אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/בבא בתרא/פו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

מיזמים חדש על ה(מ)דף בבא בתרא פו

הבאת פסוק בשם תנא או משנה בשם אמורא

מימרת רב כהנא 'שנתות היו בהין' היא משנה שלמה במסכת מנחות

הגמרא במסכת בבא בתרא (פו:) מביאה בתוך המו"מ בסוגיא מימרא בשם רב כהנא: וכדאמר רב כהנא, שנתות היו בהין. ופירש הרשב"ם: כדאמר רב כהנא, במסכת מנחות. שנתות היו בהין, של קדש, עד כאן לפר עד כאן לאיל עד כאן לכבש, כלומר סימנים [היו בכלי המידה 'הין' שהיה במקדש] למדת חצי ההין לפר, ושלישית ההין לאיל, ורביעית ההין לכבש יין, ע"כ.

אלא שהמעיין במסכת מנחות (פז:) מוצא כי כל דברי רב כהנא אינם כי אם ציטוט מילה במילה מדברי המשנה שם: שבע מידות של לח היו במקדש, הין וחצי הין ושלישית ההין ורביעית ההין... רבי אליעזר בר רבי צדוק אומר, שנתות היו בהין, עד כאן לפר ועד כאן לאיל עד כאן לכבש.

ואכן התוספות שם (ד"ה שנתות) במנחות מביאים את דברי הרשב"ם המפרש שדברי רב כהנא נמצאים במסכת מנחות, והם תמהים על דבריו: ואינה כאן אלא משנה שלימה שנינו. כיוצא בזה תמהים התוספות בבבא בתרא (ד"ה כדאמר) על עיקר דברי הגמרא המביאה מימרא זו בשם רב כהנא: תימה לרבינו חיים, והלא לא רב כהנא אמרה אלא משנה היא בפרק שתי מדות.

ומבארים התוספות (בב"ב ובמנחות) שכוונת הגמרא לסוגיית הגמרא בשבת (עח:) שם דנה הגמרא לגבי שיעור הוצאת סיד המחייבת בשבת שהוא 'כדי לעשות אנדיפי', ומפרש רב כהנא: מאי אנדיפי, שנתות. כדתנן, שנתות היו בהין וכו'. וכוונת הגמרא בסוגיין לדברי רב כהנא אלו בהם הוא מזכיר את דברי המשנה במנחות בבואו לבאר מהו אנדיפי.

הטעם שהביאה המשנה את דברי רב כהנא ולא את הפסוק עצמו

אלא שאף שמצאנו היכן הזכיר רב כהנא מימרא זו, הרי שעדיין תמוה מה ראתה הגמרא להביא מימרא זו בשם רב כהנא בעוד שה'משנה שלימה שנינו'. ומבארים התוספות (בב"ב) שבאה הגמרא להשמיענו שכך הדרך לעשות שנתות גם במדות של חול, ולזה הביאה מקור מדברי רב כהנא העוסק בהוצאת סיד על ידי הדיוט ששיעורו כדי לעשות שנתות כדרך עשייתם אף במדות של חול. כעין זה כתב הרמב"ן שכוונת הגמרא היא שכמו שאמר רב כהנא שדרך שאר המידות כמידת ההין לעשות בהן שנתות, הכא נמי בשנתות.

עוד יישבו התוספות (במנחות) שכוונת הגמרא באומר 'כדרב כהנא' כך היא: כשם שאמר רב כהנא על תירוץ אחר שנתות היו בהין, כך גם כן נתרץ אנו את קושייתנו ששנתות היו במידות. וביד רמה העיר שעדיין היה לגמרא לומר 'כדאמר רב כהנא שנתות, כדתנן שנתות היו בהין' ולא להזכיר את מימרת 'שנתות היו בהין' כדברי רב כהנא. ומבאר שמכל מקום כיון שהוצרך לומר 'שנתות היו במידות' נקט גם בדברי רב כהנא 'שנתות היו בהין'.

ובריטב"א כתב וזה לשונו: וכיון דאמרה רב כהנא התם, נקטינן הכא לדרב כהנא בידן. ודכוותה הא דאמרינן בכתובות (כב:) כדאמר רב אסי 'ולזות שפתים הרחק ממך', והרבה כיוצא בזה. וכן הרמב"ן בסו"ד ציין שכיוצא בזה אמרינן במסכת כתובות (שם) ובמסכת יבמות (כד:) לדברי רב אסי שאמר 'ולזות שפתים הרחק ממך'.

דאמר רב אסי 'הסר ממך עקשות פה ולזות שפתיים הרחק ממך'

ותורף הסוגיא במסכת כתובות, הוא מה שאמר רב יוחנן בשני עדים שאומרים מת ושנים אומרים לא מת, הרי זו לא תנשא, ואם נשאת לא תצא. ומסיקה הגמרא דאיירי בעד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת, וכיון שבעדות אשה הימנוהו רבנן כשני עדים שוב אין דבריו של היחיד האומר 'לא מת' ולא כלום. ומקשה הגמרא: אי הכי אפילו לכתחילה נמי. ומיישבת: משום דרב אסי, דאמר רב אסי 'הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך'.

וכיוצא בזה איתא ביבמות (כד:) שם שנינו: הנטען [- מי שיצאו עליו דברי לעז] על העובדת כוכבים ונתגיירה, הרי זה לא יכנוס [- משום לעז שלא יאמרו אמת היה הקול הראשון], ואם כנס אין מוציאין מידו. ומדייקת הגמרא שרק 'לא יכנוס' אבל גיורת מיהא הויא אף שלא נתגיירה לשם יהדות אלא בשביל שישאנה. ומסקנת הגמרא שאכן גירותה גירות. ומקשה הגמרא: אי הכי לכתחילה נמי יכנוס, ואמאי תני לא יכנוס. ומיישבת: משום דרב אסי, דאמר רב אסי 'הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים' וגו'.

ובכתובות פירש רש"י: דרב אסי, ביבמות בפרק שני. והריטב"א תמה על דבריו: ולא נהירא דהתם נמי הכי אמרינן כי הכא 'דאמר רב אסי'. דהיינו שמשמעות הלשון 'דאמר' שאין זה מקור דבריו אלא הן ביבמות והן בכתובות מביאה הגמרא את מימרתו של רב אסי ממקום אחר, ואם כן קשה ד"לא אשכחן עיקרא דהאי מימרא בשום דוכתא". ומסיק הריטב"א: לכך יש לומר כי זה הפסוק הוא בספר משלי (ד כג) ורב אסי היה רגיל לאומרו בכל דבר שהוא מגונה וכיוצא בזה... וכן פירשו בתוספות, ע"כ. וזה לשון התוספות (כתובות שם ד"ה משום): פסוק הוא, אלא דרב אסי רגיל להביאו, ע"כ.

פירוש רש"י שרב אסי פירש על פי הפסוק את המשנה

ואמנם רש"י ביבמות שם כתב וז"ל: דאמר רב אסי, טעמא דמתניתין משום דכתיב הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך כו', ע"כ. מבואר לכאורה בדברי רש"י שרב אסי הוא שאמר שטעם המשנה הוא משום פסוק זה. ועל פי זה כתב רש"י בכתובות שמה שאמר הגמרא שם משום דרב אסי היינו ביאורו של רב אסי בטעם המשנה ביבמות, שכשם שביאר המשנה ביבמות על פי פסוק זה כך יש לנו לבאר הדין המבואר בכתובות על פי פסוק זה. אלא שמ"מ הערת הריטב"א במקומו עומדת, שכן לשון הגמרא ביבמות ובכתובות שוה 'משום דרב אסי דאמר רב אסי' ומהיכי תיתי שעיקר דבריו ביבמות ולא בכתובות, ומלשון זו משמע שאין מקומו לא כאן ולא כאן.

ובספר מירא דכיא (יבמות שם, והלך בדרכו הגר"מ מאזוז בארים נסי) שהטעם שפירש רש"י שרב אסי אמרה בטעם המשנה, הוא משום שהוקשה לו מהו 'דאמר רב אסי' הא מקרא מלא הוא, ולכן כתב שרב אסי הוא שאמרה בפירוש המשנה. ויש להוסיף שאף שבכתובות לא פירש כן רש"י, היינו משום שאחר שרב אסי יישב המשנה ביבמות על פי פסוק זה, שוב ממילא מתבארת הגמרא בכתובות כפשוטה שכשם שרב אסי יישב ביבמות כן יש ליישב בכתובות, משא"כ לולי פירוש רש"י ביבמות אם כן רב אסי לא פירש בשום מקום המשנה על פי פסוק זה רק אנו מפרשים המשנה על פי דברי רב אסי, ועל זה הרי יש לתמוה שמקרא מלא דיבר הכתוב. וכדבריהם כן רמז היעב"ץ בהגהותיו שם, שכתב לעיין בדברי רש"י ועל זה הוסיף שיש לפרש טעם נוסף במה שהוסיף רב אסי על דברי הפסוק, וכמו שיובאו דבריו להלן, ומבואר שהבין שרש"י בא ליישב קושיא זו מה הוסיף רב אסי על דברי הפסוק.

רב אסי חידש כוונה חדשה בפסוק העוסק לפי פשוטו בעקשות האדם עצמו

ובספר מרגליות הש"ס (כתובות שם) הביא דברי רבי ראובן מרגליות בספר ניצוצי אור (דף נט טור ב), שם ציין לדבריו בספר 'דרכי התלמוד וחידותיו' (מחקר כג), שבספר זה העיר שפשטות הכתוב היא שהאדם יסיר מעצמו עקשות פה, כלומר שלא ירגיל עצמו בעקשות פה ולזות שפתיים, ואילו רב אסי השתמש בסגנון הפסוק הזה לכוונה אחרת, דהיינו שלא יעשה האדם דבר שיעקשו אחרים ויליזו עליו. ומחמת כן הביאה הגמרא כוונה זו בשם רב אסי כיון שאין זה פירושו הפשוט של הפסוק. ובקיצור אמרים עמד על כך בספר חמדת אברהם (כתובות שם) וכתב: כדרב אסי הסר ממך... הוא היה מפרש, כי אדם ישתדל כי לא ידברו עליו בעקשות פה, עכ"ד, וכוונתו ברורה שזהו חידושו של רב אסי כנגד פשטות הפסוק העוסק בעקשות פה של האדם עצמו.

וכבר קדמם המהר"צ חיות בהגהותיו למסכת יבמות. וזה לשון המהרצ"ח: אע"ג דקרא כתוב כן, אולם הכוונה בקרא, אזהרה שלא יהי בעל לזות שפתיים מדברות רע והיתולים על אחרים. ורב אסי פירש הקרא שהאדם צריך להתנהג בדרך זה שלא יתן מקום ופתחון פה לשאר אנשים שידברו עליו רעה, כן ראיתי בשם מהר"ז מווילנא, ע"כ. וראה עוד מש"כ שם היעב"ץ.

ובמשנה בסוף מסכת עוקצין (פ"ג מי"ב) בסיום ששה סדרי משנה, שנינו: אמר רבי יהושע בן לוי, עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות שנאמר 'להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא'. אמר רבי שמעון בן חלפתא, לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום וכו'.

וכתב התוספות יום טוב, שהרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות חשב את רבי יהושע בן לוי יחד עם התנאים. ובהמשך דבריו כתב שאף שרבי שמעון בן חלפתא היה זקן בימי רבי, שהרי מצינו שרבי השיב לדבריו (שבת פכ"ג), ואילו רבי יהושע בן לוי לא חשבוהו בגמרא אלא כאמורא, כפי שיצאנו בנדה (יח.) שאמרו שם 'מתניתא קאמרי שמעתתא לא קאמרי' ושמעתתא זו היא מימרתו של ריב"ל, וכמו שפירש רש"י שם: ריב"ל אמורא היה. מכל מקום ראה רבינו הקדוש להקדים מאמרו של ריב"ל למאמרו של רשב"ח כדי שתהא החתימה בשלום.

ואמנם בגמרא במסכת סנהדרין (ק.) איתא: דאמרי במערבא משמיה דרבא בר מרי, עתיד הקב"ה ליתן לכל צדיק וצדיק ג' מאות ועשרה עולמות וכו'. ורבי ישעיה פיק בהגהותיו בגליון הש"ס ציין למשנה בסוף עוקצין והניח בצ"ע וציין לספר יש סדר למשנה שיישב מדוע לא הביאה הגמרא בסנהדרין את דברי ריב"ל, ועמד על זה גם הנודע ביהודה (מהדו"ת יו"ד סימן קסא).

ובקובץ אוריתא (חלק כ' עמ' רמט) הובאו דברי רבי ראובן מרגליות זצ"ל שתמה על עיקר הבאת דברי ריב"ל במשנה אחרי שלא הוזכר בשום מקום אחר במשנה, והוא מהאמוראים ולא מבעלי המשנה. ועל זה הוסיף שמאמר זה באמת הובא בגמרא בסנהדרין דאמרי במערבא משמיה דרבא בר מרי, ואילו היה מובא במשנה ודאי לא היה נאמר בשם 'אמורא'. ואפילו שהוא בסדר טהרות, ודאי לא היה נעלם מחכמי מערבא שהרי מקומו מסויים בסיום המשניות ודבר זה ודאי לא היה נשכח מהם. ואם כן לא היה להם להביא מאמר זה בשם אמורא בשעה שהיא משנה במסכת עוקצין. ולכן הוא מסיק כי "ברור לדעתי שמאמרים אלו הם מחכמי תלמודא דידן לסיים בהם את התלמוד".

שמואל הקטן אומר 'בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך' וגו'

ובמסכת אבות (פ"ד מי"ט) תנן: שמואל הקטן אומר, בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו. וכל דבריו מקרא מפורש בספר משלי (כד יז). וכבר עמד על זה הרע"ב אל אתר: פסוק הוא במשלי, אלא ששמואל הקטן היה רגיל להוכיח בני אדם במידה זו. ובתפארת ישראל (יכין אות צג): רגיל היה לומר מקרא זה שלא יכשל בהדבר שרגילין בני אדם להיכשל בו, ע"כ. ודבריהם כעין דברי התוספות בכתובות שרב אסי רגיל היה להביא פסוק זה של 'הסר ממך לזות שפתים'. ועל עיקר השאלה עמדו גם הרשב"ץ, המהר"ל בדרך חיים, ואבות עולם (ויטאלי).

וזה לשון רבי חיים פלאג'י בספרו יפה תלמוד (ח"ב, אבות שם): כן אורחות צדיקים, רבותינו חכמי המשנה והתלמוד, לשבץ את דבריהם אף באזהרות ודינים בלשון המקרא. וכמ"ש ביבמות דף כ"ד דאיתמר התם משום דרב אסי דאמר רב אסי הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך, ע"כ.

גירסת הרמב"ם וביאור התוי"ט ששמואל הקטן הוסיף דרשה בפסוק

ובפירוש המשניות להרמב"ם כתב: חרון אפו לא נאמר אלא אפו, מלמד שמוחלין לו על כל עוונותיו. ואע"פ ששלמה אמר בחכמתו זאת הצוואה, אבל זה החכם היה מוכיח בזאת המידה ומזהיר מזאת העבירה, ע"כ. והנה אף שהרמב"ם עומד אף הוא על הערה זו שלא הוסיף שמואל הקטן על האמור בפסוק, ומפרש שהוא היה מוכיח בזאת המידה, הרי שהתוספות יום טוב מעיר שמדברי הרמב"ם נראה שגרס כן במשנה 'והשיב מעליו אפו, חרון אפו לא נאמר אלא אפו, מלמד שמוחלין לו על כל עוונותיו', וכפי שמובאת גירסא זו בפירוש רש"י ובמדרש שמואל בשם הרב מתתיה היצהרי. ומוסיף התוי"ט: וגירסא זו נראית בעיני, שעכשיו חידש לנו שמואל הדקדוק שבכתוב הזה.

וכבר קדמו רבינו יונה בביאורו לאבות, וז"ל: ומה בא להשמיענו שמואל הקטן, הלא פסוק שלם הוא ושלמה המלך אמרו. אלא שהיה רגיל שמואל לומר פסוק זה, מפני שהוא דבר הצריך ובני אדם נכשלין בו... ולזה היה מתכוון שמואל הקטן לאומרו תדיר. ושוב הוסיף רבינו יונה והביא שיש הגורסים 'פן יראה ה' ורע בעיניו... חרון אפו לא נאמר אלא אפו מלמד' וכו', ועל זה כתב: ועתה השמיענו שמואל חידוש גדול [- וממילא לא קשה ש'שלמה המלך אמרו'] שרוצה לומר כי יראה ה' שזה שמח בנפול אויבו, ימחול לאויב ויקים אותו והוא עונשו לשמח, עכ"ד.

[אמנם בדברי התוי"ט יש להעיר כנ"ל, שמדברי הרמב"ם עצמו נראה שלא פירש כן, שהרי הוצרך לפרש שאף ששלמה אמרה מכל מקום שמואל הקטן היה רגיל להוכיח כך, ומדוע לא פירש הרמב"ם אף הוא כפירוש התוי"ט שדקדוק זה חידש שמואל הקטן בפסוק, אם אכן גרס הרמב"ם כך בדברי המשנה, וצ"ע].

ובמלאכת שלמה הביא מה שהעיר הר"ר יהוסף על פירושו של הרע"ב שהיה רגיל להוכיח בני אדם במידה זו, שאם כן לא נכון היה לכתוב 'שמואל הקטן אומר' אלא 'הוא היה אומר'. ולכן מפרש באופן אחר שדברי שמואל הקטן נסובים על סוף המשנה הקודמת, שם שנינו: 'ואל תשתדל לראותו [- לחבירך] בשעת קלקלתו', שעל זה אמר שמואל הקטן את הפסוק 'בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך'. ובספר הרהורי תורה יישב הערת הר"ר יהוסף עפ"ד הרע"ב (אבות פ"א מ"ב) כל 'רבי פלוני אומר', 'הוא היה אומר' שבמסכת זו, פירושן היה רגיל לומר כן תמיד, ע"כ. הרי שהרע"ב לשיטתו שגם לשון 'רבי פלוני אומר' משמעו רגיל לומר.

צריך לנסוע לצדיק לשמוע מפיו דברי אלקים חיים שאין שמיעה דומה לראיה

לסיום נביא מה שכתב רבי ישראל שלום יוסף מבאהוש בספר פאר ישראל (י"ט כסלו) בשם זקנו הרה"ק מאפטא, שפעם כשאמר 'תורה' לפני שומעיו המסתופפים בצילו, סיים ואמר: אף שכל אחד יכול לראות בעצמו וללמוד הדברים בספר, עם כל זה אינו דומה שמיעה לראיה. ובזה ביאר מה שמצאנו במשנה ששמואל הקטן אמר 'בנפול אויבך' וכו', וקשה הרי פסוק מפורש הוא ואם כן מה חידש שמואל הקטן בזה שהתנא מייחס את המאמר על שמו. אלא פירושו מטעם זה 'שאינו דומה שמיעה לראיה'. שאף שהרואה בספרים הקדושים מאמרים נעימים, עם כל זה אין לו מי שיקנהו הדברים שישתרשו בלבו ויעשו בו רושם, ואילו כששומע הדברים מפי צדיק, אזי הוא מקנהו לו ומשריש אותם בקרבו, ועל כן צריך לנסוע להצדיק כדי לשמוע מפיו דברי אלוקים חיים.

· מעבר לתחילת הדף