי הכי דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלקיכם אמת והיינו דקאמ' ר' אלעזר לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות. ויש מפרשים ולא זכיתי למצוא ראיה לדברי מן הכתוב לאומרה.

ברוך המקום שנתן תורה לישראל, רז"ל כנו שמו של הקב"ה מקום לפי שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו כמו שנקר' ג"כ מעון שנא' מעונה אלהי קדם ותמצא כי מקום עולה למנין יהו"ה בחשבון הגדול, מנה הי' עשרה פעמים וה"ה חמשה פעמים והו"ו ששה פעמים וה"ה חמשה פעמים יעלה למנין מקום.

ומפני שעתה הוא מתחיל לדרוש פסוקים אמ' ברוך המקום וכו' כאדם שרוצה לדרוש ואומר בשם ה' אל עליון ואחר כך מתחיל לדרוש שנתן תורה לישראל פירוש לדרוש הפסוקים הסמוכים שהרי מצאנו ארבעה פסוקים חלוקים זה מזה על שאלת דורות הבאים ובכלם כתיב בן. ויש לתמוה מה אלו השאלות הארבעה על כן דרשו רז"ל כי הם כנגד ארבעה בנים חלוקים זה מזה.

א' חכם וא' רשע וא' תם ואחד שאינו יודע לשאול. וא"ת סדר המקראו' אינו כתו' כך כי של חכם הוא כתו' בפרש' ואתחנן ושל רשע ושל תם ושל שאינו יודע לישאל כתובים בפרשת בא אל פרעה אך של שאינו יודע לשאל הוא קודם לשל תם והיה לו לתפוש סדר המקראות. וי"ל שרצה להזכירם כסדר חכמתם בתחלה חכם ואחריו רשע שגם הוא חכם ומתוך זדון לבו הוא מרשיע ואחריו תם שאינו חכם ממש אלא יש בו קצת חכמה לשאול ואחריו שאינו יודע לשאול שאין בו חכמה כלל.

חכם מה הוא אומ' בפר' ואתחנן כתוב כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם בבן חכם הכתוב מדבר שיודע לדבר ולשאול בלשון נכונה. ואין לומר כאן הרי הוציא את עצמו מן הכלל שאמר אתכם שהרי כתוב ה' אלקינו. אם כן מהו אתכם כלומ' אתם שיצאתם שהיה הדבר לצרככם. עדות הם דברים שיש להם טעם שהם עדות על גאולת מצרים כגון מצה זכר ללחם עוני ומרור זכר לוימררו את חייהם. חקים הם הלכות שיש בפסח שאין נראה להם טעם כגון ועצם לא תשברו בו. והמשפטים כגון ערל לא יאכל בו ושאר דקדוקי סופרים בענין חמץ ומצה. הבן החכם הוא רוצה לדעת עיקר הדברים. העדות בחולם בין הדלת והו"ו. והחקים בו"ו בתחלה.

אף אתה אמור לו כהלכו' הפסח וכו'. מה ענין תשובה זו לשאלה זו. פרש"י כי כששאל החכם מה החקים כלל בו כיון שעיקר היום בפסח למה אנו אוכלים חגיגה קודם הפסח הלא הפסח עיקר. אנו משיבין לו כי אנו עושין זה כהלכות הפסח שאינו נאכל אלא על השבע לפי שאין לאכול שום דבר אחריו כדי שישאר טעמו בפינו ומתוך הטעם נזכיר טעמי מצות הפסח ונספר בהם כל הלילה. אין מפטירין לאחר הפסח אפיקומין כלומ' אין עושין סלוק ולא סיום לאכילה ממיני מגדין כמנהג כל הסעודות אלא בגמר האכילה אחר מיני מגדים כשנפטרין מסעודותם אוכלים כזית מבשר הפסח ולכן אנו אוכלים עתה כזת ממצה באחרונה זכר לפסח. ובהדיא תנן כשם שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומין כך אין מפטירין אחר המצה אפיקומין. מפטירין פירוש מסיימין מלשון הפטרה שמסיימין בה תפלת שחרי' כמו שפירשנו למעלה. אפיקומין בלשון יוני קורין לא כלום אפיקומין. פי' אחר מפטירין לשון פתיחת פה לדבור מלשון יפטירו בשפה. אפיקומין נוטריקון אפיקו מיני מתיקה ור"ל אין אומרי' אחר אכילת הפסח אפיקו מיני מתיקה לקנוח הפה.

רשע מהו אומר בפרשת בא אל פרעה כתוב והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם בבן רשע הכתו' מדבר שהרי אמר לכם ולא לו. מה העבודה הזאת לכם מפרש בירוש' מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה לערב את סעודתנו ולערבב את שמחת החג. ולפי שאמ' לכם והוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר כלומ' שלא נצטוה הוא בדבר זה. אף אתה הקהה את שיניו לשון חולש השינים כמו ושיני בני' תקחינה כלומ' זה שכפר בעיקר הרי הוא בכלל בן נכר לא יאכל בו ושיניו תקהינה שרואה לאחרים אוכלים והוא אינו אוכל. ד"א הקהה את שיניו כלו' הכעיסהו ואמור לו כנגדך דברה תורה בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים אבל רשע כמוהו לא היה כדאי להגאל. ואם תאמר היאך דורש לגבי רשע לי ולא לו שהוא כתוב אצל בעבור זה שהוא נדרש לגבי שאינו יודע לשאל. וי"ל אם אינו ענין לשאינו יודע לשאל תנהו ענין לרשע.

תם מהו אומר בפרשת בא אל פרעה כתו' כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת וגו' בבן טפש שאינו יודע להעמיק שאלתו הכתוב מדבר וזהו תם.

ושאינו יודע לשאל את פתח לו כמו פתח פיך לאלם. ברש' בא אל פרעה כתוב והגדת לבנך ביום ההוא לאמר. לא נאמ' בזה הפסוק שאלת שום בן אלא והגדת לבנך דרוש לו בהגדה ופרסם לו את הנס.

והגדת לבנך יכול מראש חדש אין זה מן התשובה אלא מחבר הגדה זו כיון שהזכיר פסוק זה דורש אותו. יכול מראש חדש כלומ' יכול יהא חייב לדרוש לו משנכנס חדש ניסן כדרך שהזהיר משה רבינו מראש חדש. ועוד שהרי הקדים לפסוק זה ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה. ת"ל ביום ההוא יום שנגאלו בו. יכול יהא חייב לדרוש לו מבעוד יום כששוחטים את פסחיהן ביום י"ד הואיל ונאמר כאן ביום. ת"ל בעבור זה בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך שתוכל לומ' עליהם בעבור זה שיהיו מונחים לפניך למדנו זה מפני שהקדימו לומ' מצות יאכל וכתיב בערב תאכלו מצות וסוף הפסוק עשה ה' לי בצאתי ממצרים. ד"א בעבור זה, זה בגימ' י"ב מצות שאדם עושה בליל פסח ואלו הן ד' כוסות חרוסת כרפס שתי נטילות ידים המוציא מצה מרור כריכה.

מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו. עתה מתחיל סדר של אביי שמפרש מאי גנות מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו. ויעקב ובניו בוא"ו בתחלה. ירדו מצרימה אין שם ה"א אחר המ"ם האחרונה.

ברוך שומר הבטחתו לישראל ברך הוא. עתה הוא מתיל לדרוש דרשא אחרת ואומ' שהב"ה מחשב את הקץ מלידת יצחק כי מלידת יצחק עד יציאת מצרים ארבע מאות שנה וזהו שכתו' כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וגו' כלומ' משנולד לך זרע. ה"ג חשב את הקץ ולא גרסינן מחשב את הקץ כי חשבון זה כבר עבר.

היא שעמדה לאבותינו ולנו כלומ' אותה הבטחה של בין הבתרים עמדה לאבותינו ולנו ויצאו הם ממצרים וכאלו יצאנו אנחנו. שלא אחד בלבד עמד עלינו וכו' והקב"ה מצילנו מידם כדי להראות השגחתו בישראל מקים להם בכל דור ודור אויבים ומציל אותם מידם. ולא גרסי' אלא הב"ה כי אם והב"ה מצילנו מידם. וכן הוא בסדר רב עמרם ורבינו סעדיה.

צא ולמד איך התחילו הצקות ליעקב. ומשום דתנן בפרק ערבי פסחים ודורש מארמי אובד אבי עד שהוא גומ' את כל הפרש' הוא דורשה עתה כדאית' בספרי. והפרשה היא ד' פסוקים סמוכים זה לזה בפרשת והיה כי תבא אל הארץ והיו רגילין לקרותם על הבכורים כשהיו מביאים אותן לירושלם. ואלו הן הארבעה פסוקים וענית ואמרת לפני ה' אלקיך ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט. ויהי שם לגוי גדול עצום ורב וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה ונצעק אל ה' אלקינו וישמע ה' את קולנו וירא את עניינו ואת עמלנו ואת לחצנו ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים.

ארמי אובד אבי כתרגומו לבן ארמאה בעא לאובדא ית אבא כי כשרדף לבן הארמי אחרי יעקב והשיגו ואמר לו יש לאל ידי לעשות עמכם רע ולפי שחשב לעשות חשב לו הב"ה כאלו עשה שהאומות חושב להם הב"ה מחשבה כמעשה והשם ית' בטל עצתו. ועוד אחרים באו עלינו לכלותנו שאחרי זאת וירד מצרימה אנוס על פי הדבר על כרחו ירד למצרים שאמר לו הקב"ה אל תירא מרדה מצרימה נמצא שמוכרח ירד לשם עד שאמר לו אנכי ארד עמך מצרימה ועוד אמרינן בשבת בפרק אמר עקיבא ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו וירד בכבוד גדול שנאמ' בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה. הדבר הוא רוח הקדש שנאמ' והנביאים יהיו לרוח והדבר אין בהם. ויגר שם שמא תאמר לא בא אלא ליטול כתר מלכות ת"ל ויגר שם מלמד שלא ירד להשתקע פי' לקבוע שם יישוב ולהיות כתושב. אלא לגור שם כגר ונכרי ללון ולגור בעלמא. שמא תאמר באכלוסין הרבה ירד ת"ל במתי מעט פי' באנשים מועטים. ויהי שם לגוי גדול מלמד שהיו ישראל מצויינין שם פי' שהיו נראים וידועים שיניאלאדוש בלעז שנתאספו יחד במקום אחד ולא נפרדו בערים ולכך היו נראים גוי אחד. גדול עצום בלא ו"ו בתחלה. ורב כמו שנא' רבבה כצמח השדה נתתיך שהיו גדלים מאיליהם כצמח השדה בלא שום צער ועמל. ד"א מה צמח השדה כל מה שגוזזין אותו יותר צומח כך ישראל כל מה שהיו מענין אותם היו פרים ורבים וכן הוא אומר וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. ואת עירום ועריה כלומר ערומים מן המצות שהגיע זמן הקץ ולא היה בידם מצות ונתן להם פסח ומילה שמלו ביום י"ד בניסן וזהו שכתוב מתבוססת בדמיך פי' בב' דמים דם פסח ודם מילה. ועריה כדא' עריה תעור קשתך שלא קיימו מצות ברית מילה.

ועכשיו הולך ומספר כיון שראו המצרים שהיו ישראל פרים ורבים מאד וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה כמו שנאמ' ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך דרשו רז"ל כי בתחלה אמרו להם שיעזרו בבנין יום אחד ולא יותר והמלך עצמו נכנס בעבודה והם התחזקו והוסיפו אומץ לכבוד המלך וסכום הלבנים שעשו באותו יום שמו עליהם לחק שיעשו בכל יום וזהו מה שדרשו בפרך בפה רך, כללו של דבר מעט מעט היו מתגברים עליהם ולפיכך נמשלו למרור שבתחלתו רך וסופו קשה. בפרך מתרגמי' בקשיו וזהו עבודה קשה. וירא את עניינו לשון חסרון התשמיש כמו אם תענה את בנותי שדרשו בו רז"ל אם תענה את בנותי מתשמי' זו פרישות דרך ארץ שהפרישום מנשותיהם.

וידע אלקים מלשון וידע אדם עוד את אשתו וזהו התשמיש שאין אחרים יודעין בו אלא הב"ה בלבד וזהו וידע אל'ים. ואת עמלנו אלו הבנים (כמו שנא') שהם גדלים מעמל האדם ויגיעת ידיו. ואת לחצנו זה הדחק פי' תוכן הלבנים.

ויוציאנו ה' ממצרים אין בפסוק אלקינו. לא על ידי מלאך ואם תאמ' והא כתיב וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים ויש לומ' כי ויוציאנו חוזר על הבורא וכן הוא אומר ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים. והמלאך זה משה רבינו שהיה שלוחם של ישראל אל פרעה. וא"ת כיון שהדרש' הזאת אומרת כי הקב"ה בכבודו ובעצמו המית בכורי מצרים ולא המיתם על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח אם כן מהו ולא יתן המשחית לבא אל בתיהם לנגוף. וי"ל כי מלת משחית היא פועל המורת השם, ודומה לה האליה והמכסה שם, המכסה אני מאברהם פועל, וכל משקה אשר ישתה שם, משקה מלך מצרים פועל. או יהיה שם על משקל מרבית משבית והוא הנכון. ולפי זה יהיה פירושו ולא יתן ההשחתה לבא אל בתיכם לנגוף. ואם תאמ' אם כן מה צורך לדמים הללו הואיל ואין אנו צריכין אותם להבחנה, וי"ל כי היו לצורך זכות כדי שיהיו ראויים ליגאל על דרך דרש ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמך וגו'.

ביד חזקה זו הדבר כמו שנאמ' ומנין שיד חזקה היא הדבר שנא' הנה יד ה' הויה הנה קראה יד. ובזרוע נטויה זו החרב של מכת בכורות שנאמ' למכה מצרים בבכוריהם מדקאמ' בבכוריהם מלמד שקמו הבכורות על מצרים להרגם כדי שיוציאו את ישראל מתוכם בליל מכת בכורות ומנין שזרוע נטויה היא חרב שנאמר וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים. ובמורא גדול במראה גדול וכן תרגומו ובחוזנא רבא ומהו המראה הגדול זה גלוי שכינה שנגלה להם במצרים שנא' ובמוראים גדולים אלו נוראות של גלוי שכינה ואע"פ שהיתה מצרים מלאה גלולים וטנופי' אעפ"כ נראה להם לקיים מה שהבטיח את יעקב ואנכי אעלך גם עלה ואימתי נגלה עליהם ב' פעמים א' ביום ר"ח ניסן שנא' וידבר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החדש הזה לכם וגו' ובלילה בשעת הגאולה וכמו כן ראוהו על הים. ונקרא מורא כי הרואה פני שכינה נרתע מאד ונבהל ודרשו בסיפרי ולכל המורא הגדול זו קריעת ים סוף ושם ראו פני שכינה ואמרו זה אלי ואנוהו מלמד שהראוהו באצבע ואמרו רז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי.

דבר אחר ביד חזקה שתים וכו'. לאחר שדרש ביד חזקה זה הדבר ובזרוע נטויה זה החרב ובמורא גדול זה גלוי שכינה ובאותות זה המטה ובמופתים זה הדם אלו החמשה דברים כנגד חמשה דברים שזכר, הוא חוזר ודורש אותם בענין אחר ואומר כי העשר מכות נעשו באלו החמשה דברים שתי מכות בכל אחד מהם. כיצד ביד חזקה לקו שתים מכות כי הם שתי תיבות. ובזרוע נטויה שתים אחרות ובמורא גדול שתים אחרות ובאותות מיעוט אותות שתים ובמופתים מיעוט מופתים שתים.

והמון העם מתחילין מאלו עשר המכות שהביא הב"ה על המצרי' במצרים ומשלימין עליו ואלו הם דם וכו'. וטעות הוא כי אלו עשר המכות אינו תחלת דבר רק הוא דבק עם ובמופתים שתים ור"ל כי אלו השתים שדרש הם עשר המכות וכו' וההתחלה היא מואלו הם דם וכו' שהוא מתחיל ומסדרם אחר כן. וכן הוא בסדר רב עמרם ורבינו סעדיה.

ר' יהודה היה נותן בהן סימנין דצ"ך עד"ש באח"ב לכך חלקן בלשון הזה לפי שדצ"ך הם מכות הארץ ועד"ש מכות מקריות באח"ב מכות האויר ושתף מכת בכורות עמהן לפי שאין לה זוג אך התשעה חלק. ד"א לפי שבספר תלים לא נמנו כסדר הזה ותאמ' אין מוקדם ומאוחר בתורה על כן בא להודיענו כי כן היו כסדר הכתובים בתורה. ד"א דצך נעשה על ידי אהרן שהמי' והארץ לא לקו על ידי משה עד"ש על ידי משה באח"ב על ידי הב"ה שארבע מכות אלו אין אדם יכול לעשותן אלא הקב"ה בכבודו. ובירושלמי אומר שכך היו כתובים במטה וזהו אשר תעשה בו את האותות ואמרינן בתנחומ' שהמטה של סנפירינון היה וכתו' בו דצך עדש באחב. וסנפירינון הוא ספיר ותרגום ירושלמי ויסדתיך בספירי' ואשכלילינך בסנפירינון והיא אבן יקרה וקשה הרבה כמו שאומר במדרש תלים ויסדתיך בספירים בסנפירינון מעשה באחד שלקח אבן של סנפירינון והכה עליה בפטיש נשבר הפטיש והסדן והאבן של סנפירינון לא נשברה.

במצרים מהו אומר אצבע אלקים היא, ובאותם מכות שלקו על הים אומ' היד הגדולה וביד יש חמש אצבעות. תן לכל אצבע י' מכות הרי שלקו על הים חמשים מכו'. יש לשאול שאצבע אלהים היא לא נאמר אלא על מכת כנים בלבד ועוד שהרי מצאנו מכת הדבר נעשית ביד שלם שנאמ' הנה יד ה' הויה. תשובה הפסוקי' בכאן אינם אלא אסמכת' בעלמא והקבלה היא העיקר.

ר' אליעזר אומ' כל מכה של מצרים היתה של ארבע מכות שנאמר ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים. חרון אפו עברה אחת זעם שתים צרה שלש משלחת מלאכי רעים ארבע אמור מעתה ואינו חושב חרון אפו שהוא כולל תחלה חרון אפו כיצד עברה וזעם וצרה וגו'. נמצא במצרים לקו ארבעים מכות שהרי שם לקו עשר מכות ובכל מכה ומכה ארבע ועל הים שהיתה ביד שיש בה ה' אצבעות הרי חמשה פעמם ארבעים הם מאתים מכות. ור' עקיבא אומ' כל מכה של מצרים היתה של חמש מכות נמצא חמשה פעמים עשר מכות הם חמשים ועל הים שהיתה ביד שיש בה חמש אצבעות הרי חמשה פעמים חמשים הם מאתים וחמשים.

ודע כי ר' אליעזר שאומר שכל מכה היתה של ארבע מכות כוונתו כי כשלקו המצרים היו המכות ביסודות ולא לקה יסוד מיוחד רק כשלקו כל אחד היה מעורב בו מארבעה יסודות נמצאת מכה אחת יש בה ארבעה ולהודיע כי לה' הארץ. ור' עקיבא שאומר שכל מכה ומכה היתה של חמש מכות כוונתו כי תנועת הגלגל שהוא היסוד החמישי מסייעת בכל מכה ומכה בעבור כי הוא הסובב והמסבב את הכל ברצון הבורא ולהודיע כי ממשלתו על הכל כך פי' בעל המלמד.

כמה מעלות טובות למקו' עלינו וכו'. כלהן ט"ו טובות שעשה הב"ה לישראל וקראן מעלות כנגד ט"ו מעלות במקדש שעולין מעזרת הנשים לעזרת ישראל וכנגד ט"ו שיר המעלות שאמ' דוד בשעה שבא לחפור את השיתין של בית המקד' כדגרסינן בירושלמי דפרק חלק את מוצא בשעה שבא דוד לחפור תמיליוס של בית המקדש חפר ט"ו מאוון דאומין ולא אשכח תהומא ובסופא אשכח עציץ ובעא מרמתיה אמ' ליה לית את יכיל אמ' ליה למה דאנא הכא כביש על תהומא אמ' ליה ומן אימת את כביש על תהומא הכא א"ל מן שעתא דאשמע רחמנא קליה בסיני אנכי ה' אלקיך ורעדת ארעא ושקעת ואנא יהיב הכא כביש על תהומא אע"ג לא שמע ליה כיון דחמיה סלק תהומא ובעא מטיפח עלמא והוה אחיתופל קאים אמ' כדון דוד מתחנקא ואנא מלך אמר דוד מאן חכם מקמתיה ולא מקים ליה יהא סופיה מתחנקא אמ' דבר ואקימיה התחיל דוד עולה ואומר שירה שיר המעלות שיר למעלות שיר למאה עלות על כל מאה ומאה אמה שהיה דוד עולה היה אומ' שירה אע"ג כן היה סופיה דאחיתופל מתחנקא' אמר ר' יוסי הדא היא דמתלא אמר צרך ברנש חשש על לווטיה דרבה אפילו על מגן. פי' בחנם כי מגן הוא תרגום חנם והכי איתא בתלמודא דידן בפרק החליל.

אלו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים דיינו. לא רצה לומר שלא יעשה בהם שפטים כי כבר הבטיח לאברהם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי אלא אלו לא עשה בכלם שפטים כי אם במקצתם. ולא נתן לנו את ממונם דיינו לא רצה לומר מבזת מצרים שכבר הבטיח לאברהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול אלא רצה לומר מבזת הים. ולא קרע לנו את הים דיינו שיוכל להצילנו ונלך לדרכנו. ולא העבירנו בתוכו בחרבה אלא במעט מים או במעט טיט אך הם הלכו ביבש' בתוך הים. ולא שקע צרינו לסגור הים אחרינו והמצרים ישובו לדרכם. ולא ספק צרכנו במדבר ארבעים שנה שהיה לנו כמה בהמות והוא נתן להם בשר ועוד שהיה לנו ממון ונוכל לקנות כל צרכנו מן הגוים הקרובים אלינו. אלו קרבנו לפני הר סיני להראות לנו כבודו דיינו. ולא נתן לנו את התורה הוא בעצמו הדברות אלא על ידי משה כשאר התורה או שלא יוסיף לנו את המצות כלם אלא מחצה או שליש המצות כמו שמצאנו שנתן לאדם הראשון שש מצות והוסיף לנח אבר מן החי והוסיף לאברהם מילה והוסיף ליעקב גיד הנשה. ויש מפרשים אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו מפני שפסקה ממנו זוהמא כמו שאמרו רז"ל כשבא נחש על חוק הטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על הר סיני פסקאה זוהמתן גוים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן. אלו נתן לנו את התורה ולא הכניסנו לארץ ישראל דיינו ואע"ף שנשבע לאבותינו לתת לנו את ארץ כנען ר"ל יתן לבננו אך הדור שיצאו ממצרים די להם במה שראו מנפלאות השם שהיו אנשים הרבה פחותים מבן עשרים שנה שלא נגזר עליהם למות במדבר וראו כל הנפלאות ונכנסו לארץ. אלו הכניסנו לארץ ולא בנה לנו בית המקדש דיינו שהרי יש להם משכן ובבנין בית המקדש ניתוספו עשרה נסים.

רבן גמליאל היה אומר כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו פי' אע"ף שיאכל פסח מצה ומרור לא יצא ידי חובתו אם לא יאמר שלשה דברים אלו למה הם באים שמצאנו שהכתוב הקפיד באמירה ובהגדה. ומפרש והולך למה הם באים, פסח על שם שפסח המקום וכו'.

מצה זו שאנו אוכלין וכו' על שם שלא הספיק בצקם של אבותי' להחמיץ. יש לשאול כי צווי אכילת מצות לא היה מטעם שלא החמיץ בצקם כי קודם לכן צוה לאכול מצות בסתם ולא אמר טעם לדבר. ולכן פירש ר' יוסף קמחי שמה שנצטוו על המצות קודם לכן היה על שם העתיד שהשם יודע העתידות ידע שהיה להם לצאת מצרים בחפזון ואפי' אם היו רוצים לא היו יכולים להחמיץ בצקם צוה לאכול הפסח על מצוה ומרורים ולאכול שבעת ימים מצה.

כשאומר מצה זו מגביה המצה בידו להראות למסובים זכרון לחירות. וכן כשאומר מרור זה מגביה המרור בידו להראות למסובין זכרון לשעבוד. פסח אין צריך להגביה שלא יראה כאוכל קדשים בחוץ.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, כלומר שיראה ויביט בעצמו כאלו הוא היה עבד ויצא לחירות מצרים וזהו שאמר הכתוב וזכרת כי עבד היית במצרים. כאלו אתה בעצמך היית עבד ונפדית. ולא גרסינן להראות אלא לראות את עצמו וכן הוא בסדר רב עמרם.

לפיכך אנחנו חייבין להודות וכו' כלומ' כיון שהוא כאלו אנחנו יצאנו ממצרים חובה עלינו להלל ולשבח לשם יתברך כמו שעשו אבותינו.

וכתבו המפרשים שמעתה נוטל כל א' וא' כוסו בידו שמכאן אנו פותחין בשיר שההגדה אינה אלא ספור דברים בעלמ' ואין אומרי' שירה אלא על היין שנא' ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלקים ואנשים אם אנשים משמח דהא שתו ליה אלא אלהים במה משמח אלא מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין והכי איתא במדרש שוחר טוב. אבל באלו הארצות אין נוטלין כל אחד כוסו עד תחלת ברכת אשר גאלנו.

ומזכיר כאן שבעה עניני שבח כנגד שבעה רקיעים והם להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר ולקלס. ונאמ' לפניו הללויה והרא"ש גורס ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה.

הללויה הללו עבדי ה'. תמצא במזמר זה ה' יודין יתרות, המגביהי, המשפילי, מקימי, להושיבי, מושיבי כנגד חמשים מכות שלקו על הים. ממזרח שמש עד מבואו בלא וו. ישראל ממשלותיו המ"ם הראשונה נקודה בפתח.

ומכאן מתחיל ההלל. ויש מגדולי המפרשים שהורו לברך על ההלל שתי פעמים אחת לפני הסעודה לקרא את ההלל ואחת לאחר הסעודה לגמור את ההלל. ומביאין ראיה לדבריהם מדאמרינן בירוש' דברכות גבי כל הברכות פותחות בברוך חוץ מברכ' הסמוכ' לחבירתה, התיב ר' ירמיה הרי גאולה פי' ברכת אשר גאלנו שהיר סמוכה לברכת ההלל שלפניה ופותחת בברוך. ומתרץ שניא היא דאמ' ר' יוחנן אם שמע הלל בבית הכנסת יצא. פי' שהיו נוהגין לקרותו בבית הכנסת וכשהוא קורא אותו בביתו אינו מברך עליו שכבר בירך עליו בבית הכנסת אבל מברך אשר גאלנו בביתו על כוס שני שלא בירך אותה בבית הכנסת הילכך כיון דלפעמים אינה סמוכה פתחו בה בברך כמו שנהגו בברכת אשר ברא ששון ושמחה. התיב ר' אלעזר בר' יוסי קומי ר' יוסי והרי סופה. פי' ברכת יהללוך שאומרים בסוף ההלל לאחר הסעודה שאינו פותח בה בברוך אע"פ שאינה סמוכה שהרי הסעודה הפסיקה. ומתרץ שתים הן אחת להבא ואחת לשעבר. פירוש שתי ברכות מברכין על ההלל אחת לפני הסעודה ואחת לאחר הסעודה. ויש מהם שהורו לברך ברכה אחת בלבד בתחלת ההלל והיא לגמור את ההלל. ומביאין ראיה לדבריהם מדאמרי' בירושלמ' דסוכה ובתוספתא דסוכה ובמס' סופרים בשמונה עשר יום ולילה אחת גומרין את ההלל ומונה ליל פסח ויומו ובגולה אחד ועשרים יום ושתי לילות. ועוד הם אומרים שלכך מברכין לאחריו יהללוך ואם לא היו מברכין לפניו לא היו מברכין לאחריו משום דתנן בנדה בפרק בא סימן כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו. ועוד שאם לא כן היתה ברכת יהללוך פותח בברך אבל מפני שכבר בירך לפניו הויא ברכת יהללך ברכה הסמוכה לחבירתה. אבל רב עמרם ובה"ג ורב צמח ורבינו האיי כתבו שאין מברכין עליו כלל שאין אומרים אותו על השלחן בתורת קריאת ההלל אלא בתורת שיר והודא' בלבד ואיך יברך לגמור והוא פוסק באמצע ומברך ברכות הרבה ומרבה בשיחת דברי' בסעודה ואוכל ושותה אלא ודאי אין מברכין עליו. והראיה שהביאו מהירושלמי לברך על ההלל שתי ברכות אינה ראיה דהכי פירושה דירושלמי והרי גאולה. פי' כיון שאינו התחלת הדבר כי גם מה שלפניה מדבר בענין הגאולה ואע"ף שאין ברכה לפניה לא היה לה לפתוח בברוך שלעולם אין ברכה פותחת בברוך אלא כשהיא תחלת הדבר וכן מוכח בירוש' דמקשי התם והרי נברך פירוש למה הזן פותחת בברוך כיון שיש נברך לפניה אלמא אע"פ שאין בנברך לא שם ולא מלכות מקריא הזן סמוכה לחבירתה כיון שאינה התחלת הדבר. ומתרץ אם שמע הלל בבית הכנסת יצא שהיו רגילים בבית הכנסת לומ' ההגדה וההלל להוציא מי שאינן בקיאים וכשנכנס לביתו אוכל ירקות ומברך ושותה כוס שני והכי איתא בתוספתא בני העיר שאי להם מי שיקרא את ההלל נכנסין לבית הכנסת וקורין שם פרק ראשון והולכים לבתיהם ואוכלין וחוזרין שם וגומרין והכי אית' במ' סופרים. ומקשי והרי סופה פי' למה חותמת בברוך והרי ברכה קצרה היא כמו ברכת המצות. ומתרץ שתים הן אחת להבא ואחת לשעבר פי' כיון שיש בה אריכות דברים על הגאולה לשעבר ועל הגאולה לעתיד חותם בברוך. והראיה שהביאו מהירושלמי וממסכת סופרים לברך לגמור את ההלל בלבד אינה ראיה כי לא בא ללמדנו שחייב לברך עליו לגמור את ההלל בלילי הפסח אלא בא ללמדנו מנין הימי' שגומרין בהם את ההלל בלבד ואע"פ שאמרו כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו כבר אמרו אין למדין מן הכללות ואפי' במקום שנאמר בהם חוץ. ואם תאמ' אם כן ברכת יהללוך למה אינה פותחת בברוך כיון שאינה סמוכה לברכה אחרת. וי"ל מפני שהיא ברכת הודאה כברכת הגשמים דאמרי מודים אנחנו לך ה' אלקינו על כל טפה וטפה וגומ' ואינה פותחת בברוך. או יש לומ' כיון שכל השנה כשקורין את ההלל היא סמוכה לברכה שלפניה בליל פסח ג"כ לא רצו לשנותה. וכבר פשט המנהג בכל העלם שלא לברך עליו. וכל הלכה שהיא רופפת בידך הלך אחר המנהג.

ולמה חולקין את ההלל כדי להדר בו כוס שני שכוס ראשו' מהדרו בקדוש וכוס שני מהדרו במקצת ההלל שההגדה אינה אלא ספור דברים בעלמא. וכוס שלישי מהדרו בברכת המזון וכוס רביעי מהדרו בהשלמת ההלל.

ואחר כך אומר ברוך אתה ה' אמ"ה אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים לפי שאמר למעלה בהגדה שלא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה אלא אף אותנו גאל שנאמר ואותנו הוציא משם וגומ' לפיכך הזכיר כאן גאולתינו וגאולת אבותינו ממצרים. והגיענו הלילה הזה זהו כמו שאומרים והגיענו לזמן הזה. ואם תאמר כיון שבירך שהחיינו למה מברך כאן והגיענו הלילה הזה. ויש לומר מפני שהיה רוצה לומ' כן ה' אלקינו ואלקי אבותינו הגיענו למועד' שהוא לשון בקשה על העתים אמ' והגיענו הלילה הזה. לאכול בו מצה ומרור ע"ש ואכלו את הבשר בלילה הזה. ל"ג יגיענו למועדים אלא הגיענו למועדים שכל הענין עד למטה הוא מדבר לנכח שכן הוא אומ' שמחים בציון עירך וכו'. וכן הוא בסדר רבינו סעדיה. למועדים ולרגלים אחרים למועדים אלו ראש השנה ויום הכפורים. ולרגלים אלו פסח ושבועות וסוכות ואע"ף שהם בכלל מועדים רמז באמרו ולרגלים שיזכנו לעלות לירושלם בכל רגל ורגל משלשתן. הבאים לקראתנו לשלום כבר זכרנוהו למעלה. שמחים בציון עירך וששים בעבודתך על שם כי ניחם ה' ציון ניחם כל חרבותיה ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה. ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים ויש גורסין מן הפסחים ומן הזבחים וטעות הוא כי הזבח דהיינו החגיגה הוא קודם לפסח שהיה נאכל על השבע. שיגיע דמם על קיר מזבחך לרצון כך כתבוהו רב עמרם ורבינו סעדיה והר"מ במז"ל ור"ל שנאכל שם מאותם זבחים ופסחים שיזרק דמם על המזבח והוא על שם ונמצה דמו על קיר המזבח. ויש גורסים עד שיגיע או לכשיגיע והראשון עיקר. ונודה לך שיר חדש על גאולתינו ועל פדות נפשנו לעתיד לבא וקרא התשועה העתידה בלשון זכר שלא יהיה אחריה שעבו כמו שפירשנו בסוף אמת ויציב. בא"י גאל ישראל פי' ממצרים. ואם תאמר הא קיימא לן שצריך לומר מעין החתימה סמוך לחתימ' וכאן בחתימה היא מעין גאולת מצרים וסמוך לחתימה מעין גאולה שלעתיד. ויש לומר שכך רצה לומר ונודה לך שיר חדש על גאולתינו זו גאולה שלעתיד ועל פדות נפשנו זו גאולת מצרים שנאמר כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' כי לימות המשיח מזכירין שתיהן כמו שאמרנו ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח.

ומברך בורא פרי הגפן ושותה בהסבה הוא וכל אחד מן המסובים עמו.

נשלם פירוש ההגדה

הסדר השני

נוטל ידו שנייה הוא וכל אחד מן המסובין ומברך כל אחד לעצמו על נטילת ידים אע"פ שנטל ידיו לטיבול ראשון שכיון שאמ' ההגדה וקצת ההלל חיישינן שמא הסיח דעתו מנטילה ראשונה וידים עסקניות הן.

ואחר כך לוקח מצה שלימה והחצי שהניח בין שתי השלימות ומניח פרוסה בתוך שלימה ומברך על הפרוסה המוציא שהיא ברכת הנהנין הקודמת לברכת המצה ואחר כך מברך על השלימה לאכול מצה דאורחא דמילתא היא דמברכינן קודשא בריך הוא דאפיק לחמא מן ארעא והדר לברוכי על מצה דמתעביד מיניה. ואוכל משתיהן כזית בהיסבה הוא וכל אחד מן המסובין עמו. ובעל העיטור כת' שנהגו לברך על השלימה המוציא ועל הפרוסה לאכול מצה ובוצע משתיהן או מאחת מהן. ור"ח כת' מסתברא אפרוסה ויש אומרים אשלימה. ואם תאמ' יברך תחלה המוציא ויאכל ואחר כך יברך לאכול מצה ויאכל ויש לומ' לאחר שמילא כריסו ממנה אין לברך לאכול מצה. וכבר אמרנו בהקדמת הספר הזה דלאכול מצה ולאכול מרור אמרינן. ולמה מברך בפסח על שלימה ופרוסה דאמ' רבא חייב אדם לבצוע על ב' ככרות בשבת מאי טעמא לקטו לחם משנה כתיב ותנו רבנן ששת ימים תלקטוהו מלמד שלא היה יורד מן בשבת ימים טובים מנין שבת לא יהיה בו פי' בכל יום הנקרא שבת דהיינו שביתה ממלאכה לא יהיה בו המן, וכיון שבימים טובים לא היה יורד מן צריך לבצוע על שתי ככרות שלימות ובפסח גרעו חצי האחת משום שנאמ' בו לחם עוני ובוצע על שלימה ופרוסה. כך כת' רב נטרונאי והרי"ף והרי"ן גיאט. ורש"י פי' בברכות בפרק כיצד מברכין הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ונמצאו שתיהן בידו ובוצע או מן השלימה או משתיהם מאי טעמא לחם עוני כתיב וכן כת' הרמב"מ ז"ל. וכתב רב עמרם והרא"ש שצריך לבצוע על שתי ככרות ופרוסה בליל פסח ואפילו בלא שבת משום לחם עוני ומשום לחם משנה.

וכת' רב עמרם ורבי' סעדיה והר"מ במז"ל לטבול המצה בחרוסת. ואבן הירחי תמה על זה ואמר איך יתחברו החירות והשעבוד. ויש אומרים כי הטעם לטבול המצה בחרוסת הוא משום שאין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו לפניו מלח או לפתן. ועוד טעם אחר מדאמ' בגמרא הנוטל ידיו בטבול ראשון צריך ליטול ידיו בטבול שני. הרי שקורא טיבול שני להמוציא.

ואחר שאוכל מן המצה לוקח מן החזרת שהוא המרור וטובל בחרוסת ומברך לאכול מרור. ואל ישהנו בחרוסת פן יתבטל טעם המרור. ואוכל ממנו כזית הוא וכל אחד מן המסובין עמו בלא הסבה שאינו זכר לחירות אלא זכר לשעבוד שנאמ' בו וימררו את חייהם ועל כן אין צריך לאכלו דרך חירות.

ואחר שאוכל המרור לוקח המצה השלישית וכורך ממנה בחזרת ואוכל. וכת' הר"מ במז"ל לטבול אותם בחרוסת. ואוכל מהם כזית בהיסבה הוא וכל א' מן המסובין עמו זכר למקדש כהלל שהיה עושה כן במקדש. ולא יברך על אכילתו וכן כת' הרא"ש וטובלו בחרוסת שכך היה הלל עושה אוכל מצה ומרור. וכת' בעל העיטור ויש שמטבילין בחרוסת אבל מנהג שלנו מצה ומרור דהלל בלא טיבול בחרוסת שהקיפה מתה בטיבול אחד ויש אומרים מצה ממיתה אותה ע"כ. וכן כת' רב עמרם כי אין לטבול בחרוס' המצה והחזרת של כריכה. ואבן הירחי תמה על זה ואמר אטו הלל לא היה טובל בחרוסת זכר לטיט.

ולמה אוכלין המצה והחזרת בכריכה דתניא בפ' ערבי פסחים אמרו עליו על הלל שהיה כורכן ואוכלן בבת אחת משם שנאמ' על מצות ומרורים יאכלוהו אמר ר' יוחנן חלוקים עליו חביריו על הלל דתניא יכול לצאת ידי חובתו אלא אם כן כורכן בבת אחת ואוכלין כדרך שהלל אוכלן ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו אפילו זה בעצמו וזה בעצמו, והשתא דלא איתמ' הלכתא לא כהלל ולא כרבנן ואנו צריכין לעשות זכר למקדש כהלל וגם אנו צריכין לאכול כל אחד מהם בפני עצמו כדי שלא יבטל מרור שהוא מדבריהם טעם מצה שהיא מן התורה לכך מברך תחלה לאכל מצה ואוכל ממנה כזית ומברך לאכול מרור ואוכל ממנו כזית ואחר כך כורך מצה ומרור ואוכל משניהם כזית ולא יברך על אכילתו מפני שאחר שמילא כריסו מהן אין לברך פעם אחרת ועוד כבר בירך על כל אחת מהן. ובערוך אומ' בזמן שבית המקדש קיים היה הלל מברך במצה לאכול מצה ובמרור לאכול מרור וכורך מצה ומרור בבת אחת כיון ששניהם מן התורה אין זה מבטל את זה אבל בזמן הזה דמצה דאוריתא שנאמ' בערב תאכלו מצות ומרור דרבנן שנאמ' על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח אין בזמן דליכא פסח לא אין לאכלן בבת אחת דאתי דרבנן ומבטל דאורית' אלא זה בעצמו וזה בעצמו ואחר כך אוכלן בבת אחת זכר למקדש וכיון שכבר בירכנו על המצה ועל החזרת ואכילה זו לזכר בעלמא אין מברכין עליה.

כת' אבן הירחי הרוצה לקיים מצוה מן המובחר לא ישוח עד שיעשה כריכה כהלל כדי שתעלה לו ברכת מצה ומרור לכריכה דהלל דהא משום דלא איתמ' הלכתא לא כמר ולא כמר עבדינן לחמרא כתרויהו הכי נמי לענין ברכה צריכינן למעבד שיעלו לשניהם ובשיחת חולין צריך ליזהר אבל טול ברוך לא הוי הפסק.

ואחר כך נמשך בסעודתו ואוכל כל צרכו. ובאחרונה אוכל כזית מן המצה הפרוסה שתחת המפה לאפיקומן זכר לפסח שהיה נאכל על השבע. ואינו טועם כלום אחר אפיקומן כדי שיהיה הפסק סעודתו וטעם המצה בפיו. וצריך לאכול מצה של אפיקומן קודם חצות ואם לאו לא יצא ידי חובתו בפסח שאינו נאכל אלא עד חצות.

וכת' רבי יעקב הזקן משום אביו הואיל ושלשת המצות באות לשם מצה טוב הוא שתעשה מצוה בכל אחת מהן, כיצד על השלימה המוציא ועל הפרוסה לאכול מצה ולאפיקומן והשלישית לכריכה.

ואם שכח ואכל דבר אחר אפיקומן חוזר ואוכל כזית ממצת אפיקומן ופוסק.

ואם אין לו אלא שלש מצות לשתי הלילות כתב אבין הירחי כי די לו בהם כיצד כשמברך המוציא ולאכל מצה בוצע מן הפרוסה בלבד ואוכל וכריכה של הלל עושה עוד מן הפרוסה ואינו נוגע בשלימה כלל נשארים לו שתים לליל שני יעשה בהם כסדר הזה.

ואחר שאוכל אפיקומן מוזגין לו כוס שלישי ומברך עליו ברכת המזון ושותה בהסבה הוא וכל אחד מן המסובין עמו.

בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה. ואמרינן בירושלמי למה בשביל שלא ישתכר וישכח לגמור את ההלל. ומקשה והלא כבר משוכר הוא פי' ששתה כל רצונו בסעודתו. ומתרץ יין שבתוך המזון אינו משכר יין שלאחר המזון משכר. וכת' בה"ג והרי"ף והרמב"ם ז"ל שאסור לשתות אחר מצת אפיקומן חוץ משתי כוסות אחד של ברכה ואחד של הלל. וכן עמא דבר כדי שלא יקבע עצמו על היין ויהיה כאוכל פסח בשתי חבורות וגם כדי שלא יראה כמוסיף על הכוסות. והר"י פי' טעם אחר למנהג לפי שחייב כל אדם לעסוק כל הלילה בהלכות פסח וביציאת מצרים ולספר בניסים שעשה הב"ה לאבותינו עד שתחטפנו השינה ואם ישתה ישתכר והכי אמרינן בתוספתא שחייב אדם לעסוק בהלכות פסח וביציאת מצרים כל הלילה וזהו ששנינו מעשה בר' אליעזר ור' יהושע שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה. אבל כוס חמשי התירו שיש לו סמך מעט מן הפסוק כנגד והבאתי אתכם. ואם רצה לשתות מים ישתה.

ואם שכח ולא אכל מצת אפיקומן עד שנטל ידיו לברך או שאמר הב לן ונבריך או אפי' בירך כבר ונזכר קודם שבירך בפ"ה כתב אבי העזרי והרא"ש שיטול ידיו ויברך המוציא ויאכלנה. ואם לא נזכר עד אחר שבירך בפ"ה לא יאכלנה פעם אחרת מפני שהיה צריך לברך עוד ברכת המזון ולברך בפ"ה ונמצא מוסיף על ארבעה כוסות ועוד דקיימ' לן בין שלישי לרביעי לא ישתה ובכי האי גונא כדי הם מצות שלנו לסמוך עליהם כי כולם שמורות משעת לישה ואותה מצה אחרונה שאכל תעלה לו במקם מצת אפיקומן. ואם תאמר שמא לא אכל מצה לבסוף אלא פירות ומיני קטניות אין זה מעכב שלא אמרו אלא אין מפטירין לאחר הפסח אפיקומן אבל לא אמרו שאם הפטירו שעושין פסח שני ולא עדיף אפיקומן מפסח שהרי אינו אלא לזכר לו. וה"ר פרץ כת' אע"ג דאמר הב לן ונבריך יכול לאכול בלא ברכה אע"ג דבעלמא חשיב סילוק שאני הכא כיון דאפיקומן מצוה דרמא רחמנא עלן איכא למימ' אתכא דרחמנא סמכינן.

ולאחר ששותה כוס של ברכת המזון מוזגין לו כוס רביעי וגומ' עליו את ההלל. ואומ' במדרש תלים הקוראים צריכים שיהיו שלשה כדי שיאמר אחד לשנים הודו. ולמדנו מזה שמצוה מן המובחר לחזר אחר שלשה בקריאת ההלל כדי שיאמ' אחד לשנים הודו. וכתב הרא"ש ואם אי איפשר בשלשה יספיקו לו אשתו ובנו קטן.

והטעם שנהגו לומ' בתחלה פסוק שפוך חמתך אל הגוים אשר לא וגומ' מפני שארבע כוסות אלו הם כנגד ארבע כוסות של פורעניות שעתיד הב"ה להשקות את אומות הועלם כמו שאמרנו למעלה. ואנו אומרים על כוס רביעי לפני הב"ה בזה הכוס אנו משלימין המצוה מעתה עשה מה שהבטחתנו לשפוך אותם ד' כוסות של פורעניות על הגוים.

על אמתך בלא ו"ו בתחלה. ולא יהלכו בלא נון באחרונה. לא יהגו בלא ו"ו בתחלה. כל אשר בוטח בהם בלא ו"ו בתחלה. נתן לבני אדם בלא ה'. מן דמעה בנון ארוכה. נגדה נא הדלית ברפי. בתוככי ירושלים הכף הראשונה בצרי והשנית בחרק. יסרני יה הנון והיוד יה דגושים. נפלאת בעינינו הלמד בקמץ והאלף אינה נקראת. עד קרנות המזבח בדלית.

ולאחר שגומר את ההלל אומ' ברכת השיר שהיא יהללוך וחותם מלך מהולל בתושבחות ומברך בפ"ה ושותה בהסבה הוא וכל אחד מן המסובין עמו.

ואם רצה לשתות כוס חמשי אומר עליו הלל הגדול שהוא הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו הודו לאלקי האלקים וגו'.

ואומר נשמת כל חי וחותם בישתבח עד מלך מהולל בתושבחות ומברך עליו וכן כתב הר' יצחק בן גיאת. והר' חיים כהן לא היה חותם בסוף ההלל בברכה כי די בחתימה של ישתבח ולמה יחתום שני פעמים בענין אחד וכן כתוב בסדר רבי' סעדיה.

ולענין ברכת על הגפן ועל פרי הגפן יש מן הגאונים אומרין שצריך לברך על כל כוס וכוס מארבעתם על הגפן ועל פרי הגפן. ורבי' האיי כת' לא חזי לנא מאן דמברך על הגפן אלא בתר כלהו כסי כיון דחד מושב נינהו וליכא נמלך בברכה לבסוף סגי. והריא"ף כת' דבתר תרי כסי קמאי ובתר תרי כסי בתראי מברך על הגפן ועל פרי הגפן. ובעל ההשלמה כת' מסתברא שהרי"ף סבירא ליה דיין שלפני המזון אינו פוטר יין שבתוך המזון משום שזה לשתות וזה לשרות וכשם שיין שבתוך המזון אינו פוטר יין שלאחר המזון משום דזה לשרות וזה לשתות, ואני לא כן קבלתי מאבא מרי אלא יין שבתוך המזון שהוא לשרות אינו פוטר יין שלאחר המזון שהוא לשתות ועדיף לשתות מלשרות אבל יין שלפני המזון שהוא לשתות פוטר יין שבתוך המזון שהוא לשרות דהא עדיף לשתות מלשרות וכן כת' הראב"ד במ' ברכו' ע"כ. הילכך אין מברכין על הגפן ועל פרי הגפן אלא בסוף כולם. וכן עמא דבר.

כת' הרי"ף מאן דבעי לברוכי בתרי ותלתא בתי היכי עביד מברך ברישא בביתיה ואכיל כל מאי דבעי ומברך ברכת המזון והדר מברך לכל חד וחד בביתיה ושתו אינהו כסא דקדוש' ואגדתא ואכלי ירקי ומצה ואיהו לא אכיל מידי בהדיהו ושביק להו למגמר סעודתיהו ומברכי אינהו ברכת המזון והדר אזיל לביתא אחרינא ועביד הכי וכן לכל ביתא וביתא, אע"ג דברכת הנהנין קי"ל דאינו יכול לברך לאחרים אלא א"כ יהנה עמהם שאני ברכת הלחם של מצה וקדוש היום שהם חובה, הילכך יכול לברך לאחרים ואע"ג דאינו נהנה, ואיהו כיון דבריך ליה ברכת המזון לא לטעום מידי בהדיהו דקיימ' לן אין מפטירי' אחר הפסח אפיקומן, ולבסוף אזיל לביתיה וגמר הלילא ושתי כסא דהלילא, ואי בעי לאקדומי להנהו בתי ברישא מברך להו ולא אכיל ולא טעים מידי בהדיהו והדר אזיל לביתי' ומקדיש הרשו' בידו ושפיר דמי ע"כ. ואם ירצה יגמור הכל בביתו ואחר כך ילך לקדש בתים האחרים ולא יאכל וישתה עמהם הרשות ביד. ואין לו להתחיל בביתו ולומ' עד גאל ישראל ולברך המוציא ועל אכילת מצה ואחר כך הולך לשאר בתים ואחר כך חוזר לביתו וגומר סעודתו לפי שלא התירו לעקור מסעודתו ללכת למקום אחר אפילו הניח שם זקן או חולה אלא לדבר מצוה כגון לקראת חתן או לקראת כלה. ואין לומ' שגם כן היא מצוה להוציא את מי שאינן בקיאין ידי חובתן לפי שמצות חתן וכלה היא מצוה עוברת ולפי' התירו לו לעקור מסעודתו וללכת לקראתם אבל להוציא מי שאינן בקיאין ידי חובתן אינה מצוה עוברת ויכול להוציאם אחר שגמר סעודתו או קודם. וכת' בעל העיטור מסתברא דלא מצי מברך בורא פרי האדמה אשאר ירקי כיון שאינו טועם עמהם שלא אמרו אלא בברכת הלחם של מצה וצרי' למעבד כרב חסדא דמברך בחזרת ב"פ האדמה ולאכל מרור ואכיל וכי מטי למרור אכיל בלא ברכה. וכתב הרא"ש ולא נהירא כיון דתקנת חכמים היא משום היכירא לתינוקות הוי כברכת מצה ויכול להוציאם אע"פ שאינו טועם. ומה שכת' הרי"ף ומברכי אינהו ברכת המזון הרי תקנה ליודעים ברכת המזון ואם אינן יודעין כתב רב עמהם שאין תקנה להוציאם שאם מברך להם ברכת המזון תו לא מצי למשתי בביתיה. והרא"ש כת' דאפי' אם אינם יודעין ברכת המזון יש תקנה להקרותם מלה במלה כקטן שמקרא את ההלל שעונין אחריו מה שהוא אומ' שאין כאן מוציא שם שמים לבטלה. וכן כת' הרי"ן גיאט. והר' יעקב בן הרא"ש כת' ואיפשר דאף ברכת המזון יכול לברך כדי להוציאם כי היכי דברכת הלחם של מצה מוציאם כיון שהוא חובה הכא נמי ברכת המזון כיון שתקנו ארבעה כוסות ותקנו א' מהם על ברכת המזון הוי חובה נמי. ואין דבריו נכונים בעיני וראיה מדאמרי' בירושלמי בפ' מי שמתו תניא כל מצות שאד' פטור מהם מוציא את הרבים ידי חובתן חוץ מברכת המזון. והא תנינן כל שאינו מחוייב בדבר אינו בה ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא מברך. והנכון לעשות כדברי הרא"ש.

אלו החרוזים מצאתי סימן לסדר הפסח קדש ורחץ / כרפס יחץ / מגיד רחצה / מוציא מצה מרור כורך / שלחן עורך / צפון ברך / הלל נרצה.

ועוד אחר קדש והתקדש טבול ופרוס וד/רשת רחץ ובצע וחוק מצה שמור מרור אכול וכרוך ולחם סתרך / ומזונך על כוס והללך גמור.

ועוד אחר יקדש יטהר וכרפס וחצה ודורש ונוטל ללחם ומצה ומרור וכורך ואוכל פרוסה ונקי יזמן יהלל בדיצה.

ועוד אחר קדוש ידי אדם וטבול בצעו / יגיד בגפן יד יציאת מצה מרור וטבול גם כריכה יסעוד / מצה ידי מזון והלל יצא.

ועוד אחר קדש בכוס ראשון ובירק גנך / טבל והגדה בכוס שני אמור ברך עלי לחם ועל מצה ועל / מרור ובכריכה דבר הלל גמור ואכל סעודתך ומצתך ופן / תפטיר לאחריה אפיקומן שמור וכוס שלישי על מזונך צורך / ברך וברביעי זכור הלל גמור לחי בציון תעשה את פסחך / בעלות מקום הנעצוץ קנה ומור.

ועוד אחר זכור היום ויד נקה לכרפס / פתות פתים ותדרוש בהלכה ושנית טול לברך בפרוסה / אכול מצה שמורה וערוכה ומרור תכרוך יחד במצה / כמו הלל ואל תאמר ברכה ונחת שלחנך חן תמלא / חלוק מצה בתוך מפה כרוכה עלי מזון תברך צור תהלל / ואם תצמא קרא שירה נסוכה שכב בטח ואל תירא ותחת / הלא מרפא לליל זה וארוכה.

ועוד סימן אחר קנ"ך יהנ"ה ממ"ך שמ"ה. פי' קדוש נטילה כרפס יבצע הגדה נטילה המוציא מצה מרור כריכה שמורה מזון הלל.

שאר תפילות החג

שחרית נכנסין לבית הכנסת ומסדרין הברכות וקורין הזמירות כמו בשבת. ומוסיפין אחר יושב בסתר עליון למנצח משכיל לבני קרח כאיל תערוג מפני שכתוב בו בקול רנה ותודה המון חוגג על שם קול ההמון שהיה בירושלם מהחוגגים שם. באמור אלי כל היום האלף בשבא ואינה נקראת. הראשון ותהמי וההא בשבא והשני ומה תהמי וההא גם כן בשבא והשלישי ומה תהמי וההא בשבא וסגול כך מצאתיו בספרים מדוייקים. הראשון למה שכחתני למה קודר אלך והשני למה זנחתני למה קודר אתהלך וסימניך שא"ל זא"ת פי' שכחתני אלך זנחתני אתהלך. אחר בלחץ אויב הראשון כתוב ברצח בעצמותי ואחר בלחץ אויב השני כתוב שלח אורך וסימניך כדי שלא תדלג מזה לזה ב"ש פי' ב' ברצח ש' שלח.

ומוסיפין גם כן אחר מזמור שירו לה' שיר חדש שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי בית ה' נלך על שם שמחת החג שנאמר ושמחת בחגך.

ומתפללין כמו בערבית וחוזר שליח ציבור התפלה וגומרין את ההלל ומברכין לפניו לגמור את ההלל. ואומר שליח ציבור קדיש תתקבל. ומוציא שני ספרים באחד קורין חמשה בפרשת בא אל פרעה מן משכו עד מארץ מצרים על צבאותם. וברוב המקומות בספרד מתחילין מן והיה היום הזה לכם לזכרון. ואם חל בשבת קורין בו שבעה. ובשני קורא המפטיר קרבנות המוספין שבפרשת פנחס מן ובחדש הראשון עד סוף פיסקא. ומפטיר ביהושע בעת ההיא עד אין יוצא ואין בא ומוסיף פסוק ויהי ה' את יהושע. ומחזיר הספרים למקומן ואמ' קדיש עד לעילא.

ומכריז שליח ציבור לקהל לומ' מוריד הטל.

ומתפללין תפלת מוסף. אומר שלש ראשונות ואתה בחרתנו ואחר כך אומר אלהינו ואלקי אבותינו מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו על שם ובעונותנו נתנו אנחנו מלכנו כהננו ביד מלכי הארצות ועל שם וידעו הגוים כי בעונם גלו בית ישראל ועל שם ולכל ישראל הקרובים והרחוקים בכל הארצות אשר הדחתם שם במעלם אשר מעלו בך. ואין אנו יכולין לעלות ולראות על שם בעלותך לראות את פני ה' אלקיך. ולהשתחוות לפניך על שם והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה' ועל שם והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם. בבית בחירתך על שם ועתה בחרתי והקדשתי את הבית הזה להיות שמי שם עד עולם. בנוה הדרך על שם אל נוה קדשך וכתיב בהדרי קדש מרחם משחר. בבית הגדול על שם גדול יהיה כבוד הבית הזה. והקדוש על שם והתקדשתי את הבית הזה. שנקרא שמך עליו על שם הבית הזה אשר נקרא שמי עליו. מפני היד שנשתלחה במקדשך על שם שלחו באש מקדשיך. ואמר לשון יד ע"ש ידו פרס צר וגו'.

יהי רצון מלפניך וכו' מלך רחמן על שם כי רבים רחמיו. שתשוב ותרחם עלינו על שם ישוב ירחמינו. ועל מקדשך ברחמיך הרבים ותבנהו מהרה על שם בונה ירושלם ה'. ותגדל כבודו על שם גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון נאם ה' צבאות. אבינו על שם כי אתה אבינו. מלכנו על שם ה' מלכנו. אלקינו על שם ה' אלקינו. גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה על שם ונגלה כבוד ה' וכתי' ברוך שם כבוד מלכותו. והופע על שם הופיע מהר פארן. והנשא עלינו על שם הנשא שופט הארץ. לעיני כל חי על שם ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו. ואמר לעיני על שם כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון ועל שם חשף ה' את זרוע קדשו לעיני כל הגוים וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו. וקרב פזורינו מבין הגוים על שם ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישר'. ואמ' פזורינו על שם שה פזורה ישראל. ונפוצותינו כנס מהרה מירכתי ארץ רמז בכאן שלש נבואות ונפוצותינו כנס על שם נפוצות יהודה אקבץ וגו'. כנס על שם נדחי ישראל יכנס. מירכתי ארץ על שם וקבצתים מירכתי ארץ. והביאנו לציון עירך ברנה על שם ובאו ציון ברנה וציון נקרא עיר בהרבה מקומות. ולירושלם עיר מקדשך על שם ירושלם עיר הקדש. בשמחת עולם על שם ושמחת עולם על ראשם. אנא אלקינו ושם נעשה לפניך וכו' עד על ידי משה עבדך והכל פירשנו במוסף של שבת.

וכתב ר"ת שצריך להזכיר קרבנות המוספין בכל תפלה של מוסף שהם במקום הקרבת המוספין ואין יוצאין במה שאומ' כמו שכתבת עלינו בתורתך וכו'. אבל שאר המפרשים פרשו שיוצא ידי המוספין במה שאומר כמו שכבת עלינו בתורתך וכו'. וכן נוהגין בספרד שאין אומרין פסוקי הקרבנות אלא בשבת ובראש חדש שהם רגילים בהם ולא יבואו לטעות אבל בשאר מועדים שאינם רגילים בהם ויבאו לטעות אין מזכירין אותם.

אלהינו ואלקי אבותינו מלך רחמן רחם עלינו על שם כרחם אב על בנים רחם ה' על יראיו. טוב ומטיב על שם טוב אתה ומטיב. הדרש לנו על שם נדרשתי ללא שאלו ועל שם נפוצו צאני ואין דורש. שובה עלינו על שם שוב מחרון אפך ואמר שובה ולא אמ' שוב לרמוז בשובה ונחת תושעון. בהמון רחמיך ע"ש המון מעיך ורחמיך אלי יתאפקו. בגלל אבות שעשו רצונך בגלל כמו בעבור ואמר בגלל על שם כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך. בנה ביתך כבתחלה שאף לעתיד יעשה בנין שיהיה לו שם כבתחלה. וכונן בית מקדשך על מכונו על שם מקדש ה' כוננו ידיך. והראנו בבנינו על שם והראני אותו ואת נוהו. ושמחנו בתקונו על שם כי מי יוכל לתקן ורז"ל נשתמשו בזה הלשון הרבה. והשב שכינתך לתוכו על שם ושכנתי בתוכם. והשב כהנים לעבודתם לשון חכמים הוא. ולוים לשירה ולזמרה שהיו משוררים על הדוכן והמון העם קורין לשיר' בה"א ולא יתכן כי כיון שאומ' והשב כהנים לעבודתם והשב ישראל לנויהם במ"ם צריך לומר גם כן לשירם ולזמרם במ"ם. והשב ישראל לנויהם על שם נוה הר ציון. ובקש כאן מאת השם להחזיר שמנה דברים כנגד שמנה בגדי כהונה. ושם נעלה ונרא' ונשתחוה לפניך כבר זכרנוהו למעלה. בשלש פעמי רגלינו על שם ג' פעמים בשנה. רגלינו כמו זמנינו כדמתר' שלש רגלים תלת זמנין. ויש קורין בשילוש פעמי רגלינו וטעות הוא ככתוב בתורה שלש פעמים בשנה וגו' איש כמתת ידו וגו'.

ואומ' והשיאנו וכו' ואומ' שלש אחרות וחוזר ש"צ התפלה ואומ' קדיש תתקבל ונפטרין לבתיהם לשלום.

למנחה אומ' אשרי וסדר קדושה וקדיש עד לעילא ומתפללין כמו ביוצר.

כתב הרשב"א בזמן הזה שאנו עושין שני ימי' בחג המצות ט"ו וי"ו בניסן וביום טוב האחרון שביעי ושמיני וכן בחג הסוכות חמשה עשר וששה עשר בתשרי וביום טוב האחרון שמיני ותשיעי, והתורה אמרה בחג המצות ראשון ושביעי ובחג הסוכות ראשון ושמיני, ובחג השבועות ובראש השנה שאנו עושין שני ימים טובים לא נאמ' בהם אלא יום אחד, והטעם לפי שבזמן שבית המקדש קיים היו מקדשין החדש על פי הראיה ואם באו עדים שראו הלבנה יום שלשים מקדשין יום שלשים, ויום שלשים הוא יום הראשון מהחדש הנכנס וחדש שעבר חסר שאינו אלא מעשרים ותשעה ימים, ואם לא באו עדים יום שלשים מקדשים יום שלשים ואחד וחדש שעבר מלא מל' יום, שלשים ואחד מהחדש הנכנס, ולפיכך בגולה שאין אנו יודעין אימתי נקבע החדש יש לנו לעשות מיום טוב ראשון של חג המצות שני ימים חמשה עשר וששה עשר מספק כי שמא באו עדים יום שלשים של אדר וקדשו ניסן יום שלשים לפיכך צריך לעשות יום חמשה עשר בניסן יום טוב או שמא לא באו עדים יום שלשים של אדר והיה אדר מלא וקדשו ניסן יום שלשים ואחד לפיכך יש לנו לעשות יום ששה עשר בניסן יום טוב כי שמא יום חמשה עשר לנו הוא יום י"ד להם ויום ששה עשר לנו הוא יום חמשה עשר לבני ארץ ישראל, ומן הטעם הזה כמו כן יש לנו לעשות שני ימים מיום טוב אחרון כי שמא יום שמיני שלנו הוא יום שביעי שלהם, וכן יש לנו לעשות שני ימים מחג השבועות כי אנו מתחילין למנות שבעה שבועות מיום ו' עשר בניסן ועושין יום טוב יום חמשים ואולי בני ארץ ישראל לא התחילו למנות עד י"ז כי עברו אדר ויום י"ו לנו הוא יום ט"ו להם וי"ז לנו הוא יום ששה עשר להם לפיכך יום חמשים לנו הוא יום האחרון משבעה שבועות לבני ארץ ישראל, וכן בראש השנה יש לנו לעשות שני ימים כי לא ידענו אם נקבע תשרי יום שלשים של אלול או יום שלשים ואחד, וכן הדין בחג הסוכות יש לנו לעשות מיום טוב ראשון שני ימים ט"ו וששה עשר כי שמא נקבע תשרי יום שלשים של אלול ויום חמשה עשר הוא חג הסוכות או שמא לא נקבע תשרי עד יום שלשים ואחד ויום ט"ו לנו הוא ארבעה עשר לבני ארץ ישראל ויום י"ו לנו הוא יום ט"ו להם, וכן הדין ביום טוב האחרון יש לנו לעשות שמיני ותשיעי כי אולי שמיני שלנו הוא להם יום שביעי ותשיעי שלנו הוא להם יום ח', ואע"פ שבני ארץ ישראל אין קובעין בזמן הזה על פי הראייה אלא סומכין על סדר העיבור שאנו קובעין ומן הדין היה שכל המקומות יהיו עושין יום אחד ולא יותר הואיל שאין שם ספק שהכל קובעין על סדר אחד. אבל תקנת חכמים שינהיגו כמנהג אבותיהם בידיהם, ע"כ דברי הרשב"א.

