טורי אבן/חגיגה/ב/ב

טורי אבן חגיגה ב ב

דף ב' ע"ב

לישא שפחה אינו יכול. בפ"ק דב"ב (דף י"ג) הקשו התוס' ליתא עשה דפ"ו ולידחי ל"ת דלא יהיו קדש ותי' בשם ר"י דבעידנ' דמעקר לא מקיים לעשה דמשעת העראה קא עקר ללאו ועשה דפ"ו ל"מ עד גמר ביאה וק"ל ט"ז הא בפ"י דיבמות (דף צ"ו) [צ"ל ע"ב] אמ' הא דפטרו רבנן סדין מן הציצית משום דהוי שב ואל תעשה הקשו התוס' והא ה"ל קום ועשה כשמתעטף בטלית בת חיובא ואין בו ציצית הרי הוא עובר בידים ותי' דבשעת עיטוף לא מחייב עד לאחר שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוס' בה כבר ולאחר שנתעטף בה דמחייב שב וא"ח הוא והא דמשמע בפ' מי שמתו דכשהוא לבוש כלאים ואינו פושטן ל"ח שב וא"ת אלא עמוד ועשה הוא שאני כלאים דעיקר האיסור בשעת לבישה שלובש באיסור אבל כאן לא מתחייב עד לאחר שנתעטף ואיכא למידק הא דאמר בפ"ק דביצה (ד' ח) ופ' י"ט דשבת (דף קל"ב) אימר דאמ' דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת א"נ סדין בציצי' דבעידנא דקא מעקר לאו קא מקיים לעשה ולדברי ר"י הא סדין בציצית ל"מ לעשה בעידנא דקא מיעקר לאו דהלאו דכלאים מיעקר מיד בשעת עיטוף והעשה א"מ עד לאחר שנתעטף ובע"כ צ"ל כיון דא"א למ"ע דציצית לקיים אלא ע"י עיטוף הקדום זהו הכשר מצוותו וה"ל שפיר בעידן דקא מעקר הלאו מקיים לעשה דבשעת העיטוף דעובר בלאו דכלאים מקיים לעשה דציצית דהא עיטוף אתחלתא דמ"ע דציצי' כיון דאין מקום למ"ע זו לעולם בלתי עיטוף הקדום והעיטוף עצמו אתחלתא דמ"ע זו ומן המצוה עצמו יחשב ול"ד לקציצת בהרת לצורך עבודה דפי"ט דשבת ולכתיש' בי"ט לצורך מ"ע של כיסוי בפ"ק דביצ' דש"ה דאפשר למ"ע דעבודה להתקיי' בלתי קציצת בהרת בכהן שאין בו בהרת וכן מ"ע דכיסוי איפשר להתקיים בלתי כתישה בעפר תיחוח או באפר מקלה אין הקציצה והכתישה הכשר מצותן אע"ג דאירע במקרה דא"א בלא"ה אין זה מן המצוה וכדאמ' בפ"ב דמכות (דף ח) כיון דאי מצא חרוש אינו חורש לאו מצוה היא ואפי' ל"מ חרוש וחורש לצורך העומר לאו מצו' היא וה"נ הא דקציצת בהרת וכתישה דכיסוי כה"ג הוא וחילוק זה נ"ל דמוכרח הוא לדברי ר"י ונ"ל להביא ראי' מפי"א דזבחים (ד' צ"ו) [צ"ז ע"ב] דמוכח רבא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש מדכתיב ועצם לא תשברו בפסח שני שאין ת"ל שכבר נאמ' ככל חוקת הפסח יעשו אותו אלא לרבות עצם שיש בו מוח ואמאי יבא עשה דואכלו הבשר וידחה הבשר דשבירת עצם אלא ש"מ דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש והקשו התוס' האיך אתי העשה ודחי הל"ת הא בעידנ' דמעקר לאו דשבירת דעצם ל"מ לעשה דאכילה ולא תי' כלום. ולמאי דפי' א"ש כיון דא"א לעולם לקיים עשה דאכילת מוח אא"כ שובר העצם המקיפו השבירה נמי הכשר מצותו הוא ומגוף המצוה יחשב. וראיתי בפסקי התוס' כתב שם אם א"א לקיים עשה בע"א לא בעינן בעידנא דקא מיעקר לאו מקיים לעשה נר' שכוונו למש"כ ומתירץ התוס' הוא והסופרים השמיטו התי' מן הספרים ועי"ז יש ללמוד זכות על הרמב"ם שכתב בסוף הלכות כלאים כהן שלבש אבנט של בגדי כהונה שהוא של כלאים לוקה משום לובש והא דשרי בשעת עבודה ה"ט דאתי עשה דעבודה ודחי ל"ת דכלאי' ואמאי הא בעידן דמיעקר לאו דכלאים דהיינו בשעת לבישות האבנט עדיין ל"מ לעשה דעבודה עד שעה שיעבוד ולמאי דפי' ניחא כיון דא"א לעולם לקיי' מ"ע דעבודה בלתי לבישת כלאים דאבנט דמחוסר בגדי' ששימש מיחל עבוד' כדתנן רפ"ב דזבחים (דף ט"ו) הלבישה נמי אתחלתא דעבודה היא דהכי מצותו הואיל ולא סגי בלא"ה וכיון שכן ה"נ כיון דגמר ביאה שבה מקיים מ"ע דפ"ו א"א לה בלתי העראה דקדים לה גם היא חשובה מן המצוה כיון דלא סגי לה בלא"ה זה הכשר מצותו וא"כ קשה דר"י אדר"י:

עוד תי' ר"י דהיא אסורה להינשא לו דלגבי דידה ליכא עשה דלא מיפקדא אפ"ו ועוד אפי' מיפקדא איפשר לה להינשא לאחר וק"ל לריב"ב דס"ל בספ"ו דיבמות (דף ס"ה) דאשה מיפקדא דא' על שניהם הוא או' פרו ורבו מא"ל ואי משום דאפשר לה באחר מ"ע מי שחציו עבד ישא אשה בת אינו חציה שפחה וחציה ב"ח ואע"ג דאסורין זא"ז משום דאתי צד עבדות שלזה ומשתמש בצד חירות של שני וצד חירות בצד עבדות מה בכך לריב"ב יבא עשה דפ"ו שלו ושלה וידחה ל"ת דלא יהי' קדש של שניהם כיון דל"א לו באחרת ולה באחר. ובפ"ד דגיטין (דף מ"ג) אמ' מעשה בשפחה אחת חציה שפחה וחציה ב"ח וכפה את רבה ועשאה ב"ח אמ' עלה כמאן כריב"ב דא' על שניהם ה"א פרו ורבו והשתא לריב"ב ל"ל לכוף את רבה הא איפשר לה בבת מינה מי שח"ע כיון דשניהם מצווין על פ"ו אתי עשה דפ"ו ודחי הלאו דלא יהי' קדש כיון דא"א לקיים מ"ע זו בלתי דחוי לאו זה דהא שלא במינו א"א. ולא עוד אלא אפי' מי שח"ע א"צ לכוף את רבו לעשות אותו ב"ח לריב"ב כיון דאפשר לו בבת מינו הואיל והיא ג"כ מצוות אפ"ו ש"ד וא"צ כפייה:

עוד תירץ ר"י כיון דאפשר לקיים שניהם על ידי כפיה לא דחי. וקשה ע"ז הא התוספ' בשם ר"י גופיה פי' אהא דכופין לעשותו בן חורין אע"ג דהמשחרר את עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו דמשום מצוה רבה דפ"ו נדחה עשה דתעבודו והשתא כיון דאיכא תקנתא לישא וידחה עשה דפ"ו ללאו דלא יהי' קדוש דאמ' לישא שפחה א"י דמשמע דאי הי' יכול לישא שפחה ש"ד וא"צ לכוף הרב לשחררו אלא משום דא"י הוא ואמאי כיון דעש' דחי ל"ת הא וודאי יכול ויכול הוא ואמאי כפינן הרב לשחררו לעבור בעשה. מיהו י"ל דלהאי תי' דמשו' לתא דידה דאפשר לה באחר א"א לו בב"ח ולא בשפחה א"ש. ודקשה לי מהאי מעשה דחצי' שפתה וחב"ב דכופין את רבה לשחררה ואמ' כמאן כריב"ב והא לדידי' כיון (דאיפש') [צ"ל דא"א] להו באחר ואחרת לית' ועשה ולידחי ל"ת י"ל ע"ד שפי' התוס' דעבד אין מצווה על מ"ע דפ"ו וא"כ אין חל עשה דפ"ו אלא על צד חירות שבו וכן לריב"ב על צד חירות שבה אבל בצד עבדות שבו בצד שפחות שבה לא אפילו לריב"ב והא האי ל"ת דקדש היא מחמת עבדות שבהן דאסורין בבא חורין ובן חורין משום הכי האי עובדא דחצי שפחה וחב"ח דכפו את רבה לשחררה לריב"ב ניחא דליכא למימר אתי עשה דפ"ו ודחי ל"ת דלא יהי' קדש דלא אמרינן עשה דוחה ל"ת אלא אם העשה הוא באותו דבר של הל"ת כגון כלאים בציצית דבאותו חוט של תכלת שעובר משום כלאים דסדין של פשתן בו בעצמו מקיים מ"ע של תכלת בציצית אבל הכא העשה דפ"ו הוא בצד חירות שבו דאי מצד עבדות אינו מצווה על פ"ו ואי נסיב ב"ח עובר על צד עבדות משום ל"ת דקדש והא בהאי צד ליתא לעשה אלא באידך צד החירות וכיון דאין העשה תלה באותו צד עצמו שעובר על ל"ת לא אתיא עשה דהאי צד ודוחה ל"ת דאידך צד כיון דלא הוי דומיא דכלאים בציצית דנפקא לן מיני' דעשה דוחה ל"ת דהא עשה הדוחה הל"ת הנדרש שניהם בענין א' וצד א' והשתא הא דקאמר במתני' לישא ב"ח א"י יכול היינו משום לתא דידי' דאין עשה דפ"ו מצד חירות דוחה ל"ת דקדש מצד עברות והא דקאמר לישא שפחה א"י יכול אע"ג דצד עבדות מותר בשפחה ואי משום צד חירות יבא עשה דפ"ו דהאי צד וידחה ל"ת דהאי צד פי' משום לתא דידה לא מיבעי לרבנן דאשה א"י מצווה על פ"ו דהשתא אין אצלה עשה דפ"ו ועוברת את הלאו דקדש משום צ"ח שבו. אלא אפי' לריב"ב דאשה מצוה על פ"ו מ"מ כיון דשפחה היא אינה מצוות על פ"ו כמו שעבד א"י מצוה ומהשתא א"ש הא דכפו לרבה של חני' שפח' לשחרר' אדרי"בב דא' אשה מצו' על פ"ו דחצי עבד כיון דאסו' בחצי' שפחה דאתיא צד עבדות של הא ומשתמש בצד חירות דשל אידך. אי אפשר לחצי עבד לישא חצי שפחה מטעמא דאתיא עשה ודחי ל"ת הא עשה של איש זה ואשה זו אינו אלא מצד חירות שבשניהם ובהאי צד יש לומר יבא עשה, וידחה ל"ת דקדש שבצד השני של חבירו אבל האיך ידחה צד עבדות שבהם שאסור בצד חירות של חבירו ללא תעשה דקדש כיון דבהאי צד ליתא לעשה דפ"ו ואין ל"ת דהאי צד נדחה מפני עשה דאידך צד דכיון דבהאי צד ליתא לעשה. מ"מ אין זה נראה לי אלא אע"פ שאין העשה ו ל"ת בדבר א' אפ"ה עשה דחי ל"ת וראי' לדבר מהא דפי"א דזבחים דמוכיח דאין עשה דאכילת קדשים דותה ל"ת דאי פסולה היא תיפסל משום דאין עשה דותה ל"ת שבמקדש מדכתיב יקדש להיות כמהו ומנא לי' דבמקדש תליא מילתא הא דאין דוחה דילמא מה"ט אינו דוחה משום שאין העשה והל"ת בדבר א' דעשה בכשרה והל"ת בפסולה היא בפסולה הבלועה בה אלא וודאי ש"מ דאפי' בכה"ג אמרינן אתיא עשה ודחי ל"ת וכן כתבתי קצת מזה בחי' פ"ג דר"ה ואין סברא לחלק אינו בדבר א' דעבד להא דיקדש כלל. ומ"מ אני תמה על התו' דחקו בזה הא בספ"ק דקידושן גבי ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח הקשו דאמאי לא אכלו מצה בליל ט"ו מחדש דיבא עשה דמצה וידחה ל"ת דחדש. ותירצו דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור וא"כ ה"נ אין עשה דפ"ו דקוד' הדיבו' דוחה ל"ת מה דלא יהי' קדש דלאחר הדבור. מיהו כ"כ בתשובה סי' צ"ו דליתא להאי כללא דעשה דקודם דוחה ל"ת דלאחר הדבור. גם מה שפי' שם כן בשם הירושלמי אין פי' של הירושלמי כמו שהבינו התוס' והשתא הדרא קושין לדוכתי' ליתי עשה דפ"ו וידחה לאו דקדש:

