שו"ת הרמ"א/צב

שו"ת הרמ"א ‏ צב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

משמעות השאלה שכתב מתנה בלשון נתתי לפלוני כך וכך ואחריו לפלוני כך וכך ואחריו לעניים כך וכך ולעניי א"י כך וכך וכו', וע"ז קאי (ואם ח"ו יתן ר' יצחק הנ"ל כתף סוררת לבטל דבר א' הן כולו הן מקצתו אזי יחול עליו נידוי חרם שמתא ויהא מסולק מכל ירושת דודו ר' יצחק הנ"ל ולא יקח מעזבון דודו הנ"ל אפי' פרוטה אלא על הכל הוא עומד ומוחל ופוטר מעכשיו ויהיה מסולק מכל ירושת עזבון דודו הנ"ל נעשה היום וכו'. זהו נוסח השטר שהגיע לידי והיה חתום בעדים שנים בהנפק דרבנן שהיה הועתק אות באות מן הגוף הכתב הצוואה וזמן השטר הנ"ל היה כתוב יום ה' כ"ג בחודש כסליו ש"ך לפ"ק). הנראה מאחר שנתרצה היורש בצוואה וקבל עליו לשומרה לא יוכל לחזור בו דהוי כאלו נדר מעות לעניים דימחייב בדיבורו וכן כתב המרדכי ס"פ הזהב מתשובת מוהר"ם בהדיא וכמו שנתבאר באריכות בדברי הראשונים שכתבתי בעלין זה כל שכן שקבל עליו בעונשים חמורים שכופין אותו לקיים מה שקבל עליו והוא פשוט אינו צריך לראיה אף אם לא באו עדין הנכסים ליד היורש והוי דשלב"ל מ"מ חל השבועה עליהם וצריך לקיימה כמו שהאריך בו הריב"ש בתשובותיו סי' שכ"ד ושכ"ח ושל"ה ואף אם היה קצת לפקפק בדבר זה מ"מ אני רואה מתוך לשון הצוואה שמתנות אלו קיימות מצד אחד וזה כי לא נתן מתנה לפני העדים הנ"ל אלא הודה לפניהם שכבר נתן מתנות אלו וזהו לשון נתתי שכתב בכל המתנות ולא כתב אני נותן בלשון מתנה אלא נתתי והוי לשון הודאה ומהני אף בלא קנין. וראיה מהא דאיתא פרק השולח ת"ר האומר נתתי שדה פלוני לפלוני נתתיה הרי היא שלו וכו' עד א"ר יוחנן וכולן בשטר ופירש"י שכתב א' מלשונות אלו בשטר ומסרו לו אבל באמירה בעלמא לא ואמרינן אח"כ האומר נתתי שדה זו לפלוני והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר, ופירש"י שם דחיישינן שמא זיכה לו השטר ע"י אחר וא"ל זכי בו לפלוני וזכות הוא לו וזכין לו לאדם שלא בפניו עכ"ל, ש"מ דבאומר נתתי אע"ג דהמקבל אומר לא נתן לי הוי מתנה דחיישינן שמא זיכה ע"י אחר וכתבו שם התוס' האי חיישינן הוי ודאי כמו חיישינן שמא במי מילין כתבו וכן כתב הרא"ש וא"כ ה"ה בנדון דידן מאחר שאמר נתתי בודאי נתן לו והוי מתנה וא"ל א"כ ברישא אמאי קאמר ר' יוחנן וכולן בשטר משמע דבלא שטר לא הוי מתנה מטעם הודאה, נראה דהתם מיירי דידעינן או שהמקבל הודה שלא נתן לו תחילה אלא שבלשון זה מקנה לו ודומיא דסיפא דקתני אתננו ר"מ אומר קנה וכו' ולכן בעינן שטר אבל בדלא ידעינן ודאי מהני נתתי מטעם הודאה וכן פי' הר"ן בהדיא פרק השולח. וראיה נמי מהא דאיתא בטור ח"מ סי' ס' בשם הראב"ד כי האומר נתתי לפלוני כך וכך הודאה היא ולא הקנאה ומי שהודה על עצמו שנתן אין בודקין אחריו היאך נתן ויש לנו להעמיד השטר בחזקתו ולומר שזיכה לו ע"י אחר וכו' הרי לך בהדיא דלשון נתתים מהני אף בבריא בלא קנין. ונראה משום דס"ל לבעל הטור דכן הוא דעת הרא"ש ואע"פ שאין דברי הרא"ש שמביא שם מוכרחים כן מ"מ נראה משם דעתו מסכמת לזה וא"כ לדברי הראב"ד פשיטא דלשון נתתי שכתב הויא לשון המועיל מטעם הודאה אלא אפי' לדברי תשובת הרי"ף דמייתי ליה התם דכתב ראובן הוציא שטר על שמעון שכתוב בו מחמת שנתתי לו מאה זהובים ושיעבדתי לו כל נכסי באלו המאה זהובים שיגבה אותן מהם וטען שמעון שבשעה שכתבו על עצמו לא הוי בידו ואין אדם מקנה דבשלב"ל וכו' עד על התובע להביא ראיה וכו' והראב"ד כתב ע"ז שלא נראה לו תשובת הרב כי האומר נתתי וכו' נראה משם דדעת הרי"ף דלשון נתתי לא מהני וכתב שם הרב בעל ב"י שכן דעת הרמב"ם והרמב"ן ואע"ג דאין דבריו מוכרחים במ"ש שדעת הרמב"ם פכ"ב מהלכות מכירה כדברי הרי"ף שהרי הרמב"ם לא דבר כלל מלשון נתתי שהוא עיקר טעמו של הראב"ד ולזה לא השיג הראב"ד על דברי הרמב"ם כדרכו בכל מקום כי גם הראב"ד מודה לדברי הרמב"ם שאין אדם יכול להקנות דבר שאינו ברשותו אלא שס"ל דלשון נתתי הוי הודאה. ומטעם זה מסולק ג"כ מה שכתב ב"י שם שהרשב"א הסכים לדברי הרי"ף בתשובה דאם לא היה ברשותו לא עשה ולא כלום וכו' כי בכל זה לא נחלק אדם מעולם ולא נשאר אלא הרי"ף לבדו שחולק עם הראב"ד לבדו לפי משמעות דברי רבינו בעל הטור ובהג"ה מיימוני פכ"ב דהלכות מכירה בתשובת רב פלטוי גאון כדברי הרי"ף וא"כ היה אפשר לומר דגם לשון נתתי אינו מועיל כאן, אך אם נדקדק נראה דבנדון דידן כ"ע מודו וזה כי נראה מתשובת הרי"ף עצמה שהביאה בעל העיטור שעיקר דברי הרי"ף לא קאי אנתתי דלא הוי הודאה אלא מטעם אחר ואע"פ שספר בעל העיטור אינו בידי ולא זכיתי לראות בו תשובת הרי"ף בעצמו ולשונו מ"מ ה"ה כתובה על ספר הישר בסוף ספר משפטים בתשובה וז"ל שם בתשובה דרב אלפסי, מה שאמר נתתי לך כך וכך בקנין וכתבתי לך שיעבוד על כל נכסי שתגבה מהן אלו הזהובים שאין המתנה כלום דאין מטבע נקנה בחליפין והשעבוד אינו מועיל ומייתי ראיה מההיא אמתא דפ"ק דקידושין דאמר מנה אין כאן משכון אין כאן וכו' עד ומסתבר דלא דמי דהתם האשה והאמתא דוקא דנקנין בכסף והתם ליכא כסף ושוה כסף שיהא הקנין קיים אבל אומר לחבירו מאתים זוז אני נותן לך במתנה והילך משכון יחזיק במשכון וכו' והאריך שם בתשובת העטור וכל משאן ומתנן דשם אינו אלא על השעבוד אי מהני אבל בלשון נתתי לא יחלוק שום אדם דלא הוי הודאה, אלא דהרי"ף ס"ל דאע"ג דאמר נתתי כך וכך זהובים וכתבתי לך שעבוד וכו' לא הוי מתנה משום דעיקר המתנה בלשון זה הוא השיעבוד דלשון נתתי שאמר אע"ג דהוי הודאה מכל מקום לא מהני משום תרי טעמי. חדא דדילמא נתתי וכבר קבלם קאמר, ועוד דחיישינן למנה קבור כדאמרינן סוף פ"ק דגיטין אמר רבי ש"מ האומר תנו מנכסי מנה לפלוני אמר זה נותנים לו לא אמר זה אין נותנים לו חיישינן למנה קבור ואע"ג דמסקינן התם והלכתא לקבורה לא חיישינן נראה דהיינו דוקא כשאמר תנו ומטעם שכתבו שם התוס' דכיון שצוה לתת לו משלו רוצה שיתנו לו מ"מ אבל אם אמר נתתי מנה לפלוני דלמא מנה קבור קאמר או דחיישינן שמא זיכה לו ביד אחרים והיינו דוגמת מנה קבור. ולכן ס"ל לרי"ף ז"ל דמאחר דלשון נתתי לחוד אינו מהני עיקר המתנה אינה אלא השעבוד שעשה על נכסיו ומאחר שהממון אינו בעין מנה אין כאן משכן אין כאן אבל נתתי לעולם הוי לשון הודאה והראב"ד פליג עליו אף בזו וס"ל מאחר שהודה שנתן אמרינן דנתנן לו באופן המועיל ומהני וא"כ בנדון דידן דפי' לשון נתתי דקאמר שר"ל מאלו המעות שהיו מופקדים ודאי אמרינן דמהני הודאתו והקנן לו באופן המועיל ואע"ג דאין מטבע נקנה בחליפין כדאיתא פרק הזהב ואמרינן פ' מי שמת ש"מ שאמר הלואתי לפלוני ואקשינן התם והא ליתא בבריא וכו' ונדון דידן הלוואה הוא ביד הלוה מ"מ י"ל הקנן לו באופן המועיל דהיינו בקנין אגב ולא מבעיא לדעת הרא"ש וסייעתו דכותבין הרשאה אמלוה וה"ה דנקנין באגב כמו שמשמע מדברי ח"מ ס"ס ר"ג די"ל דנתן באגב אלא אפי' לדברי הרמב"ם דס"ל פ"ו מהלכות מלוה דלא מהני אגב בהלוואה וכתב שם המ"מ שהוא דעת הרמב"ן והרשב"א, מ"מ י"ל דלמא נתנן לו בדרך ששיעבד לו נכסיו או שיעבד עצמו דאז מועיל להתחייב כמו שכתבו התוספות והרא"ש ריש פ' אע"פ וכתב הח"מ סי' ס' ור"נ וכתבו הב"י דאף הרי"ף מודה בזו דמהני אם כן נראה דבנדון דידן לכ"ע נתתי הוי לשון הודאה ומועיל. ועוד אפשר לומר דטעם תשובת הרי"ף דלא מהני נתתי הוא מטעם שכתב הרשב"א שהביא ב"י (בח"מ סי' ס') וז"ל גם מה שטען שאין במשמעות לשון נתתי אלא שנתנן כבר בודאי כי לשון נתתי שני לשונות משמע לשעבר ולהבא וכו' עד שהרי אמרו בפ' השולח האומר נתתי שדה פלונית לפלוני וכו' הרי היא שלו א"ר יוחנן וכולן בשטר מפני שאינו לשון הודאה שאלו בהודאה בלא שטר נמי קנה אלא מפני שהוא לשון מתנה להבא צריך שטר וכן פירשה הרמב"ן והרא"ה והשתא לשון השטר מוכיח שהוא להבא שהרי הודה בשעת כתיבה שהיה המעות בידו ואם כבר נתנן לו היאך הוא אומר כן. (וא"כ גם נוכל לומר בנדון שכתב עליו הרי"ף דטעמו משמע הכי וכדברי הריטב"א, אבל בנדון דידן שאפשר לומר שכבר סילק ידו מאלו המעות ודאי המתנה קיימת). ומ"מ יש לדקדק אדברי הרמב"ן והרא"ה שכתב הריטב"א בשמייהו שלכך צריך שטר דלא הוי הודאה דאם כן בסיפא הוא אומר נתתי והוא אומר לא נתת לי חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר והוי מתנה ואמאי הא לא הוי הודאה, דא"ל דגם כאן מיירי בשטר דא"כ עכשיו הוא נותנו לו דהא מהני לשון נתת בשטר כדאמרינן ברישא, מיהו י"ל דס"ל דלשון חיישינן אינו לשון ודאי אלא חששא בעלמא קאמר. א"נ דלעולם מיירי בסיפא שכתב לו כן בשטר אלא שלא מסרו לו ולכן חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר השטר ההוא ולא מטעם הודאה, וא"כ לפי זה אפשר דלשון נתתי לא מהני לפי' הרמב"ן והרא"ה, מ"מ י"ל דאף לדידהו היינו דוקא כשהנותן טוען כך בריא אבל דאנן נטען כך לא דאין אנן טענין ליתמי מילתא דלא שכיחא כמו שכתבו התוס' והרא"ש פ' הכותבי' ולכן נראה דהוי מתנה גמורה, ואע"ג דכתב בתחילת הצוואה הנני נותן דמשמע דעכשיו נותן לו נראה דמ"מ אזלינן בתר לשון נתתי דהוא אחרון בשטר כדתנן פ' גט פשוט מלמטה מאתים מלמעלה מנה מאתים מלמעלה מנה מלמטה כו' הכל הולך אחר התחתון א"כ למה כותבין העליון וכו', א"כ גם כאן הולכין אחר לשון האחרון והוא לשון נתתי. ומעתה נתברר דהמתנה היתה קיימת אך יש לספק מאחר שאמר נכסי לאחי שבא"י ואחריו לעניי הארץ ולומדיה אם מהני אחר פטור היורש די"ל בה דירושה אין לה הפסק מדגרסינן פ' יש נוחלין שלח רב אחא בריה דרב אויא לדברי ר' יוחנן בן ברוקה נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק ותנן התם איש פלוני ירשני במקום בת בתי תירשני במקום בן לא אמר כלום ר' יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים ועל מי שאין ראוי ליורשו אין דבריו קיימים ופסקינן התם הלכה כר' יוחנן בן ברוקה והאי דשלח רב אחא ג"כ הלכתא דקא מקשי מיניה התם בגמ' וכן פסקו כל הפוסקים מ"מ נראה דבנדון דידן זכו בהן העניים מדכתב הרמב"ם וז"ל פי"ב מהלכות זכייה שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני ואחריו לפלוני אין לשני אלא מה ששייר ראשון ואם היה הראשון ראוי ליורשו כגון שהיה בן בכלל הבנים אין לשני כלום שכל לשון מתנה ליורש הרי היא כלשון ירושה וירושה אין לה הפסק ואע"פ שאמר ואחריו לפלוני. אבל הבריא שנתן מתנת בריא על זה הדרך וכתב לזה נכסי לך ואחריך לפלוני אין לשני אלא מה ששייר ראשון בין שהיה ראשון ראוי ליורשו בין אין ראוי ליורשו עכ"ל. ומה שכתב הרמב"ם ז"ל דאף שנתנן בלשון מתנה א"ה אם הראשון ראוי ליורשו אין לה הפסק כתב שם המ"מ שהוא הסכמת הגאונים ויש מן האחרונים חולקים כשאמר בפירוש לשון מתנה לומר שיש לה הפסק, עוד כתב שם הרמב"ם ש"מ שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני והיה הראשון ראוי ליורשו ופירש ואמר לא משום ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא במתנה והרי הפסקתיה השני קונה מה ששייר ראשון לפיכך אם נתן המעות ע"י שליש או שאמר תנו שקל לבני בכל שבת ולא משום ירושה אני נותנן להם והנשאר מן הנכסים יהיה לפלוני אין נותנין להם אלא שקל אע"פ שאינו מספיק להם עכ"ל. ומהשתא נברר ענין נדון דידן לומר דכאן זכו בו העניים במתנה זו אחרי מות היורש מחדא ותרי טעמים, ולא מבעיא לדברי האחרונים שכתב המ"מ שס"ל דלשון מתנה הוי לה הפסק וכן נראה דעת מוהר"מ בתשובת המרדכי פ' יש נוחלין דפשיטא דבנדון דידן דהזכיר בפירוש כמה פעמים לשון מתנה ולא הזכיר שום ירושה כלל דזכו בהן העניים דמתנה הראשונה יש לה הפסק, אלא אפילו לדברי הגאונים והרמב"ן ז"ל דס"ל דאף בלשון מתנה אין לה הפסק, וכן נראה דעת הרי"ף והרא"ש דלא חלקו מ"מ הרי כתב הרמב"ם דמתנת בריא אית לה הפסק, וכן כתב הרמב"ן בתשובותיו סי' מ"ה וכרשב"א סי' אלף ול"א וכבר ברירנא בפסקי הראשון ובפסק הזה דלמתנה זו יש לה דין מתנת בריא, וא"כ על כל פנים יש לה הפסק וזכו בה העניים אחריו דיורש. ועוד דמאחר שלא באו אלו המעות ליד היורש מעולם רק היו ביד שליש פשיטא דאית למתנה זו הפסק וכ"כ הר"ן בהדיא והביאו ב"י (ח"מ סי' רמ"ח) ונראה דמוכרח חלוק זה לדעת הגאונים והרמב"ם כמו שכתבו המ"מ והר"ן דקשה לדברי הרמב"ם והגאונים דס"ל דלשון מתנה אין לה הפסק מהא דאיתא בגמרא דקתני התם האומר תנו שקל לבני בשבת וראוין ליתן להם סלע נותן להם סלע ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל אין נותנין להם אלא שקל ואם אמר אם מתו יירשו האחרים תחתיהן בין כך ובין כך אין נותנין להם אלא שקל וא"כ לדברי הגאונים והרמב"ם אמאי לא יתנו להם אלא שקל הלא ירושה אין לה הפסק אלא ע"כ דיש לחלק בין היה ביד שליש לאילו בא ליד היורש דאם היה ביד שליש כמו בנדון דידן ודאי יש לה הפסק. וכן כתב הרי"ף שזהו דעת הרמב"ם והגאונים וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' תש"ד, ואע"ג דהמ"מ כתב דהרמב"ם תירץ קושיא זו בדרך אחר ולכן חילק בין אם נתן ואמר במתנה סתם או פירש בהדיא במתנה ולא משום ירושה, נראה דע"כ הרמב"ם ס"ל ג"כ חילוק זה וכן מוכרח מלשון הרמב"ם שכתב אם נתן המעות ע"י שליש או שאמר תנו וכו' משמע דשליש לחוד מהני אע"פ שלא פירש דאינו נותנו משום ירושה וזהו שאמר או שאמר תנו וכו' וכ"כ ב"י בהדיא, וס"ל להרמב"ם דשני תירוצים אמת לענין דינא, ולפי הנראה בתירוץ ששליש שאני יותר הסוגיא מיושבת מבתירוץ השני בין פירש בפירוש שלא נתנו משום ירושה דשליש הוזכר בפירוש בברייתא מה שאין כן בתירוץ השני שלא נזכר בברייתא שפירש שלא נתן להם משום ירושה, ולכן כתב הריב"ש סי' קס"ז שאין תירוצו של הרמב"ם ברור והראב"ד והרשב"א לית להו אלא שיש לומר מה שהקשיתי דכל האומר תנו שקל כל שבת כאלו פירש בהדיא שאינו נותנו משום ירושה דהרי אין מדרך ירושה להשתמש בכה"ג ליתן שקל בכל שבוע מה שא"כ במתנה דיכול ליתן בכל תנאי שירצה, וא"כ בנדון דידן שנראה ג"כ שלא כיון לשם ירושה דהרי כתב הרבה מתנות באותה צוואה וכתב בכולן נתתי לפלוני כך ולפלוני כך וכו' וכה"ג ודאי לשון מתנה הוא ולא לשון ירושה כדאיתא התם בהדיא המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד וכו' עד ואם אמר לשון ירושה לא אמר כלום כתב בין בתחילה בין בסוף משום מתנה דבריו קיימים, ומסקינן התם בגמרא דאפי' בב' שדות ושני בני אדם מהני לשון מתנה ללשון ירושה. הרי דאם אמר לשון מתנה אע"ג דהזכיר לשון ירושה מהני ואמרינן דבמתנה קאמר כ"ש כשלא הזכיר לשון ירושה אלא לשון מתנה דאמרינן דלשם מתנה נתכוין מאחר דבשאר דברים לשון מתנה ממש קאמר ונתנן כולם תוך כדי דבור כדמשמע מתוך הצוואה. ואע"ג דהריב"ש סי' קס"ח דחה ראיה זו לענין נדון כיוצא בנדון דידן היינו למאי דס"ל דהרמב"ם לא אזל בתר דעת הנותן אבל אם נאמר דהרמב"ם אזל בתר הוכחת השטר ודעת הנותן ודאי ראיה ברורה היא ולכן מכל הני טעמי נראה דזכו בהן מקבלי מתנה אחריו של יורש וכ"ש שהם עניים ואע"פ דלענין דין זה אין חילוק בין הקדש להדיוט ואם הראשון ראוי ליורשו אין להקדש הבא אחריו כלום כדאיתא בתשובות הרשב"א סי' תש"ד מ"מ בזה יפה כח הקדש קצת דאמדינן יותר דעת הנותן דלא לירושה כיון הנותן רק למתנה ממש דאית לה הפסק לכ"ע וזכו בהן העניים כמו שנתבאר: אך יש לדקדק מהא דאיתא במרדכי תשובת מהר"ם וז"ל, נשאל לר"ם ראובן נשא אשה ולה בית מבעל והבית נתון לבעלה מאביו במתנה ושאר נכסיו חלק לתתניו כשהיה ש"מ ועתה הוציאו תתניו שטר שחמיהם לא נתן הבית לבנו רק בתנאי אם יהיה לבנו זרע ואם לא תשוב הירושה לבנותיו והשיב וכו' עד ירושה אין לה הפסק ולא פסק כח הבן וכל הבאים מכחו מהני נכסי ומשום דאמר בהדיא פלוני בני יטול בית זה ליכא למימר דהורע כחו מאילו אמר בלשון ירושה או סתמא נכסי לך דאיכא לפרושי בלשון ירושה דמסתמא לא נתכוין לעקור ירושה דאורייתא כיון דאילו לא אמר מידי נמי הוי ירית ליה אלא ליפות כחו ואפילו לא אשכחן מידי יפוי כח בירושה מבמתנה מ"מ לא גרע כתו דדל איהו ודל מתנה וזכה הבן ממילא בירושה דאורייתא בההוא ביתא וירושה אין לה הפסק ואע"ג דאיהו בעי לאפסוקי התורה אמרה אין לה הפסק וכו' א"כ ש"מ דס"ל לר"מ דבדבר הראוי להיורש לירש אמרי' דאע"ג דנתן לו בלשון מתנה אפ"ה אין לה הפסק מטעם דודאי לא נתכוין לעקור ירושה דאורייתא או מטעם דל איהו דל מתנה וכו'. וא"כ גם כאן היה לנו לומר דלכל הפחות בחלק המגיע ליורש שבא"י אין לו הפסק מטעם שכתבו הר"ם בתשובה. וליכא להקשות דא"כ היכן מצינו דבמתנה לגבי יורש אית לה הפסק אפשר דוקא אם נותן לו יותר מחלק ירושתו, אך כי דייקינן ליתא להאי סברא דלא קאמר מוהר"ם אלא במקום בן בין הבנות דליכא יורש אלא הוא ומיעקרא נחלה דאורייתא לגמרי אם נתכוין לשם מתנה ממש אבל כשנתקיים ירושה בשאר נכסים ליכא למימר האי מלתא ודמיא לפלוגתא דר' יוחנן בן ברוקה ות"ק דכתיבנא לעיל איש פלוני יירשני במקום בת בתי תירשני במקום בן לא אמר ולא כלום ר' יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים ואיפסקא הלכתא התם כר' יוחנן ב"ב וטעמא דמאחר דלא מיעקר נחלה דאורייתא לגמרי דבריו קיימים משא"כ כשאומר לאחר בין הבנות או לבת בין הבנים וכדאמרינן בכתובות לגבי כתובות בנין דכרין דאם איכא מותר דינר דלא מיעקרא נחלה דאורייתא תקינו רבנן, ובנדון דידן בלא מתנה זו היה מקויים ירושה דאורייתא בשאר נכסים לגבי יורש השני. ואע"ג דאמר פרק יש נוחלין אמר שמואל לרב יהודה שיננא לא תהא כד איעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא מ"מ אם עביד מהני ולא מקרי מיעקרא נחלה דאורייתא דאי הוי מקרי מיעקר נחלה דאורייתא לא הוי דבריו קיימים מידי דהוי אאומר בת בין הבנים תירשני דלא אמר כלום, ולכן אני רואה שאף מוהר"ם מודה בכאן בנדון דידן: אך יש לספק עדיין מאחר דאלו המעות היו הלואה אצל הנפקד והיורש מחל לו אם מחילתו מהני. מדגרסינן בכתובות פרק הכותב אמר שמואל המוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל, וא"כ יש לומר דהחוב נמחל אצל הנפקד אם היה נמכר וה"ה במתנת בריא, ואע"ג דאמרינן פרק מי שמת מודה שמואל שאם נתנו במתנת ש"מ שאינו מחול, הלא פי' שם רשב"ם הטעם דדברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמי ואלימי ממתנות בריא עכ"ל. הרי דמתנת בריא דינה כמכירה שלו וכן הוא בח"מ סימן רנ"ג וכן מוכרח מדברי התוס' (שם) והאשר"י פרק הכותב דאין לחלק בין מתנה למכירה וכתב בעל העיטור דאפילו התנה דלא מצי מחיל לא מהני וכו', וא"כ לפי מה דנתבאר בדברי הראשונים דמתנה זו יש לה מתנת ברי ולא מהני רק מטעם הודאה שכתב נתתי במתנת בריא א"כ נוכל לומר דיורש יוכל למחול. אך כי דייקינן בהאי מילתא אין יורש זה יוכל למחול מאחר דכבר נסתלק מנכסים אלו ונפלו לפני היורש שבא"י ואחריו לעניים, וראיה מהא דאיתא פ' הכותב א"ל רבא לבריה דר' חייא בר אבין תא ואימא לך מילתא מעליותא דהוי אמר אבוך הא דאמר שמואל המוכר שט"ח לחבירו וחזרו ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל מודה שמואל במכנסת שט"ח לבעלה וחזרה ומחלתו אינו מחול מפני שידו כידה עכ"ל. והשתא יש לדקדק אמאי נקט ידו כידה דהוי דלא כהלכתא דהא אמרינן התם בריש הפ' נשואה אביי אמר ידו כידה רבא אמר ידו עדיפי מידה למאי נפקא מינה לשומרת יבם וכו, וידוע דהלכה כרבא [לגבי] אביי חוץ מיע"ל קג"ם אלא דאתא לאשמועינן דבמקום דהוי יד אחרים בשטר כמו יד היורש אינו יכול למחול וה"ד כגון שהלוקח הוא ג"כ יורש דאז ידו כיד היורש הנשאר אין היורש הנשאר יכול למחול אפילו חלקו מידי דהוי אאשה עם בעלה דאף אם ת"ל דאין ידו רק כידה אפ"ה אינה יכולה למחול, והשתא בנדון זה דנתן מתנה זו ליורש שבא"י א"כ אין היורש הנשאר בכאן יוכל למחול אפילו חלקו דהא יד היורש השני כידו. ותו דהא פירשו התוס' התם ופרק המוכר את הספינה על מה שהקשו שרצו להוכיח שמכירת שט"ח אינו דאורייתא מהא דגרסינן פרק מי שמת אמר ר"נ מתנת ש"מ מדרבנן ופריך והאמר רב נחמן אע"ג דאמר שמואל המוכר שט"ח לחבירו וכו' נתנו במתנת ש"מ אינו יכול למחול אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו דאינו יכול למחול וכו' משמע דמידי דאורייתא אינו יכול למחול ויש לדחות דלעולם אפי' הוי שטר מכר דאורייתא יכול למחול. והתם ה"פ א"א בשלמא דאורייתא משום הכי אינו יכול למחול היורש לפי שהוא אינו יורש אלא המקבל מתנה הוא היורש דאם הוא מדאורייתא א"כ נפקא לן מביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה וכו'. הרי קמן דאם הוא אינו יורש אינו יכול למחול. וה"ה בנדון זה מאחר שנתן נכסיו ליורש אחד א"כ אותו היורש הוא היורש האמיתי ונסתלק היורש השני דהא קי"ל כר' יוחנן בן ברוקה דאמר אם אמר על בן בין הבנים דבריו קיימים ולמדו שם בגמרא טעם ר' יוחנן מביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות להנחיל למי שירצה א"כ נסתלק היורש הב' מההיא ירושה. ואע"ג דיש לדחות זו דמאחר שכבר נתבאר דבנדון דידן יש לו דין מתנת בריא וכבר נתבאר שבמתנת בריא לא הוי לשון מתנה לשון ירושה ולכן יש לה הפסק במקום אחריך כדלעיל וא"כ איכא למימר דלא נסתלק היורש מחלקו דהא בנדון דידן לא הוי אלא מתנה ולא ירושה, מ"מ נראה מאחר ששיעבד היורש הנשאר שאם יעבור על צוואת דודו יהא מסולק מכל הירושה וקבל עליו דבר זה בת"ח ובש"ד שאין לחזור שאינו יכול למחול שהרי אם בא למחול נסתלק מן הירושה. וממה נפשך אין במחילתו כלום דאם נאמר דיוכל למחול הרי עבר צוואת דודו ונסתלק למפרע מן הירושה דהרי פטר ומחל מעכשיו וכו' ואם אינו יכול למחול ממילא דבריו בטלים: ועוד נראה דדוקא נקט יורש יוכל למחול ולא יורשים דאם נפלה הירושה לפני שנים לא יוכל למחול לא מבעיא קודם שחלקו ונתבררו חלק כל אחד דהא ודאי לא זכה עדיין בחלקו דיוכל למחול ולכן אין הבכור נוטל בשבח ב' חלקים ולא אמרינן יחלקו השבח כדאיתא בבכורות ופרק יש נוחלין, ולכן כל זמן שלא חלקו מקרי דבר שלא בא ברשותו ואין מחילתו כלום, וכן פי' רשב"ם פרק יש נוחלין (שם) דפשוט אין יכול למכור ולא ליתן במתנה חלק ירושתו קודם חלוקה ואע"ג דהתוספות והר"ן דחו שם סברת רשב"ם וס"ל דיוכל למכור וליתן דמיד במיתת אביו זכה בחלק ירושה, וכן הוא בס' משפטים בתשובת מיימוני נראה דהיינו בחלק דוקא ירושה העתידה לבא לידו כדמפרשי שם טעמא דמאחר שנוטל בראוי כבמוחזק כאלו אתא לידו דמי אבל בכה"ג דנכסים אלו לא יבואו לעולם לידו דהרי נתנן לאחרים ודאי אין יכול למחול דאין לו שום זכות בו. אלא אפילו אם כבר חלקו ובא השטר לחלק יורש האחד נראה דאין יכול דהא אמרינן האחין שחלקו הוי כלקוחות ומחזירים זה לזה ביובל, וא"כ אינו יכול למחול בלא יורש חבירו דהוי כלוקח זכות היורש דאין יכול למחול דאל"כ הוי למנקט רבותא טפי ולומר אפי' לוקח מן היורש יכול למחול. ועוד דטעמא דמלתא דהמלוה יכול למחול משום דעיקר שיעבוד השטר נשאר אצלו ולא יוכל זה למכור כמו שפירשו התוס' פרק המוכר ופרק הכותב, וכן פירש רשב"ם פרק מי שמת ולכן ג"כ אינו יכול למכור לאחר זכותו שיש לו בו דמ"מ עיקר השיעבוד נשאר אצלו וזכותו שיש לו בו הוי דבר שאין בו ממש ולא חל בו קנין כדאיתא במיימוני פכ"ב מהלכות מכירה ומוסכם משאר פוסקים. ומעתה שנתברר דאין היורש יוכל למחול נגד יורש חבירו ממילא לא יוכל למחול נגד העניים שבאו אחר היורש דהא אח"כ אין היורש המוחל יורש ואחריו במקום יורש קאי כדברינו לעיל דירושה זו יש לה הפסק. ולכן נראה דאין מלוה זו נפקעת ע"י מחילת היורש ואת"ל דהיא נמחלת מ"מ המוחל צריך לשלם כמ"ש הרא"ש פרק הכותב וכן כתבו שם התוס' דהוי מזיק בידים. ובזה לא אאריך כי כמדומה לי שאין במחילת היורש כלום: נאום

משה איסרלש מקראקא:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.