נהגו העולם לקרות בחג המצות שיר השירים מפני שהוא מדבר מגאולת מצרים שהיא תחלת שעבודן של ישראל וגאולתן ראשונה שנאמ' לסוסתי ברכבי פרעה. וגם בחג השבועות נהגו לקרות רות מפני שכתוב בו בתחלת קציר שעורים והוא זמן הקציר. ועוד טעם אחר לפי שאבותינו לא קבלו את התורה ולא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים כדאיתא בפ' החולץ ורות גם היא נתגיירה שנאמ' כי אל אשר תלכי אלך וגומ' מתוך תשובת רות אנו יודעין מה אמרה לה נעמי שאמרה לה אסיר לן תחום שבת אל אשר תלכי אלך, אסיר לן ייחוד באשר תליני אלין, מפקדינן בתרי"ג מצות עמך עמי, אסיר לן ע"ז ואלקיך אלקי, ארבע מתות נמסרו לב"ד באשר תמותי אמות, שני קברים מתוקנים לב"ד אחד לנסקלים ולנשרפים ואחד לנהרגים ולנחנקין ושם אקבר, הכי איתא בפ' החולץ ועל כן נהגו לומ' רות בחג השבועות. וגם בשמיני חג עצרת נהוג לקרות קהלת מפני שכתוב בו תן חלק לשבעה וגם לשמנה אלו שבעת ימי החג ושמיני חג עצרת ר"ל לפי שהוא חג האסיף להזהיר על תרומות ומעשרות ונדרים שלא לעבור עליהם בבל תאחר בשלש רגלים. ועוד טעם אחר כי שלמה המלך בחג אמרו בהקהל כמו שכתוב במועד שנת השמיטה בחג הסכות בבא כל ישראל לראות וגו' הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגו' וכתיב יקהלו אל המלך שלמה בירח האיתנים בחג וגו' ואז אמרו בהקהל להוכיח את ישראל על כן יתכן לאמרו בחג. כל זה כת' אבן הירחי. ואמרי' במ' סופרים הקור' ברות ובשיר השירים באיכה ובמגלת אסתר צריך לומ' על מקרא מגלה ואע"פ שכתובה בכתובים הקורא בכתבי הקדש צריך לומר בא"י אמ"ה לקרא בכתבי הקדש.

ליל שני מתפללין כמו בליל ראשון ולאחר התפלה אומ' ש"צ קדיש תתקבל ואחר כך מתחילין לספור את העומר ומברכין מעומד בא"י אמ"ה אקב"ו על ספירת העומר. ובליל מוצאי שבת נהגו לספור העומר אחר שאומרים סדר קדושה וקדיש תתקבל והטעם שאין סופרין אותו מיד אחר הקדיש שאומ' לאחר התפלה מפני שאותו קדיש אינו שלם אלא עד לעילא ואין לספור אותו אלא אחר קדיש תתקבל כמו בשאר לילות.

ואמרי' במנחו' וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד. פי' מדלא כתיב וספרת לך כמו שכתוב גבי שמיטה והתם היתה הספירה בב"ד שהיו מברכין בכניסת השנה אבל וספרתם לכם משמע ספירה לכל אחד ואחד. ממחרת השבת ממחרת י"ט.

וכת' הרא"ש יש מקשי' כיון שהכתו' אומ' תספרו חמשים יום למה אין אנו מונין אלא מ"ט יום. ודוחקין לפרש הפסוק עד ממחרת השבת השביעית שהוא יום חמשי' תספרו אי נמי חמשים יום אוהקרבתם דבתר קאי וה"ק עד ממחרת השבת תספרו ולא עד בכלל חמשי' יום והקרבתם מנחה חדשה, ולי נראה שאין אנו צריכין לדוחקים הללו כיון שכתוב בפירוש שבעה שבועות לך אין לספור יותר מז' שבועות ותספרו חמשים יום לא קשי מידי שכן דרך המקרא כשמגיע המני' לסכום עשיריות פחות אחד מונה אותו בחשבון עשיריות ואינו משגיח על חסרון האחד, כיוצא בו כל הנפש הבאה לבית יעקב מצרימה שבעים וכן ארבעים יכנו ע"כ.

והטעם שצוה הב"ה לספור את העומר מפני שכל אחד מישראל היה עסוק בקציר שלו והיו מפוזרים כל אחד בגרנו וצוה למנות כדי שלא ישכחו זמן עלייתם לרגל. טעם אחר במדרש משל לאחר שהיה חבוש בבית האסורים וצעק למלך להתירו קבע לו המלך זמן להתירו ולתת לו בתו והיה מונה והולך עד בא הזמן כך עשו ישראל בצאתם ממצרים. וי"א טעם אחר מפני שהעולם בצער מפסח ועד שבועות על התבואות ועל האילנות כדאית' בפ"ק דראש השנה תניא א"ר יהודה מפני מה אמרה תורה הביאו עומ' בפסח מפני שהפסח זמן תבואה הוא אמ' הקב"ה הקריבו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדו' ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות אילן הוא אמר הקב"ה הקריבו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות אילן ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג מפני שחג זמן גשמי שנה הוא אמר הב"ה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה וכו', ולפי' צוה הב"ה לספור ימים אלו כדי שנזכור צער העולם ולשוב לו בלבב שלם ולהתחנן לפניו לרחם עלינו ועל הבריות ועל הארץ שיהיו התבואות כתקנן שהם סבת חיינו שאם אין קמח אין תורה וזש"ה ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלקינו הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו שבועות חקותך צור ישמור לנו אלו שבעה שבועות שבין פסח לעצרת. ויש מקשי' על הא דאמרי' הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירו' שבאילן שכל אותן האחרי' הוא הקרבן ממין המתברך אבל שתי הלחם אינם ממין אילן. ומתרצים דאתיא כמאן דאמ' חטה מין אילן הוא. ואתיא נמי כמאן דאמ' עץ שאכל ממנו אדם הראשון חטה היתה. ויש מתרצים תירוץ אחר כי שתי הלחם הם בכורים שעל שמם נקרא עצרת יום הבכורים ואמ' הב"ה הביאו לפני שתי הלחם מזה המין המובחר והטוב מכל מיני הצמחים לצורך חיי האדם כדי שיתברכו לכם שאר כל מיני האילן שתביאו מהם בכורים.

ועתה בעונותינו שנתבטלה הבאת העומר אין הספירה מן התורה אלא מדרבנן זכר למקדש. ואם נסתפק לו אם מנה או לא מנה חוזר ומונה בלא ברכה.

ולמדו רבותינו במנחות ממה שנא' תספרו חמשים יום אמ' במקום אחר ז' שבועות תספור לך שצריך למנות הימים והשבועות כדאמרי' התם אמר רבא מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי. ופירשו בו רוב המפרשים שבלילה הראשון אומ' היום יום אחד ובכל לילה מוסיף יום אחד עד שמשלים שבוע אחד ואומ' היום שבעה ימים שהם שבוע אחד ובלילה השמינית אומ' היום שמנה ימים שהם שבוע אחד ויום אחד ומוסיף בכל לילה עד שמשלים הספירה. ומקצת המפרשים פירשו בו מצוה לממני שבועי שמזכיר השבועות בסוף כל שבוע ושבוע בלבד. כיצד בלילה השביעית אומ' היום שבעה ימים שהם שבוע אחד ובלילה השמינית אומ' היום שמונה ימים ואינו מזכיר שבוע וכך יאמ' עד ליל י"ד שאומ' היום י"ד יום שהם שני שבועות וזהו מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי. והמנהג כפי' הראשון.

ואחר שמנה העומר מבקש מאת השם ואו' הרחמן יחזיר עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו.

כת' אבי העזרי היכא דפתח ואמר בא"י אמ"ה אדעתא דלימ' היום ד' שהיה סבור שהם ד' ונזכר וסיים ה' והם ה' מי אזלינן בתר פתיחה וכיון דפתח אדעתא דלימ' ד' לא נפיק או דילמ' בתר חתימה אזלינן וכדין חתים ונפיק אי נמי איפכא אם הם ד' ופתח אדעת דלימ' ד' וסיים בה' מי אזלינן בתר פתיחה ונפיק או בתר חתימה ולא נפיק. ומסתברא דבתרויהו לא נפיק דבעינן פתיחה וחתימה ודאי. אם אינו יודע החשבון ופתח אדעתא דלסיים כמו שישמע מחבירו ושתק עד ששמע מחבירו וסיים כמוהו יצא דפתיחה וחתימה איכא.

והקשו התוספות גבי נדה שאינה מברכת על שבעה נקיים שהם מן התורה שנא' וספרה לה כמו שאנו מברכין על ספירת העומר וגם גבי יובל שאין מברכין והא כתי' וספרת לך. ותרצו כיון שנדה אם ראתה דם בתוך ימי ספירתה סותרת כל מה שספרה הויא לה ברכ' לבטלה. וגבי יובל לב"ד הזהיר הכתו' והם מברכין.

והר' זרחיה הלוי הקשה למה לא נמנה בלא ברכה בי"ט שני של פסח כדאמרי' בשמיני דסוכה מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן. ועוד מה טעם אין אנו סופרין שתי ספירות מספק כמו שאנו עושין שני ימים טובים מספק. ותירץ שאין להחמיר כל כך כיון שאינו אלא זכר למקדש. וי"א שאם נמנה יום אחד יותר יגיע יום תשע' וארבעים בי"ט של עצרת ואתי לזלזולי ביה.

כת' בה"ג מאן דלא מאני עומר לילה קמא לא מאני בשאר לילואתא מאי טעמא דבעינן שבע שבתות תמימות תהיינה וליכא אבל בשאר ליליא היכא דלא מני מאורתא למני למחר וכן כת' רבינו סעדיה. ותמה על זה הרא"ש ואמ' אטו ספירת ימים מעכבות זו את זו ועוד לדבריהם אפי' אם שכח בשאר לילות לא יספור עוד דהא ליכא שבע שבתות תמימות. וכן כת' רבי' האיי בין בלילה הראשון בין בשאר הלילות אם שכח ולא בירך בו בלילה יברך בשאר הלילות. וכתב בה"ג שאם הפסיק יום אחד ולא ספר שוב אינו סופר משום דבעינן תמימות. ואינו נראה לר"י דכל לילה ולילה מצוה בפני עצמה היא. ור"ת כת' לא מנה בליל לא יספור ביום מדתנן כל הלילה כשר לספירת העומר הא ביום לא. וכת' בעל העטור אי לא מנה בליליא מאני ביממא דקצירא נקצר ביום כשר. ולאפוקי מספיקא למני בלא ברכה. וכן כת' הרא"ש אם לא ספר בלילה לא יספור ביום בברכה ואם רוצה לספור ביום בלא ברכה הרשות בידו. ואם שכח ולא מנה לא בלילה ולא ביום ימנה בלילה שאחריו ויאמר היום כך ואתמול כך בברכה אחת ע"כ.

וכתו' בספ' התשבץ מותר לברך ברכת העומר בין השמשות משום דספיקא דרבנן לקולא וספיר' העומר בזמן הזה דרבנן וכן כת' ר"י. וכתו' במחזור ויטרי המתפלל עם הצבור מבעוד יום מונה עמהם בלא ברכה מימ' אמ' אם אזכר בלילה בביתי אחזור ואברך כדין ונמצא שלא ברכתי לבטלה ואם אשכח הרי מניתי ימים ושבועות למצוה. אבל הרמב"ם כת' שאם מנה לא בירך יצא וכן עיקר. ולפי' צריך ליזהר מי ששואל אותו חבירו כמה ימי הספירה שיאמר לו אתמול היו כך וכך שאם יאמר לו היום כך וכך נמצא שכבר מנה ואינו יכול לחזור ולמנות בברכה. ודוק' כשהגיע זמן הספירה דהיינו בין השמשות אבל אם שאל אותו בערב ואמ' לו כמה יהיה לנו מהספירה זאת הלילה יכול לומ' לו כך וכך הם ואין בזה חשש.

יום שני מתפללין כמו ביום ראשון וגם כן קורין וגומרין את ההלל וקורין בפרשת אמור מן שור או כשב או עז עד וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישר' עד סוף הענין. ומפטיר קורא כמו ביום הראשון ומפטי' במלכים וישלח המלך עד כי אם אכלו מצות בתוך אחיהם ומדלג ומתחיל ויצו המלך את כל העם לאמר עשו פסח עד ואחריו לא קם כמוהו.

יום ג' שהוא חולו של מועד ערבית שחרית ומנחה מתפללין כדרכם ואומ' יעלה ויבא בעבודה ומתפללי' תפלת מוסף. ובמקום את י"ט מקרא קדש הזה אומ' את יום מקרא קדש הזה. ובליל ג' מכריז ש"צ לקהל לומר ברכנו.

כל ד' ימים של חולו של מועד ושני ימים אחרונים של י"ט קורין את ההלל בדלוג ומברכין לפניו לקרא את ההלל. ומוציאין בכל יום שני ספרים וקורין בהם ד' אין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהם ואין מפטירין בנביא. בס"ת האחד קורין ביום הראשון של חולו של מועד ג' בפר' בא אל פרעה מקדש לי עד סוף פיסקא. ובשני קורא רביעי בקר[בנות] המוספין בפ' פנחס עד סוף פסקא. ואינו אומר קדיש בין ספר הראשון לשני כי לא גמרו עדין כל חובת היום שהם ד' שעולים אלא אחר הספ' השני כמו שכתבנו למעלה בענין חנוכה והוא הדין בשאר ימי חולו של מועד. ביום שני קורין ג' בפרשת ואלה המשפטים מן אם כסף עד לא תבשל גדי. והד' קורא כמו אתמול וכן בכל ימי חולו של מועד. ביום ג' קורין ג' בפרשת ואלה המשפטים מן אם כסף עד לא תבשל גדי. והד' קורא כמו אתמול וכן בכל ימי חולו של מועד. ביום ג' קורין ג' בפרשת כי תשא מפסול לך עד לא [תבשל] גדי בחלב אמו [ביום ד' קורין ג' בפרשת]בהעלותך מן וידבר ה' אל משה לאמר במדבר סיני עד ולגר ולאזרח הארץ.

ביום ה' שהוא שביעי של פסח והוא י"ט היא סדר התפלה כשני ימים הראשונים. ומקדשין ליל ז' על היין ואין אומ' זמן וקוראין. מראש פרש' ויהי בשלח עד כי אני ה' רופאך. ומפטיר קורא והקרבתם כמו בחולו של מועד. ומפטיר בשמואל וידבר דוד עד סוף השירה. בי"ט השני קורין חמשה בפרש' ראה מן כל הבכור עד סוף הסדר. ואם חל בשבת מתחילין מן עשר תעשר מפני שעולין ז'. ומפטיר קורא כמו אתמול ומפטיר בישעיה עוד היום עד כי גדול בקרבך קדוש ישראל.

ואם חל שבת בחולו של מועד ערבית ושחרית ומנחה מתפללין כדרכם של שבת ואומ' יעלה ויבא בעבודה ובמוסף כשאר ימי חולו של מועד אלא שמזכירין גם של שבת באמצע וחותמין בשניהם. ומוציאין שני ספרים בא' קורין ז' בפרשת כי תשא מראה אתה אומר אלי עד בחלב אמו כדאמרי' במגלה בפ' בני העיר אמ' רב חנן בר רבא שבת שחל להיות בחולו של מועד בין בניסן בין בתשרי קורין ראה אתה אומ' אלי משום דאית ביה את חג המצות תשמור ודרשינן מיניה בחגיגה בפרק אין דורשין למד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה וגם נזכרים שם שלשה רגלים. ובס"ת שני קורא מפטיר והקרבתם ומפטיר ביחזקאל היתה עלי עד סוף הענין. וכתב רבי' האיי שמעתי מפי חכמים כי תחיית המתים עתידה להיות בניסן ונציחת גוג ומגוג בתשרי ולכך מפטירין בניסן בחולו של מועד העצמות היבשות ובתשרי בחולו של סכות ביום בא גוג. ובמנחה אין אומרים צדקתך והטעם פירשנוהו למעלה.

כל ד' ימים של חולו של מועד אומר לאחר התפלה במקום תפלה לדוד למנצח משכיל לבני קרח כאיל תערוג. וסימן אלו הפרשיות משך תורא קדש בכספא פסל במדבר שלח בוכרא. פי' משכו, שור או כשב או עז, קדש לי כל בכור, אם כסף תלוה, פסל לך, במדבר סיני, ויהי בשלח פרעה, כל הבכור. וזה לא ישתנה אלא כשחל פסח ביום חמשי כי כשחל ביום שביעי או ביום ראשון אין שבת בחול המועד וכשיבא ביום שלישי יבא שבת ביום ה' שסימנו פסול. אבל כשיבא ביום ה' אז קורין ביום א' וב' משך תורא וביום ג' שהוא שבת חול המועד קורין ראה אתה אומר אלי שהוא פסל וביום א' ב' ג' קדש בכספא במדברא כסדר שהם כתובי' בתורה, שמן הראוי היה לקרותם כסדר שהם כתובים בתורה אלא שקורין ביום שני שור או כשב לפי שיש בו ענין הפסח ובחמשה עשר יום וגו' וגם מדבר בה במצות העומר וספירתו שהוא ביום שני ופרשת בשלח בז' לפי שקריעת ים סוף היתה בז' ואז עברו הים ובשאר הימים קורין כסדר שכתובים בתורה.

שבת שחל בי"ט קורין במנחה בסדר אותו שבוע.

ולענין הנחת תפילין בחולו של מועד היא מחלוקת בין המפרשים. יש אוסרין מפני שסוברין כי ימי חולו של מועד הם ימי אות כימים טובים ואין מניחין אותם. ויש מתירין ומביאין ראיה מדאמרי' בפ' ואלו מגלחין שכות' אדם תפילין ומוכר כדי פרנסתו וכיון שכותב ומוכר בחולו של מועד ש"מ שמניחין תפילין. ומיהו אינה ראיה שכיון שמוכר לאחרים אם לא יכתוב במועד אין לו פנאי במוצאי י"ט לכתו' תפילין הרבה לאחרי' ומתבטלין מצו' תפילין. אבל הראיה הנכונה היא מהא דאמרינן בירוש' חד ברנש אובד תפלוי אתא לקמיה דרב חננאל שלחיה לקמי' דרבה בר בר חנא א"ל הב ליה תפלוי וזיל וכתו' לך א"ל רב זיל כתו' ליה, פי' בלא הערמה, מתני' פלגי עליה דרב כות' אדם תפילין לעצמו הא לאחר לא פתר ליה דכות' להניח, פי' להניחם עד לאחר המועד לעצמו כותב במועד כדי שיהיו מזומנים בידו להניחם אחר המועד מיד אבל לאחר לא אבל להניחם במועד אף לאחר מותר. ויש שחולקין ואומרים שמותר להניחם בחולו של מועד ובלבד שלא יברך עליהם. וכתב הרא"ש והמברך לא יפסיד. ואומ' במדרש שהשי"ן שהיא רשומה בתפילין היא רומזת לג' מאות ימים בשנה שמניחין תפילין כשתסיר שבתות וי"ט ואם תסיר ימי חולו של מוע' לא יהיו כך.

נשאל הרא"ש מה שנהגו הגוים לשלוח דורון לישראל חמץ בי"ט אחרון של פסח מן המנחה ולמעלה אם הוא מותר או לא. והשיב צריך אותו ישראל שנשלח לו דורון חמץ לצוות לאנשי ביתו שלא יקחו אותו אלא שיניחנו הגוי בקרן זוית בבית ויתכוין אותו ישראל בלבו שלא יקנה לו חצרו אותו דורון ואז יהיה מותר באכילה לאחר הפסח בכדי שיעשה שחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ואם לאו יעשה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ויהיה אסור בהנאה שחצרו של אדם קונה לו מדעתו אבל בעל כרחו לא וכן כתבו התוספו'.

ובמוצאי י"ט בין במוצאי י"ט לחול בין במוצאי י"ט לחולו של מועד מתפללין ערבית כמו במוצאי שבת ומבדילין בתפל' וכן על הכוס כמו שמבדילין במוצאי שבת אלא שאין אומרים אליהו הנביא וגם אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים.

מנהגי ימי הספירה

נוהגין בקצת מקומות שלא לישא אשה בין פסח לעצרת ושלא להסתפר והטעם שלא להרבות בשמחה שבאותו זמן מתו שנים עשר זוגות אלף תלמידים לר' עקיבא באסכרה מפני שלא היו נוהגין כבוד זה לזה. וכתב הר"י בן גיאת דוקא נישואין שעיקר שמחה חופה וכניסה אבל ליארס ולקדש שפיר דאמי. ונישואין נמי מי שקפץ וכנס אין עונשי' אותו אבל אם בא לשאול בתחלה מורין לו שלא לעשות כן. וכן הורו הגאונים. ויש מקומות שנוהגין לישא אשה ולהסתפר מל"ג לעומר ואילך שאומרי' שאז פסקו מלמות. וכן כת' אבן הירחי ששמע בשם הר' זרחיה הלוי שמצא כתוב בספר ישן הבא מספרד שמתו מפסח ועד פרוס העצרת ומאי פרוס פלגא כדתנן שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים ים ופלגא חמשה עשר יום קודם העצרת וזהו ל"ג לעומר ע"כ.

כתב רבינו האיי בתשובה מה שנהגו שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה עד שחרית משום תלמידי ר' עקיבא שכלם מתו משקיעת החמה ונקברו אחר שקיעת החמה והיו העם בטלים ממלאכה ועוד דכתי' שבע שבתות תמימות תהיינה מלשון שבות ושמיטה כדכתיב שבע שבתות שנים מה שנת השמיטה אסורה במלאכה קרקע אף זמן ספירת העומר דהיינו לאחר שקיעת החמה שובתין ממלאכה.

ונוהגין בספרד לקרות מס' אבות ופרק קנין תורה בשבתות שבין פסח לשבועות בכל שבת פרק אחד. וכת' ה"ר ישראל בן ישראל שהטעם שקורין אותם באלו השבתות לפי שהם ימים מנויים למתן תורה ולכן נמנה אנחנו אלו הימים כמו האוהב שהוא ממתין ביאת אהובו מן הדרך והוא מונה הימים והלילות עד שיבא ורוב עניני המסכת' הם הזירוז על קריאת התור' ומעשה המצות וגם זה הזמן שהוא זמן הקציר הוא מזומן ומוכן לנועע החלק המתעור' מן הנפש וללהטו אחר רוב התאוה ובקשת רוב ההנאות וצריך להשקיטו ולתקנו במה שיש בזאת המסכתא מן המוסרים המביאים לפרישות והכנעת הנפש ושברונה ומניעתה מלבקש מה שיזיקנה כדי להציל אותה ולתקן נהיגת המדות להיותם הולכים על קו המוסר והדעת עד כאן דבריו.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.