ב"ח/אבן העזר/פה

ב"ח ‏ אבן העזר פה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

האיש אוכל פירות וכו' כבר כתב רבינו בסימן ס"ט ובריש סימן ע"ח ועיין במ"ש לשם בס"ד:

ומ"ש ואם אמר איני חפץ בפירותיה וכו' פי' אפילו אמר כך בעודה ארוסה מקמי שנתחייב בפרקונה בשעה שנכנסה לחופה ונסתלק מפירותיה ומפרקונה ואמר איני חפץ בפירותיה וכו' אין שומעין לו ועיין בב"י:

נכסי צאן ברזל הם שמכנסת לו וכו' ר"ל שהנכסים יש להן קיום כצאן ברזל לפי שקיבל עליו אחריותן ונכסי מלוג מפרש בב"ר בעון קומי ר"ל מהו מלוג א"ל כד"א מליג מליג פירש בערוך בענין מליגת הראש שתולשין השער לבד ועוזבין הראש כך הבעל אוכל פירות ועוזב הקרן מפ"ה הג"ה מיימונית פי"ו דאישות:

ומ"ש ודא נדוניא דהנעלת ליה בגדים וכו' פירוש בגדים חשובים דהנעלת ליה ואין בגדים שהיו על הכלה בכלל זה כמ"ש רבינו בשם הרא"ש לעיל בסימן ע"ז:

ופי' ר"י אם פשע וכו' פרק השואל (דף צ"ו) כתבו התוספות בשם ר"י דבעל בנכסי אשתו אע"ג דלא שואל הוי ולא שוכר הוי אלא לוקח ראשון וכו' שומר חנם הוי וחייב בפשיעה אבל הרא"ש כתב והיה חייב בפשיעה אלא דפטור משום דהו"ל פשיעה בבעלים ובסמוך סעיף ה' יתבארו דברי התוספות בס"ד והקשה ב"י דלמה תלה הדבר בפי' ר"י הא קאמר רבא התם דבעל בנכסי אשתו שמירה בבעלים היא ואמרי' נמי לשם דאפילו פשיעה בבעלים פטור ועל הרא"ש לא קשה הא דמבואר מדבריו דלא בא ר"י אלא לאורויי דההא שמעינן דהלוקח בהמה לשלשים יום דשומר חנם מיהא הוי וחייב בפשיעה וכמ"ש רבינו בח"מ סוף סימן שמ"ו אבל על מ"ש רבינו כאן ע"ש ר"י דבעל בנכסי אשתו עמו במלאכתו מקריא ופטור אפילו מפשיעה משמע דמבואר הוא בתלמוד בלא פי' ר"י ונראה ליישב דאע"ג דאמרינן בגמרא דבעל בנכסי אשתו בין אם היה שואל או שוכר פטור מאונסין ומגניבה ואבידה משום דעמו במלאכתו מיקריא מ"מ כיון דשומר חנם הוא חייב בפשיעה בנכסי אשתו דלא דמי לשאר שומר דפטור אפילו בפשיעה מן התורה דהתם לא קיבל עליו אחריות מן הסתם אבל בנכסי אשתו כיון דלא חשש לשמרן כראוי ופשע בהן הו"ל כאילו קיבל עליו אחריותן בפירוש ואע"ג דלא שיימינהו נחשבו נצ"ב וכמ"ש רבינו אפרים בסמוך אשמועינן רבינו ע"ש ר"י דבנכסי אשתו נמי פטור כשאר שומר בפשיעה בבעלים:

ובשניהם אוכל פירותיהן וכו' עד דמגו דנחית לפירא נחית לגופא כלומר כיון שיש לו טענה עם אותו האיש בפירות יכול לדון עמו גם על גוף הקרקע ולא מצי א"ל אידך לאו בעל דברים דידי את שהרי אין לך בגוף הקרקע כלים דמגו דנחית לפירא נחית לגופא ומשמע מדיוקא דלשון רבינו אבל אם אין לו טענה עם אותו האיש על הפירות לא מצי לדון עמו בלא הרשאה וב"י כתב שיש בלשון רבינו קיצור דהו"ל לפרש וכו' ולא קשה כלל כיון דמוכיח הכי מדיוק לשונו כדפי':

שכרה פרה מאחר וניסת ומתה או פשע בה הבעל פטור בפרק השואל אסיקנא אלא כי קא מיבעי' ליה לרמי בר חמא כגון דאגרה פרה מעלמא והדר נסבה ואליבא דרבי יוסי דאמר תחזור פרה לבעלים הראשונים דכמאן דשאיל מינייהו דמי מאי שואל הוי או שוכר ואסיקנא לוקח הוי ופטור וכתבו התוספות ה"ה דמצי למימר שאלה פרה מעלמא אלא מילתא דשכיחא נקט והרמב"ם כתב בדין זה לשון שאלה וז"ל בפ"ג דשאלה אשה ששאלה ואח"כ נשאת הרי הבעל כלוקח ממנה ואינו לא שומר שכר ולא שואל לפיכך אם היה דבר השאלה בהמה ומתה הבעל פטור אעפ"י שהוא משתמש בה כל ימי שאלתה אפילו פשע מפני שהוא כלוקח וכו' עכ"ל ורצונם לומר דאם היה שואל היה חייב לשלם לבעלים הראשונים שהוא המשכיר אפילו אם מתה דהלכה כרבי יוסי דאמר היאך עושה הלה סחורה בפרתו של חבירו ודינא דבעל דשואל הוא בהדי המשכיר הוא וכאילו השאילו ממנו וכן אם היה שוכר הוה דינו עם המשכיר והיה חייב בגניבה ואבידה אבל כיון שהוא חשוב לוקח ממנה אין דינו של משכיר עם הבעל כי אם עם האשה ששכרה ממנו והיא חייבת לשלם למשכיר לכשתתאלמן או תתגרש והבעל פטור ממנה אפילו פשע דהוי פשיעה בבעלים מיהו בהגהת מיימונית כתב דר"י חולק על זה וז"ל לשם אבל ר"י אומר דחייב בפשיעה כש"ח ומשלם למשכיר לרבי יוסי דאמר תחזור פרה לבעלים הראשונים עכ"ל נראה דהבין כך מלשון התוס' שכתבו ע"ש ר"י דש"ח הוי וחייב בפשיעה דר"ל דבהך בעיא דרמי בר חמא אע"פ דלא שואל הוי ולא שוכר הוי ופטור מאונסין ומגניבה אפילו לר' יוסי מ"מ אם פשע בה חייב לשלם למשכיר כש"ח שלו מיהא הוי לרבי יוסי ואצל המשכיר לא הוי פשיעה בבעלים והכי משמע להדיא מלשון המרדכי הארוך דכך מפרש ר"י אבל מדברי הרא"ש מבואר דהיה מפרש מ"ש התוספות דש"ח הוי וחייב בפשיעה ה"ק והיה חייב בפשיעה אם לא היתה פשיעה בבעלים ולפי זה הלוקח בהמה לשלשים יום וכולי שומר חנם הוי וחייב בפשיעה אבל גבי בעל בנכסי אשתו אפילו שאלה או שכרה פרה מאחר ואח"כ ניסת ומתה או אפילו פשע בה הבעל פטור אפילו לר' יוסי דהלכתא כוותיה וכמ"ש הרמב"ם כך הוא דעת ר"י והרא"ש וכך הוא מבואר מדברי רבינו בח"מ סימן שמ"ו ע"ש. והכי נקטינן וכ"כ בש"ע כאן וכן בח"מ:

באו לידה הנכסים אחר שנשאת בין שבאו לידה בירושה או שניתנו לה במתנה וכו' כ"כ הרמב"ם בפי"ב דאישות ומשמע דס"ל דמתנה שניתנו לה בסתם מאחרים הגוף שלה וכן פסק ר"י כמ"ש התוספות פ"ק דקידושין (דף כ"ג) וכ"כ המרדכי לשם כלשון התוספות וסוף דבריו ורבינו יעקב מקורביי"ל היה מסופק בדבר אם יתנו לאשה מתנה שמא יזכה הבעל בין בגוף בין בפירות וכו' עכ"ל מיהו לא שבקינן כל הגדולים מקמי ספיקא דהר"י מקורביי"ל וכ"כ הר"ן בפ"ק דקידושין והשיג על פירש"י דפירש בפרק סורר ומורה שמתנה שאדם נותן לאשת איש כמציאתה והכל של בעל דליתא:

ומ"ש וכן הבעל שנתן מתנה לאשתו וכולי עד והוא אוכל פירות כ"כ הרא"ש בפרק חזקת בשם ר"ת ומביאו ב"י ויש להקשות דא"כ למה ליה לתלמודא למימר במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות דמאי קנתה כיון שאם מכרה או נתנה בטל וי"ל דקנתה לענין זה שאם נתאלמנה או נתגרשה שקלא להאי ארעא לבר מכתובתה אבל להרמ"ה משמע ליה לישנא דקנתה בסתם דלגמרי קנתה שאם מכרה ונתנה קיים דכיון דאין לו פירות כלל אעפ"י דהשדה ברשותה אם כן יכולה למוכרה או ליתנה במתנה ולא ס"ל להרמ"ה הא דכתב הרא"ש דהפירות שיוצאין לו ממנו ילקח בהן קרקע וכו' אלא אין לו זכות בקרקע כלל אפילו לפירי פירי וז"ש כיון שאין לו פירות כלומר כיון שאין לו פירות כלל אפילו פירי פירי אם כן יכולה נמי למוכרו או ליתנה להוציאו מתחת רשותה לגמרי:

מכר לה קרקע וכו' מימרא דרבא פרק חזקת (דף נא) ופשוטו משמע דכל מעות טמונים בחזקה שהן של בעל וגנבתן האשה דאי שלה הן דנתנו לה במתנה היה לו קול כדאיתא בירושלמי ותו דלמה היו טמונין שלא לגלותן אלא ודאי של בעלה הן ולפיכך יקחם הבעל עם הקרקע אפילו לא טען ברי ולכן אמר רבינו דהר"ר יונה חולק וכתב דוקא דקא טען טענת ברי וכולי. ומ"ש הר"ר יונה דבטוען שמא ילקח בהן קרקע וכולי כך כתב הרמב"ם ופי' הרב המגיד טעמו ומביאו ב"י וז"ל מרדכי הארוך במעות טמונים לא קנתה דאמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי נ"ל דמכאן משמע דכל מה שרואה אדם ביד אשתו יכול לומר שלי הוא ואתה לקחתה ממני עד שתביא ראייה שהוא נ"מ שלה או שנתן לה אחר ע"מ שאין לבעלה רשות בהן אבל מורי אומר דמ"ש לגלויי זוזי הוא דבעי היינו לומר שבשביל כך אני עשה שאקח דמים ואקח קרקע לאכול פירות והגוף יהיה שלך ולהכי הוא נאמן ואינה יכולה לומר אותן מעות נתן לי אחר ע"מ שאין לך רשות בהן ולא נראה לי כי תימה הוא לומר שנאמנת לומר נ"מ הם ואינה נאמנת לומר נתנו לי ע"מ שאין לבעלי רשות בהן אלא כדפי' עכ"ל כלומר דאף לומר נ"מ הן נמי אינה נאמנת אלא לוקח אותן עם הקרקע וכסברא הראשונה דלא כהרמב"ם וה"ר יונה ובש"ע כתב כלשון הרמב"ם ועיין בסמוך במ"ש סי"א. ומ"ש וכתב הרמ"ה היכא דלא ידעינן וכו' נראה דבהגהת מיימונית ע"ש ראב"ן חולק על זה שכתב על הא דאמר מעות טמונים לא קנתה וכגון שיש עדים שמטמנת ממונא מבעלה היתה עכ"ל אלמא משמע דאי אין עדים נאמנת האשה לומר דלאו טמונים היו ולמעשה צ"ע:

אחר שנתן לה מתנה וכו' משנה פרק בתרא דנדרים ופלוגתא דרב ושמואל לשם בגמרא ופסק הרא"ש לשם דהלכה כרב דאם אמר לה ע"מ שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שתרצי עשי הבעל אוכל פירות ושכך פסק ר"ת והראב"ד ובמרדכי פ"ק דקידושין כתב דכך פסקו ר"ת ור"י וראבי"ה וכ"כ מהר"ם אבל הרמב"ם בפ"ג מהל' זכייה פסק כשמואל דאפילו בכה"ג אין הבעל אוכל פירות והיינו מה שהביא רבינו בסמוך סי"א דכתב הרמב"ם הרי שנמצאו ביד האשה מעות וכו' ואם אומרת ע"מ כן נתנו לי שלא יהא לבעלי רשות בהן אלא שאעשה בהן מה שארצה וכו' ובי"ד סימן רכ"ב הביא רבינו שתי הסברות וכאן סתם דבריו כהרא"ש ובש"ע פסק כהרמב"ם:

כתבו הגאונים הבעל שחבל באשתו שמתחייב לה חלקו וכו' פי' לדין התלמוד אין חילוק בין חבל בה בעלה ובין חבלו בה אחרים דמה שהוא חלקה שליש או ב' שלישים ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות והגאונים שבאו אחר התלמוד תקנו בחבל בה הבעל וקנסוהו שמה שמגיע לחלקה לא יהא לו בפירותיהן כלום אלא חלקה הוא שלה גוף ופירות ופירי פירות והוא דעת הראב"ד שלא קנסו אותו בחלקו אלא קנסו אותו בלחוד שמחלקה לא יהיו לו פירות ודלא כהרמב"ם שקנסו אותו גם כן שלא יהא לו כלום אלא הכל ינתן לה וכמו שכתבתי למעלה בסוף סימן פ"ג וע"ש:

כתב הרמב"ם הרי שנמצאו וכו' בפרק כ"ב דאישות וטעם חלוקי דינים אלו מבואר מדבריו דברישא שמודה האשה דהקרן בלבד הוא שלה והבעל טוען שמעשה ידיה הם היא נאמנת והוא אוכל פירות אבל בסיפא שהבעל מודה שהקרן הוא שלה ואינו תובע אלא פירות והאשה טוענת שמתנה נתנו לה ע"מ שלא יהא לבעלי רשות בהן וכו' וגם הפירות הם שלה אינה נאמנת לפי שהבעל חשוב מוחזק בנכסים שלה לאכול פירותיהן ואין כאן עסק שבועה אבל בסיפא דסיפא שהבעל טוען שהכל שלו והיא טוענת שהכל שלה קרן ופירות לפי שאתה נתתי לי במתנה וצריכה לישבע על הקרן וכיון שנשבעת הרי היא נאמנת לגמרי בשבועה דגם הפירות הם שלה ודוק. בתי ודיקלי דיקלי וכו' ט"ס הוא וכצ"ל בתי ודיקלי בתי דיקלי ואילני דיקלי אילני וגופני אילני כך הוא בגמרא פרק האשה שנפלו ובאשיר"י לשם:

וא"א ז"ל כתב כסברא הראשונה הוא מדכתב בפרק האשה שנפלו וז"ל נפלו לה עבדים ושפחות זקנים ימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות פירוש אם הבעל רוצה למוכרה אין האשה יכולה לעכב אבל אין האשה יכולה לכוף את הבעל למוכרם כדי שיתקיים לה הקרן עכ"ל ומ"ש עוד ומדברי א"א הרא"ש יראה שפוסק בשניהם כחכמים הוא מדכתב לפרש דברי חכמים ואם היה פוסק כרשב"ג לא היה צריך לפרש דברי חכמים ועוד מדהביא הא דאמר רב נחמן מחלוקת בשדה שאינה שלה וכו' אלמא דפוסק כחכמים שאם היה פוסק כרשב"ג דבכל ענין לא תמכור מפני שבח בית אביה לא נפקא לן מידי בהך דרב נחמן דלא אתא אלא לפרש דברי חכמים ועוד מדהביא הירושלמי דמפרש דברי חכמים מתניתין בשאין עושין כדי טיפולם דאילו לרשב"ג בכל ענין לא ימכור אלמא דפוסק בשניהם כחכמים וכיוצא בזה כתב הרא"ש פרק אלמנה לכ"ג (דף קל"ט ע"ב) וז"ל ומתוך זה משמע דפוסק כרבנן דאי ס"ל דהלכה כרשב"ג מה הוצרך לו לכתוב אבל לא מכרו לשעה דברי הכל אינן מוכרין כיון דרשב"ג סבר דאפילו מכרו לשעה אינן מכורין וכו' וב"י שכתב על דברי רבינו איני יודע היכן כתב כן וכו' תקפה עליו משנתו:

ומ"ש רבינו ואיני יודע למה פסק בחד כחכמים וכו' ותירץ הרב המגיד שהרמב"ם גורס בבבא דנפלו לה זיתים וכו' ר' יהודה וכו' ומביאו ב"י מיהו במרדכי פרק האשה שנפלו כתב דרבינו תם פסק בנפלו לה עבדים כחכמים משמע דבנפלו לה זיתים פסק כרשב"ג ואיפשר בעבדים היה גורס ר' יהודה ובזיתים היה גורס רשב"ג:

וכמו שמשתמש בהן ואוכל פירותיהן כך נוטל ולדותיהם וכו' משנה ריש פרק הכותב ומ"ש אבל לדעת רב אלפס וכו' בפרק האשה שנפלו כתב מימרא דרב הונא הגונב ולד בהמת נ"מ משלם תשלומי כפל לאשה מ"ט פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן וכתב אח"כ ואי קשיא לך הא דתנן ריש פרק הכותב לעולם הוא אוכל פירי פירות וכו' שאני התם דזבין ליה פירא וזבין ביה ארעא דכיון דלא שקיל פירא קמא שקיל ליה פירא דפירא דבמקום פירא קיימא אבל היכא דשקיל לפירא גופיה דכיון דולד בהמת מלוג הוי דבעל לא שקיל ליה לכפל דהוי ליה פירא דפירא וכתבו הרא"ש והר"ן כיון דשקיל ליה ולד בהמת מלוג דהוי פירא לא שקיל ליה לולד ולד דהוי פירא דפירא:

ומ"ש וכ"כ בעל העיטור וכו' נראה דהכי פירושו דכיון דכתב ב"ה אין אוכל פירות מאותה טובת הנאה אלמא משמע דטובת הנאה עצמה הוי לבעל ולוקחין בה קרקע ואין הבעל אוכל פירות מאותה טובת הנאה ואע"פ דטובת הנאה דנצ"ב הוי פירות נכסיה והוי לבעל אפ"ה פירות דטובת הנאה הוי לאשה דכיון דשקיל לפירא גופיה לא שקיל פירא דפירא ולא קשה לב"ה הא דאמר בפרק החובל דף פ"ט אמר רבא הילכתא טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל פירות מ"ט פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן התם מיירי במכרה כתובתה בטובת הנאה דהיינו מנה מאתים דאין טובת הנאה זו פירות נכסיה הילכך הויא טובת הנאה לאשה אבל מכרה נצ"ב וה"ה מכרה נ"מ דטובת הנאה זו הויא פירות נכסיה ודבעל נינהו ואפ"ה אין הבעל אוכל פירות מאותה טובת הנאה לבעל העיטור משום דכיון דשקיל פירא לא שקיל פירא דפירא וכמו שכתב רב אלפס וכתב רבי' דלא נהירא להרא"ש וכו' וטעמו דמפרש למתניתין דריש פרק הכותב כמשמעו דלעולם הוא אוכל פירי פירות עד עולם כגון ולדי ולדות דהני פירא דפירא אתיין מגופא דפירא קמא אבל פירא דפירא דאתו מעלמא כגון כפל ופירות דטובת הנאה אמרו רבנן דלא תקנו לבעל וכל שכן פירא קמא דאתי מעלמא לא הוה דבעל וכ"כ הר"ן וכ"כ התוספות פרק האשה שנפלו ובפרק החובל והיינו דכתב רבינו בסמוך ואפילו האם בעצמה אם נגנבה אין הכפל לבעל ולפי זה חולקים הם אמ"ש בעל העיטור דטובת הנאה עצמה דנצ"ב או דנ"מ הוי לבעל דליתא אלא כיון דמעלמא אתו כל שכן דהוי לאשה וכן כתב רבינו בתחילת סימן זה וז"ל חוץ מאשה שמכרה כתובתה ונדוניתה בטובת הנאה דאין הבעל אוכל פירות אלמא דה"ק דאע"פ שטובת הנאה לאשה אין הבעל אוכל פירות ומפרש בהך דהחובל דבין במכרה כתובתה דהיינו מנה ומאתים ובין במכרו נצ"ב ונ"מ דבכל מה שנקרא כתובה אם מכרה האשה בטובת הנאה הויא לאשה ואין הבעל אוכל פירות:

ומ"ש ועוד נראה וכו' כ"כ הרא"ש בפרק האשה שנפלו בשם בה"ג וכתב ב"י ואיני יודע למה כתב רבינו דבר זה בלשון ועוד נראה ולא כתבו בשם אמרו עכ"ל ולפענ"ד נראה דלפי דהיה נראה לכאורה כיון דפירא דאתו מגופא הכל לבעל ויכול לשחוט כל הולדות להרא"ש ודעימיה ולא חיישינן לשמא תמות האם ויכלה הקרן וכחנניה א"כ לפי זה אפילו אם כבר מתה האם נמי יכול לשחוט הולדות ודלא כבה"ג על זה אמר ועוד נראה וכו' כלומר דאעפ"י דכל הולדות לבעל ויכול לשוחטן ולא חיישינן לשמא תמות האם אפ"ה אם לא שחט הולד ומתה האם הולד במקומה והיינו דאמר ועוד נראה דלא כתב ונראה אלא ועוד נראה משמע דגם זה נראה דהלכה היא ולא סתרי הני תרתי הילכתא אהדדי דאף על פי דכל הולדות דאתיין מגופא הוי לבעל אפ"ה אם מתה האם הולד במקומה עומדת והוה לאשה דאיכא לחלק בין כבר שחט הולדות קודם שמתה האם ובין לא שחט הולד ומתה האם נ"ל:

ואעפ"י שהולד הוא לבעל וכו' מימרא דרב הונא הבאתי בריש סעיף י"ג ומ"ש אפילו האם בעצמה וכו' נראה דלפי דמשמע דרב הונא דוקא קאמר בגונב ולד בהמת מלוג הכפל לאשה דפירא דפירא לא תקינו רבנן אבל אם נגנבה האם הכפל לבעל דפירא קמא הוי וכך הבינו התוספות והרא"ש מפשטא דמימרא דרב הונא אלא דתמוה דגונב בהמת מלוג עצמה שהיא של אשה הוי הכפל לבעל וגונב ולד בהמת מלוג דהוי דבעל הוי הכפל לאשה ולכן אמר רבינו ואפילו האם בעצמה וכו' דלא כדמשמע מפשטא דמימרא דרב הונא דבאם בעצמה אם נגנבה הכפל דבעל אלא אפי' האם בעצמה כו' נמי אין הכפל לבעל דאדרבה כל שכן הוא דהכפל לאשה משום דאתו מעלמא וכמו שפי' ריב"ן הביאוהו התוספות והרא"ש אבל הב"י פי' דרבינו נקט לשון אפי' באם משום דלדעת הרי"ף יפה כח הבעל באם מבולד ע"ש ואין צריך לפרש דאליביה דהרי"ף קאמר אלא אף להרא"ש נמי שפיר קאמר אפילו האם בעצמה וכו':

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---