אבל נ"ל דלמאי דפי' התו' עצמן קו' מעיקרא ליתא שהרי הקשו התם הא אית לי' תקנתא לישא ממזרת דהא עבד מותר בממזרת וצד חירות נמי מותר בה דקהל גרים לא איקרי קהל. ותי' דאין זה תקנה להרבות ממזרים בישראל והא וודאי אין זה איסור של תורה לישא ממזרת אע"פ שמרבה ממזרים ועוד תנן בפ"ד דסוטה (דף כ"ו) אשת ממזר שותה ואמר בגמרא פשיטא מ"ד לא ליפשי פסולים קמ"ל ואע"ג דשם הקדוש נמחה על המים לית לן בה אלא דרבנן לא רצו לתקן ליקח ממזרת כדי שלא להרבות פסולים. וכיון דיש להם תקנה מה"ת שישא ממזרת אי אפשר לו לישא שפחה משום דמצות פ"ו דותה ל"ת דקדש כיון דאיפש' לו לקיים מ"ע זו מה"ת בלא דחיית הלאו שישא ממזרת וכ"ת לר"י דס"ל בפ"ד דקדושין קהל גרים מקרי קהל וגר אסור בממזרת א"כ מי שחציו עבד אסור בה מצ"ח שבו וא"א בתקנתא שישא לקיים מ"ע דפ"ו בהיתר אלא באיסור תקשה יבא עשה ד"פו לידחי ל"ת דצ"ח דאסור בפסולי קהל והא ודאי דא"ל דשום תנא פליג אדב"ה. וי"ל דר"י ל"ל דריב"ב וס"ל כרבנן דאין אשה מצוה על פ"ו ומשום לתא דידה א"א בחצי' שפתה דלדידה אין כאן עשה לדחות לאו דל"י קדש וההיא עובדא דחצי שפחה דכפו את רבה לשחררה ור"ל. כר"י ב"ב ולא קשה אתי עשה דפ"ו ודוחה ל"ת ותנשא לבת מינה למי שח"ע די"ל דלא ק"ל כר"י אלא קהל גרים ל"מ קהל וכיון דאפש' לה להנשא בהיתר לממזר לא דתי ל"ת דל"י קדש ולהנשא לבת מינה. אלא דאכתי ק"ל הא התוס' פי' הא דכופין את הרב לשחררו אע"ג דעובר בעשה דלע"ב תעבודו משום דלא לתהו ברא' הוי מצוה רבה והשתא כיון דיש תקנה למצוה רבה זו מה"ת ע"י שישא ממזרות למה נכוף לרב לשחררו ולעבור באיסור עשה בקום ועשה משום ה"ט שלא להרבות ממזרים שאינו אלא מדרבנן ועי"ז עובר הרב באיסור של תורה בקום ועשה ומה שנראה לי בזה דאע"ג דלרי"בב יש כאן עשה נגד ל"ת ל"א הכא יבא עשה וידחה ל"ת כיון דאפש' לקיים העש' בהית' או ע"י כפי' כמ"ש התוס' ודקא ק"ל א"כ איך כופין את הרב לשחררו ולעבור על עשה של תורה בקום ועשה לק"מ מש"ה כופין אותו ול"ל בה משום עשה דתעבודו משום דודאי אין עיקר האיסור במשחרר עבדו מצד השיחרור עצמו אלא מפני שהשיחרור מפקיע רשות האדון מעליו וא"א להשתעבד בו מעתה והתורה אמר' לעול' בהם תעבודו ואי בלא השיחרור הי' איזה ענין שפקע רשות רבו מעליו ושאין יוכל לשעבד בו תו ליכא איסור אם משחררו לגמרי כיון דבלא"ה א"י לשעבד בו והרי קיי"ל רפ"י דיבמות דב"ד מתני' לבטל ד"ת בשב ואל תעשה למגדר מילתא אבל לא בקום ועשה וה"נ ב"ד הפקיעו רשות הרב ממי שח"ע משום שבת דאין לך מיגדר מילתא גדול מזה דא"א לא בשפחה ולא בב"ח וכיון דכבר פקע רשות הרב מעליו ע"י תקנת חכמי' דה"ל שב וא"ת תו ליכא שום איסור ע"י קום ועש' של שטר שיחרור שכותב הרב ומוסר לו דכבר פקע עבודת רבו ממנו ע"י תקנת חכמי' משא"כ בשאר משוחרר דע"י שיחרורו הוא דפקע רשות רבו מעליו ולא קודם לכן מש"ה עובר בעשה דתעבדו. וראי' לדבר מהא דפ"ד דגיטין מי' שאמ' פ' שפחתי אל ישתעבדו בה דאי אמר לשון שיחרור כופין את היורשין לכתוב לה גט שיחרור ופי' התוס' (דף ל"ח) גבי המשחרר עבדו עובר בעשה ואיך כופין כיון דאין יורשין רשאין להשתעבד בה משום מצוה לקיים דברי המת לא קרינן בה לעולם תעבודו ומשום נתינת הגט לחודיה ליכא איסור עשה והרי הא דמצוה לקיים דברי המת אינו אלא מצוה דרבנן ולא של תורה אפ"ה כיון דפקע רשות היורשי' משפחה זו ע"י תקנת חכמים דמצוה לקיים דברי המת שוב אין עוברים היורשים בכתיבת הגט בעשה דתעבודו ה"נ בח"ע כיון דפקע רשות רבו מעליו ע"י תקנת חכמי' משום שבת א"ע הרב בכתיבת הגט בעשה זו מעתה. ותמהני על התוס' דמסיימי התם בחצי ב"ח דכופין את רבו התם משום דאיכא מצוה רבה דלשבת יצרה דל"ל לדחוקי בזה הא בלא"ה א"ש כדפי' גבי כופין את היורשין והנ"מ מפ"ד דגיטין (דף מ) עבד שעשוהו רבו אפותקי לאחרי' ושיחררו שורת הדין אין העבד חיי' כולם אלא מפני תיקן העולם כופין את רבו ועושה ב"ח ומפ' עולא בגמ' מי שיחררו רבו שני שורת הדין אין עבד חייב כלום במצות אלא מפני תה"ע שהרי יצא עליו שם ב"ח כופין את רבו הראשון ועושה אותו ב"ח והא מן הדין שיחרר של שני לאו כלום הוא ואין חייב במצות והשתא איך כופין את רבו הראשון לשחררו שעובר בקום ועשה בעש' של תעבודו א"ו כיון דע"י תקנת חכמי' מפני תא"ע א"י רבו הראשון לשעבד בו מעתה אחר שיחררו של שני לכופו לעבודתו פקע עשה זו מרבו הראשון ממילא מעצמו ושוב א"ע בעשה זו דתעבודו ע"י כתיבת שטר שיחררו וכדפי'.

עוד אפשר לי לומר דמה"ט כופי' את רבו לשיחררו למי שח"ע דגבי דידי' ליכא עשה דלעולם בה"ת דכיון דכבר חצי ב"ח ומדינא עובד את עצמו יום א' א"כ אין בו עשה דלעולם בהם תעבודו כיון דביומו לעצמו ואין רשות רבו עליו מעתה אפי' בצד עבדות שלו אין בו משום עשה זו כיון דאי אפש' לקיים בו לעול' תעבודו והר"ן פי' בשם י"מ שם גבי הא דאמ' מעשה בר"א שנכנס לבה"כ ולא מצא עשרה ושיחרר עבדו להשלים לעשרה ואע"ג דבשיחרר עבדו עוב' בעשה מצו' שאני ואע"ג דמצוה דרבנן היא והאיך דחי לעשה של תורה דלעו' ב"ת דאין עשה זו אלא משום דאסור ליתן להם מתנת חנם דכתב לא תחנ' וכיון דאיכא מצווה לאו משום חנינה דידהו עבד אלא לצורך עצמו והוי לי' כנותן דמי עצמו וא"כ לפי דבריו ה"נ. כיון דכותב שטר על חצי דמיו דאין כאן משום חנינה וכ"ש שעושה נמי שלא יעבור העבד לאו של תורה דקדש ולא משום חנינה שיחררו דש"ד.

וק"ל דבפ"ז דברכות (דף מז) פריך אהא דר"א שיחרור עבדו והא אר"א כל המשחרר עבדו עובר בעשה ומשני מצוה שאני והדר פריך מצוה הבא בעבירה הוא ומשני מצוה דרבי' שאני ואם איתי' דליבא איסור במשחרר אלא משום חנינה לחוד אבל כל לצורך שריא דתו לית בי' משום חנינה א"כ לבתר דשני מצוה שאני ולית בי' משום חנינה אלא לצורך עצמו וה"ל כנותן דמי עצמו להרב מאי פריך בתר הכי מצוה הבא בעבירה היא הא אין כאן עבירה וגם ל"ל לשנויי עלה מצוה דרבים שאני משמע משום דהיא מצוה דרבים דאלים טפי הא בלא"ה נמי שרי וכדומה לי דנעלם מהני י"מ האי סוגיא דפ"ז דברכות ולא ראו אלא סוגיא דפ"ד דגיטין דלבתר דשני מצוה שאני לא פריך תו מידי ופי' מצוה שאני כיון דמשום מצוה עביד אין כאן משום חנינה אבל בהא דפ"ז דברכות דפריך בתר הכי מצוה הבא בעבירה היא א"א לפרש כן מיהו כל זה לשיטת התוס' ובשה"מ ובמילואים אכתוב עוד בזה עוד הקשה התוס' וימכר עצמו לעבד עברי למ"ד מוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית ותי' דמש"ה אין לו לח"ע תקנה ע"י שימכר עצמו לע"ע משום דאסור למכר עצמו בע"ע משום דאמר התם אוזן ששמע על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים. וק"ל הא תנן בספ"ג דקדושין (דף סח) [צ"ל ס"ט] רע"א יכולין ממזרים ליטהר כיצד ממזר (נושא) [צ"ל שנשא] שפחה הולד עבד שחררו הולד ב"ח ומבעי' לן בגמ' ר"ט לכתחילה קאמ' ממזר נושא שפחה או דיעבד ואמ' ת"ש דאושפזכי' דר' שמלאי ממזר הי' וא"ל אי אקדמך כך טהרתינהו לבנך אא"ב לכתחילה שפיר אלא א"א דיעבד מאי נינהו פי' דלמעבד איסורא לא הוי מנסיב לי' עצה דא"ל זיל גנוב מיזדבן בע"ע ובשני' דר"ש ע"ע מי הוי כו'. ופירש ותוס' אע"ג דהא דזיל גנוב נמי איסורא הוא והאיך מנסיב לי' עצה זו ותי' דהמ"ל דא"ל זיל ומכר עצמו בע"ע וכמ"ד מוכר עצמו רבו מוסר לו שפח'. והשתא היכי מצי למימר הכי הא אכתי איכא אסורא משום אוזן ששמע א"ו ליכא איסורא למכור עצמו בע"ע אלא שלא לצורך דבהכי איירי התם בפ"ק דקדושין (דף כב) גבי רציעה כשאינו רוצה לצאת בשש אמרי' התם מה נשתנה אוזן מכל איברי' שבגוף אמ' הקב"ה אוזן ששמע על הר סיני כי לי ב"י עבדים ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע והתם קנה אדון לעצמו בחנם דינו לצאת בשש ואינו דוצ' אבל לטהר את זרעו למאי דס"ד דר"ט דיעבד קאמ' ש"ד וה"נ הא ה"ל לצורך לא מיבעי למה שפי' התוס' בשה ר"י דבכפי' זו עובר הרב בעשה דלעולם בה"ת אלא דלשבת שהוא מצוה רבה דוחה לעשה זו דודאי תקשה לפי"ז ימכר עצמו דאין לך צורך גדול מזה דה"ל לדבר מצו' כדי שלא יעבור הרב בעשה דתעבודו אלא אפי' למאי דפירשתי דבכפי' זו אין עובר הרב בעשה ח"מ למה נכוף לרב לשחררו ולהפקיע זכותו בחנם ואי משום לשבת ימכר עצמו לע"ע דה"ל לצורך דל"ל בה משום כי לי ב"י עבדי' והא התו' פי' אהא דקא' לישא שפחה א"י ואע"ג דאפי' הי' יכול לישא שפחה אינו מקיים מצות פ"ו בכך מ"מ אם הי' יכול לקיים שבת כ"ד משום מצות פ"ו לחוד לא הוי כפינן לרבו דלא מחוייב בה כיון דאונס הוא והשת' כיון דיוכל לקיים שבת ע"י שימכר עצמו בע"ע לישא שפחה שמותר בה למה כופין את רבו לשחררו דהא אפי' למאי דפי' דע"י כפי' זו אינו עובר בעשה צ"ל נמי דאם יוכל לקיים שבת כ"ד אין כופין את הרב לשחררו משום פ"ו דמחויב בה הואיל והוא אונס מדאמר לישא שפחה א"י וכדדייקי התוס'. עוד תירצו התוספות משום דקי"ל גר אינו נמכר בע"ע דבעינן ושב אל משפחתו וליכא כדא' בפ"ה דב"מ (דף ע) וק"ל על זה מהא דתנן בספי"א דיבמו' (ד' צט) כהנת שנתער' ולדה בולד שפחת' כו' הגדילו התערוב ושחררו זה את זה נושאין נשים הראוי' לכהונה ופריך בגמ' שחררו אי בעי אין אי לא בעי לא ואמאי לישא שפחה א"י ב"ח א"י א' רבא אימא כופין אותן ומשחררין זה את זה. והשתא אמאי כופין ימכר עצמו בעבד־עברי על תנאי אם הוא בן כהנת והשתא מותר בשפחה ממ"נ אם הוא בן שפחה מותר בה ואפי' הוא בן כהנת נמי מותר בה דהא אפי' עבד־עברי כהן מותר בשפחה כדמסקינן בפ"ק דקדושין (דף כא). והשתא מאי ק"ל לרבא שחררו אי בעי אין ל"ב לא הא לישא שפחה א"י הא א"ל תקנה בשפחה שימכר את עצמו בע"ע על תנאי כדא' מש"ה אין כופין לשחררו אא"כ רצו. וי"ל דהא דכופין גבי כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה ולא סגי לי' תקנת' ע"י שימכר בע"ע דמותר בשפחה משום כיון דאחד מהם ישראל מעליא הוא שהוא בן כהנת ומצוה על פ"ו א"י לישא שפחה כיון דולדה כמוה ואין זרעו מיוחס אחריו לא קיי' פ"ו:

[אבני מלואים] לא לתוהו בראה. פי' התוס' במכילתן דהאי עשה אלים טפי כדאמר במגילה פ"ב (דף כח) מוכר אדם ס"ת ללמוד תורה ולישא אשה ומייתו מלא לתוהו בראו אבל יש מפרשים דעבד לא מפקד אפ"ו דאמ' היו לו בנים בעבדותו ונשתחרר לא קיים פ"ו ודחי התו' דה"ט דל"ק פ"ו דבעינן זרעו מיוחס אחריו ואפילו ישראל שיש לו בן מן השפחה אינו קרוי אחריו ועו' פ"ו אכולהו ב"נ כתיב אף לכנען. הא דכתבו דפ"ו אב"נ כתיב נעלם מהם גמ' ערוכה בפ' ד"מ (דף נז) דקאמרי והרי פ"ו שנאמר לב"נ ואתם פ"ו ונישנית בסיני כו' ולישראל נאמ' ולא לב"נ. מיהו התוס' ה"ר מהירושל' דמ"ק דקאמ' עבד מהו שישא אשה במועד נשמעינן מן הדין מתני' ליבטל הלא ל"נ העולם אלא בשביל פ"ו וא' שמעון ב"א משום ר"י כל שהו' מצווה על פ"ו לא ישא אשה במועד. מיהו הא גופ' ק"ל כיון דקי"ל האיש מצווה על פ"ו אבל לא האשה ודלא כריב"ב דאמר על שניה' הוא אומר פ"ו כדאמ' ספ"ו דיבמות (דף סו) והא כל מצוה שאין האשה חייבת בו אין העבד חייב דגמרינן לה לה מאשה כדאמר לקמן (דף ד) וא"כ מ"ט העבד חייב בפ"ו כיון שאין האש' חייב'. והא ל"ל כיון דמפ' התם דה"ט דאין אשה מצוו' על פ"ו משום שנאמר וכבשוה איש דרכו לכבש אבל לא אשה וכיון דפטורה דאשה תלה רחמנא משים דאין דרכה לכבש מש"ה עבד שהוא איש ודרכו לכבש חייב ול"ל למגמר בהא לה לה מאשה כיון דבכבוש תליא ועבד בר כבוש הו' משא"כ באשה. וכה"ג כתב הרמב"ם (פי"ב מה"ל ע"ז) אשה שגלחה פאת ראש האיש או שנתגלח' פטור' שנאמר לא תקיפו פאת ראשך ול"ת פאת זקנך כל שישנו בבל תשחית ישנו בבל תקיף ואשה אינה בבל תשחית לפיכך אינו בבל תקיף לפי שא"ל זקן לפיכך העבדים הואיל ויש להם זקן אסורים בהקפה הכי נמי כיון דלא אימעט נשים מפריה ורביה אלא משו' דלאו בני כיבוש נינהו אבל עבדים דבני כיבוש הן חייבין ואע"ג דר"י נ"ל התם הא דאין אשה מצוה על פ"ו מדכתיב ואני אל שדי פרה ורבה ולא כתיב פרו ורבו ולה"ט אין לחלק בין אשה לעבד דכיון דאשה פטורה עבד נמי פטור מגזר"ש דלה לה מאשה. י"ל הירושלמי ס"ל כמ"ד דה"ט דאשה פטורה מפ"ו משום וכבשה מש"ה עבד דבר כיבוש הוא חייב ליתא דהא כ"כ בפנים אהא דגמר לה גז"ש לה לה מאשה דמצוה שאשה חייב בה עבד חייב ושאין אשה חייבת אין עבד חייב אע"ג דהאי לה גבי חצי שפחה וחצי ב"ח כתיב א"כ מנלן דעבד זכור פטור במצות דאין אשה חייבת בה ומכח קושיא זו פי"ד דמהא גז"ש ל"נ לן כלל לפטור עבד ממצות שאין הנשי' חייבה בהן אלא אי לאו גז"ש זו היינו פוטר לגמרי בין עבד בין שפחה מכל המצות אפי' שהנשים חייבות בהן דלכלל ישראל לא באו ואין דינם אלא כב"נ אלא דגז"ש אתיא וגלי לן דשפחה חייבת במצוה שהאש' חייבת ומהכי נ"ל נמי לעבד דלא גרע משפחה אבל לחייב לעבד במצוה שאין האשה חייב' בה אין לנו דמהיכי תיתי להחמיר עליו. וכיון שכן אפי' למאן דיליף לפטור אשה מפ"ו מוכבשה אע"ג דמה"ט עבד ל"ד לאשה אפ"ה מהיכא תיתי לחייבו כיון דא"א לחייבו מהא גז"ש דלה לה מאשה דהא אשה פטורה ממילא העבד פטור כמו כל ב"נ דפטורין מפ"ו וה"נ ק"ל ע"ד הרמב"ם דמחייב עבד אהקפה ואהשחתה אע"ג דאשה פטורה משום דל"ד לאשה דהא יש לו זקן. מה בכך הא כיון דא"א לן למיתי לחיובא בהא גז"ש דלה לה מאשה ממילא קאי בחזקת פטורה כמו כל ב"נ ומנ"ל לחייבו ואין זה מקומו מיהא בהא י"ל דהירושלמי ס"ל כהני אמוראי שם בגמרא דידן דאמ' הילכת' כר"י ב"ב דאש מצווה על פ"ו א"כ עבד ושפח' נמי חייבין מהאי גז"ש דלה לה מאשה. עי"ל דהא דקיי"ל כל מצוה שנאמר לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמ' ולא לב"נ ופ"ו היא אחת של"נ בסיני כדא' התם הא דל"נ לב"נ היינו מסיני ואילך דנטולה מב"נ מעתה ואין חייבן אלא לישראל בלבד כדפרש"י התם משום דפקע קדושת ב"נ מסיני ואילך מהשתא י"ל דה"מ דפקע קדושת המצוה בב"נ גמור שקודם סיני הי' להם קדושה יותר מאח"כ. אבל מעבד לא מבעיא דלא פקע קדושתו הקודמת ע"י סיני אלא אדרבה ניתוספה להן קדושה יותר דהא נתחייבו מסיני ואילך בכל המצות כולן שהנשים חייבות כ"ש דלא פקע מהן קדושת ב"נ דמעיקרא ואע"ג בעודם בגיותן פקע מהן מ"מ כשנכנסו לקדושת עבד דישראל ונתחייב במצות שאשה חייבת בהן כ"ש דהדרו במילתא קמייתא של מצות ב"נ והשתא אפי' רבנן דס"ל דאשה אין מצווה על פ"ו אפ"ה עבד מצווה ול"ד לאשה דאע"ג דגמר לה לה מאשה היינו לחייבו במצות שאין ב"נ חייבין בהם ונשי ישראל חייבין בהן אבל לחייבם במצות שב"נ נצטוו' עליהן ל"צ קרא דחייבין ואי משום דמסיני ואילך נפטרו ב"נ ממצות פ"ו היינו מפני קלות קדושתן אבל עבד מסיני ואילך אדרבה בא לידי קדושה חמורה לענין מצות כ"ש דלא פקע. ול"ל נשים יוכיחו דבאו לידי קדושה חמורה מסיני ואילך ואפ"ה א"מ על פ"ו לרבנן. דמה לנשים דמעולם לא נצטוו על מצוה זו אפי' קודם סיני משא"כ בעבדים שנצטוו קודם סיני אינו בדין שתפקע קדושתן ע"י סיני דהא סיני קידש אותם יותר מיהו אכתי ק"ל דא"א לומר דעבד מצו' על פ"ו הא עבד אין לו חייס ואין זרעו מתייחס אחריו וא"א לו לקיים מצוה זו כלל. ובע"כ צ"ל דהירושלמי ס"ל דהלכה כר"י ב"ב דאשה מצו' על פ"ו והא עבד א"א לו לישא אשה אלא שפחה ובע"כ לר"י ב"ב שפחה נמי מצוו' וכדתנן רע"א יכולין ממזרים לטהר כיצד ממזר נושא שפחה הולד עבד כמוהו ואינו ממזר שיחררו נמצא בן חורין. נמצא לענין פ"ו גבי עבד ושפחה אשה חמורה מן האיש לר"י ב"ב דאילו עבד אין חייב במצוה זו כל עיקר כיון דאין זרעו מתייחס אחריו ואלו שפחה כיון דזרעה מתייחס אחרי' חייבת והשתא ההיא דהירושלמי דעבד מהו לישא אשה במועד ופשט לה מדר"י דאמ' שמצוו' על פ"ו אינו נושא במועד וטעמא משום ביטול פ"ו. לאו משום לתא דידי' הוא דאינו נושא במועד הא לא שייך גבי' חיוב פ"ו אלא משום לתא דידה שהוא מצות על פ"ו ואיכא למיגזר גבה משום ביטול פ"ו שמא תשהא עד המועד. ומהא דפי' ק"ל על הא דפי' התוס' בשם ר"ת ור"י דקאמ' לישא שפחה א"י והקשו לישא ממזרת דצד עבדות מותר בה כדאמרן ממזר נושא שפחה וצד חירות מותר בו דקהל גרים לא איקרי קהל ותי' דאין זו תקנה להרבות ממזרים בישראל. והא בפ"ד דגיטין (דף מב) מיבעי' לן מי שחציו עבד וחציו ב"ח שקידש בת חורין אי קדושו קדושין או לא ואמ' ת"ש מי שחציו עבד וחציו ב"ח נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשי' וא"א קדושיו לאו קדושין יורשיו מנ"ל ופי' התוס' אע"ג דירושה לאו בקידושין תליא דבנו מן הערוה יורשו אע"ג דאין קדושין תופסין בה. משמע לי' להגמ' דאם אי' דלאו בר קידושין הוא אין בנו מתי חם אחריו ול"ד לעריות דתפסי בה קדושין לעלמא אבל האי אי לאו בר קדושין הוא בשום מקום אין הבן מתייחס אחריו דלאו זרעו מיקרי ש"מ מהא דא"א מי שח"ע לאו בר קדושין הוא אין הבן מתייחס אחריו ולא מיקרי זרעו והרי הוא כעבד גמור לענין זה לפ"ז הה"נ איפכא חציה שפח' וחב"ח למ"ד התם שאם נתקדשה אין קדושי' קדושין כשפחה גמורה וולדה כמותה ומטהר את ממזרים כשפחה גמורה וכדברי ר"ט דאמ' ממזר נושא שפחה הולד עבד דה"ה לחצי הפחה אם נשאת לממזר למ"ד אין תופסין בה קדושין הולד עבד ואין ממזר וכיון שכן תקשה ההיא דפ"ד דגיטין בחציה שפחה וחב"ח שכפאו את רבה לעשות ב"ח בין למאי דס"ד דכרי"בב סבירא ליה דנשים נמי מצוות על פריה וראיה בין למאי דמסיק התם מנהג הפקר נהגו בה פי' כיון דא"א לה להנשא לא לעבד ולא לב"ח ולא היתה משמרת עצמה ואמאי כפאו את רבה כיון דאפשר לה להנשא לממזר ואין כאן משו' ריבוי ממזרים אדרבה ממעטת אותן דשפחה מקוה טהרה לממזרים ומטהרין ע"י ואע"ג דר"א פליג אדר"ט ואמ' ה"ז עבד ממזר אפי' בשפחה גמורה כ"ש בחציה ב"ח א"כ אכתי איכא משום ריבוי מחזרים מ"מ תקשה הא קי"ל כר"ט כדא' התם. ויותר מזה ק"ל מעובדא דההיא אמתא דפ"ד דגיטין (דף לח) דהוי עבדי בה אינשי אסורא ואמ' אביי אי לאו דאמ' ר"י כל המשחרר עבדו עוב' בעשה הוה כייפנא למרה וכתב לה גיטא דחירותא ורבינא א' התם כי הא מודה ר"י משום דאסור והשתא ל"ל כולה האי הא אפשר לה להנשא לממזר ואין בו משום ריבוי ממזרים אדרבה ממעט אותן ומטהרתן וכדפי' דקא' מעשה בחציה שפחה י"ל דלא הי' מצוי להם ממזרים לישא אותה ועוד הא פוסקי הלכות פסקו כן וקבעו הכי הלכה לדורות [ע"כ מאבני מלואים]:

[אבני מלואים] לא לתוהו בראה לשבת יצרה. פי' התוס' הא דלא נקט קרא דפ"ו משו' דמוכח מהאי קרא דמצוה רבה היא וכן בפ"ב דמגילה (דף כו) מייתי לה גבי מוכר ס"ת ללמוד תורה ולישא אשה וקאמר שאני ת"ת דאמר מר גדול ת"ת שמביא לידי מעשה אשה נמי לא לתוהו בראה מיהו בפ"ק דע"ז (דף י"ב) אמרינן מטמא כהן בבית הפרס דרבנן ובח"ל ללמוד תורה ולישא אשה ופי' התם ודווקא בהני מצות שהם חשובים אבל שאר מצות לא וה"מ בפ"ב דמגילה אבל בשאלתות דר' אחאי מפ' הנך דקילי כ"ש שאר מצות שהן חמורי'. ולדעת השאלתות נ"ל הא דאמ' בפ"ב דמגילה שאני ת"ח לאו למימרא דהני עדיפי משאר מצות ואין למכור ס"ת אלא להני משו' דעדיפי דליתא אלא כ"ש לשער מצות דעדיפא טפי מוכרין דק"ו מהני דקילי. אלא דהתם קאי אהא דמבעי לן מהו למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש ואתינן למפשט מהא דמוכרין ס"ת ללמוד תורה ולישא אשה ש"מ תורה בתורה ש"ד וע"ז משני שאני ת"ת והתם קאי אהידור מצוה בלבד דהא עיקר מצות כתיבת ס"ת מקיים בישן כמו בחדש אלא דאיכא הידור מצוה בחדש טפי מישן כדאמ' בכמה דוכתי זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות בס"ת נאה מש"ה ת"ת חשיב יותר מהידור מצות וכן לישא אשה חשוב יותר משאר הידור מצוה אבל לא בעי להגדיל ת"ת ופ"ו משאר עיקרן של מצות דהא לא מבעיא לן אי מותר למכור ס"ת לד"מ כגון ליקח שיפר ולולב ושאר מצות דאיצטריך לשנויי עלה ולחלק בין מכירות ס"ת ללמוד ולישא לדבר מצוה אחרת ולשנויי עלה דהני עדיפא ולא מייתי לה אלא גבי מכירת ישן ליקח חדש דלית בי' משום עיקר מצוה אלא משום הידור מצוה לחוד וע"ז משני שאני ת"ת כו' מש"ה עיקר מצוותו חשיבי יותר מהידור מצוה אחרת וכן לישא אשה. ומ"מ לגוף שאר מצות ועיקרן לא הגיעו והרי בכ"מ כתבו התוס' והמפ' דדברי שאלתות דברי קבלה הן וראוי לסמוך עליהן כמו על התלמוד וכ"ת לפי דבריו תקשה אמאי מייתי להאי קרא דלשבת ולא קרא דפ"ו כיון דמ"מ מקרא דלשבת אכתי לא אלים מצוותו כקרא דפ"ו די"ל דנקט האי קרא דלשבת להיכא דקיים פ"ו בגיותו קודם שנמכר לעבד דמשום פ"ו ליכא ומשום דלשבת איכא. א"נ הא דנקט הא קרא דלשבת להיכא דקיים פ"ו בגיותו קודם שנמכר לעבד דמשום פ"ו ליכא ומשום דלשבת איכא. א"נ הא דנקט האי קרא דלשבת ולא קרא דפ"ו דמשום פ"ו לא הוה כייפינן להרב לשחררו כיון שאנס ופטור מפ"ו וכדי שיתחייב בה לא כייפינן את רבו וכמ"ש התוס' ההם דא"כ בכל עבדים נכוף לרבם לעשותם ב"ח כדי לקיים פ"ו אלא משום שבת דבכל עבדים איתא ובמי שחציו עבד ליתא כייפינן הכא. ולאו משום דע"י שבת ה"ל מצוה רבה כדמסיימי התוס' התם דא"צ לזה דאפ"ת כדברי השאלתות דקילא אפ"ה ניחא דמייתי להאי קרא דלא תקשה דמ"ש ח"ע דכופין לשחררו ועבד גמור אין כופין אבל לטעמא דלשבת ניחא דבעבד שבת מיהו איכא שנושא שפחה משא"כ מי שח"ע דא"א לו בשבת כלל כיון שא"א לו לא בשפחה ולא בב"ח מש"ה כופין וכדפי'. מ"מ ק"ל בספ"ק דב"ק (דף יז) כתבו התוספו' בשם השאלתות גבי הא דא' רבב"ח כי היה אזלינא בהדי דר"י למשא לשמעתא דגרס ומנח תפילין והדר אמר לן ופריך גמ' והיאך הוי מנח תפילין תחלה קודם שהי' א' להם השמעתתא לא לימוד גדול ממעשה ומשני הא למגמר כו' דליגמר נפשי' לימוד גדול שמביא לידי מעשה כו' אלמא ס"ל להשאלתות דלימוד גדול ממעשה וזה היפך ממה שכתבו התו' בשמו בפ"ק דע"ז ובאמת מה שכתבו התו' בשמו בספ"ק דב"ק מצאתי בשאלתות שלנו אבל מה שכתבו בפ"ק דע"ז לא נמצא שם ואדרבה בשאלתות פ' בראשית ובפ' נח בג' מקומו' נמצא להיפוך דתלמוד גדול ממעשה [ע"כ מאבני מלואים]:

[אבני שהם] כופין את רבו. הקשו התוס' בפ"ח דב"ב (דף י"ב) האיך כופין הא עובר הרב בעשה וכי אומר' לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך דהכי אמרי' בפ"ק דשבת (דף ד') גבי הדביק פת בתנור ותי' דוקא התם אמר הכי משום דפשע בהדביק סמוך לחשיכה אבל הכא דלא פשע לא וכן בפ"י דעירובין (דף קב) אמר' כהן שעלתה לו יבלת חבירו חותכו לו בשניו דקעביד שבות כדי שיזכה חבירו בעבודה. ואני אומר דהאי דיבלת אין לו ענין כאן דהתם ה"ט דאין שבות במקדש וזה מבואר למדקדק שם. ועוד ל"ד דהתם אידחי שבות דרבנן הקל כדי שיזכה חבירו בעשה של תורה דעבודה אבל הכא איך נידחי העשה שאצל הרב מפני העשה דפ"ו דעבד דאפי' אם הי' שניה' אצל אדם אחד אין טעם לדחות זו מפני זו דמאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה ועו' עשה דפ"ו נתבטל מאליו ע"י שב ואל תעשה ואלו עשה דתעבודו אתה מבטל בקום ועשה ע"י מעשה כ"ש דאין לכוף לרב שיבטל עשה טי"מ כדי שיזכה העבד שלא יעבור בשו"ת תעשה דפ"ו. והתוס' בפ"ח דפסחים תי' מצוה רבה שאני דלא לתוהו בראה כדמשני גבי ר"א ששחרר עבדו מצוה דרבים שאני. והא וודאי ל"ד דהתם ר"א עצמו עושה מצוה ע"י השחרור שהשלי' העבד לעשרה לתפילה שוב ראיתי להתו' פ"ק דב"ב שדחו להאי תי' מהאי טעמא דפרישית ושם התוס' ה"ד לזה דמצוה רבה שאני מהא דאמר רפ"ה דפסחים (דף נט) דמחוסר כיפורים בע"פ מביא כפרתו אחר תמיד הערב משו' דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה אלמא דחי כהן עשה דהשלמה כדי שקיי' מח"כ עשה דפסח מיהו שם הק' התו' בש' ריב"א הא בעידנ' דמעקר עשה דהשלמ' ל"מ עשה דאכילת פסח דאינו אלא בלילה ותי' דמיירי שישחטו פסח עליו קודם שידח' עשה דהשלמה דשוחטין וזורקין על ט"י ומח"כ לכ"ע אפי' לא יאכל לבסוף הואיל ובידו תלוי ופטור מפ"ש אפי' אכל הילכך כשמקריב כפרתו מקיי' לעשה דפסח דאז הוי ראוי לאכול שאם לא יהי' להקרבה לא יהי ראוי לאכול לערב והפסח הי' פסול וא"כ תקשה הכא אע"ג דהוי מצוה רבה מ"מ בעידנא דעבר הרב עשה דשחרור עדיין לא מקיים העבד עש' דפ"ו עד אחר נישואין וביאה ודוחק לומר שמשחררו על תנאי דכשישאה ויבעל דבאותו שעה מקיי' מ"ע דפ"ו אז יחול ג"כ למפרע השחרור דהשתא בעידנא דמעקר העשה דשחרור חל העשה דפ"ו דל"מ הכי אלא משמע דמשחררו מיד להדיא לגמרי ועוד הא בפ"ג דגיטין (דף כח) פליגי תנאי אי חיישינן לשמא ימות אע"ג דלשמא מת ל"ת ובאומר לאשתו ה"ז גיטך שעה א' קודם מותו אחורה לאכול בתרומה מיד ואי משחררו על תנאי וכדאמר איך נושא בת חורין שמא ימות קודם שמקיי' פ"ו ונמצא שלא חל השחרור ועברו הוא והיא על לאו דקדשת מיהא יש לדחות זה דבשעת ביאה חל העשה דפ"ו מיד כדמוכח מהא שהק' התוס' ליתי עשה דפ"ו ולידחי' לאו דל"י קדש ואע"פ מ"מ הא תי' התוס' דמשעת העראה עובר בלאו דקדש ועשה דפ"ו א"מ עד גמר ביאה א"כ תקשה ממ"נ אי חל השחרור בשעת גמר ביאה הא בשעת העראה ה"ל עבד והוא והיא עוברין בלאו דקדשת ואי השחרור חל בשעת העראה אכתי תקשה הא עובר הרב עשה דתעבודו קודם קיום עשה דפ"ו של העבד. מיהו התוס' תי' התם בשם ר"י דדוקא בל"ת דחמיר בעינן בעידנא דמעקר ללאו מקיים לעשה אבל עשה החמורה דוחה לעשות הקל בכל ענין אפילו ל"מ עשה החמור בעידנא דעקר לעשה הקל כדמוכח בהשולח גבי דבי אליעזר ששחרר עבדו ובשלוח הקן בחולין (דף ק"מ) דהוי דחי עשה דמצורע דחמיר לעשה דשלוח הקן אי לאו דאמר רחמנא שלח תשלח אפילו לדבר מצוה ואף על פי' שראיי' מר"א יש לדחות דשחרור על תנאי שיהי' השחרור חל בשעת תפילה דביטל מצות תעבודו תפילה צות תפילה באים כאחת וכ"כ כן בפ"ד דר"ה בחדושי מ"מ פשטא דעבודא ל"מ כן וגם לא הי' שתק הגמ' לפ' כן. מ"מ ראיי' זו משילוח הקן אינו מכיר דהאי עשה דשילוח הקן אינו מבוטלת כל עיקר כל כמה דלא שחט אח האם דהא מוקי לה התם בעבר ושקלי' את האם דלאו עברי עשה הוא דאיכא ולר"י דאמ' שלח מעיקרא משמע בכה"ג אפי' עשה ליכא כגון שנטל ע"מ לשלחו דלאו ליכא עשה הא דאיכא וס"ד ליתא עשה ולידחי לעשה קמ"ל שלח תשלח אפי' לד"מ וכיון דקרא ל"צ אלא בלאחר ששקלה או בהיתר או באיסור דהלאו אזדא לה ואין כאן עוד אלא העשה לחוד שחייב עדיין לשלחה משום עשה דשלח תשלח והא האי עשה אפשר לקיימה לעולם עד שישחטנה נמצא בשרוצה לשחוט אותה למ"ע דמצורע עדיין אינו מבטל עשה עד שעת שחיטה וכששחטה לשם מצורע בא ביטול עשה דשילוח עם קיום העשה דטהרת מצורע כאחת ובעידנ' דמעקר להא עשה מקיים לאידך עשה. וכ"ת א"כ האיך פריך התם בתחיל' קודם דמוקי בעבר ונטלה א"נ נטלה ע"מ לשלח והא אין עשה דמצורע דוחה עשה ול"ת דשלוח הקן ה"ל להקשות הא בעידנא דמעקר עשה דש"ה ל"מ לעשה דמצורע דולטעמיך הא בל"ת וודאי בעינן בעידנא כו' וה"ל להקשו' הכי על הל"ת דש"ה א"ו עדיפא מיני' פריך עשה ול"ת הוא דסברא הוא דאין עשה גרידא ראוי' לדחו' לעשה ול"ת. מ"מ מהא דעשה דפסח דוחה עשה דהשלמה א"ר לעשה דשבת ידחה לעשה דתעבודו דעשה דפסח שאני דחמי' דבכרת והא התוס' עצמם ברפ"ג דזבחים (דף ל"ג) כתבו אהא דמצורע שחל ח' שלו בע"פ וראה קרי שטובל ומכניס ידיו לבהונות וא' רבינא התם דביאה במקצת הוי ביאה למלקות ולא לכרת והקשה הר"ח הא אין עשה דוחה ל"ת דביאה במקצת ועשה דטמא יהי' דט"י ועוד אפי' לאו גרידא היכא דחי לי' הא בעידנא דמעקר ללאו ל"מ לעשה ותי' דעשה שש בו כרת חמור ודחי להו כדא' גבי מח"כ בע"פ דעשה דפסח דוחה לעשה דהשלמה אע"ג דבעלמא אין עשה דוחה עשה והא עשה דמצורע דחמיר משום שלום בית ודוחה לעשה אפ"ה לא דחי לל"ת בהדי עשה כדאמר ל"צ שנטלה ע"מ לשלחה דלאו ליכא שאני עשה דמצורע אע"ג דחמי' כיון דליכא כרת לא דחי לתרווייהו אבל פסח איכא כרת מיהו הא דקשה לי' מבעידנא דמעקר לאו לק"מ די"ל ע"ד שפי' ריב"א ההיא דרפ"ה דפסחי' ואין להאריך בזה יותר בכאן. מיהו כ"ז ע"ד פי' התוס' שיש בכפי' זו עקירת עשה דתעבודו אבל הר"ן פי' הא דשיחרור ר"א עבדו להשלים עשרה לתפילה הוא משום דאין זה עשה גמורה דאי לא תימא הכי איך דחי עשה שבתורה משום האי מצוה אלא שק"ל על פי' הר"ן דוודאי עשה גמורה היא דהא ברפ"ק דסוטה (דף ג') תניא לה יטמא רשות דר"י רע"א חובה לעולם בהם תעבודו רשות דר"י רע"א חובה ואמ' מ"ט דר"ע דכתי' לה יטמא חובה ור"י לה יטמא ואינו מטמא לאברי' ור"ע א"כ לכתוב רחמנ' לה יטמא ל"ל לחובה ור"י איידי דכתב לה כתיב נמי יטמא כדתנא דבי ר"י כל פרשה שנאמ' ונישנית לא נישנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה לעולם בה"ת חובה ור"י כו' בהם ולא באחיכם ור"ע באחיכם מסיפי' דקרא נפקא ובאחיכם בני ישראל וגו' ור"י איידי דכתי' באחיכם כתי' נמי בהם כדתנא דבי ר"י כל פרשה שנאמרה ונישנת כו' וכיון דהני תרתי דרשות דבהם תעבודו ודלה יטמא בחדא גוונא דרשינן להו דלר"י כל פרשה שנאמר ונשנית ולר"ע ל"ל האי סברא הא וודאי למ"ד לעולם בה"ת חובה דרשא גמורה היא כמו לה יטמא דלמ"ד חובה מטמא אפילו בע"פ ונדחה מעשיית הפסח כדאמר בפרק י"ב דזבחים [דף ק] מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בע"פ ודחפוהו אחיו הכהנים וטמאוהו ע"כ ומ"ל כמ"ד לה יטמא חובה ובפ"ב דסוכה (דף כה) אמר דאותן האנשים הטמאים בפסח מדבר טמאי מת מצוה שחל ז' שלהם בע"פ הוי ונ"ל התם דעוסק במצוה פטור מן המצוה והאי טמאים מ"מ דקאמ' היינו שנטמאו לקרובי' וכדפי' רש"י התם ומוכרח הוא וכמ"ש שם בחידושי בפ"ק דר"ה. ומדנטמאו לקרובים אע"פ שנדחו על ידם מפסח ש"מ עוסק במצוה פטור מן המצוה וכמ"ד לה יטמא מצוה ש"מ דדרשה גמורא היא הא דלה יטמא מצוה הואיל ונדחו ע"י זה מפסח דבכרת ה"נ האי דרשא דלעולם בה"ת חובא דרשא גמורה היא ואע"ג דק"ל אהא דדייק מיתורא דלעולם בהם תעבודו לחובה הא מבע"ל האי לעולם בה"ת להא דאמר בפ"ק דקידושין (דף כב) דנ"ל התם דעבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה מדכתי' והתנחלתם אותם לבניכ' אחריכם לרשת אחוזה הקישן הכתוב לשדה אחוזה כו' ופריך אי מה שדה אחוזה חוזרת לבעלים ביובל אף ע"כ חוזר לבעלים ביובל ת"ל לעולם בה"ת אלמא מבעי' לי' האי קרא להא דרשא לשאינו חוזר ביובל מהיקשא דשדה אחוזה ואכתי מנ"ל דלחובה אתי מ"מ הא חזינן להדי' מפ"ק דסוטה דנ"ל מהא דלחובה אתא.

עוד כתב הר"ן שם בשם י"מ שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו וכו' אלא לצורך עצמו וה"ל כנותן דמי עצמו הנה מלבד מה שהקשתי בפנים עליו עוד ק"ל על זה מפ"ד דגיטין (דף לח) דאמר התם האי אמתא דהוית בפומפדיתא דהוי קא מעבדי בה אינשי אסורא אמר אביי אי לאו דאמר ר"י א"ש כל המשחרר עבדו עובר בעשה הוה כייפינא לה למרה וכתב לה גיטא דחירותא והשתא אי אמ' דאין איסור לשחרור עבדו אלא במשחררו שלא לצורך כלל אלא בתורת חנינה בעלמא אמאי נמנע אביי מלכופו הא כיון דמשחרר' למנוע בני אדם מלמיעבד בה אסור' לאו בתורת חנינה הוא אבל למאי דפי' בפנים ניחא דלא הי' כח לב"ד לכוף את הרב מלהשתעבד בה אע"ג דב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשם ה"מ למיגדר מילת' כאן לאביי לא הי' מגדר מילתא כדמסיק הגמ' התם אליבא דאביי אפשר דמייחד לה לעבדו ומנטר לה ורבינא דאמ' התם כי הא מודה ר"י משים איסורא הכי פי' וכיון דאיכא איסורא ה"ל למגדר מלתא ויש כח ביד ב"ד לעוקרו בשב ואל תעשה.

מיהו מההיא דפ"ז דברכות דפריך אהא דר' אליעזר דשחרר עבדו להשלים לעשר והא אמ' ר' אליעזר כל המשחרר עבדו עובר בעשה ומסיק מצוה דרבי' ואע"ג דמצוה דרבנן היא איך דחי לעשה של תורה דלעולם בה"ת ואולי במקום מצוה דרבים אע"פ שהיא מדרבנן הפקיעו רבנן רשות הרב מן העבד והשתא אינו עובר בעשה בשחרורו וע"ש בתוס' ועוד אפשר לומר כדאמר בעלמא כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקינהו רבנן לקדושין מיני' ואמ' התינח קדיש בכספא קדיש בביאה מא"ל ומשני שווינהו רבנן לבעילתו בעילת זנות. ה"נ כיון דקיי"ל עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה א"כ לא מיבעי' אם קנו רבו בכסף אי בשטר אפקינהו רבנן הקנין מיני' דהא קיי"ל הפקר ב"ד הפקר וה"ל כאלו קנה בכסף של אחרים או בשטר של אחרי' דהא בעינן שטר קנין משל הרב כמו גבי שטר קדושין אלא אפילו קנו בחזקה אפילו הכי א"ל אפקינהו כמו גבי קדושי ביאה אל' שיש לגמגם קצת ע"ז דשאני קדושי ביאה דשייך לומר אפקינהו כדפירש"י ותוס' בכ"מ משום דה"ט דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש מש"ה תיקנו רבנן לומר בשעת קידושין כדת משה וישראל אבל גבי קנין עבד לא מצינו שתקנו לומר כן אם קנו בחזקה מא"ל ועוד אפי' קנו בכסף ובשטר אי אפקינהו כ"ש דגרע טפי דה"ל כנכרי למפרע ומילת הרב וטבילותו לשם עבדות אין עולה לו כיון דאין זה רבו למפרע והמחוור כדפי'. ויש לי לה"ר עוד למאי דפי' מהא דתנן בפ"ד דגיטן (דף מ) עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושיחררו שורת הדין אין העבד חייב כלו' אלא מפני תקון העול' כופין את רבו ועושה אותו ב"ח ומפרש עולא בגמרא מי שיחררו רבו שני שורת הדין אין העבד חייב כלום במצות אלא מפני תיקון העולם שהרי יצא עליו שם ב"ח כופין את רבו הראשון ועושה אותו ב"ח והשת' האיך כופין את רבו הראשון לשחררו כיון דמה"ת הוא רבו ואין שיחרור של הב' כלום הא קעבר בעשה א"ו כדפי' [ע"כ מאבני שהם]:

קתני חרש דומיא דש"ו. וק"ל מ"ש דהכא דייק חרש דומיא דשוטה וקטן ולא דייקינן בשו' דוכתי דתנן ח"ו גבי הדדי ועוד בפ' ב' דמגילה (דף י"ט) תנן הכל כשרים לקרות את המגיל' חוץ מחרש שוטה וקטן והת' מחרש המדבר ואינו שומ' לחוד איירי מדקרי את המגילה. הרי אע"א דבר דיעה הוא ואינו דומיא דש"ו אפ"ה תני להו גבי הדדי וא"כ ה"נ א"ל הכי. וי"ל דדייק לה דבע"כ מתני' משאינו שומע ואינו מדבר איירי. ומשום דאינו בר דעה הוא דפטו' דומיא דש"ו דאי במדבר ואינו שומע לחוד ואע"ג דבר דעה אפ"ה פטור בע"כ ה"ט דפטור משו' דגמר לה בגז"ש דראי' ראי' מהקהל וכדלקמן ואי איתי' לה"ט הה"נ שומע ואינו מדבר נמי פטור כמו שפטור מן הקהל כדלקמן וא"כ ה"ל למחשבי' נמי לשומע ואינו מדבר בהדי פטורי ראי' דמתני' א"ו תנא דידן לא גמיר ראי' ראי' מהקהל ומהשתא בע"כ חרש דתנן בדומיא דש"ו מיירי ומשום דלאו בן דיעה דפטור מכל המצות הוא דפטור לי' והא דקא' דומיא דש"ו לאו משו' דקתני להו בהדדי דייק לה הכי אלא מילתא בעלמא קא' דהאי חרש דמתנ' מיירי מחרש דהוי דומיא דש"ו דלאו בר דיעה הוא אלא שמפרש"י ל"מ כדפ' דהא במסקנא אמ' חסורא מחסרא. ולענין ראי' בין חרש השומע וא"מ בין מדבר וא"ש פטירי:

וחרש גמו' ושוטה וקטן פטורין מן השמחה קא' הואיל ופטורין מכל המצות שבתורה פי' היינו חרש דמתני' שסמכו לש"ו הרי פי' דחרש גמור דשמחה היינו חרש דמתני' דסמכו לש"ו. ולמאי דפי' א"צ לזה בתירץ דקא' חסורי מחסרא וחשיב לשניהם לענין ראי' בין מדבר וא"ש בין שומע וא"מ עוד נ"ל דדייק לה הכי דהא תלתא מיני פטורי תנא במתני' תחילה ש"ו משו' דלאו בני דיעה נינהו ופטורין מכל המצות ואח"כ טומטום וחבריו דפטורי משום אשה וספק אשה ועבדים משום דגמר לה לה מאיש ואע"ג דרבינא מוקי לעבדי' שא"מ דמתני' במי שח"ע וחב"ח היינו מיתורא דשאינו משוחררין מ"מ מעבד גמור נמי איירי וה"נ טומטו' דא' לקמן אפי' בשבציו בחוץ נמי פטור מ"מ סתם טומטו' נמי בכלל. וה"נ אנדרוגנוס דפי' למ"ד ברי' בפ"ע הוא אפ"ה לאו בכלל איש הוא וקמ"ל דאע"ג דחמירי מש"ו דהא חייבין במצו' מ"מ כיון דפטורין ממצות עשה שהזמן גרמא פטורין נמי מן הראייה. וה"ל הני תרי בבי דמתני' ע"ד לא זו אף זו והדר תני בבא א' החיגר וחבריו אע"ג דחייבין בכל המצות אפ"ה פטורין מראי'. והוי נמי ע"ד לא זו אף זו והשתא אא"ב דחרש דמתני' מיירי מחרש דלאו בר דעה הוא היינו דכייל לי' בבבא קמא בהדי ש"ו משום לא זו אף זו וכדפי' אבל אי האי חרש מא"ש לחוד איירי דחייב בכל המצות. הוי לי' למיתני לסוף אחר בבא אחרונה. דהוא נמי דומיא דההיא בבא דחייב בכל המצות ופטור מן הראי' ולהאי פירש"י דאמרן א"ש. מ"מ פי' קמא עיקר ולשני התי' ניחא הא דלא דייק בשום מקום הכי משום דפשיטא דמחרש דלאו בר דעה מיירי דאל"כ אין טעם לפטרו משא"כ הכא יש טעם לפטרו מגז"ש ראי' ראי' מהקהל:

[אבני שהם] קתני חרש דמיא דש"ו דלאו בני דעה נינהו. ובמסקנא הא דתני חרש דומיא דידהו היינו לענין שמחה אבל לענין ראיי' אע"ג דלאו דומיא דשיטה וקטן פטו' אפי' מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדב' ומתני' ח"מ. וק"ל בפ"י דמנחות (דף צג) תנן הכל סומכין חוץ מחש"ו וסומא והנכרי והעבד והשליח והאש' ואמר בגמ' בשלמא חש"ו לאו בני דע' נינהו נכרי ומי בני ישראל סומכין ולא נכרים אלא סומא מ"ט לא ואיכא למ"ד התם דה"ט דסומא לא אתיא סמיכה סמיכה מ"ער וגבי ע"ר סומא פטור כדאמר לעיל וא"כ ה"ה נמי מדבר ואינו שומע או שומע וא"מ אינו סומך כמו שפטור מן הראיי' וכיון דילפי לה מראיי' תקשה נמי למה נקט התם חרש דומיא דש"ו לענין שאינו סומך הא אע"ג דלאו דומיא דידהו אלא שומע וא"מ ומדבר וא"ש לחוד נמי פטור ול"ל דווקא סומא דבגופי' דראיי' כתיב לפטור דכתיב יראה פרט לסומא שאינו רואה מש"ה ילפי' לה בגז"ש דסמיכה סמיכה לפטרו מן הסמיכה אבל א"ש א"נ א"מ דלא נאמר פטיר דידהו גבי ראיי' גופי' אלא יליף לה מגז"ש דראיי' ראיי' מהקהל לא ילפי' לה מגז"ש על סמיכה ליתא דהא פשיט רבא בפ"ה דזבחים (דף מט) דדבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בגז"ש בקדשים. וי"ל למאי דפי' בפנים ניחא דהא דדייק בשמעתין חרש דומיא דש"ו לאו משום דתני להו גבי הדדי דייק לה אלא משם דלא ידע המקשה דמתני' חסורי מחסרא והאי חוץ מחש"ו קס"ד דאראיי' קאי בע"כ מיירי מחרש דדמי לשוט וקטן דפטור מכל המנות דלאו בר דעה הוא דאי מיירי מאינו שומע לחוד דבר דעה הוא ובע"כ ה"ט דפטור מן הראי' משום דיליף לה בגז"ש מהקהל א"כ ליחשוב נמי לשומע וא"מ בין פטורי ראיי' דמתני' דהא הוא נמי פטור מהקהל. ול"ל דתני ושייר דא"כ תקשה מאי שייר דהאי שייר אע"כ תנא דידן ל"ל גז"ש זו דראיי' ראיי' מהקהל ומהשת' בע"כ חרש דתנן בדומיא דש"ו מיירי מש"ה פטירי מן הראי' דלאו בני דעה נינהו דמה"ט פטורים מן המצות. אבל התם גבי סמיכה א"ל דמחרש דלאו דומיא רש"ו דלאו בני דיעה נינהו מיירי וה"ט דפטור מגז"ש דסמיכה. סמיכה מראייה וראי' אתיא בגז"ש דראיי' ראיי' מהקהל והא דלא תני נמי לפטור מסמיכה לשומע וא"מ נמי מהאי גז"ש (נמי) תני ושייר וכ"ת מאי שייר דהאי שייר שייר נמי חיגר דפטור מן הראיי' כדתנן א"כ פטור נמי מן הסמיכה מהאי גז"ש. ואפשר לומר דהאי טעמא דשייר גבי סמיכה לא"מ וחיגר משום דתני סומ' לפטור ובע"כ ה"ט דילי לה בגז"ש מראיי' ממילא ש"מ לפטור לחיגר ולא"מ מהאי גז"ש גופי'. והא דתני לחרש אע"ג דממילא שמעת מיניה לסומא אשגרת לישני היא דכן דרך התנא בכ"מ למיתני חש"ו בהדי הדדי. והא דנא תני לחרש לחוד ולא ליתני לסומא דה"א דמיירי מחרש דלא בר דיעה הוא השתא דתני לסומא מגלי לן על חדש דאפילו מדבר וא"ש לחוד נמי פטור מהאי גז"ש כמו סימא ועוד בשלמא ההם דתני סומא לפטור דסמיכה ש"מ דיליף גז"ש מראיי' ממילא ש"מ דחרש אפילו באינו שומע לחוד אע"ג דלאו דומיא דש"ו נמי פטור מהאי גז"ש. אבל גבי ראיי' אס"ד דמא"ש לחוד איירי ה"ל לפ' בהדיא שמחרש כזה איירי דלא כחרש דכ"מ דלא ליתי למיטעי דמיירי כבכ"מ דהא למאי דס"ד לא שמעינן דילפינן ראייה מהקהל אם כן ה"ל לאשמועינן בשומע וא"מ דפטור מראייה ובע"כ משום דיליף לה מהקהל וממילא ש"מ למדבר וא"ש [ע"כ מאבני שהם]:

כדתנן חרש שדיברו בו חכמים בכ"מ. משנה היא בפ"ק דתרומות ופי' שם הרמ"בם הא דקרי לא"מ וא"ש חרש לפי שסיבת האלמות היא חרשות יתחדש לעובר בעודו בבטן אמו ולא ישמע מה שמדברים עמו:

תנינא להא דת"ר. ק"ל מאי תנינא או משום דבברייתא תני זה וזה כפקחים. והיינו דלא פטור אלא חרש הדומה צש"ו וכדפירש רש"י הא זה גופי' א"א למידק ממתניתן אלא אי אמרינן דמדבר וא"ש. וכן שומע ואינו מדבר הוי כפקחים. וכדתני' בברייתא בע"כ מתניתן דמדמי לי' לש"ו דלאו בני דעה נינהו מא"מ וא"ש איירי. אבל א"א דמדב' וא"ש נמי לאו בר דעה הוא ואינו כפקח. א"ל דמתני' ממדבר וא"ש מיירי דהוי נמי דומיא דש"ו לאו בר דעה. וכיון שכן הא גופי' מנלן. דתנינא להא דת"ר דזה וזה כפקחים דילמא ס"ל לתנא דמתני' דא"ש לחוד אע"פ שמדבר אינו כפקח. ומחרש כזה איירי מתני'. ומ"מ הוי דומיא דשוטה דלאו בד דעה הוא בא"ש לחוד לתנא דמתני' ודלא כברייתא:

והי' נ"ל לפ' דהאי תנינא להא דת"ר לאו אמשנתינו קאי אלא אמתני' דמסכת תרומות דחרש שדברו בו חכמי' שאינו לא שומ' ולא מדב' וזה שוה לש"ו לבד הא מדב' וא"ש או שומע וא"מ הרי כפקחין לכ"ד והיינו כת"ר זו"ז כפקח' אבל הא ליתא דלזה א"ל לסיי' לבריית' ממתני' דאינו שומע לחוד או א"מ לחוד הוי כפקחין דמילתא דפשיטא היא. מדדייק בפשיטו' קתני דומיא דש"ו דלאו בני דיעה הוי וקמ"ל כדתנן חרש כו' שאינו מדבר וא"ש מכלל דא"מ או א"ש לחוד הוי כפיקח דאי כשוטה הא א"ל דמשנתינו מחרש כזה מיירי ואכתי לא ש"מ לכדתנן חרש שדיברו בו כו'. אע"כ דא"ש או א"מ גרידא כפקח ומדמתני' מלאו דבר דיעה איירי בע"כ מא"מ וא"ש איירי דאי מחדא לחוד הא ודאי בר דיעה הוא וא"כ מאי תנינא להא דת"ר דקאמ' למימרא דמתני' מסייע להברייתא למימר' דעיקר היא הא בלא"ה מילתא דפשיטא היא. ולהא ל"צ לא מתניתין ולא מתניתא:

לכן נ"ל דהא דקאמ' תנינא להא דת"ר לאו אזה וזה כפקחין דלהא ל"צ אלא קאי אהא דת"ר חרש זה המדבר וא"ש דלא תימא דשומע וא"מ הוא קרוי חרש וכדאמר בסמוך וממאי דמדבר וא"ש קרוי חרש וכו' והכי דייק לה ממתני' מדתני חרש דומיא דש"ו דלאו בני דיעה נינהו בע"כ מיירי בא"ש וא"מ וקרי לי' בשם חרש אע"ג שהוא א"מ נמי והא עיקר שם חרש אינו אלא בא"ש לחוד מ"מ כייל לא"ש וא"מ נמי בשם חרש משום דלפעמים חרשתו גורם לו לא"מ בנולד חרש. וכמ"ש בסמוך בשם הרמב"ם מש"ה כייל לי' בשם חרש שעיקר שם זה לא"ש את שא"ש וא"מ נמי משום דלפעמי' הא דא"ש גורם נמי לא"מ וקרי לי' ע"ש הגורם. והשתא א"אב דעיקר שם חרש הוא לא"ש א"ש הא דכייל לא"ש וא"מ נמי בשם זה משו' דזה גורם לזה. אבל אי עיקר שם חרש הוא א"מ א"כ היכי כייל לא"ש וא"מ בשם חרש דמה ענין א"ש לכללו בשם חרש דוודאי האי דא"מ לעולם למ"ל שיהא סיבה וגרם שלא יהא שומע אלא ע"כ ש"מ ממשנתינו וממתני' דתרומה להא דת"ר בברייתא דעיקר שם חרש קרוי לא"ש. מש"ה כייל נמי לא"ש וא"מ נמי בשם חרש מה"ט דאמרן:

הכל חייבין בראייה ובשמחה. ק"ל הכל דגבי שמחה לאתויי מאי דהא כל מקום דתני הכל וחשיב כמה מילי ריבוי דהכל אכל א' ואחד קאי. כמו בריש ערכין דתנן הכל מעריכין ונערכין נודרין ונדרין. ודריש הגמ' רבוי דהכל על כל אחד ואחד אע"ג דאמרינן התם נודרין ל"ל נדרין איצטריך לי'. הכא ל"ל הכי תדע דהתם אמרינן נדרין לאתויי מאי לאתויי פחות מבן חדש ותני והדר מפ' ולא קאמר דאגב מעריכין ונערכין קתני להו. ול"ל דהכל דגבי שמחה מרבי להני דפטירי מראי' כמו סומא וחיגר ומי שח"ע. דמילתא דפשיט' היא דמהיכא תיתי לפטרינהו. י"ל דהכל דמרבה לטומטום דאע"ג דא"א לו לאכול משלמי שמתה דה"ל ספק ערל וערל אסור בקדשים כדאמר פ' הערל (דף ע'). מ"מ יכול לקיים שאר מיני שמחות. כדאמ' בפ"י דפסחים (דף קי"ג) בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ואכלת ושמחת עכשיו שאין בהמ"ק אין שמחה אלא ביין וטומטום אפי' בזמן הבית דא"א לו בש"ש חייב לשמוח בשאר שמחות וכ"ת כיון דמתני' חסורי מחסרא והכל חייבין בראי' ושמחה קא' א"כ כל הני חוץ דמתני' קאי נמי אשמחה. והא טומטום הוא אחד דחשי' לי' בהאי חוץ. ליתא דאע"ג דהכל דרישא אשמחה נמי קאי חוץ דסיפא לא קאי אלא אראי' לחוד ולא אשמחה. תדע דהא אשה פטורה מראי' וחייבת בשמחה למאן דל"ל אשה בעלה משמחה כדמוכח בפ"ק דר"ה (דף ו') גבי אשה מהו בבל תאחר וחוץ דחש"ו לחוד קאי נמי אשמחה הואיל ופטורין מכל המצות כדמסיק. וההיא בבא דטומטום ואילך לא קאי אשמחה דוודאי כולן חייבין בה חוץ מטומטום וכדפי' דא"א לו בש"ש ואתי הכל לרבויי' דמ"מ בשאר מיני שמחות מיהו חייב. א"נ י"ל דהכל דשמחה מרבה לטמא אע"ג דא"א לו בש"ש מ"מ חייב בשאר מיני שמחות:

גמר ראייה ראייה מהקהל. ק"ל הא בפ"ג דנדה (דף כ"ה) [כ"ג] אמ' כל גזרה שוה שאינו מופנה כל עיקר אין למדין ממנו והכא הא ראיה דגבי מצות ראיה אינו מופנה כל עיקר. וההיא דגבי הקהל בבוא כ"י לראות מיבעי ליה כדדריש בפ"ח דסוטה (דף מ"ג) [צ"ל פ"ג דף מ"א] דאי כ"ר בחג הסוכות ה"א י"ט אחרון כ"ר בבוא כ"י מאתחלתא דביאה. וה"נ ק"ל אהא דקאמ' לקמן (דף ד') דאיצטריך זכורך להוציא נשים דס"ד נילף ראי' ראי' מהקהל האיך ס"ד למילף גז"ש זו הא אינה מופנית מיהו י"ל דההיא דהקהל מופנית לכתוב בבוא כ"י ל"ל לראות ש"מ לאפנויי ה"מ ק"ל למאי דא' הת' בפ"ג דנד' בל"ק מופנ' מצ"א לר"י למדין וא"מ ולרבנן למדין ומשיבין והכא כיון דאינו מופנה אלא מצ"א דהקהל לחי' הא איכא למיפרך מה לראי' שכן תדיר שנוהג ג"פ בשנה בג' רגלים תאמר בהקהל שאינו תדיר שא"נ אלא פעם א' בשמיטה והא ודאי פירכא גדולה היא ובשלמא הא דקאמ' לקמן סד"א נילף ראי ראי' מהקהל לחייב נשים ניחא דא"ש טפי כיון דראי' חמיר מהקהל שתדיר כ"ש דנילף בגז"ש זו דהשתא הקהל הקל נשים חייבות ראי' חמורה לכ"ש. אבל הא דיליף הכא גז"ש זו מהקהל לפטו' להני מראי' הא איכ' למיפרך מה להקהל שכן קל דאינו תדיר מש"ה פטירי תאמ' בראי' דחמיר שכן תדיר לא. גם בפ"ה דמנחות (דף ס') דיליף התם ר"י מנחת העומר להגשה במה מצינו ממנחת חוטא ומנחת סוטה ואמר התם ור"ש פריך הכי מה להצד השוה שבהן שכן מצוין ור"י אדרבה הא מצוי טפי פי' עומר חובה הוא בכל שנה ושנה הנך זימנין לא משכחת לה כלל. אלמא בדבר שבחובה וא' מצוי יותר מחבירו לכ"ע פרכינן כה"ג. ואין ענין לכאן הא דפ"י דזבחים בסוגיא דתדיר ומקודש כו' דא' רבא תדיר מבעי' לן מצוי למ"ל וא' התם במסקנא מילה לגבי פסח כתדיר דמיא ואין להאריך בזה כי הדבר מבואר מעצמו למדקדק היטב:

לענין ראי' גמר ראי' ראי' מהקהל. נ"ל דאמסקנא קא סמיך דהאי למען ילמדו לאחרים הוא. ואע"ג דגמיר לעצמו ומבין מה שיקראו לפניו בהקהל. אפ"ה פטרו רחמנא מגזה"כ. וכן הא דפוטר א"ש הוא אפי' חרש באזנו א' אע"ג דשומע באוזן ב' מה שיקראו מ"מ פטור מגזה"כ כדנ"ל בסמוך מבאזניהם. והא דנקט למען ישמעו משום דלמען ישמעו גלי אבאזניהם. דחרש אפי' באזנו א' ממעט דאי לאו האי קרא ה"א באזניהם דכלהו ישראל קא'. דאי כמו דס"ד השתא דלמען ילמדו לעצמו קא' וכיון דלא משתעי לא גמיר א"כ הא דפטורי מהקהל לאו משום גזה"כ אלא בטעמא תליא מילתא משום דלא משתעי אי משום דלא שמע ל"ג ואין לו שום תועלת בביאתו לשם. א"כ א"א ללמוד גז"ש בהא לראי' מהקהל דהא ה"ט דהקהל ל"ש גבי דאי' דראי' אין מצותו משום גמיר והא בהקהל גופי' לא פטרו רחמנא אלא מה"ט דלא גמיר והני א"א להו לגמור וה"ט אין לו ענין למצות ראי' ואין מגרע מצוותו בכך ותמה על עצמך מי שהוא לועז ואינו מבין בלה"ק הא וודאי דפטור מהקהל דהקהל אינו נאמ' אלא בלה"ק כדתנן ריש פ"ז דסוטה (דף לב) והאי אינו בילמדו ע"י ביאה זו אפי' לעצמו ואפילו בישמעו נמי ליתא דישמעו לשון הבנה הוא כמו ולא ידעו כי שומע יוסף וכן אמר גוי אשר לא תשמע לשונו שהוא לשון הבנה וכי ס"ד לפטרו מראי' בהאי גז"ש. א"ו כיון דה"ט דפטו' הקהל ל"ש גבי ראי' ל"ג לה ה"נ הכי. א"ו אמסקנא סמיך דגבי הקהל פטור אפילו חרש באזנו א' אע"ג דשומע שפיר ע"י אוזן ב' וכן אינו מדבר דהא אע"ג דלא משתעי גמיר וקרי' בי' למען ילמדו לאחרי'. והא וודאי מגזה"כ פטירי הני דאע"ג דגמירי ויש לו תועלת בביאתו ואפ"ה פטירי ובע"כ לאו בטעמא תליא אלא גזה"כ הוי גבי הקהל אם כן שפיר ילפינן בגז"ש מן הקהל ראי' ג"כ:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף