אבני נזר/חושן משפט/סו: הבדלים בין גרסאות בדף
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (גרסה ראשונית) |
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (גרסה ראשונית תקינה) |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude> | <noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude> | ||
{{מרכז|'''סימן סו'''}} | |||
ב"ה יום '''ד' תו"מ ח"י למ"ט מונים תרפ"ד סאכטשאב'''. | |||
:'''לרב אחד.''' | |||
'''בדבר''' אין שליח לדבר עבירה רבו הפוסקים דבטל המעשה כדברי תוס' פ"ק דמציעא {{ממ|יו"ד}} דבטלו הקידושין, אך בנ"ד שאין עבירה למשלח רק לשליח יש לעיין, אך הפנ"י שכתב בטעם תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה משום דעבירה לשליח שחב לאחרים ומכניס עצמו לריב לא לו והנה אף שאין עבירה למשלח שהרי מותר לתפוס לעצמו, מ"מ כיון שלשליח יש עבירה המעשה בטל משום טעמא דדברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין: | |||
'''אך''' הקצוה"ח סי' ק"ה סק"א השיג על הפנ"י והביא ראי' דכשאין עבירה למשלח לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה מהא דכתבו תוס' גיטין {{ממ|י"ב.}} בהא דהמלקט פיאה ואמר הרי זה לפלוני עני לא זכה לו משום דכתיב לא תלקט (לו] לעני והקשו תוס' לאביי דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני עיי"ש ולא תירצו משום דאין שליח לדבר עבירה, אלא ודאי כל שאין עבירה למשלח לא שייך אין שליח לדבר עבירה לבטל המעשה שנחשב מעשה המשלח ומשלח לא עשה עבירה עיי"ש: | |||
'''ולדידי''' אין ראי' מתוס', דהא אביי דאמר אי עביד מהני דאי לא מהני אמאי לקי ובמקום דליכא מלקות אמאי עבר בלאו, וא"כ מזה גופא מוכח בלאו דלא תלקט דאין המעשה בטל משום אין שליח לדבר עבירה, דאי בטל איך עבר בלאו, וכי אמרינן אין שליח לדבר עבירה לבטל המעשה, היכי שהעבירה הוא בעושה בעצמו בזה אמרינן דע"י שליח בטל, ובאמת לא עבר, אבל במקום שכל העבירה ע"י שליח אי אפשר שיתבטל המעשה לאביי, ומאחר שאין הוכחה לסתור דברי הפנ"י נקטינן כדבריו: | |||
'''ואף''' אם לא אמר האיסור בע"פ רק שכתב בכת"י כבר ביארתי בתשובה (בא"נ יור"ד] בראי' ברורה דמ"מ אסור מה"ת, רק שאין הב"ד מענישין מלקות או קרבן משום דבקרבן לבטא בשפתים כתיב ובמלקות כתיב לא יחל "דברו", אבל מ"מ בנותן כתב איסור לאחר אסור מכמה שבועות שנזכרו בתורה ולא כתיב בהו דיבור כגון שבועת אברהם ואבימלך שלא הוזהרו אז על שבועה רק מסברא שיכול לישבע לאחר זמן ואין חילוק בזה בין בע"פ בין בכתב ובתשובה הנ"ל הארכתי לברר זה: | |||
'''ואם''' אחד עשה בשוגג הי' מקום לצדד לאחר הפסח לסמוך בדרבנן על קצת פוסקים אחרונים דלא אמרינן אין שליח לדבר עבירה לבטל המעשה, אבל מי שידע שנתן כתב איסור ומכניס עצמו לספק דרבנן הוא כמבטל איסור [וכ"ש זה שמכניס עצמו לספק לאו דבל יראה שאסור מה"ת] לכתחילה דאסור בדיעבד כמ"ש תוס' זבחים {{ממ|[[תוספות/זבחים/עד/א|ע"ד.]]}} בטבעת של ע"ז שנתערב במאה טבעות ונפל אחד לים הותרו כולם וכתבו תוס' דהפיל בידים אסור בדיעבד אף דההיתר משום ספיקא דרבנן או ספק ספיקא מ"מ חשוב כמבטל איסור, וכן כתב הריב"ש בלא בדק הריאה במזיד, וה"נ בזה, וכ"ש הוא, שהרי עברו בלפני עור, ובוודאי הדבר מפורסם בעירכם הכתב איסור, ואם לאו, יוכל לפרסם, ואז יהי' החמץ אסור לאחר הפסח: | |||
{{-}}{{יישור לשמאל|הק' '''אברהם'''.}} | |||
<noinclude>{{דיקטה}} | <noinclude>{{דיקטה}} | ||
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude> | {{ניווט כללי תחתון}}</noinclude> | ||
גרסה אחרונה מ־00:10, 14 ביוני 2023
|
< הקודם · הבא > |
ב"ה יום ד' תו"מ ח"י למ"ט מונים תרפ"ד סאכטשאב.
