באר שבע/תמיד/כז/ב

באר שבע תמיד כז ב

דף כ"ז ע"ב

הניחא למ"ד אבנטו של כ"ג כו'. פלוגתא דתנאי היא בפ"ק דיומא ובס"א גרסינן הניחא למ"ד אבנטו של כהן הדיוט לא זהו אבנטו של כ"ג כו' והיא הגירסא המדוייקת עם היות שהכוונה אחת היא:

אפילו עשר מצעות זו על גב זו כו'. בפ"ק דביצה מייתי סוגיא זו וכתב שם הר"ן ז"ל תימה א"כ מאי איריא הברייתא דלעיל שמא תכרך נימא דמשמע דלא אפסיק מידי הא אפילו עשר מצעות זו על גב זו וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהן מטעם המפורש בגמרא בפ"ק דביצה משום שנאמר לא יעלה עליך כלומר משום גזירה שמא יעלה אותן עליו. ונראה מלשון רש"י שהרגיש בקושיא זו ולכן פירש אסור לעשות כן שמא תכרך נימא כו' ואיכא איסורא דאורייתא דעובר משום שעטנז ודר"ש בן פזי מדרבנן ואין צורך לזה אלא כך נראה לי דברייתא נקט לה הכי משום דאפילו בכלאים שאין דרכן בהעלאה אלא בהצעה כל היכא דלא מפסיק מידי אסור שמא תכרך נימא על בשרו אבל כל היכא דמפסיק כל שאין דרכן בהעלאה שרי והיינו דתנן בפרק בתרא דכלאים הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן והיינו מפני שאין דרכן להעלותן וכן פירש ר"ש בפירוש המשנה ור"ש בן פזי אתא לאשמועינן דאפילו עשר מצעות זו על גב זו שאין דרכן בהעלאה כל שכלאים תחתיהן שדרכן להעלותן אסור לישן עליהם משום שנאמר לא יעלה עליך כלומר משום לאו דהעלאה כיון שדרכן בכך עכ"ל הר"ן. משמע מפשט דבריו דגזירה שמא תיכרך נימא לא שייך אלא דוקא אם לא מפסיק מידי ונראה לי שזה יצא לו מדפריך הגמרא וכי תימא דמפסיק מידי ואי לאו משום דגזירה שמא תיכרך נימא לא שייך אלא דוקא אם לא מפסיק מידי מנא ליה להמקשן דהברייתא דקתני אבל אתה מציעו תחתיך אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן דמיירי דוקא אם לא מפסיק מידי שאמר וכי תימא כו' דילמא מיירי אפילו אם מפסיק מידי ולכן פירש הא דקאמר בפ"ק דביצה אפילו עשר מצעות זו ע"ג זו כו' אסור משום שנאמר לא יעלה עליך כלומר משום גזירה שמא יעלה אותן עליו אבל לא משום גזירה שמא תכרך נימא ואין זה מוכרח כי יש לומר דאפילו אם מפסיק מידי שייך הגזירה שמא תכרך נימא והא דפריך הגמרא וכי תימא דמפסיק מידי אין ר"ל דתו לא שייך הגזירה שמא תכרך נימא אלא ה"פ וכ"ת דמפסיק מידי כלומר ותו ליכא למגזר שמא תכרך נימא כיון דמן התורה מותר להציעו תחתיך אפילו אם לא מפסיק מידי א"כ די לנו חומרא זו שאסרו חכמים להציעו תחתיך אם לא מפסיק מידי אבל לאסור אפילו אם מפסיק מידי כולי האי לא החמירו חכמים. והא דאמר ר"ש בן פזי אפילו עשר מצעות כו' אסור משום שנאמר לא יעלה עליך היינו פירושו משום גזירה שמא תכרך נימא וכן כתבו בהדיא הרמב"ם והטור י"ד ושאר פוסקים וז"ל מותר מן התורה לישב על מצעות של כלאים שנאמר לא יעלה עליך אבל אתה מציעו תחתיך ומדברי סופרים אפילו עשר מצעות זו על גב זו והתחתון שבהן כלאים אסור לישב על העליון שמא תכרך נימא על בשרו עכ"ל. וגם מה שפירש הר"ן דהיתרא דכרים וכסתות היינו משום כיון שאין דרכן להעלותן אין כן דעת הרמב"ם והטור י"ד ושאר פוסקים שכתבו בד"א שאסור אפילו עשר מצעות כו' ברכין כגון יריעות ושמלות אבל בקשין דליכא למיחש שמא תכרך עליו נימא כגון כרים וכסתות מותר לישן עליהן ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן ע"כ. הרי אסרו בעשר מצעות זו על גב זו אם המצע התחתון כלאים אע"פ שאין דרכו בהעלאה וכן משמע בהדיא מדברי התוספות שאכתוב בסמוך ולדעת הר"ן קשה לי הא דתנן בסוף פ"ק דביצה משלחין בי"ט כלאים ופריך הגמרא כלאים למאי חזו ומשני בקשין ולמה לא משני בשאין עשויין להעלאה ולהצעה וצריך עיון:

ואי בעית אימא באותן שאין בהן כלאים. ביומא פרק בא לו לא גרסינן להאי ואבע"א ואם אינו טעות נראה שאין כאן מקומו כי אין זה סוגית הגמרא אלא מקומו הוא אחר תירוץ רב אשי וכך יש להגיה אלא שמע מינה כנגד ראשיהן רב אשי אמר כו' הא נמטא גמדא דנרש שריא ואי בעית אימא כו':

רב אשי אמר בגדי כהונה קשין הן כו'. וא"ת דהא תניא בפ"ק דערכין (דף ג'] הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים ופריך פשיטא ומשני כהנים איצטריכא ליה סד"א הואיל וכתיב לא תלבש שעטנז גדלים תעשה לך אימא מאן דלא אשתרי כלאים לגביה בלבושא הוא דמיחייב במצות ציצית והני כהנים הואיל ואשתרי כלאים לגבייהו לא ליחייבו קמ"ל דכהנים חייבים והשתא מאי קאמר הואיל ואשתרי כלאים לגבייהו הלא כיון דקשין הן לא אשתרי כלאים לגבייהו כבר הקשו התוספות זאת הקושיא בריש פרק בא לו כ"ג ובסוף פ"ק דביצה ובפרק במה אשה ותירצו בשם ר"ת דלבישה והעלאה דהוו דאורייתא אסירי אפילו בקשין אבל הצעה דמדרבנן לא גזרו בקשין ודלא כפרש"י שפירש על בגדי כהונה קשין הן דכיון דקשין הן שרי לגמרי אפילו בלבישה והעלאה דא"כ יקשה עליו ההיא דערכין שהבאתי וא"ת והצעה היכי שרי והא כיון דהוו כלאים דאורייתא לענין לבישה והעלאה ליתסרו אפילו למוכרו לגוי ע"א כדתנן במסכת כלאים הבגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרם לע"א ולא יעשנו מרדעת לחמור וכ"ש להציע תחתיו וי"ל ההיא איירי דוקא באבד וחיישינן שמא יקרע בגדו ויחזור ויתפרנו על גבי בגדו כדאמרינן בע"א גבי נודות הגוים ע"א שאסור לעשות מהן שטיחין לחמור שמא יבקע נודו ויחזור ויתפרנו על גבי נודו אבל אם היו הכלאים ניכרין מותר כדתנן במסכת כלאים תכריכי המת ומרדעת החמור אין בהם משום כלאים וא"ת והאמר הכא אפילו עשר מצעות זו על גב זו וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהן וכן קשה אהא דתנן במסכת כלאים הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים וי"ל דבמצעות שייך כריכה להכי חיישינן שמא תיכרך לו נימא אבל במרדעת החמור ובכרים וכסתות לא שכיחא שתיכרך נימא ולהכי לא גזרו מיהו אם בשרו נוגע בהן אסור כדתניא בהדיא גבי כרים וכסתות ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן וה"ה במרדעת ובלבישה והעלאה אסירי בכל ענין אע"פ שאין בשרו נוגע בהן כדתנן לא יתן אדם מרדעת של כלאים על כתפו אפילו להוציא כלי אבל לבדין הקשין מותרין אפילו בלבישה כיון שאפילו לבישת הרכים אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא בעינן שיהא שוע טווי ונוז וקשה לפי זה מאי ראיה מייתי רב אשי מהא דאמר רב הונא הא נמטא גמדא דנרש שריא כיון דבגדי כהונה קשין מותרין דוקא להציע תחתיו אבל ללבוש אסורין הואיל שהם כלאים דאורייתא שהן שוע טווי ונוז ואלו נמטא גמדא דנרש מותר אפילו ללבוש לפי שהלבדין אפילו ברכין אין איסורן אלא מדבריהם שאינן שוע טווי ונוז. וצריך לדחוק ולומר הא דמייתי ראיה מהא דאמר רב הונא הא נמטא גמדא כו' לא שיהא דין קשין ונמטא שוין אלא הכי קאמר כי היכי דשרי לבדין קשין אפי' בלבישה לפי שלבישת הרכים אינו אלא מדרבנן ולא גזרו בקשין הכי נמי בגדי כהונה קשין שרי בהצעה הואיל דאפילו ברכים ליכא אלא איסור דרבנן להציע לכן בקשין לא גזרו להציע. אמנם דוחק הוא דפשטא דלישנא משמע שיהא דין קשין ונמטא שוין או שניהם מותרין דוקא בהצעה כדפירש הרמב"ם ז"ל או שניהם מותרין אפילו בלבישה ואולי זה יכריח לרש"י לפרש מה שכתבו התוספות בשמו דקשין שרו לגמרי מפני דס"ל דנמטא גמדא ודאי שרי אפילו בלבישה ולכן פירש דקשין נמי שרי אפילו בלבישה ועוד יש קצת הכרח אחר מהברייתא דמייתי בסמוך בגדי כהונה היוצא בהן למדינה אסור ובמקדש בין בשעת עבודה ובין שלא בשעת עבודה מותר כו' ומדסתם ותני בגדי כהונה אף אבנט בכלל ומשמע ליה לרש"י דבכל ענין שרי להו אף משום כלאים מטעם דקשין הן וזהו דעת הראב"ד בהשגותיו בסוף הלכות כלאים ובפ"ח מהלכות כלי המקדש כמו שכתב שם הכסף משנה. ומה שהקשו התוספות על פרש"י מההיא דערכין שהבאתי דקאמר הואיל ואשתרי כלאים לגבייהו כבר תירצה רבינו זרחיה בספר המאור בסוף פ"ק דביצה קושיא זו בטוב טעם ודעת ואמר דכי אמרינן דבגדי כהונה מותרין משום דקשים הם היינו דוקא באבנט שהיה קשה מפני שהיו חוגרים בו מתניהם וכלאים של פרחי כהונה אינו אלא באבנט דפרחי כהונה ודאי כהנים הדיוטים היו שאין בגדיהם כלאים אלא באבנט בלבד ודאמרינן בערכין דאשתרו כלאים לגבייהו היינו לגבי כ"ג בשאר בגדים כגון חושן ואפוד שהיו רכים לפי שעשויין ללבישה. וכתב עוד וז"ל ומדאסיקנא בגדי כהונה היוצא בהן במדינה אסור איכא למימר דאידחיה לה דרב אשי דאמר בגדי כהונה קשין הן ואיכא למימר האי דקתני במדינה אסור לאו משום כלאים אלא מעלה דרבנן היא ומעלה שעשו בבגדי קדש ודיקא נמי דקתני אסור ולא קתני חייב ש"מ עכ"ל. נראה מדבריו שפירש הא דאמר רב אשי בגדי כהונה קשין הן ר"ל ושרו לגמרי אפילו בלבישה כמו שכתבו התוספות בשם רש"י ולא כמו שפירשו בשם ר"ת דלא שרו אלא דוקא בהצעה דא"כ לא אידחיה לה דרב אשי אע"ג דאסיקנא בגדי כהונה היוצא בהן במדינה אסור מפני שי"ל דהברייתא איירי בלבישה ורב אשי איירי דוקא בהצעה. ומה שכתב הרז"ה ז"ל ואיכא למימר האי דקתני במדינה אסור לאו משום כלאים אלא מעלה דרבנן כו' כך משמע נמי מדברי רש"י ביומא שפירש וז"ל למדינה אסור לפי שנוהג בהן דרך חול ע"כ.

וקשה לי עליהם היאך אפשר לומר הא דקתני במדינה אסור לאו משום כלאים אלא אסור מדרבנן דהא פריך הגמ' ובמדינה לא והא תניא בכ"ה יום הר גרזים כו' ומשני עת לעשות לה' הפרו תורתך ודוחק לומר דבדרבנן נמי שייך הפרה. ומה שכתב בעל המאור ודיקא נמי דקתני אסור ולא קתני חייב ש"מ יש לדחות ולומר אסור מדאורייתא קאמר וחייב וראיה מבוארת לדברי דהא תניא בתוספתא דכלאים בסוף המסכתא בזה הלשון ובגדי כהנים ובגדי כ"ג אין בהם משום כלאים בגדי כ"ג היוצא בהן למדינה חייב ובמקדש בין לשרת ובין שלא לשרת פטור כו' ע"כ. הרי בהדיא תנא היוצא בהן למדינה חייב ומזאת התוספתא יש ראיה מוכרחת לדברי רש"י והראב"ד דבמקדש אפילו שלא בשעת עבודה מותר משום כלאים ויש סתירה לדברי התוספות שהבאתי לעיל וכן להרמב"ם ז"ל שכתב בסוף הלכות כלאים כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים כו' ומיהו מה שכתב רבינו זרחיה ז"ל ודיקא נמי דקתני אסור ולא קתני חייב ש"מ כו' דמשמע מדבריו דלשון חייב אי אפשר לפרש חייב מדרבנן אינו מוכרח דהא אפילו לשון חייב אפשר לפרש חייב מדרבנן כדתנן בפרק אמרו לו אכל אוכלין טמאים ושתה משקין טמאים ונכנס למקדש חייב אף על פי דפסול גויה הוי מדרבנן כדאיתא בפרק בתרא דיומא וכה"ג פירשו התוספות בשם ר"י ביומא בפרק הוציאו לו הא דתנן בפ"ב דמעילה וחייב עליהן משום נותר וטמא היינו נמי מדרבנן. ומיהו יש להקשות לשיטת רש"י והראב"ד מהא דאמר בריש ערכין גבי כלאים דאשתרי גבי כהנים נהי דאשתרי בעידן עבודה בלא עידן עבודה לא אשתרי. וכבר היה אפשר ליישב דה"ק נהי דבעידן עבודה אשתרי כלומר המיוחדים לעבודה שלא בעידן עבודה כלומר אותם שאינם מיוחדים לעבודה לא אשתרי.

שוב מצאתי שכן פירשו התוספות בהדיא בפרק כל הבשר גבי טלית שאולה כל ל' יום כו'. אמנם יותר נכון בעיני ליישב כדכתב הכסף משנה דבעידן עבודה לאו דוקא אלא הוה ליה כאלו אמר במקדש אלא משום דבמקדש דשרינן שלא בשעת עבודה טעמא משום דבמקום עבודה היא ומגו דאשתרי בשעת עבודה אשתרי אף שלא בשעת עבודה משום הכי נקט בשעת עבודה ולשיטת התוספות והרמב"ם ז"ל י"ל דהאי ברייתא בגדי כהונה היוצא בהן למדינה כו' אסור ובמקדש בין בשעת עבודה כו' מותר לא לענין היתר כלאים מיתניא אלא לענין היתר הנאת בגדי כהונה וכדמסיים בה מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן ואיירי בבגדי כהונה שאין בהן כלאים אבל הבגד של כהונה שיש בו כלאים שלא בשעת עבודה במקדש אע"ג דלית ביה משום משתמש בבגדי כהונה משום כלאים מיהא אית ביה כפשטא דסוגית הגמרא בריש ערכין שהבאתי לעיל דקאמר נהי דאשתרי בעידן עבודה בלא עידן עבודה לא אשתרי ורש"י ז"ל עצמו בסוף פ"ק דביצה כתב להיפך גבי בקשין שרי דהיינו דוקא לישיבה וכן פירש בהדיא גבי נמטא גמדא דנרש דהיינו דוקא לישיבה ולכן אין דעתו של רש"י ידוע לנו עד שיבא מורה צדק:

היוצא בהן למדינה. פירוש אפילו לירושלים שאף היא כגבולים לענין זה וכן בכל מקום דקתני מדינה לגבי מקדש ירושלים בכלל מדינה היא אבל במקום שר"ל מדינה מלבד ירושלים אז הוא מחלק בהדיא בין ירושלים למדינה כדאשכחן בדוכתי טובא לאפוקי מהרמב"ם שפירש בפ"ו דמסכת מעשר ובפרק א' דשקלים ובפרק לולב הגזול ובשאר דוכתי טובא שכל ערי ישראל קרויין מדינה מלבד ירושלים וקשה לי על דבריו דהא בפרק בתרא תנן במדינה אומרים שלש ברכות ובמקדש ברכה אחת והתם ודאי ירושלים בכלל מדינה היא מדמפרש הגמרא הטעם בפרק אלו נאמרין לפי שאין עונין אמן במקדש ויליף ליה מקרא קומו וברכו את ה' וגו' וזהו דוקא במקדש עצמו ולא בירושלים:

היוצא בהן למדינה אסור. בקדושין פרק האומר גבי ינאי המלך הקם להם בציץ שבין עיניך פרש"י וז"ל ואע"ג דלאו שעת עבודה הא אמרינן לעיל בפ"ב בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן וכתבו עליו התוספות וז"ל וקשה דאדרבה משמע מהתם דמיד שהיו יכולין להפשיטן שהיו זקוקין להפשיטן מדקאמר לא ניתנה תורה למלאכי השרת משמע שלא לצורך אסירא ע"כ. ולי קשה קושיא אחרת יותר חזקה אפילו יהי כן כדפרש"י דמשמע בפ"ב דקידושין בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן מ"מ אכתי קשה הלא היינו דוקא במקדש אבל היוצא בהן למדינה אסור כדאמרינן הכא בהדיא היוצא בהן למדינה אסור והא ינאי המלך חוץ למקדש הוה ולקושית רש"י כבר תירצו התוספות בשם ר"ת דדוקא ציץ יכול להניחו כל שעה מדכתיב ביה והיה על מצחו תמיד ואע"ג דאצטריך לדרשה אחריתי בפ"ק דיומא שלא יסיח דעתו ממנו שמא י"ל מדכתיב תרי זימני והיה על מצח אהרן והיה על מצחו תמיד נפקא. ויותר היה נראה לומר דאין ה"נ דשלא כדין עשה שהניח הציץ אבל ליכא למימר דמיד נזרקה בו מינות דהתם משמע דאכתי לא נזרקה בו מינות עד בתר הכי דקאמר ותורה שבכתב מה תהא עליה ולא אמר נמי התורה שבעל פה:

מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן. תימה א"כ אמאי אמר רב בפרק האיש מקדש כתנות כהונה אין בהן מעילה לפי שלא ניתנה התורה למלאכי השרת ופרש"י שיהיו הכהנים זריזים כמלאכים להפשיטן בגמר עבודה ולא ישהום עליהם אחר העבודה כהרף עין ע"כ. משמע דמיד שהיו יכולים להפשיטן שהיו זקוקין להפשיטן ואע"ג שהכהנים עם כתנות כהונה היו במקדש דהא העבודה אינה אלא במקדש א"כ ש"מ בגדי כהונה לא ניתנו ליהנות בהן וכן דקדקו התוספות בהדיא מהתם בפרק האומר גבי הקם להם בציץ כו'. ושמא י"ל רב תנא הוא ופליג על הך ברייתא דהכא וס"ל בגדי כהונה לא ניתנו ליהנות בהן:

כדאיתא ביומא פרק בא לו כ"ג קרוב כו' עד אי בעית אימא כו'. נראה לי שאין זה לשון הגמרא כי אין זה סוגית הגמרא לדבר בכהאי גוונא אלא המעתיקים קצרוהו. והא לך גוף הברייתא בעשרים וחמשה יום הר גרזים דלא למספד יום שבקשו כותיים את בית אלהינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו ונתנו להם באו והודיעו את שמעון הצדיק מה עשה לבש בגדי כהונה ונתעטף בבגדי כהונה ומיקירי ירושלים עמו ואבוקות של אור בידיהן וכל הלילה הללו הולכין מצד זה והללו הולכין מצד זה עד שעלה עמוד השחר כיון שעלה עמוד השחר אמר להם מי הם הללו אמרו לו יהודים שמרדו בך כיון שהגיע לאנטיפטרס זרחה חמה ופגעו זה בזה כיון שראה לשמעון הצדיק ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו א"ל מלך גדול שכמותך ישתחוה ליהודי זה א"ל דמות דיוקנו של זה מנצח לפני בבית מלחמתי אמר להם למה באתם אמרו אפשר בית שמתפללין בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב יתעוך גוים להחריבו א"ל מי הללו א"ל כותיי' הללו שעומדין לפניך א"ל הרי הם מסורין בידכם מיד נקבום בעקביהם ותלאום בזנבי סוסיהם והיו מגררין אותן על הקוצים ועל הברקנים עד שהגיעו להר גרזים כיון שהגיעו להר גרזים חרשוהו וזרעוהו כרשינין כדרך שבקשו לעשות לבית אלהינו ואותו יום עשאוהו יו"ט ואי בעית אימא ראויין לבגדי כהונה ואי בעית אימא עת לעשות לה' הפרו תורתך:

מחילות לא נתקדשו כו'. בפסחים פרק אלו דברים מייתי נמי הא דא"ר יוחנן מחילות לא נתקדשו ופרש"י מחילות ומערות של תחת העזרה ולא נתקדשו בקדושת עזרה ע"כ. וקשה לי על פירושו שהרי בסוף פרק כיצד צולין מסיק הגמרא דהא דא"ר יוחנן מחילות לא נתקדשו הני מילי במחילות שתחת הר הבית אבל מחילות שתחת העזרה אם הם פתוחים לעזרה נתקדשו בקדושת עזרה ואם הם פתוחין להר הבית לא נתקדשו כלום אפילו בקדושת הר הבית ומותר לזב ולבעל קרי ליכנס שם ורש"י גופיה פירש כן בהדיא בפרק כיצד צולין דהא דא"ר יוחנן בפרק אלו דברים מחילות לא נתקדשו היינו מחילות דהר הבית דבעל קרי מותר ליכנס שם א"כ איך פירש רש"י מחילות של תחת העזרה כו' דהא לא איירי רבי יוחנן במחילות של העזרה אלא דוקא במחילות דהר הבית ועוד מאי האי דקאמר לא נתקדשו בקדושת עזרה ממה נפשך אם הם פתוחין לעזרה הרי נתקדשו בקדושת עזרה ואם פתוחין להר הבית הרי לא נתקדשו כלום אפילו בקדושת הר הבית וכ"ש בקדושת עזרה. וגם על התוס' קשה לי מאי מקשו התם על דא"ר יוחנן מחילות לא נתקדשו מהא דאמר בפ"ב דזבחים דכי קדיש דוד רצפה עד ארעית תהומא קדיש ותירצו דבכיצד צולין מסקינן כי א"ר יוחנן בפתוחות לחול אבל פתוחות לקדש קדש הלא הקושיא מעיקרא ליתא כי לא א"ר יוחנן על מחילות שתחת העזרה אלא על מחילות שתחת הר הבית אבל ההיא דפ"ב דזבחים דאמר דכי קדיש דוד רצפה כו' קאי על העזרה עצמה כדמוכח התם וצ"ע:

אמר ליה ליעול מר עד כאן כו'. טעות דלוג סופר יש כאן וצריך להגיה א"ל ליעול מר בתר דנפק א"ל עד כאן כו' וכן הוא בסוף פרק הרואה:

עד כאן לא סליקת לשעיר. פירוש לארץ ישראל ונקרא שעיר על שם עשו והוא אדום שהיו בארץ ישראל ולא היו צנועין בבית הכסא כמו הפרסיים שהיו בבבל:

אחר זמן רב שכתבתי זה כתב אלי החכם מהר"ר יעקב מארץ ישראל בשם תוספות הרא"ש כמו שאני פירשתי וז"ל כלומר אתה מבבל שהם פרסיים וצנועים בבית ולא באת לארץ ישראל שדרים שם ארמיים שהם מבני ארם מהר שעיר שאינם צנועים ולמדת מנהגם הרע שאינך צנוע כי לא היה לך לדבר אלי ליעול מר אלא היה לך להשמיע קול עכ"ל. אבל אין דעתי נוחה בפירוש זה מפני שקשה לי הלא ארץ ישראל לא היה מעולם תחת ממשלת ארם א"כ למה נקרא ארץ ישראל שעיר על שם עשו וכי בשביל שדרים שם הארמיים מבני עשו יקרא על שמם הלא גם שאר אומות הרבה דגרים שם. לכן יותר נ"ל לפרש עד כאן לא סליקת לשעיר היינו לישמעאל המושל ומולך בארץ ישראל ולא היו צנועין בבית הכסא כמו הפרסיים שהיו בבבל ונקרא שעיר משום דאמרינן בפ' עשרה יוחסין א"ל רבי ללוי הראני ישמעאלים א"ל דומין לשעירים של בית הכסא:

מביא את האדם לידי הדרוקן. במסכת בכורות פרק מומין אלו פרש"י הדרוקן חולי מעיים וקשה לי על פירושו שהרי איתא בר"פ מי שהוציאוהו שלשה מתין כשהן מספרין חולי מעיים וחיה והדרוקן מכלל דהדרוקן לאו היינו חולי מעיים ורש"י גופיה לא פירש כן בפרק מי שמתו ובפרק הרואה שכתב הדרוקן חולי המצבה את הכרס ע"כ. ושמא י"ל דמה שפרש"י בבכורות חולי מעיים לא היתה כוונתו חולי מעיים ממש הנזכר בכל הגמרא דהיינו חולי השלשול אלא ר"ל שכרסו צבה. ומיהו קשה לי למה לא קחשיב הגמרא נמי הדרוקן של עמוד החוזר בהדי שלשה מיני הדרוקן דמייתי בפרק במה מדליקין וצריך עיון:

לידי ירקון. משמע דהדרוקן וירקון תרי מילי נינהו וכן משמע בהדיא בפרק במה מדליקין דאמר ארבעה סימנין הן סימן לעבירה הדרוקן סימן לשנאת חנם ירקון כו' וכן פרש"י בהדיא בפרק מי שמתו הדרוקן חולי המצבה את הכרס ירקון חולי ששמו גלניצה ולא כמו שכתבו התוספות בבכורות בפרק מומין אלו שהם ענין אחד מדאמרינן ביבמות העבירום לפני הציץ כל שראויה לביאה פניה מוריקות דאמר מר סימן לעבירה הדרוקן ואינו מוכרח כי י"ל שיש להדרוקן קצת ירקות פנים כדאמר פניה מוריקות ומיהו ענין אחר לגמרי הוא וכן פירשו התוספות עצמם בהדיא ביבמות:

תיב וגלי וכסי וקום. אע"ג דבסוף פרק הרואה לא אמרינן אלא אין נפרעין מעומד אבל שלא יקום כשהוא מגולה לא נזכר שם בגמרא ולא בפוסקים מ"מ נראה לי דכל אפי שוה דה"ה שלא יקום כשהוא מגולה כדאמר כאן וכסי וקום דכיון דמשום צניעות הוא מאי שנא:

וכשאתה שותה מים שפוך מהן. פירש המפרש כלומר הא דבעינן שטיפה לאחר שתיה ה"מ ביין שאינך יכול לשפוך ממנו ותעביר הרוק בשפיכה משום בזיון אוכלים אבל במים שאין כאן בזיון שפוך מהן וטוב לעשותו יותר ע"כ. מכאן קורא אני תגר על מה שנהגו לשפוך מכוס הבדלה של יין על הארץ ואומרים טעם חלוש משום דאמרינן בעירובין כל בית שלא נשפך בו יין כמים אין בו סימן ברכה ועושין כן לסימן טוב בתחלת השבוע שהרי חמירא סכנתא מאיסורא ואפ"ה אמר כאן בשמעתין דאסור לשפוך מכוס של יין כדי להעביר הרוק משום בזיון אוכלין אע"פ שיש בו משום סכנה והשפיכה טוב יותר משטיפת הכוס כ"ש שאסור לשפוך משום סימן טוב בעלמא ועוד שהרי בהדיא תניא בסוף פרק ג' שאכלו ת"ר ממשיכין יין בצינורות לפני חתן וכלה ופרש"י ממשיכין יין בצינורות משום סימן טוב ואין כאן משום בזיון והפסד אוכלין לפי שמקבל אותו בראש פי הצנור בכלי ע"כ וכן כתבו בהדיא הפוסקים רוב מנין ורוב בנין כדפרש"י דאסור לשפוך היין על הארץ משום סימן טוב ושמחת חתן וכלה אלא צריך שיקבלנו בכלי בפי הצנור הרי קמן מבואר דאסור לשפוך היין על הארץ משום סימן טוב אף שמצאתי כתוב וז"ל כשמבדילין על הכוס שופכין מן הכוס פירוש מן היין על הארץ דאיתא בב"ר כל בית דלא משתפך ביה יינא כמיא במוצאי שבת לית ביה ברכה ע"כ. לא תאבה לו ולא תשמע אליו כי לא היה ולא נברא בב"ר מה שכתב בשמו ואי איישר חילי אבטליניה:

כל מילי לא תפלוט כו'. בפרק המוצא תפלין גבי כיח בפני רבו חייב מיתה מסקינן דוקא כיחו שהוא דבר שיוציא מגופו בכח אבל רוק בעלמא מותר דאנוס הוא לרוק וממילא בקרא ודיסא מותר לו לפלוט אפילו כיחו. כן נראה לי:

איש הר הבית היה מחזר על כל משמר כו'. היינו בן ביבי היה ממונה על זה הדבר כדאיתא בריש פרק ב' דיומא אמר אביי מריש הוה אמינא הא דתנן בן ביבי ממונה על הפקיע אמינא פתילתא (וכן פירש בהדיא בגמרא דירושלמי בפ"ב דיומא ובפ"ה דשקלים) כדתנן מבלאי מכנסי הכהנים ומהמייניהן מהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקין כיון דשמענא להא דתניא ולא עוד אלא שלוקה מן הממונה בפקיע אמינא מאי פקיע נגדא. וקשה בעיני למה קראו כאן איש הר הבית ולא הזכירו בשמו כמו שהזכיר לקמן שמות הממונים הנזכרים בשקלים בן ארזא מקיש בצלצל גביני כרוז ונראה שקראו איש הר הבית בלשון חשיבות ומעלה הואיל שהיה שר וממונה על כל השומרים והא דקראו איש הר הבית לא אתא לאפוקי העזרה דהא היו כל כך שומרים בעזרה כמו בהר הבית כמפורש לעיל ועוד דהא קאמר בסמוך והם אומרים מה קול בעזרה כו' אלא משום דהר הבית הוא שם כולל כל בית המקדש דהר הבית היה ת"ק אמה על ת"ק אמה ובכלל אותו חשבון היה חשבון העזרה קל"ה אמה על אורך קפ"ז אמה כדתנן במדות הלכך קראו איש הר הבית:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף