ברכת רצ"ה/צח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ברכת רצ"ה צח

סימן צח

ב"ה רישא תרל"ד.

אשיב ואומר שלום לכבוד הרב וכו' כ"ש מ' מנחם מענדיל נ"י יושב על מדין ומורה בצדק לעדתה בק' דוקלא.

מכתב יקרתו עם שאלתו שאלת חכם בדבר המשפט אשר הקריבו לפניו השיגה ידי:

תוכן השאלה באחד שפסק לו חמיו בהתנאים שטר שלם זכר ועתה בעת חלוקת העזבון בא חתנו ותובע באמרו שחותנו ז"ל קיים הבטחתו ונתן לו שטר שלם זכר ולא ידע היכן הוא והביא עדים שהעידו שראו אצלו השש"ז מחמיו וגם ע"א אשר הי' חתום עליו זכר היטב אלא שאינם יודעין סך החוב שהי' כתוב בהשטר עכ"ת דברי השאל':

תשובה הנה אם לא הי' לדון רק על סך החוב הי' לדעתי ראוי שינתן לו כפי המנהג דמסתמא חייב עצמו לכתוב שטש"ז כפי המנהג ואדעתא דמנהגא חייב עצמו לכתוב השטר ומסתמא כן עשה וכתב השטר לא פחות ולא יותר. ובגוף המנהג ראיתי מנהגים חלורים דבהרבה מקומות כותבין החוב בשח"ז מחצה מסך הנדה שנתן לבתו ובמקומות אחרים ראיתי שכותבין מחצה מהתוספת כתובה ומסתמא בשטש"ז כותבין כפלים נהרא נהרא ופשטי' ובכ"מ אשר נודעתי כותבין שיוכלו ליתן לה בחלק ח"ז או ש"ז חוץ מספרים וקרקעות ועיין בתשו' ב"י שכתב דהך חוץ מקרקעות הוא רק מוסב על בית דירה ולא על בתים שעומדין רק לשכירות והכנס' ומטעם זה ראיתי ושמעתי כי הרבה ב"ד נהגו בזה לפשר בין הבת והבנים ובמקום שאין מנהג יש לומר מסתמא יד בעל השטר על התחתונ' ומנהג המקום שם בסביבות מקום משכן כבודו לא אדע. ומהצורך הי' איפוא לחקור ולדעת בבירור מנהג המקום שם לדון ע"פ אחרי שעינינו ראות שינוי המנהגים וכנ"ל. אמנם באמת הנדון שלפנינו מצד אחר, יש לדון דכיון שאבד השטר יש לחוש לפרעון ואף שהוא בתוך זמנו דהזמן הוא לאחר מיתה פסקינן בחו"מ סי' מ"א סעיף ד' דאם הי' לו חוב על חברו בשטר ואבד השטר והרי העדים קיימין אם טען שפרע הר"ז נשבע היסת אף שהיא תוך זמנו דכיון דנפל איתרע. האמנם כי בש"ך ז"ל הביא דהראב"ד ז"ל חולק וס"ל דכיון דהעדים קיימים אמרינן דל שטרא מהכא וגובה בהעדים אחרי שהוא ת"ז אך מ"מ פשיטא דאינו יכול להוציא בנ"ד מיד היורשים אחרי דהוי פלוגתא דרבוותא ורק דנ"מ היכא שהוא מוחזק או שיתפוס כל חד כדיני' המבואר בכללי תפיסה עיי"ש.

אולם גם בכה"ג שהי' הבת מוחזקת יש לדון בנדון השאל' שלפנינו גם לדעת הראב"ד ז"ל מצד העדות בעצמותו דהעדים אינם מעידים רק שראו בידו פעם השטר שלם זכר דזה העד שאומר שהוא הי' מעידי החתימ' ל"ה רק ע"א ואין זה עדות מספקת דאחרי שלא נתכוונו בשעת ראיית השטר להעיד אף שיאמרו שהכירו החתימות יש לומר ולחוש דשמא מזויף הוא והי' נדמה להם שהוא חת"י אחרי שלא נתכוונו להעיד ומלתא דלא רמיא על אינש לאו אדעתא לראות ולהבין היטב בט"ע גמור. ועי' בת"י ז"ל כריתות דף י"ב שכתבו דבכל עדות כל שנתכוונו בשעת ראי' להעיד ל"מ עדותן עיי"ש אלא שמדברי הפוסקים ז"ל יראה שלא תפסו כן להלכ' וכמבואר בחו"מ סי' ל"ו ע"ש ומדברי הש"ס בב"ק דאמרינן אי דידעי עדים מה כתיב בי' נכתב לי' שטרא אחרינא אין ראי' דהתם נתכוונו לראות להעיד עכ"פ לחייב את השורף וכמובן. אולם מלבד שיש לומר דאין כאן מחלוקת רק שיש חילוק בין שבאים להעיד לאלתר ובין שבאים להעיד לאחר זמן וכדמחלקינן הכי בשטר שיכול להזדייף לר"א דאחר זמן חיישינן שהי' כתוב בו תנאי ושכחו וה"ה דיש לחלק היכא דלא נתכוונו בשעת מעשה כלל והת"י ז"ל מיירי לאחר זמן עיין בדבריהם ז"ל. הנה גם אם נאמר דגם לאח"ז יכולין להעיד מ"מ פשיטא לי דבכה"ג שצריך עיון והתבוננות לקיים ולהכיר בט"ע החתימות שאינם מזויף א"י להעיד אח"כ אם בשעת מעשה לא נתכוונו כלל לכ"ע. ומהגם דכיון דנפל איתרע וחיישינן יותר ועי' בתוס' ז"ל ב"מ בסוגי' דמצא שט"ח שכתבו דכיון דנפל חיישינן לזיופא כהך דמנח ידי' אזרנקא דפרק גט פשוט ולא מהני קיום ואף שרוב הקדמונים חלקו עליהם בזה וביחוד אנן להראב"ד ז"ל קיימינן דס"ל דנפל לא מרעי רק חזקת השטר וע"כ דלא ס"ל כהתוס' ז"ל בזה דא"נ דנפיל' הוי ריעותא כ"כ דלא מהני קיום כלל כ"ש דהו"ל לומר דמרע לחזקת א"א פורע תוך זמנו וכמובן. מ"מ זה אינו רק כשבאים לפנינו ומקיימים חת"י בתורת עדות משא"כ כשלא נתכוונו להעיד כלל בשעת מעשה דבזה גם החולקים ז"ל יודו דחיישינן לזיופא והי' דומה קצת והמה שלא נתכוונו לא עיינו ודקדקו היטב וכנ"ל ודוק:

אולם אחר ההתבוננות יש ליתן מקום לתביעת וטענת הבת לדעת הראב"ד ז"ל דכיון דלדעתו ז"ל מה שנאבד אינו מרע רק חזקת השטר וכל היכי שיכול לגבות בלי השטר שפיר גובה א"כ בנ"ד כיון שיש שטרות התנאים שבו נאמר שאבי הבת חייב לתת לבתו שטר שלם זכר וקנו מידו א"כ י"ל דל שטרא דש"ז והעדים מהכא והרי הוא גובה בשטר התנאים ואף דהוי קנין דברים שקנו ממנו שיתחייב עצמו בשטר דמבואר דלא מהני מ"מ כיון דתנאים שלנו נכתב בלשון חיוב מהני וכדקיי"ל לענין קנין אתן לדעת רוב הפוסקים דלא מהני דהחליטו האחרונים ז"ל דהיכי שהי' בלשון חיוב מהני שמשעבד גופו ואם מת גובה גם מהיורשים עיין עליהם ובמק"א העליתי דבתנאים לענין קנין אתן או קנין דברים גם היכא דלא נכתב בלשון חיוב דלא מהני ויכול לחזור בו זה אינו רק כשחזר בו קודם הנשואין אבל היכי שנשאת חייב לקיים הבטחתו מטעם שכירות דשכר פעולה אין צריך קנין ונתחייב כשזה עשה פעולתו וכמ"ש הרא"ש ז"ל בע"ז לענין אתנן עיי"ש:

ולכאורה עלה על לבי לומר לפ"ז דגם להחולקים ז"ל דס"ל דבאבד השטר אף שהעדים קיימים ואומרים שהוא בתוך זמנו ל"מ דכיון דנפל איתרע לגמרי שפיר גובה בנ"ד דעיקר הא דאמרינן דנפל איתרע הוא משום דכיון דלא נזהר לשמרו יש הוכח' דפרעו וכדומ' ואף דהעדים קיימים ויודעין שהוא תוך זמנו מ"מ הי' לו לשמור שטרו אולי ימותו העדים או ילכו למדה"י ומדלא שומרו איתרע מה דלא שייך בנ"ד שיש בידו שטר התנאים שיוכל לגבות בו וכנ"ל וליכא א"כ ריעותא במה שאבד ולא נזהר לשמור השטרות ש"ז. אמנם אחר העיון ראיתי דז"א דזה ברור אצלי דאם לא נתן שטש"ז כפי שהתחייב את עצמו וזה בא לגבות בשטר התנאים א"י לגבות כל החוב רק כפי שהיה שוה השטר אז בעת שהי' חייב לכתוב לו שלא הי' שוה כ"כ שהי' זמנו אחר מיתה וגם הי' בו תנאי שאם יתנו לו הבנים כחלק שלם זכר לא יוכל לתבוע יותר והי' אפשר שלא יבוא כ"כ על חלקו. ואף שעתה הוא שוה כל דמי החוב מ"מ אין לנו לדון רק כפי שהי' שוה בשעת חיובו וכאלו שרף אחר השטר הזה אז דאמדינן להשטר אז בעת ההיזק כמה הוא שוה למכור בשוק וא"כ כיון שיש נ"מ שפיר הי' לו להזהר בשמירת השטר ש"ז ומדלא נזהר יש הוכחה שפרעו אף שלא הגיע זמנו לדעת החולקים אלו ז"ל דאיתרע לגמרי ואינו גובה כלל. ומעתה סיומא דהך פסקא דאם היורשים מוחזקין א"י לגבות מאומה ומשום דהוי פלוגתא דרבוותא וכנ"ל אולם היכי שהוא מוחזק מכבר או שיתפוס ויטעון קי"ל כדעת הראב"ד ז"ל א"י לגבות מ"מ רק מה שהי' שוה השטש"ז אז בעת החיוב למכור בשוק דזה יכול לגבות ע"י שטר התנאים ואמרינן א"כ לדעת הראב"ד ז"ל דל שטרא מהכא והרי הוא גובה בהתנאים אבל אינו יכול לגבות כל החוב דעל זה שהי' בידו שטר ש"ז ליכא עדות מספקת וכאשר מלתי אמורה למעל' ראש והנלפע"ד כתבתי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף