אילת השחר/בבא בתרא/קנב/א

אילת השחר בבא בתרא קנב א

דף קנ"ב ע"א

ושמואל אמר לא ידענא מאי אדון בה. יש לעי' מאי כוונתו אם מסתפק באומד הדעת של כל שכי"מ כשעושה קנין אם כוונתו רק לאחר מותו, ולכך לא מהני, או דאין הספק בכללות על כל שכי"מ, אלא בנידון זה שבא לפניו מסופק משום דאין כל השכי"מ שוין דיש שרוצים מחיים ויש לאח"מ, ויש על כל שכי"מ ספק מיוחד דאולי דעתו היתה דוקא ליתן ע"י שטר. והנפק"מ יהיה דאם נימא דהספק אומדנא היא בכללות אם כל שכי"מ כוונתו ליתן או לא, ואם היינו פושטין דיש אומדנא, אז אף אם האיש הזה לא כן היה דעתו לא יועיל כיון דיש אומדנא ברורה דלזה מכוין שכי"מ, ואם אין אומדנא אז כל שכי"מ חושב להקנות מחיים אז לכאורה לדבריו צריך לזכות המקבל, דאע"ג דהוי ספק, מ"מ הא כתב הרא"ש (סי' כ"א) דהיכא שעשה מעשה קנין ויש לנו ספק באומדנא שעי"ז לא יועיל הקנין אמרינן דאין ספק אומדנא מבטל מעשה קנין, כיון דנסתפק אם יש אומדנא או אין, ואם אין אז ודאי רצה להקנות מחיים, וא"כ הכא נמי לפי ספיקו היה צריך המקבל לזכות, אכן אי נימא דהספק הוא בכל שכי"מ בנפרד, אם הוא נתכוין לאחר מיתה, ע"י השטר, אז לא הוי ספק באומדנא, היינו דחז"ל קבעו דלא כל האנשים שוין ועל כל איש יהיה ספק מה היה בדעתו, ולפי"ז אינו אלא ספק בקנין, ולכך אין המקבל זוכה, דהא אם האיש הזה הוא מאלה דמכוין דוקא להקנות ע"י השטר אז לא עשה קנין כלל והוי ספק אם עשה קנין או לא, ולפי"ז יהיה מדוקדק יותר מה שאמר לא ידענא מה אידון בה, דאי נימא דהוה ספק כללית באומדנא, מאי זה שאומר לא ידענא, והא יודע דהוי ספק באומדנא, ודוחק לומר דמספקא ליה איך אמדו החכמים הקודמים לו את דעת השכי"מ.

ולפי"ז דאין כלל בכל השכי"מ שדעתם שוה, אלא בכל שכי"מ יש לדון בנפרד, יתיישב מה שהעיר בקובץ שיעורים על מה שיש פוסקים כשמואל, ובתוס' להלן (דף קנ"ג) כתבו דאע"ג דקי"ל כשמואל בדינא מ"מ כאן דאמר לא ידענא מאי אדון בה פסקינן כרב, והק' הנ"ל אמאי יש באמת פוסקים כשמואל, הא רב אמר ודאי ושמואל נסתפק וצריך לפסוק כמי שודאי לו הדין ולא כמי שמספקא ליה, אך למש"כ גם שמואל פוסק דודאי לו הדין, דאין אומדנא על כל שכי"מ שהרי אין לו ספק, אלא כל שכי"מ שיבוא לפנינו לא יכולים להכריע מה היה דעתו, ואינו מסופק בדינו אלא ספק בקנינו.

אך עדיין צ"ע דכאן הא היה בודאי קנין ע"י האמירה על אחרי מיתה, והספק הוא שמא בזה שעשה קנין חזר בו, כמש"כ הרשב"ם (ד"ה לא ידענא) דהספק שמא מיהדר קהדר ביה, ואמאי לא נימא שישאר הדין שיזכה המקבל, ונראה דהנה בתשו' הגרעק"א (סי' קמ"ו) נסתפק בשכי"מ שהקנה בפירות דקל ולפני שמת כבר גדלו הפירות, אי נימא דכיון דבשעת האמירה לא חל ממילא כבר לא יזכה המקבל, או דילמא כיון דבשעת האמירה כבר ישנו בעולם שפיר זוכה, והסברא בזה ע"כ משום דבשכי"מ שהעיקר הוא ברצונו, כיון דלא חזר הרי ידעינן רצונו שיזכה, ולכך יש צד לומר שיפעול הקנין מתי שזה בא לעולם, דגם אז הא קיים רצונו של השכי"מ, או דילמא דמ"מ צריכה להיות אמירה בשעה שראוי לזכות, ומסתבר דאף להצד דבעי שיהיה בשעת האמירה, ולא יקנה מה שאינו בעולם בשעת האמירה, מ"מ כיון שעיקר הקנין הוא רצונו, נמצא דאין האמירה גמר הקנין אלא כ"ז שלא חזר בו הרי נמשך רצונו ואז נגמר הקנין, ולכך כשאנו מסופקים אי מיהדר קמיהדר ביה, נמצא דהספק הוא אם חל כאן מעשה הקנין ע"י האמירה, משום שרצונו כל הזמן שיועיל מתנתו, או דאין רצונו שיועיל לפני מותו מתנת שיכ"מ, ואז נמצא דלא התחיל להיות מעשה קנין כלל.

והנה בתשו' הגרעק"א (סי' רכ"א) דן הגר"ש איגר, באינו מכוין לקנות בדבר המועיל אלא נתכוין לקנות בקנין שאינו מועיל, כמו בנפל על המציאה ואינו מכוין לקנות בד' אמות רק בנפילה, דאפשר דאז לא נימא שלא יקנה כיון דסוף סוף רוצה לקנות, וכך רוצה לומר בשיטת הנימוק"י דרק משום דאומר אי אפשי בתקנ"ח דלכן ממילא אינו זוכה את הד' אמות, ולפי"ז יש לדון גם כאן דנהי דאינו רוצה לקנות בקנין שכי"מ אלא בקנין האחר שעושה, מ"מ הא רוצה להקנות לאחר מיתה, ויש ענין קנין בשכי"מ לאחר מיתה, ומאי איכפת לן מאי דאינו מכוין לקנות בתורת דין המיוחד דשכי"מ, מ"מ הא רוצה להקנות בזמן ההוא, ואולי יש לחלק בין לקנות בין להקנות, ומ"מ אין זה ברור.

גם יש לעי' אם שייך כאן לומר אי אפשי בתקנ"ח, דנהי דתיקנו בשבילו שלא תיטרף דעתו, מ"מ עתה הזכיה נוגעת להמקבל, והמקבל הא רוצה לזכות איך שיהיה, ונראה דשאני שכי"מ שעיקר התקנה היתה שיתקיים רצונו, וכיון שאין רצונו לקנות ע"י האמירה לא שייך כלל התקנה, ולא דמי לשאר קניינים כגון ד' אמות וכדו'.

שאם אמר הלואתו לפלוני הלואתו לפלוני. יש לעיין להשיטה במרדכי (בפירקין אות תר"ה) דבמקנה מטלטלי ומטבע וכן כל דבר שאפשר להקנות יחד עם דבר שא"א להקנות כיון דאין הקנין מועיל על המטבע לא מהני נמי על המטלטלין (והובא ג"כ ברמ"א סי' ר"ג סעיף י'), וכאן דאמר הלואתי לפלוני ועשה בזה קנין, כמו דלא מהני הקנין על ההלואה כן לא מהני על שאר הנכסים, וא"כ לא יצוייר שיהיה לו ממש ב' הכחות יחד, דהיינו שאם ימות יועיל לו לקנות ההלואה, ואם יעמוד יועיל לו הקנין על שאר החפצים שיקנה אותם ולא יוכל לחזור, אלא דשני הכחות הם בב' אופנים, דאם יאמר הלואתי לפלוני וימות יקנה הכל, אבל אם יעמוד יחזור בכל, דהקנין לא הועיל כלום, והא דיועיל שלא יחזור הוא באופן שלא כלל ההלואה עם שאר הדברים.

תוד"ה מתנת (הנמשך לעמוד ב'). שהיה לו לסבור גם כאן גרעון כח. מבואר בתוס' הרא"ש דלשמואל צריך להיות דגם בקנין גרידא אפילו בלי שכתוב בשטר לא יועיל, דאין הקנין לאחר מיתה, אבל דברי התוס' מתפרשים יותר כמש"כ המהרש"ל ומהרש"א דבקנין גרידא מודה שמואל דמהני, אלא בקנין ושטר אף באין כתוב בו הקנין ס"ל לשמואל דלא מהני כמו בכתוב בתוך השטר.

בא"ד. אלא יכלו להעמידה בטוב במתנת שכי"מ בין במקצתה בין בכולה. צ"ע דלפי"ז אמאי אומר שמואל דאין קנין לאחר מיתה, הא במקצתה הוה כמתנת בריא.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א