אבני נזר/יורה דעה/פב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר יורה דעה פב

סימן פב
הלכות בשר בחלב

ב"ה יום ו' עש"ק פ' ויחי תרכ"א לפ"ק קאצק.

רב שלום לכבוד אהובי רעי הרב המאה"ג ידיו רב לו החסיד ועניו מפורסם לשם כקש"ת מוה' אברהם דוד הכהן נ"י אבד"ק לוטמורסק.

א

א) בשבוע זו הגעתי מכתבו ומאוד שמחתי בשפעת שלומו ובדבריו הנחמדים. ויען שביקש ממני להשיבו ע"י בי דואר המוקדם הנני להשיבו כדבריו והנה מה שרצה ללמוד מדברי הר"ן ושוב הקשה מדבריו לשרצים אינני יודע הדמיון. כי טעם הר"ן אינו כמ"ש מעלתו דטעם מועיל לעיקר. אלא משום דהטעם אינו נפסל מאכילת גר. וכן מפורש בדבריו:

ב

ב) ואולם מה שהקשה על הכו"פ (סי' פ"ז ס"ק ט"ו) שכתב דכל שבא לידי בשר בחלב אוסר אח"כ אף שנותן טעם לפגם. והקשה כבודו משרצים (ע"ז ס"ז:) דאע"ג דחידוש הוא דבעיניהו אף דמאיסי אסורים. מ"מ כשנתערבו ונתנו טעם לפגם מותרים משום דחידוש הוא וה"ה בשר בחלב להרמב"ם. לפענ"ד אינו דומה דשרצים בכלל כל איסורים הן דכתיב בהו אכילה וכל שנפסל מאכילת גר לאו אכילה הוא בכל מקום וחידוש הוא שחידשה תורה בהם דחשיב אכילה. אבל בשר בחלב הוא מין איסור אחר דלא בעי דרך אכילה דלא כתיב בהו אכילה כלל:

ג

ג) ועוד נראה לפענ"ד להסביר הדברים עפ"י דברי הרא"ש (בפרק כל שעה) בחמץ שחרכו קודם זמנו דמותר בהנאה בפסח. כתב הרא"ש שם דמ"מ לאכילה דכיון דאיהו אכיל לה אסור עכ"ד עיי"ש. ומבואר מדבריו דבאכילתו איהו אחשבי' לאוכל וע"כ י"ל דאע"ג דאסרה תורה שרצים היינו משום דאחשבי' לאכילה. אבל בנתערב באחר בודאי אין דעתו לאכול טעם השרץ המעורב בו. אלא שעל כרחו אוכלו כיון שאוכל ההיתר:

ד

ד) ובזה מיושב מה שהקשה הה"מ (בפ"ד מהלכות מאכלות אסורות) על הרמב"ם שכתב דאינו לוקה על מינים טמאים משום נבילה. ופירש הה"מ משום דאין איסור חל על איסור. והקשה על זה מריסק ט' נמלים ואחד חי דלוקה שש ואחד משום נבילה ולהנ"ל ניחא משום דנמלים מאיסי לאכילה וכמ"ש הרא"ה בבדה"ב (דף ק"י ע"ב) ועיי"ש ובמה"ב. וא"כ לא חל האיסור אלא בשעה שאוכלן או שרסקן וא"כ חל האיסור בבת אחת:

ה

ה) נחזור לענינינו דטעמא דשרצים משום דלא שייך טעמא דאחשבי' אלא בעיני'. אבל בשר בחלב דטעם איסורן משום דלא כתיב בהו אכילה כלל ולא משום דאחשבי' לאכילה אין חילוק בין בעין לתערובת. ואין להקשות ממ"ש הר"ן דאם נתערבו שרצים בפחות מרוב דאסורין. אף די"ל דאין כוונתו לאכול השרצים נ"ל דז"א דסוף סוף כיון דהשתא אין כל התערובת נפסל מאכילת גר חשיב גם השרצים מושבחין. דומה להא דכתב הרמב"ם דבעירב בו דבר מר חשיב אינו ראוי אע"ג דבעצמו ראוי. ה"ה הכא להיפוך כיון דראוי לאכילה מחמת ההיתר חשיב ראוי לאכילה. אבל בנתערב ברוב אין לומר כן דשוב בטל ברוב והטעם השרץ שנרגש בו אינו אוסר כיון שהטעם בעצמו נפסל מאכילת גר. ובזה מודה הר"ן להרשב"א כמ"ש לעיל ודו"ק היטב:

ו

ו) ובעיקר הדין של הכו"פ נלפע"ד דליתי' וכמ"ש בפרמ"ג. ולא מבעיא מ"ש הפלתי (סק"ד) דכיון דאפרן של בשר בחלב אסור יאסר נטל"פ. דבריו תמוהין דאפרן לא מצינו אלא באיסור הנאה עיי"ש בסוף תמורה דכל הני דחשיב איסורי הנאה נינהו והטעם דכיון דכבר נאסר בהנאה פעם אחת כשהי' אוכל לא פקע איסור הנאה ממנו. דומה למה דאמרינן בפסחים (כ"א) חרכו לאחר זמנו אסור בהנאה. והרי אף עכשיו הוא נהנה מאפר. אבל בנטל"פ הרי אינו נהנה כלל. ודומה לאיסורי אכילה דמותרין כשיעשו אפר משום דאח"כ לאו אכילה הוא. והכא השתא אינו נהנה. ואדרבא הוא פוגם מאכלו. וזה פשוט וברור. וראי' לזה מיין נסך דבלי ספק כשנעשה אפר אסור כאפר אשירה וכשאר איסורי הנאה. ואפילו הכי מותר בנטל"פ:

ז

ז) ואמנם מ"ש הכו"פ שם דבב"ח אסור משום דלא כתיב בי' אכילה. ועוד כתב דלר"ש דמחייב מלקות בכ"ש אוסר אף שלא כדרך אכילתן וע"כ לר"ש צריך ללמוד היתר נטל"פ מנבילה. תמוה הוא דהא כתב הרמב"ם (סוף פרק ז') וז"ל וכל הנמצא בבית עכו"ם אפי' מים ומלח אסור בהנאה מה"ת והאוכל ממנו כל שהוא לוקה ואעפי"כ מותר נטלפ"ג ביין נסך. מעתה נתברר דלשיטת מהר"י בן לב ומהרש"ל בפי' התוס' דלר"ש דס"ל כ"ש למלקות לוקין אף שלא כדרך אכילתן על כרחין לומר דבב"ח נטל"פ מותר. ואף בלא דבריהם יש ראי' מיין נסך דהא כתבו התוס' פסחים (דף כ"ו.) דבע"ז שלכד"א אסור משום דלא כתיב בי' אכילה. וה"ה ביי"נ דמאי שנא. הן אמת דביי"נ י"ל כיון דכתיב ישתו יין נסיכם כמאן דכתיב בי' אכילה דמי. אך אם נאמר דזבחי ע"ז אסור שלכד"א נראה דה"ה ליי"נ דהא הוקשו זה לזה. ועיין תוס' ע"ז (י"ב:) ד"ה אלא בוורד והדס:

ח

ח) ואמנם טעמו של דבר נראה דאף דהרמב"ם אוסר בב"ח שנפסל מאכילת גר משום דשלא כדרך אכילתן אסור. מ"מ בלא טעמא דאחשבי' לא הוה חשיב אכילה כלל וגרע משלכד"א. וראי' לזה מדברי הר"ן (בפרק כל שעה) דכתב דחרכו לפני זמנו מותר אפי' באכילה לאחר זמנו משום דלאו אכילה הוא. ואם הי' דינו כמו שלכד"א הי' אסור עכ"פ מדרבנן. והגם שיש לדחות דשאני התם שלא חל איסור מעולם מ"מ י"ל כן:

ט

ט) ובזה יתיישב מה שהקשה רו"מ על הרמב"ם דא"כ מאי טעמא דמ"ד דחלב בחלב אינו לוקה על בישולו כיון שאינו לוקה על אכילתו דאין איסור חל על איסור. והא כשהוא חם ואכלו לוקה. ולהנ"ל ניחא דכל זמן שלא אחשבי' לאכילה. לא חל איסור אכילה כלל. ובזה ניחא דלא חשיב איסור בב"ח מוסיף על איסור חלב דמוסיף איסור שלכד"א. ולהנ"ל ניחא דלא חל האיסור כלל אלא בשעת אכילה וכמ"ש לעיל (אות ד') בתי' קושיית הה"מ:

י

י) כל זה אני כותב לרווחא דמילתא. אבל באמת עיקר קושייתו אינו קושיא כלל. דלפי שיטת הרמב"ם דנפסל מאכילת גר שוה לשלכד"א פשוט דמכל מקום אסור מה"ת. דלדעתו שלכד"א שוה לח"ש דאסור מה"ת אלא שאין לוקין עליו כמ"ש הה"מ לדעתו (בפ"ח מהלכות מאכלות אסורות הט"ז). ואין איסור בב"ח חל עליו. ואע"ג דשבועה חל על ח"ש כמ"ש הרמב"ם (בפ"ה מהלכות שבועות הלכה ז'). שאני התם דהא דאין שבועה חל על איסור תורה. הוא משום דמושבע ועומד הוא מהר סיני כדאיתא בש"ס בכמה דוכתי ולא משום דאין איסור חל על איסור וטעמו של דבר י"ל משום דאיסורי תורה איסורי חפצא נינהו ושבועה איסור גברא. והי' שבועה חל עליו כמו שחלין נדרים על השבועות. רק משום דמושבע עליו מהר סיני הוי איסור גברא ג"כ כשאר שבועות]. ובח"ש אינו מושבע עליו שהם לא נשבעו רק על כשיעור וממילא נאסר ח"ש. וכן דעת הפרמ"ג בפתיחה לי"ד. אבל איסור בב"ח אינו חל על ח"ש. וה"ה שאינו חל על שלכד"א. ותדע דהא חצי זית חלב וחצי חלב אין איסור בב"ח חל על איסור חלב. אלא ודאי מוכרח כדכתיבנא:

יא

יא) ולשיטת שאר פוסקים החולקים וס"ל דשלא כדרך אכילתו אין אסור אלא מדרבנן והתוס' מכללן בשבועות (כ"ג :) מ"מ לדידהו לק"מ. דהתוס' כתבו בפסחים (כ"ו .) בד"ה ורבא שאני היכל דלתוכו עשוי דהטעם משום שלכד"א. והקשו דהא בהקדש לא כתיב בי' אכילה. ותירצו דילפינן מתרומה דכתיב בי' אכילה. וזה דלא כאביי דס"ל דבב"ח דלא כתיב בי' אכילה אע"ג דילפינן מנבילה דכתיב בי' אכילה חייב שלכד"א. ועי' במהרש"א. ומבואר מדבריהם דלא קי"ל כאביי בהא דמחייב בב"ח שלכד"א. ומ"מ להלכה י"ל דתלי בפלוגתא דאיסי בן יהודה אם גמרינן מנבילה או משאר דברים. וצריך להעמיק בזה בסוגיית פרה ורחל ואין כאן מקומו:

יב

יב) ומדברי הרמב"ם שכתב בכלאי הכרם לוקין שלכד"א דלהכי אפקא רחמנא בלשון הקדש. מבואר מדבריו דבהקדש אסור שלכד"א. והיינו משום דפסק כאביי בבב"ח. ומ"מ מבואר דהרמב"ם והתוס' פליגי אהדדי. והמהרש"א שם הקשה על התוס' דא"כ קשה לרבא מכלאים. ולדברי הרמב"ם הנ"ל לק"מ כיון דבלשון הקדש כתיב והקדש אסור להתוס' אליבא דרבא. ודו"ק היטב ועי' רש"י קידושין (ל"ח.) ד"ה ואסורין בהנאה:

יג

יג) ואשר תמה על המחבר שפסק דאיסורין מבטלין זא"ז. בלי ספק שאין לו ספר דגול מרבבה שהוא תמה ע"ז עיי"ש:

יד

יד) ומה שהקשה על הראב"ד דס"ל באין טעמם שוה אין מצטרפין למלקות מחצי זית בשר וחצי זית חלב שלוקין עליהם. אינו דומה דבבב"ח לא אסרה תורה טעם בשר לחוד וטעם חלב לחוד. רק טעם המעורב מבב"ח אסור ובזה הוי שניהם טעם אחד:

טו

טו) ולעניין בשר טהורה וטמאה כאחד שנתבשלו בחלב דכתב הפרמ"ג דמותר בהנאה משום דמבשר טהורה לחוד אין בו כדרך בישול. ומעכ"ת ביקש בזה חשבונות רבים דמשום דהוי כמו דרך מליחה וכבוש. ואיני יודע למה הצריך לזה. דמה שאינו דרך בישול מחמת שאין בו כדי ליתן טעם אף מדרבנן מותר. ומה שאסור באכילה היינו משום שהבשר נעשה נבילה וזה פשוט:

טז

טז) ומה שהקשה על הפרמ"ג דבב"ח ביותר מששים אינו מותר אלא משום דלא הוי כדרך בישול והכא הוי דרך בישול כיון דגם הטמאה יש בו כדי ליתן טעם. אשתמיטתי' למעכ"ת דברי התוס' בע"ז (ד' ס"ה:) ד"ה הבגד שאבד בו כלאים וז"ל וא"ת והרי בב"ח כו' ואפי"ה בטל וי"ל דבב"ח גלי קרא להדיא דבטל דדרך בישול אסרה תורה. הרי דכיון דגלי קרא דביותר מששים מותר. שוב אמרינן דהטעם משום דבטל ולא דמי לתרי כילי יומא בחלבא דמותר אף שלא נתבטל. דשאני התם דלא נתבשל. אבל הכא נתבשל כשאר בב"ח. ואין ההיתר אלא משום שאין בו כדי ליתן טעם. ויש להביא ראי' לזה דהוא מדין ביטול מדלא אסרוהו חכמים כמו תרי כולי יומא בחלבא. ועוד דאל"כ יהא מותר לכתחילה לבשל בב"ח אם יש בבשר ורוטב יותר מששים בחלב. אלא ודאי דהוא מדין ביטול. ועוד ראי' לזה מש"ס בכורות (דף ו':) מדאיצטריך קרא למיסר בב"ח מכלל דחלב מותר. ולדברי רו"מ הא אצטריך לבשר שנתבשל עם חלב בהמה וחלב אשה יחד או עם חלב שחוטה יחד. ונגד חלב בהמה לבדו איכא ששים:

יז

יז) ומה שהקשה על המרדכי שהביא ראי' דבב"ח דרבנן מותר בהנאה מגבינה של עכו"ם דמותר בהנאה. והקשה מעכ"ת דא"כ למה לי' להש"ס לומר הטעם משום דמעמידין בקיבת נבילה. אפי' בכשירה יאסר משום בב"ח. ועל כרחין דמשום בב"ח לא גזרו כמ"ש התוס'. וא"כ אין ראי' משם:

יח

יח) בפשיטות י"ל דראייתו דא"כ אם נתבשל הגבינה אצל ישראל שוב יאסר בהנאה. אלא ודאי משום דדבר המעמיד אינו אסור אלא מדרבנן אפי' בשאר איסורין כמבואר בפוסקים. ובב"ח מותר בהנאה לכתחילה. ובגמ' לא קאמר הטעם משום בב"ח. דא"כ הוי תרי דרבנן:

יט

יט) אולם נלפענ"ד ליישב בטוב טעם ואמינא מילתא חדתא. דאף דדבר המעמיד אינו אסור אלא מדרבנן מ"מ באיסורי הנאה אסור מה"ת. דלא גרע מעצים של איסורי הנאה שבישל בהם דהתבשיל אסור משום דיש שבח עצים. והכא נמי יש שבח האיסורי הנאה בגבינה. ודוקא באיסור אכילה אינו אסור אלא מדרבנן. דיש שבח עצים בפת לא אמרינן אלא באיסורי הנאה כמ"ש התוס' (ד' ס"ו) ד"ה אמר רבא. וא"כ מוכח דמותר בהנאה וע"כ בשאר איסורים הוי תרי דרבנן. אבל אם נאמר דבב"ח דרבנן אסור בהנאה. א"כ תיכף שקיבל העור שנתנו בגבינה טעם מהגבינה נאסר בהנאה. וממילא נאסר כל הגבינה בהנאה אח"כ מדינא והוי ג"כ חד דרבנן ודו"ק היטב. דברי ידידו הדורש תמיד שלומו ושלום תורתו באהבה:

הק' אברהם בהרב מו"ה זאב נחום נ"י.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף