ערך/וידוי: הבדלים בין גרסאות בדף
(←הגדר) |
(←הגדר) |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
==הגדר== | ==הגדר== | ||
מרש"י (יומא לו: ד"ה חוזר ומתודה) ותוס' ישנים (שם ד"ה עשה) נראה שהוא בקשת מחילה{{הערה|שלמי יוסף יומא סי' פה | מרש"י (יומא לו: ד"ה חוזר ומתודה) ותוס' ישנים (שם ד"ה עשה) נראה שהוא בקשת מחילה{{הערה|שלמי יוסף יומא סי' פה.}} | ||
והרמב"ם בספר המצוות (עשה עג) גם הזכיר בקשת מחילה, אבל בנוסף לעצם ההודאה בחטאו. | והרמב"ם בספר המצוות (עשה עג) גם הזכיר בקשת מחילה, אבל בנוסף לעצם ההודאה בחטאו. | ||
גרסה מ־13:44, 21 ביוני 2020
הגדר
מרש"י (יומא לו: ד"ה חוזר ומתודה) ותוס' ישנים (שם ד"ה עשה) נראה שהוא בקשת מחילה[1]
והרמב"ם בספר המצוות (עשה עג) גם הזכיר בקשת מחילה, אבל בנוסף לעצם ההודאה בחטאו.
החינוך (מצוה שסד) כתב בשרשי המצוה "לפי שבהודאת העון בפה תתגלה מחשבת החוטא ודעתו שהוא מאמין באמת כי גלוי וידוע לפני הא-ל ב"ה כל מעשהו ולא יעשה עין רואה כאינה רואה, גם מתוך הזכרת החטא בפרט ובהתנחמו עליו יזהר ממנו יותר פעם אחרת לבל יהיה מכשול נכשל בו... ומתוך כך יהיה נרצה לפני בוראו".
והנה טעמו השני שעל ידי הוידוי "יזהר ממנו יותר פעם אחרת", כתב גם רבינו יונה בתחילת שערי תשובה (אות ד') "כי עתה שב נאנח במרירות לב, ברגזה ובדאגה, ודלפה עינו מתוגה, כי יפגשהו יצרו שנית ויזדמן החטא לידו יכבוש את יצרו ויזכור אשר עבר עליו כוס המרירות ולא יוסיף לשתותו עוד, כמו שנאמר רגזו ואל תחטאו".
ב. יש לדייק שהרמב"ם בס' המצוות (שם) מנה מצוה זו במצוות הקרבנות, ובביאור הגרי"פ דקדק בדעת כמה ממוני המצוות שלא הזכירו מצות וידוי, ופי' בדעתם שוידוי הוא רק על הקרבן [ואמנם מצות "תשובה" היא על כל העבירות, אף אותם שאין עליהם קרבן, אבל וידוי הוא על הקרבן].
שומע כעונה
המנחת חינוך מוכיח ממשה רבינו שהתוודה בשביל כלל ישראל, שגם וידוי ישנו בשליחות. וכן מוכיחים מוידוי כהן גדול ביום הכיפורים על בני ביתו ועל הכהנים ועל כל ישראל, אך נראה ששם לא בא להוציא את השומעים יד"ח וכל אחד גם התוודה לעצמו.
וכן כתב המאירי כתב בחיבור התשובה (מאמר ב' פרק ח', מהדו' הר"א סופר עמ' 403) בשם הגאונים, דאמרינן שומע כעונה בוידוי, ומציינים כן להטור (אוח תרז) ורשב"ש (סי' שס, וסי' צט). אלא שעל הראיה מדברי הגאונים י"ל, שהם דנו בוידוי יוה"כ שאומרים בסדר התפילה, וא"כ שמא יש בו גם דין "תפילה" ולכן מועיל בו שומע כעונה. וכך נראה מדברי רב עמרם גאון שהביא המאירי שם (ומציינים שם שהוא בסדר רב עמרם השלם): "ושאין מזקיקין לשאינו בקי אלא לשמוע מפי שליח צבור בלשון הקדש – ובזה יצאו ידי חובתם כדין שאר תפילה".
ובלהורות נתן (ח"ח פג) כתב דאמרינן גבי וידוי שומע כעונה, אך הסתפק בדבר לענין וידוי על חטא (חי"ב לו). ועי' דברי חפץ (סי' נה) ופרקי אמונה (דף עד).
דדעת הרמב"ם: המנ"ח (מצוה תרז) הקשה דמשמע מדבריו שאינו יוצא וידוי בשמיעה מחבירו, והלא בכל מצוות התלויים בדיבור יוצאין בשמיעה מחבירו - דשומע כעונה. ויש מבארים שהרמב"ם סובר ששורש ויסוד הוידוי הוא בלב, לכן לא שייך על זה "שומע כעונה",[2] וכך מדייקים מלשון הרמב"ם, שהוידוי הוא להוציא בשפתיו "מה שגמר בליבו", הרי שאין העיקר הדיבור אלא לבטא בשפתיים מחשבת הלב.[3]
הרהור כדיבור
הגר"ח פלאג'י בשו"ת לב חיים (ח"ג קלו) דן אם מועיל וידוי על ידי הרהור.