- לרב אחד.
בדבר אין שליח לדבר עבירה רבו הפוסקים דבטל המעשה כדברי תוס' פ"ק דמציעא (יו"ד) דבטלו הקידושין, אך בנ"ד שאין עבירה למשלח רק לשליח יש לעיין, אך הפנ"י שכתב בטעם תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה משום דעבירה לשליח שחב לאחרים ומכניס עצמו לריב לא לו והנה אף שאין עבירה למשלח שהרי מותר לתפוס לעצמו, מ"מ כיון שלשליח יש עבירה המעשה בטל משום טעמא דדברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין:
אך הקצוה"ח סי' ק"ה סק"א השיג על הפנ"י והביא ראי' דכשאין עבירה למשלח לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה מהא דכתבו תוס' גיטין (י"ב.) בהא דהמלקט פיאה ואמר הרי זה לפלוני עני לא זכה לו משום דכתיב לא תלקט (לו] לעני והקשו תוס' לאביי דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני עיי"ש ולא תירצו משום דאין שליח לדבר עבירה, אלא ודאי כל שאין עבירה למשלח לא שייך אין שליח לדבר עבירה לבטל המעשה שנחשב מעשה המשלח ומשלח לא עשה עבירה עיי"ש:
ולדידי אין ראי' מתוס', דהא אביי דאמר אי עביד מהני דאי לא מהני אמאי לקי ובמקום דליכא מלקות אמאי עבר בלאו, וא"כ מזה גופא מוכח בלאו דלא תלקט דאין המעשה בטל משום אין שליח לדבר עבירה, דאי בטל איך עבר בלאו, וכי אמרינן אין שליח לדבר עבירה לבטל המעשה, היכי שהעבירה הוא בעושה בעצמו בזה אמרינן דע"י שליח בטל, ובאמת לא עבר, אבל במקום שכל העבירה ע"י שליח אי אפשר שיתבטל המעשה לאביי, ומאחר שאין הוכחה לסתור דברי הפנ"י נקטינן כדבריו:
ואף אם לא אמר האיסור בע"פ רק שכתב בכת"י כבר ביארתי בתשובה (בא"נ יור"ד] בראי' ברורה דמ"מ אסור מה"ת, רק שאין הב"ד מענישין מלקות או קרבן משום דבקרבן לבטא בשפתים כתיב ובמלקות כתיב לא יחל "דברו", אבל מ"מ בנותן כתב איסור לאחר אסור מכמה שבועות שנזכרו בתורה ולא כתיב בהו דיבור כגון שבועת אברהם ואבימלך שלא הוזהרו אז על שבועה רק מסברא שיכול לישבע לאחר זמן ואין חילוק בזה בין בע"פ בין בכתב ובתשובה הנ"ל הארכתי לברר זה:
ואם אחד עשה בשוגג הי' מקום לצדד לאחר הפסח לסמוך בדרבנן על קצת פוסקים אחרונים דלא אמרינן אין שליח לדבר עבירה לבטל המעשה, אבל מי שידע שנתן כתב איסור ומכניס עצמו לספק דרבנן הוא כמבטל איסור [וכ"ש זה שמכניס עצמו לספק לאו דבל יראה שאסור מה"ת] לכתחילה דאסור בדיעבד כמ"ש תוס' זבחים (ע"ד.) בטבעת של ע"ז שנתערב במאה טבעות ונפל אחד לים הותרו כולם וכתבו תוס' דהפיל בידים אסור בדיעבד אף דההיתר משום ספיקא דרבנן או ספק ספיקא מ"מ חשוב כמבטל איסור, וכן כתב הריב"ש בלא בדק הריאה במזיד, וה"נ בזה, וכ"ש הוא, שהרי עברו בלפני עור, ובוודאי הדבר מפורסם בעירכם הכתב איסור, ואם לאו, יוכל לפרסם, ואז יהי' החמץ אסור לאחר הפסח:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |