המאיר לעולם/א/ו

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

סימן ו

בענין שומע כעונה

בשאגת ארי' סי' ו' כתב דאלם שאינו מדבר יכול לצאת חובת קריאת שמע שישמע מאחר ויכוין לצאת ידי חובתו דשומע כעונה ודלא כמש"כ גשבולי כלקט דלא אמרינן שומע כעונה רק במי שיכול לדבר ולא במי שאינו יכול לדבר דכל שאינו ראוי לגילה בילה מעכבת וע"ז מולק כשאגת אריה ואומר דלא שייך לומר כן רק במצות בילה במנחה דלכתחלה במינן מצות בילה ג"כ אלא שאינו מעכב בדיעבד בזה שייך לומר דמ"מ ראוי לגילה בעינן למכוגא, וכן בלל מקום דמבואר בש"ס כך דרבי זירא, אבל לענין שומע כעונה דמי שיכול לדבר יכול לצאת ע"י שמימה אף לכתמלה ש"מ דשומע כעונה הוא כדיבור ממש ופיו של סבירו הוא כפיו ממש ולא שייך לאמר דבעינן שיהא ראוי לדבר דשמימה הוא ג*כ כדיבור ממש זה הוא תוכן דבריו. ולכאורה יש להקשות עליו מהא דאמרינן בקדושין כ"ה ס"א לענין בית הסתרים נכי דביאת מים לא בעינן ראוי לביאת מים בעינן כדרבי זירא וכף והרי שם לא בעינן ביאת מים בביס הסתרים אפילו לכתסלה ומ"מ במינן שיהא ראוי לביאת מים. וכן יש להקשות ממש"כ התוס' ביבמות לייא ע"ב דיה דסזי וכו' בשם ר"ת דעדים יכולים לשלוח כתג ידם לביס דין וכג"ד יקבלו עדותם עיי• הכתב* והא דדרשינן מסיהם ולא מפי כתבם הוא דוקא באלם שאין יכול נדבר גפיו דכל כראוי לגילה וכו' וכרי שם לענין מדות מי שיכול לדבר יכול גם לכתמלה לשלוח כתב ידו לב"ד ש"מ דכתיבה חשיב ממש כדיבור ומ"מ במינן שיהא ראוי להגיד בסיס וכן יש להקשות ממש"כ כרשב"ם גב"ג קמ"ב ע"ב ד'ה יכיר וכו' שכתב וז"ל וכיון מולד בחייו אפילו לא ראהו אביו ולא הכירו מימיו הואיל וראוי לכיכרא " אין כיכרא מעכבת בו כר זירא וכף מכ"ל. וכרי שם בנולד בחיי אביו לא בעינן היכרא אף לכתמלה ומ"מ בעינן שיהא ראוי לכיכרא. אבל באמת כל אלו הקושיות לק"מ ודברי כש"א נכונים דעיקר החילוק בין שומע כעונה דלא במינן שיהא ראוי לדיבור ובין כל כנך שהבאתי הוא כך. דבכל מקום דאתמר כך דרבי זירא כגון במצות בילה במנחה כחוב אחד אומר דגמינן בילה וכתוב אחד אומר דלא מעכב אבל מ"מ לא נוכל להכחיש הא דכתיב בתורה דבעינן בילה ממש. לכן אנו אומרים דאע'יג דגילה אין מעכב בהכשר המנחה מ"מ לענין זה אמי משמעות ככתוב המצריך גילה בפועל לא לבד לענין לכתסלה אך גם לענין דימגד לענין שצריך שיהא ראוי לגילה דהא בע"כ משממות הכתוב הוא דצריך בילה בפועל. וכן במצות קריאה ביבמה אע"ג דאין קריאה מעכב כמו דדרשינן ביבמות ק"ד ככה יעשה לאיש כל דגר שהוא מעשה באיש מעכב ולא קריאה. מ"מ לא נוכל להכחיש ולומר דלא כצריך הכתוב קריאה כלל לכן אמרינן דאהני קרא המצריך קריאה לא לענין לכהמלה למת אך גם לענין דיעגד מצטרך ראוי לקריאה. וכן הוא לענין קריאה בביכורים גב"ג פ"א ע"ב וכן הוא לענין ביאת מים בבית הסתרים דכסוב אחד אומר יריו־ן את כל בשרו וכף למשמע אף בית הסתרים וכתוב אחד אומר וידיו ודרשינן מה ידם מאבראי וכו' וממסטיגן גיכ'ים כמש"כ התוס' בקדושין כ"כע"ב בזה שייך לומר דבעינן ראוי לביאת מים דנכי דכתיב וידיו דמוכח בזה דלא בעינן ביאת מים בבכ"ם מ"מ לא טכל להכחיש דמקרא דכתיג ורסן את כל גשרו מוכח דגם בגה"ס במינן ביאת מים לכן אמרינן דאכני קרא לורנזן לכל הסחות דבעינן ראוי לביאת מים. וכן ןענין מדות אע"ג דסשום למז"ל דלא בעינן שיגידו עדותן בפה דוקא דהא לא בעינן רק שיודיעו לב"ד עדותן ומה חילוק יש בין הגידו גפיהם ובין הודיעו לג"ד במה ששלמו להם כתבם. מ"מ לא נוכל להכחיש דפשט הכתוב דע"פ שנים עדים משמע הגדה בפה דוקא דבלשון ע"פ שנים עדים א"א לומר דגם כתיבה בכלל לכן מסתבר למז"ל לאמר דלשון על סי הנכתב בעדים הוא להורות דבמינן לעטגא שיהא כעד יכול לדבר ולא אלם כמו שדרשו חז"ל מאו ראה וכו' לפסול סומא לעדות כמש"כ כרשב"ם גג"כ קכ"ס מ"א ד"ה בפסלות וכף כן דרשינן ממ"ס שנים עדים לפסול אלם לעדות מעינן שיהא יכול לדבר דאלם הוא פסול הגוף כמו שכתוב בקצה"ח סי' מ"ו סעיף ל"ו והסכים עמו.הנתיבות כמשפט והיינו מקרא דמ"ס שנים עדים. וכן לענין היכרא מכור אע"ג דסשוט למזיל דלא בעינן היכרא ממש דאטו ההכרה מצוה היא הא לא במינן רק במקום שיש לנו ספק אם הוא בטר ולכן היכא שידעינן שהוא בכור לא בעינן ככרה אף לכתמלה מיס לא טכל להכחיש דסשטא דקרא דיכיר משמע הכרה ממש לכן דרשו מזיל מזה דאהני קרא מעינן שיהא ראוי להכרה. אבל לענין שומע כעונה אין לאמר דלשון ודברת בם כנאמר בקריאת שמע הוא דיבור ממש גפיו ולא שמימה מאמר אלא דמקראאמר ידעינן דגם בשמיעה יטל לצאת ידי חובתו [והוא קרא דמלכים המובא בסוכה ל"ס ונאמר דגמרא גמירא לה ואסממה אקרא דאלי־כ תקשה כמו דמקשה הש"ס בעלמא מי דאתי יחזקאל מ&ן אמרה] דאל"כ היה מהראוי דגם מי שיטללדבר יצטרך לכתסלה שידבר בפיו ולא שישמע מאחר כפשט לשון ודברה בם דמשמע דיבור בפה אבל מדלא בעיגן דיבור בפה אף לכסמלה ש"מ דמקרא דמלכים ילפינן דשמיעה מאחר הוא ממש כדיבור וגם שמיעה מאחר הוא בכלל ודברת בם הגאמר בתורה לענין ק"ש ולכן לא בעינן דיבור בפה אף לכתסלה וא"כ לא שייך בזה דנבפי שיהא ראוי לדיטר הואיל וגם שמיעה הוא דיבור א"כ מהיכא היתי דנבעי שיהא ראוי לדיבור וזה הוא כונה הש"א ג"כ. ומש"כ הש"א ההוכחה דלא בעינן ראוי לדיבור מהא דלא בעינן דיבור אף לכההלה אינו אלא להורות שלא נטעה לאמר דגלשון ודברה בם אינו נכלל שמיעה מאחר אלא דמקרא דמלכיס המובא בסוכה ל"ח ידעינן דגם בשמיעה יכול ללאה י"ח וא"כ היה מהראוי דנצטרך לכל הסחות שיהא ראוי לדבר כפשט של ודברת בס דמשמע דיבור ממש ונאמר נהי דדיבור ממש לא בעינן ראוי לדיבור בעינן כמו בכל מקום- וע"ז הוכיח כש"א דאינו כן אלא דמקרא דמלכים ידעינן דגם שמיעה מאחר הוא בכלל ודברת בס ולכן אין מקום להצריך ראוי לדיבור דאל"כ היה ראוי להצריך לכתחלה דיבור גם במי שיכול לדבר כמו בבילה במנחה וקריאה בבכורים ובחליצהן ולא דמי לביאת מיס בבה"ם דלא בעינן אף לכתהלה אע"פ דסשט לשון הכתוב ורחץ וכו' משמע אף בה"ם אלא דמקרא אחר ידעינן דלא בעינן ביאת מיס בבה"ס ומ"מ לא בעינן ביאת מים בבה"ס אף לכתחלה דשאני התם כמש"כ התוס' בנדה ס"ו ע"ב ד"ה כל דלא שייך להצריך ביאת מיס בבה"ס אף לכתתלה דאטו טבילה מצוה היא הא לא בעינן רק שיטהר האדם. משא"כ בילה במנחה שהיא מצוה. כונתס דאף למ"ד טבילה בזמנה מצוה מ"מ אין הטבילה גופא מצוה מצד עצמה רק הטהרה הבא מן הטבילה היא המצוה והואיל ואין ביאת מיס מעכבים בדיעבד גם לכתמלה נא בעינן דבאורייתא לא שייך לחלק בין לכתהלר ודיעבד והואיל ואין מעכב בדיעבד ונעשה טהור בלא ביאת מיס בבה"ם א"כ נמה נצט־ך ביאת מים לכתהלה. משא"כ בינה במנחה נהי שאין הביצה מעכב מ"מ בעינן בילה לכתחלה דבילה גיפא היא מצוה בעצמה וא"כ בק"ש שהיא מצוה אם נאמר דמשמעות ודברה נס אינו רק דיבור ממש אלא דמקרא דמגכיס ידעינן דגם שומע כעונה לצאת י"ה היה מהראוי שגם מי שיפיג נדבר יצטרך לכתחלה שידבר בפה כפשט הכתוב של ודברת בס כמו בילה במנחה יקריאה בחליצה ובבכיריס. ומדלא בעינן אך לכתחלה ש"מ דמקרא דמלכים ירגינן דגם שמיעה מאחר הוא בכלל ודברת בס' וכן לענין עדות אע"ג דפשט הכתוב דע"פ שניה עדיס משמע הגדה בפה ממש אלא דמסברא י־עינן דלא בעינן דוקא הגדה בפה' מ"מ אין מקום להצריך הגדה בפה אף גכתחלה דהא הגדת עדות אע"ג שהיא מצוה מ"מ אין זה מצוה מצד עצמה רק מצד התולדה הבאה מההגדה היינו שע"י עדות ס ידעי הב"ד לפסוק הדין להוציא הגזלה מיד הגזלן וא"כ הוחיל ופשוט לן דגם ע"פ עדות בכתב יוכלו לחסוך הדין למה נצטרך הגדה בפה אף לכתהלה ודומה לביאת מיס בבה"ס דנא בעינן כס לכתחלה וכנ"ל בשס הסוס, בנדה ס"ו ע"ב . וכן לענין ככרה בבכור הואיל ואין ההכרה מצוה לא שייך לאמר דנבעי ככרה אף צכתחלה. לכן דברי הש"א נכונים אלא שקיצר בדבר' וכן אין להקשות על הכ"א מנדרים ע"ג ע"א מטעס כמבואר לעיג:

(1) ודע דמדברי הסום' בנדה ס"ו ע"ב מוכח דחליצה היא מצוה אף כשהיבמה אינה רוצה להנשא' ולא כמאן דאמר דחליצה אינה מצוה רק היא היתר לכיבמה שתנשא ואם אינה רוצה לכנשא אינה צריכה חליצה' עיין בב"ש סי' קס"ה ס"ק ט' דאל"כ סדרא קושיתס שם לדוכחא דאמאי לא נבעי ביאת מים בביה"ס לכתחלה ואי משום דאין הטבילה מצוה מצד עצמה רק כדי שיטכרהאדס וכתירוצם מ"מ יקשה הא חליצה ג"כ אינה מלוה ואנן חזינן דבדיעבד יכולה גכנשא גם בלא קריאה ומ"מ כזקיקה התורה קריאה לכתמלס' א"כ גם בביאה מים בבה"ס נצטרך לכתחלה כפשט ככתוב ורחץ את כל בשרו דמשמע אף גיה"ם' וקרא דוידיו וגו' דמשמע דלא בעינן ביאת מיס בביה"ם הוא בדיעבד אלא ודאי דחליצה היא מצוה מצד עצמה. אמנם הדרנא בי דעל כרמך אין מזה ראי' דבמה שנאמר דחליצה היא מצוה יתיישב דלא תקשה על התוס' בנדה הנ"ל מקריאה דחליצה אך מ"מ תקשה על התוס' מהא דמבואר בסוטה י"ט ע"ב דס"ל לר"ש דבעמן לכתחלה שיקטיר מנחתה ואמ"כ ישקנה ובדיעבד גלי קרא וכשרה אף בהשקה ואחר כך הקטיר מנחתה. וכן רבנן דסליגי על רבי שמעון וס"ל דמשקה ואחר כך מקריב מ"מ מודים גם הם דגלי קרא לככשיר'בדיעבד אם הקריב המנסה ואסר כך השקה כמש"כ התוס' שם ע"א בשם הירושלמי וכן פסק הרמב"ם בפ"ד מהלכות סוטה הלכה י"ד. והרי השקאת סוטה ג"כ אינה מצוה מצד עצמה רק מצד התולדה כבאה מההשקאה היינו לברר הספק ולהתירה לבעלה תדע שאם אמר איני משקה או שאמרה איני שותה אין כופין אותם א"כ כריזה דומה לטבילה. והגם דהרמב"ם|במנין המצות ובפתיסכלכלטת סוטה מנה השקאת סוטה למצות עשה מ"מ אינה מ"ע מצד עצמה שישקה אותה אלא אם רוצה כבעל שלא לגרש את אשתו מ"ע שיעשה כסדר כפרשה' תדע דהא מנה הרמב"ם גם טבילה למ"ע עיין בסתימה של הרמב"ם להלכות מקואות. וכן מנה הרמב"ם סדר הגט למ"ע בפתיחתו להלכות גרושין אע"ג דגט בודאי אין מ"ע מוטל על האדם' וכן טבילה אינה מ"ע המוטלת עליו דהא קי"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה היא' וכן פסק הרמב"ם בפ"א מהלכות עבודת יוכ"כ הלכה ד' בז' ימים אני הזין עליו באפר הפרה בג' להפרשתו ובז' וכו' וזה הוא כמ"ו טבילה בזמנה לאו מצוה דלמ"ד מצוה מזין עליו כל יום למ"ד טומאה דחויה בציבור כמבואר בגמרא דיומא מ' ע"א, והרמב"ם פסק בפ"ד מהלכות ביאת מקדש הלכה ט"ו כמאן דחמר דחייה היא בציבור ועכצ"ל דטבילה בזמה לאו מצוה היא:

וכץ מוכח ממה שפסק הרמב"ם בפ"ו מהלכות יסודי התורה כנכה ו' וז"ל וכן אם היה שם כתוב ע5 בשרו וכו' נזדמנה לו טביצה של מצוה כורך עליו גמי וטובל וזה הוא כמ"ד דטבילה בזמגה לאו מצוה כמבואר בשבת קכ"א ע"א וביומא ח' ודף ס"ח ועכצ"ל דססק כמ"ד לאו מצוה וכ"כ הצחס מבנה שס (ומה שהבאתי ראי' מדברי הרמב"ם בס"א מהלכות עבודת יוכ"כ הדרנא בידמשם איןרא"דאפשר דסובר דטנילה בזמנה מצוה היא אלא דסבירס לו דהזאה בזמנה לאו מצוה היא מא מקיש הזאה צטבילה כמו שסובר ר"מ ביומא ח') ומ"ד דטנילה בזמנה לאו מצוה היא לאו דוקא בזמנה אינה מלוה דהוא הדין דרשות בידו שלא לטבול כל ימי חייו אם איני רוצה לאכול תרומה וקדשים ולכנוס למקדש. ומ"ס מנה הרמב"ם בפתיחה להלכות מקואות מ"ע שיטבול כטמא במקוה יאיד יטהר' וא"כ מזיק דמ"ע דהשקאת סוטה לא עדיפא ממ"ע דטבילה ומ"מ חזינן דהקסידה התורה אליבא דידן דלכתחלה ישקה ואח"כ יקריב אע"ג דאם גם עשה בכיסך כמיס בידקין אותה וכן לר"ש הוא בהיפך. ולא אמרינן הואיל והשקאה סוטה אינה מצוה מצד עצמה רק לברר הספק אם היא טמאה או לא למה נקפיד שישקנה קודם הקרבת כמנחה לכתחלה מאחר שגם בכיסך המיס בודקין אותה (ה) והואיל דחזינן דמ"מ הקפידה התורה להשקות לכתחלה קודם ההקרבה גם בטבילה נימא הכי דאט"ג דאינה מצוה רק לטהר האדם והאדס:עשה טהור גם בלא ביאת מים בבב"ס מ"מלכתסלה:בעי ביאת מיסבבה"ס ועכצ"ל דשאני בהשקאת סוטה דבהדיא גלי קרא דבעינן לכתמלה שישקה וארדה יקריב. משא"ב בטבילה דלא חזינן בפירוש שהצריכה ההגרה ביאה מיסלכתחלה ואפשר דמה דכתיב ורמן אח כל בשרו הוא מיז מבה"ם וגם הון סביכ"ס כל בשרו קרינן כמש"כ המום• ביבמות ד ע"א ד"ה ל"ת וכו' לענין וגלה את כל שמרו כנאמר במצורע ומקיים בשפר וכיתר חוץ מזקנו כמו כל מלאכה בשבת פ"ם* וגהי ואם לא היה הוכחה מקרא דוידיו דאין ביאת מים מפכגין בנכ"ס לא היינו אומרין כך אך היינו הופסין פשט כקרא דורמן את כל בשרו דגם בכ"ס בכלל דהא גם בוגלח את כל שפרו דמצורע לא אמרינן דאין כזקן בכלל רק משום שים לנו הוכחה על זה לאמר כן דלא מסתבר שידחה לא חפשה וכן כל מלאכה לא תמשו דשבת ג"כ הוא משום דאסמכי' שבת למשכן אמרינן הכי דלא קאי רק אמלארות שדיו במשכן (ו) מ"מ השתא דכתיב וידיו וכוי דמשמע מה ידיו מאגראי וכו' לאפוקי בה"ם מזה ידמינן דורחן אח כל בשרו לא קאי כלל אבכ"ם וג"כ קרינא בו כל בשרו' משו"ה לא במינן אף לכתחלה ביאת מים בבכ"ם הואיל ואין הטבילה מצד פצמה דאם היה הטבילה מצוה מצד פצמה לא היינו אומרים כן רק היינו אוסרים דורחן את כל בשרו קאי גם אבכ"ם ולפנין לכתחלה למצוה מן כמובחר וקרא דוידיו ילמדנו דכשר נדיפבד. אבל הואיל וכטטלה אינה מצוה מצד פצמה א"כ הוא נגד כסברא לאמר כן לכן יומר מסתבר לאמר דורחן אם כל בשרו לא קאי כלל אבכ"ם ומ"מ קרינא בו כל בשרו ולא דמי להשקאת סוטה דמפורש בהדיא דבעינן לכתחלה להשקות וארדכ להקריב. ואין להקשות דא"כ מה הוצרכי התוס' בנדה לסלק בין טבילה ובין בילה בהך סברא דאין טבילה מצוה אמאי לא אמרו דשאני גילה דמפורם בהדיא דבעינן בילה למצוה משא"כ בטבילה כניל דזה לק"מ דהתוס' נקטו כאמת דאם היה טבילה מצוה מצד פצמה לא היינו דומקין לאמר דומזץ אח כל בשרו לא קאי אביכ"ם רק היינו אומרים דקאי גם אבה"ס ולמצוה מן כמובחר מםא"כ השתא דלאו מצוה היא יותר מסתבר לאמר דלא קאי כלל אבכ"ס ובהיות כן נסתר הראי' שהבאתי מדברי התוס' דחליצה היא מצוה מצד עצמה דזה אינו דלטפסך פדיין יקשה מהשקאת סוטה ופ"כ צ"ל כמש"כ:

ס"ם קשה דלפ"ז מנא לן דבעינן ראוי לביאת מיסבבה"ם הואיל דכל בשרו לא קאי כלל אבכ"ם ואי משום דיקשה לא לכתוב כל ולא נבפי קרא דוידיו לגלות דלא בעי ביאת מים בבכ"ם ח"א דהא דרשו חז"ל בטירובין כ' ובסוכה כ' מכל דבעינן מים שכל גופו מולה בהם ומשו"ה ס"ל להראב"ד בספר בטכ"ם בשפר כמים סרק ו' וכטאו הב"י ביו"ד סי' ר"א דלא במינן במפין מ' סאה משום דלא כתיב בו כל בשרו רק ורחץ אח בשרו" ולדפת כסוברים דגם במפין במינן מ' סאה א"כ גע"כ צ"ל דלא מחבת כל דרשו כן מז"ל דבעינן מ' סאה דהא במעין לא כתיב כל ומ"מ במינן מ' מאס תקשה אימא דהא לס"ז בע"כ לא אצטריך סבת כל רק לבכ"ם ונהי דלא מטכב ביאת מים בגכ"ס מקרא מידיו מ"מ נימא דבמינן לכתמלה ביאה מים בבה"ם כמו דבעינן ראוי לביאת מים משום דורסן את כל בשרו גם אבכ"ם קאי ואי משום דטבילה לאו מצוה גיא מ"מ ננמי לכחמלה ביאת מים כמו בהשקאת סוטה. לכן נ"ל דלעולם הקרא מרחץ את כל בשלו גם אבכ"ם קאי אלא משום דלא מסתבר לאמר דכונת התורה הוא להצריך ביאת מים בבכ"ם לכתחלה משום דאין הטבילה סצוה. לכן יותר מסתבר לאמר דהא דכתבה התורה תבה כל וכללה גם נכ"ם לא לענין להצריך ביאס מים בבה"ם אף לכתסלה רק לענין להצריך ראוי לביאת מיס בבכ"ם ושאני השקאת סוטה ומליצה דגלי בהו קרא בהדיא להצריך קריאה לכתסלה במליצה אפ"ג שאין מעכב בדימגד ואפ"ג שאינה מצום מצו פצמה רק להתיר היבמה וגכשקאה סוטה רק לברר הספק ולצחירה לנטלה.אמנם למ"ד דהא דבעינן בבה"ס ראוי לביאת מים אינו אלא מדרבנן נוכל לאמר כנ"ל דקרא מרחץ את כל בשרו לא קאי על בה"ס כלל וכמש"כ לעיל:

ה1ה טרחתי עד כה ליישב דברי כש"א שלא יהיה עליהם סחירה. אמנם מדברי הרי"ף ביבמות סוף סרק מצות חליצה מוכח דלא ככש'יא דגם בדבר דלא בעינן אף לכחמלה שייך ג"כ כך דר' זירא. דהרי"ף כתב שם רב אשי אשכח לרב ככנא דהוה מצטער ומקרי לה לא אבה יבמי א"ל לא סבר לה מר הא דרגא דאמר אסוקי מלתא לית לן בה א"ל מודה רבא בלא אבה יבמי כר זירא דאמר כל כראוי לגילה וכף הכא נמי אם ראוי' למקרי' בבת אחת לא מפכב קריאתה ואי לא מפכב מכ"ל הרי"ף שם. וכרי שם נטנין קריאה בבת אמת מי שיכולה לקרות בבת אמת אין שום מצוה אף לכתמלה שתקרא בבת אחת ומ"מ בעינן שתהא ראויה לקרות בבה אחת ושם לא שייך לתרץ כמו שחרצתי לעיל מכא דטבילה ומדות והכרת בכור כמובן, ובאה"מ ם' קס"ט סתם כממבר כדעת הרי"ף ושיטת רש"י הביא הרמ"א בלשון יש אומרים הרי לנו תנא דמהייעי לבמל שבולי הלקט דגם בדבר שאין בו קפידא אף לכתמלה שייך לאמר כך דר' זירא דנעינן שתהא ראוי לגילה ולפי זה ודאי דאין לדמות בשתי ידים דמח שטלי כלקט יפן שהרי"ף והרמב"ם מסייפים לו וסתם כמחבר בשו"ע כותי' אבל טדאי שיש להחמיר ככשאגם ארי' דאלם ישמע ק"ש מאמר וימן לצאת הואיל ולפי שיטת רש"י לא מוכח כלל דשייך בכה"ג כך דד זירא אמנם אם יש ספק לכאלם אם שמט ק"ש מאמר או לא אולי יש לאמר דפטור מלשמוע סוד הפעם משום הפק ספקאשמא כבר שמע ואת"ל לא שמס שמא הלכה כגמל שנולי כלקט דאלם פטור מלשמוע ק"ש משום שאינו ראוי לדבר. או אם ישב כאלם בסעודה קודם ק"ש לא יצטרך להפסיק משום דכוא ספק דרבנן דשמא כלנה כבעל שבולי כלקט שהוא פטור מק"ש וא"כ לפחות יכול לסמוך עליו באיסור דרבנן היינו שלא להפסיק סעודתו אמנם זה הוא טמוח הואיל ופיקר כסמן הוא נדבר של תורה צריך להחמיר גם באיסור דרבנן המתגלגל הא למה זה דומה לספק איסור של תורה שנתערב מין במינו חד בתרי דאין מקילין מטפם שהוא ספק דרבנן דמדאורייחא חד בתרי בטל הואיל ומיקר כספק הוא של חורה ופ"י וגלגול נפשה דרבנן כמבואר גיו"ד ם' ק"י גש"ךס"ק י"ד בכללי ספק ספקא אות י"ם בד"ה וסתה וכו' בשם כאו"ה. (אמנם לסי מה שביארתי במ"א בפז"ה סברת האו"ד בזה אינו דימה כלל לנידון דידן) אך מש"כ לעיל דמדברי הרי"ף והרמב"ם מוכס כנטל שבולי הלקט זה הוא רק לפי מה שכתב כב"ש ס' קס"ט ס"ק כ"ס דלהרי"ף אם אינה יכולה לקרות בבס אחת כמליצה פסולה משום דכו"ל כאלמס דאינה יכולה לקרוס ומה שיכולה לקרות שלא בנ"א אינו כלום הואיל ויש לטפוח בדבריה ואט"ס דאם יכולה לקרות בב"א אינה צריכה אף לכתמלה לקרוס בב"א מ"מ באינה יכולה לקרות בגיא מעכב משום דאין ראוי לבילה. ש"מ דאף בדבר שאין קפידא אף לנססלה שייך כך דד זירא. והרא"ש באמת כקשה על כר"יף וכתב דאין גירסס הרי"ף נכונה דמה פנין כך דד זירא לכאן מ"מ יש לספות בפירוש דבריו פכ"ל. וכונסו דהא להרי"ף בע"כ צ"ל דמה שים לטפות בפירוש דבריו קסידא הוא דאל"כ אלא שאין קפידא אף לכתחלה א"כ לא שייך כלל להזכיר כך דד זירא (וזה הוא כדעת כש"א). וע"כ צ"ל דמה שאינה יכולה לקרוס בב"א הוא קפידא משום דים לטפוח בדברי'. אייה אף ביטלה לקרות בב"א תצטרך לכתסלה לקרות בב"א דהא קריאה מצום היא לכתסלה ונכי דכשיכולה לקרות ננ"א משיגה ראוי' לקריאה ושוב אין הקריאה מעכב לפסול המליצה מ"מ לכתחלה מצוה היא שתקרא בפועל ולא סגי לכסהלה במה שיכולה לקרות. א"כ כמו באינה יכולה לקרות בבת אחת חשיבא כמו שאינה יכולה לקרות כלל כמ"כ ביכולה לקרוס בבת אחת ולא קראה בבת אמת חשיבה כיכולה לקרות ולא קראה כלל דהחליצה כשרה אבל מ"מ חיסר מצות קריאה ואמאי לא נבעי שתקרא בב"א גם ביכולה לקרות בב"א זה הוא כונת הרא"ש גקושיחו על הרי"ף והוא מסכים לדעת הש"א הנ"ל. ובחידושי אנשי השם כתב בשם מהר"ן שפירא ליישב קושית הרא"ש על הרי"ף אך קצרה דעתי מהבין דבריו במה נתיישב לו הקושיא. אמנם לדעת הב"ח בכונת הרי"ף שם הובא בספר בית מאיר שכתב דגם להרי"ף באינה יכולה לקרות בב"א אין החליצה פסולה לפ"ז אין ראי' מהרי"ף לבעל שבולי הלקט דנוכל לאמר לפ"ז דלחומרא בעלמא עשה כן רב כהנא להרגילה שתוכל לקרות בב"א ואם לא היה יכול ללמדה שתוכל לקרות בב"א לא היה מעכב את החליצה והיתה חולצת אע"פ שאינה יכולה נקרות בב"א דה ואיל ואם יכולה לקרות בב"א לא בעינן אף לכתחלה שתקרא בב"א א"כ גם באינה יכולה לקרות בב"א לא שייך הך דר זירא וכדעת הש"א:

וסבור הייתי לאמר דאם נחמיר כהב"ש בכונת הרי"ף שאם אינה יכולה לקרות בב"א החליצה פסולה משום דחשיבא כאלמת יתיישב קושית הרא"ש על הרי"ף והוא דרב כהנא ס"ל דאם אינה יבולה לקרות בב"א דלאביי דט"ל דלא אמרינן אסוקי מילתא היא החליצה פסולה הגם דרבא ס"ל דאסוקי מילתא היא מ"מ צריך להחמיר כאביי הואיל ולאביי החליצה פסולה דאינה ראויה לחליצה נאלמת. ואם יכולה לקרות בב"א דבזה גם לאביי אין החליצה פסולה אם אינה קוראה בב"א משום דאין הקריאה מעכב אם היא ראויה לקרות וא"כ גם לאביי אין כאן חשש אם לא תקרא בב"א רק שחיסר מצות קריאה בזה סמך רב כהנא על רבא דאסוקי מילתא היא. ולפ"ז לא קשה מה שהקשה הרא"ש על הרי"ול כמובן דרב כהנא הכריע באינה יכולה לקרות בב"א לחוש לדברי אביי הואיל ויש כאן חשש פסול בחליצה אף דיעבד וביכולה לקרות גב"א דאין כאן חשש פסול בדיעבד רק חשש חסרון מצות קריאה בזה נוכל לסמוך על רבא דאסוקי מילתא היא. ולפ"ז גם אם נאמר ככב"ש בכונת דברי הרי"ף אין מדברי הרי"ף סתירה להש"א וסייעתא לבעל שבולי הלקט. (מה שכתבתי דרב כהנא הכריע וכו' אינו מדוקדק דבגמרא מבואר מודה רבא בלא אבה יבמי וכו' לכן צ"ל דרבא בעצמו חושש לסברת אביי באינה יכולה לקרות בב"א הואיל דלאביי הוא חשש פסול בדיעבד). אבל באמת לא מסתבר לאמר כן דלפ"ז אינו ברור לרבא דאסוקי מילתא היא דהא באינה יכולה לקרות בב"א חושש לסברת אביי א"כ גם ביכולה לקרות נב"א מהראוי לחוש לסברת אביי משום מצות קריאה אע"ג שאין כאן חשש פסול בהחליצה מ"מ יש חשש חסרון מצות קריאה ומה נפסיד אם נצטרך שתקרא בב"א לחוש לדעת אביי בשביל מצות קריאה אפ"ג שאין כאן חשש פסול בחליצה: