שו"ת פני יהושע/א/אורח חיים/יד

שאלה יד

יגדל נא שלום הגאון החכם מופת הדורו · נר ישראל ואורו · פ"ה ר"מ ר"ג מהור"ר אברהם נר"ו.

הגיעני תשובת מכ"ת הרמה בענין ישראל שלא מכר חמצו לגוי מחמת סיבה כי סמך על בעלת הבית שלו שתמכור ולא מכרה ואחר זמן איסורו מכר הוא והנה מכ"ת רודף אחר היתר כמשפט ליראי ה' ולחושבי שמו כח דהתירא עדיף והתורה חסה וכו' וישר חיל אריה. והנה כבר נשאלתי על זה מהחכם האלוף מאוד נעלה כבוד גיסי מהור"ר אברהם נר"ו וכתבתי לו שם דכל הני טעמא שהודעני בשם מכ"ת אין מספיקין להתיר ומכל מקום סיימתי בדבר טוב להתיר מטעם אחריתא וכבר הגיע לי דברי מכ"ת ועתה שאני רואה אשר מעלתך עומד על משמרתו להתיר מהני טעמא הנה הגם כי שם בדברי מבוארים קצת סתירות על תשובתו מכל מקום אמרתי לסדר דבריו ע"פ תשובתו להשיב על ראשון ראשון. מ"ש מכ"ת דלע"ע אכשר דרי לגביה האי מילתא דביטל דכולי עלמא מבטלין חמצן בי"ד והירושלמי לא אסר אלא שמא יערים ולא יבטל וזה לא שייך עתה וכו' הנה ע"פ דברים אשר הוכחתי בתשובתי דבלא הירושלמי מוכח מתלמוד דידן מהא דחמצן של עוברי עבירה דאפילו אם נפל חמצו ועבר עליו הפסח אסור בהנאה וכן מוכח מדברי הר"ן ז"ל דאפילו חמץ דאינו אסור להשהותו כ"א מדרבנן כגון חמצו של ישראל המפקיד ביד גוי ואפילו הכי אסור אם עבר עליו הפסח אם כן גם בביטול דאסור מדרבנן מיהת להשהותו אם השהא אסור בהנאה כמו שכתב שם ואם כן צורך להשיב על זה דנהי דכולי עלמא מבטלין מכל מקום צריל ביעור מדרבנן ואם לא ביער אסור מדרבנן ועתה חל עלינו חובת ביעור לבער שאר הראיות שהביא מכ"ת על דברי:

מה שכתב מכ"ת והביא ראיה מן התלמוד שלנו דאמרינן קנסא קא קניס הואיל ועבר על בל יראה וב"י מבואר היכא דלא עבר לא קניס וכו' הנה לדברי מכ"ת תקשה על הר"ן דאסור אפילו בעובר מדרבנן ע"כ צריך לומר כמו שכתבתי בתשובתי דרבא עיקרא דתקנתא נקיט שאסרו חכמים וקנסו בעובר מדאורייתא וכיון שתקנו בחמץ שעובר מדאורייתא השוו מדותיהם וקנסו ואסרו גם בעובר מדבריהם דכל דתקון דרבנן כעין דאורייתא תקון ועשו חיזוק לדבריהם כעין של תורה ובהרבה דוכתיה יותק והתימא עליך להביא ראיהנגד הר"ן שכבר עמד על ראיה זו ותירצה דר"ל אפילו מדרבנן ונראה שהוא מפרש בלא יראה מדרבנן שכן נראה מבואר בלשונו וא"כ משכונה נפשך נגד דבריו למה לך במקום שאין חולק עליו בפירוש. ועוד תמיהני על ראיה זו דלדברי מכ"ת התלמוד שלנו חולק על הירושלמי שאסור אפילו בביטל משום הערמה וא"כ איך הביא הרא"ש והטור הירושלמי הרי כיון שחולק על התלמוד שלנו אין שומעין לו. וכ"ת דהתלמוד שלנו קאי אחר תקנת רב יהודה שנתפשט המנהג לבטל דאז ליכא הערמה כמ"ש מכ"ת והירושלמי מיירי קודם תקנת רב יודא מ"מ קשיא דהרא"ש והטור שהיו אחר התלמוד וכתבו תקנת ר"י איך הביאו הירושלמי דמיירי קודם תקנתם אם לא שנאמר דבימי תלמוד שלנו נתפשט המנהג לבטל ובימי הרא"ש והטור נתקלקל דורם שלא היו רגילין ועתה חזר ואכשר דרי דידן וחלילה שאחשוד מכ"ת להיות דעתו כן ולא כך הוא בעיני למימר מילא דלית ביה מששא. ועוד שהרי רבא דאמר הכי קאי לתרוצא מתניתין ומתניתין נשנית קודם תקנת רב יודא וא"כ היינו מוכרחים לומר דהתלמוד שלנו חולק עם הירושלמי וא"כ תקשי האיך הביא הרא"ש הירושלמי. ואלמלא הביא מכ"ת ראיה זו מן התלמוד היה אפשר להעמיד סברתך דאע"ג דהירושלמי קאי נמי קודם תקנת רב יודא מ"מ הביאו הרא"ש והטור דאפשר דגם בימי התלמוד והרא"ש לא היו בקיאין כלל במנהגים ומכ"ת אינו מכשיר כ"א לדידן דנדפס בסידורים וכולי עלמא בקיאין בהם אבל מאחר שהבאת ראיה מן התלמוד א"כ גם בימי התלמוד אין בקיאין ומעתה נתבטלה סברא זו:

ומה שפלפל כת"ר בענין הראיה שהביא החכם כבוד אביך ז"ל מהא דתנן לא בדק בתוך המועד יבדוק אחר המועד ודאי ראיה היא ומה שדחה מכ"ת דמתני' בשלט ביטל כמו משנה דאור לארבעה עשר שפירשה הר"ן דמתני' לא בעי ביטול אלא שרב יודא חידש ההלכה דבעי יהיה כדבריך מ"מ ראית אביך היא מן הפוסקים כגון הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שהביאו מתניתן לפסק הלכה וכבר כתבו להא דרב יודא א"כ צריכין לכל אדם לבטל ואפ"ה הצריכו בדיקה לאחר מועד ולדברי מכ"ת היינו צריכין לומר שהביאו הדין דוקא על עבריין דעבר על דברי ר"י ולא ביטל או נשכח לבטל וכל כה"ג צריכין לאודען דפוסק צריך לפרש דבריו:

ומה שכתב מכ"ת והוכיח דמתניתין מיירי בשלא ביטל מדפירש דברי ר"י בגמרא דאם לא בדק באחד מג' פרקים הללו קאמר דאין לבדוק אח"כ דחיישינן דילמא אתי למיכל וא"כ בשלא ביטל מיירי דבביטל למה לא יבדוק לאחר פסח דלא אתי ליגע באיסור דאורייתא והאריך בזה הנה אף שכבר כתבתי דנהי כדברי מכ"ת מ"מ יש ראיה הנה לא יכולתי להתאפק כי לבי אומר לי בלתי ספק דכי ניים ושכיב אמרה להאי מילתא או כד טרוד כתביה דיש לתמוה הרבה עלן דברי מכ"ת דאליבא דמאן קאמרת להא מילתא אי אליבא דר"ש דקי"ל כוותיה דחמץ לאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום א"כ אפילו לא ביטל לא אתי ליגע באיסור דאורייתא דלר"ש חמץ לאחר זמנו שרי מדאורייתא לגמרי אפילו באכילה כדמוכח בגמרא גבי תערובות דקאמר כי קניס ר"ש בעיניה אבל ע"י תערובות לא משמע דאפילו בעיניה אינו אסור באכילה כ"א משום דקנס דהא תערובות אאכילה קאי א"כ גם בעיניה אאכילה קאי. ואע"ג דרש"י ז"ל פרק כל שעה דף כ"ט ד"ה דישראל נמי מישרא כתב שרי בהנאה לאחר זמנו לאו דווקא בהנאה אלא רש"י כן כתב משום דהתם אמתניתין קאי דלא קני אכילה כ"א הנאה ומתניתין קתני הנאה לרבותא דסיפא דאפילו בהנאה אסור וכן כתב רש"י ז"ל בהדיא אח"כ ד"ה מעל דלר"ש שרי אחר פסח אפילו באכילה היכא דליכא קנסא ופשוט הוא כיון דלר"ש ליכא קרא לאחר זמנו מהיכי תיתי למיסרא א"כ א"א לאוקמי אליבא דרש"י אלא אליבא דר"י קאמרת דהוא מאיה דשמעתתא הרי נוסף תימא על תימא דלר"י אפילו בטלו הוי אסור מדאורייתא דהא מסקינן התם דלר"י אפי' חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח אסור בהנאה וא"כ מה הביטול עושה פשיטא דלא עדיף משל נכרי דלא הוי שלך ואפ"ה אסור וה"ה הפקר ולכן לא אוכל לירד לסוף דעת מכ"ת ואין ראיה ממתניתין לא לאסור ולא להתיר דאפשר דרבנן דר"י כמו ר"י ס"ל דחמץ לאחר פסח אסור בהנאה דבהא לא פליגי עם ר"י ולכן צריך בדיקה אבל לדידן דס"ל כרבי שמעון לעולם אימא לך אם ביטל דלא עבר על בל יראה אין צריך בדיקה וא"כ מתניתין איכא למידחי אבל מן הפוסקים איכא ראיה. ומהאי טעמא חזרתי בי בתשובה ראשונה ממה שהייתי רוצה להקשות על דברי הרא"ש והטור שהביאו הירושלמי בנידון זה דילמא הירושלמי לא ס"ל כתלמודא דידן דפסק הלכה כר"ש אלא כר"י ס"ל ולכן אסר ר"י מטעם הערמה דאי הערים ה"ל איסורא דאורייתא לר"י אבל לר"ש דאינו אלא מדרבנן לא חיישינן וחזרתי בי דלר"י אפילו בלא טעם דהערמה אפילו ידעינן שבטלו אסור כמ"ש ופשוט הוא:

ומ"מ יש לומר דמלבד זה ליכא למימר הכי דבתלמוד שלנו מבואר דס"ל לר"י כר"ש ואם כן ליכא לאוקמי לתלמודא דירושלמי כר"י דא"כ קשיא דר"י אדר"י אם לא שנאמר דהתלמודים חולקין אליבא דרבי יוחנן וזה דוחק. ובזה מיושב נמי מה שהקשה מכ"ת דלמה לא מותיב בירושלמי ממשנה זו משום דמשנה זו ר"י ומחלוקתו שנאה והירושלמי אליבא דרבי שמעון דק"ל כותיה קאי. עוד כתב מכ"ת דאין לדחות שלהכי לא מותיב הירושלמי ממתניתין זו דהירושלמי מיירי בבדק וביטל הנה הגם כי משא ומתן זה אין צורך לשיטתי דכבר נתישב בדברי מ"מ יען כי הדברים האלו הם באים במחתרת על תשובתי ראשונה שגם אני פרשתי דברי הירושלמי בבדק כתקנת חז"ל צריך אני להשיב על דבריך. מ"ש מכ"ת למה לא הזכיר הירושלמי בדיקה כיון דבהכי תליא מילתא דרבי יוחנן וריש לקיש לאו דווקא היא דהירושלמי עיקר מחלוקתן נקט בין למ"ד משום זכיה כדאיתא התם א"כ תליא מחלוקתן אם הפקר יצא מרשותו קודם שזכה בו אחר כמחלוקת ר"מ ור"י בנדרים ס"פ אין בין המודר כמו שפירש הרשב"א ז"ל בתשובה הירושלמי שהבאתי כמ"ש אמ"כ בעזרת השם ובין למ"ד משום הערמה תלא נמי בהפקר וא"כ נקט הירושלמי מה שצריך לו ומה לו להזכיר בדיקה דאטו בעבריין עסקינן שעבר על דברי חז"ל שתקנו בדיקה אפי' אם יבטל ודאי לאו בעבריין עסקינן. ומה שהביא מכ"ת ראיה מתשובת הרשב"א סימן ע' דגרס הפקר חמצו בי"ג לאחר פסח מהו ומפרש מכ"ת דמי"ג היה דעתו על מנת לפטור עצמו מבדיקה הנה קשה לבנות ע"ז יסוד לומר שהיה לו גירסא אחרת דלא כהרא"ש והטור ואין כוונתו מה שאני משיב ע"ז אנא להשיג עליך אחר שהיית על תשובה זו למה לא הרגיש מכ"ת כי לע"ד בתשובה זו נמצא סתירה בפירוש לדבריך שהרי הוא ז"ל כתב שם דבבור של חיטים אם ידוע שיש חיטים מבוקעות בקרקעיתו ונתיר אותו בביטל הנה לכשיפנה הבור אפשר שהיה צריך לבער אפילו לר"ש דהרי זה כמבטל ומתכוין לחזור ולזכות בו אחר פסח וכ"כ רב האי גאו"ן ז"ל אבל מחלוקת הוא בירושלמי הרי מבואר בדבריו דאם ביטל חמץ הידוע אסור הוא לאחר פסח אפילו באוצר דא"צ בדיקה כי אם ביטול אם נעשה אוצר קודם שלשים יום ק"ו בחמץ הידוע דצריך ביעור מדרבנן:

ונראה ברור דהרשב"א מפרש הירושלמי דלא כדברי הטור שמפרש הערמה דירושלמי שמא לא יפקור ואומר הפקרתו אלא הוא מפרש הערמה שיכוין לחזור ולזכות בו אחר פסח וא"כ אפילו מבטלו אין יוציאנו לגמרי מרשותו כמ"ש זה הלשון בביאור והביא ע"ז הירושלמי ואם כדברי הטור למה נקט טעם אחר ולא נקט טעם דהירושלמי כיון דס"ד בתחילה דנדון דידן דומה לירושלמי אלא ש"מ שהוא מפרש הירושלמי ג"כ הכי והנה בתחילה ס"ד דאוצר דומה למפולת דלא שייך הערמה דמאי הוי ליה למיעבד כיון שיש אוצר עליו או מפולת וא"כ הירושלמי דאוסר מיירי בחמץ כפשוטו שיש לו בביתו ומבטלו ואסור לאחר פסח מטעם הנ"ל ואח"כ דחה הרשב"א דלא דמי אוצר למפולת דהתם אין דעתו לחטט עליו אחר פסח משא"כ מפולת דעתו לפנותו וא"כ לדברי הרשב"א נפל טעם מכ"ת בבירא דאע"ג שכ"א מבטלו מ"מ אסור דנראה כמבטלו ומכוין לחזור ולזכות בו דאסור. הנה לדעתי כל הנביאים פה אחד בחמץ הידוע אסור בביטל לדברי הרשב"א הוא מן הירושלמי לפי טעם שכתב ואף על פי שאיני כדאי להכריע מ"מ נראה פירושו יותר נכון מדברי הטור דלדברי הטול אין זה לשון הערמה אלא עבריין שאינו מבטל ואומר שביטל ועוד היכא חיישינן להערמה כזו דמה טירחא יש בביטול ולמה ניחש שלא יבטל. אבל לדברי הרשב"א ניחא. יהיה איך שיהיה מ"מ לדברי הר"ן הוא תלמוד ערוך ואסור בלא הערמה מטעם שעבר על בל יראה דרבנן שצוו לבערו כמבואר בלשונו וזהו חמצן של עוברי עבירה בלי ספק שמבטלין ולא מבערין כמ"ש בתשובתי ולדידי מיירי הירושלמי בחמץ שאינו ידוע ונמצא אחר פסח וא"כ אפשר שגם הרא"ש והטור ס"ל הכי ואין ראיה מדבריהם דפליגי עליו. כללא דמילתא בהא סליקנא ובהא נחיתנא דבחמץ הידוע אם ביטל ולא ביער אסור או מטעם הרשב"א או מטעם הר"ן שעבר אדברי חכמים והוי כעובר בדאורייתא וא"כ אפילו היה אנוס אסור כמו מדאורייתא שכתב הרמב"ם דאפילו באונס שלא עבר על בל יראה שהרי אנוס היה ואפ"ה אסור ה"ה אם עבר אדרבנן אסור אפילו באונס דכל דתקון וכו'. אלא שבזה יש פתחון פה למכ"ת בנדון דידן דלא עבר אדרבנן שעשה מה שציוו חז"ל למכרו שהרי שלח ליה למכרו ושלוחו הוא דעוית ולהערמה דביטול לא חיישינן דאפשר דר"י לשיטתך לערמה דמכירה ליכא למיחש דאל"כ כל החמץ דנשאר בבתינו שמוכרים אותו ניחש שמא לא ימכרנו ויאמר שמכרו זהו שאפשר להתיר בנדון דידן אלא שאין דעתי נוחה לסמוך על סברא זו דאכשר דרי דכבר הוכחתי בתשובתי דתקנת ר"י היתה אפילו בימי התנאים ואצ"ל בימי אחרונים הרא"ש והטור ואפ"ה חיישינן להערמה. ועוד דבנדון דידן גרע טפי כיון שנודע לי מאחר שעבר אדרבנן ולא בערו כמ"ש גם מכ"ת. ומכ"ת כתב דמ"מ מכרו והוציאה מביתו אח"כ התימא על מכ"ת שרוצה לזכותו ולעקר תקנות חז"ל מהכל שהרי בעצמך ובכבודך כתבת למטה גבי המוציא חמץ בי"ט דכופה עליו כלי ולאחר יום טוב שורפו ופירשת לאחר יום טוב ראשון הרי שמחויב לשרפו וכל התלמוד מלא מזה וא"כ מה עשה בהוצאתו והירושלמי שהבאת הוא תיובתיך אדרבה שהרי הירושלמי לא קאי לאחר פסח כי אם בתוך הפסח שהרי על לא יראה לך דרשא הברייתא אבל אתה רואה בפלטיא ובפסח גם מכ"ת מודה דצריך ביעור דווקא אלא ש"מ הירושלמי מן התורה קאי דבביטל לא עבר על בל יראה ומ"מ נראה דהירושלמי ס"ל דאפילו אם בטלו צריך מן התורה להוציא מן הבית שלא ימצא בבית ולכן נקט אבל אתה רואה בפלטיא משמע דבבית עכ"פ אסור. ואפשר דס"ל גבי לא ימצא כיון דלא כתב לך משמע אפילו בטלו דלא הוי לך עובר אבל ימצא דלא כתלמודא דידן דס"ל חמץ של נכרי סגי במחיצה ושל הקדש א"צ ותלמודא דידן מתרץ באופן אחר הא דלא כתב לן גבי לא ימצא עיין בפסחים ואפשר דהירושלמי מסייע לסברת החכם אביך זלה"ה דהוי כטובל ושרץ בידו. ומה שהקשית לשאול דזה הוי מפקפק בדברי חז"ל לא צדקת במחילה אענך דכוונתינו בחמץ הידוע דווקא שם לא מהני ביטול דזה מקרי טובל ושרץ בידו ולא דמי למכירה בדבר מועט דהתם הרי מוכרה ורשות ביד גוי ליקח שהרי נותן לו המפתח אבל זה שמבטל בלבו לבד וסגרו בחדרו ומצנע המפתח פשיטא דלא ניחא למרייהו למיעבד הכי ואין זה הפקר כלל ואע"ג דלא בעינן הפקר גמור דהא שרי אפילו הפקר בינו לבין עצמו מ"מ בחמץ ידוע שמוחזק בביתו ומצניע בחדרו פשיטא דאין זכיה גדולה מזה ואפשר שזהו חמצן של עוברי עבירה שעושין כזה שמבטלין ומצניע אותו ולדעת ירושלמי אסור זה אפילו התלמודא שלנו סובר כן לא היה לנו ראיה מחמצן של עוברי עבירה דאסור אחר פסח בבטלו אבל כבר כתבתי בתשובתי הראשונה והבאתי ראיה מהרבה פסוקים דאפילו להטמין בבור שרי מדאורייתא ומה לי להטמין בבור או בחדרו ודאי כיון שטמנו בבור מטמינו היטיב ואפילו נאמר כיון שמוציאו להטמינו בבור עדיף טפי הא בדברי הטור מבואר בסימן תמ"ו גבי המוצא חמץ בביתו שכתב ואפילו אם בטלו ואין כאן איסור דאורייתא וכו' הרי משמע דאפילו בבית שרי להטמינו. ואפשר לדחות דהתם שאני שמצא חמץ ולא ידע בו אבל חמץ הידוע לו מחויב הוא להוציאו מ"מ בנדון דידן וכן בכל חמץ שלנו שהוא כך שיש להם יין שרף ושאר חמץ לאלפים ואינן מוציאין מן הבית פשיטא דצדקו דברי אביך וקרוב הוא דאסור דאורייתא הוא לפי הירושלמי ואחר זמן איסורו אפילו מוציאו כיון דלא מהני הביטול צריך ביעור גמור ועכ"פ מדרבנן ואסור פשיטא לסמוך ע"ז אפילו בדיעבד וחלילה לך להתיר בדיעבד דבר זה דודאי הוי רבים המערימים וקרוב מעשיהם לחמצן של ע"ע ומ"מ הירושלמי סובר דצריך לעשות מעשה לשם הפקר וע"כ צריך לפרש הירושלמי כן דוודאי הוצאות פלטיא לא הוי ביעור כלל אפילו רבנן דפליגו אר"י מ"מ מצריכו ביעור גמור לברר ולזרות לרוח או לים ודי בזה. ועוד בנדון דידן גרע כיון דמצוה למכרו א"כ לא בטלו ולא היה בדעתו לבטלה כיון דסבר שנמכר ואם אח"כ נתגלה שלא נמכר א"כ אין כאן לא הפקר ולא מכילר ודומה נדון זה ממש לדרב ספרא דאמרינן דאדעתיה דידיה אפקריה שלא נתייאש ממנה אלא ליתנו לגוי ואולי היה מצפה שהגוי יהיה אוהבו ויחזור ויתן לו אף על פי שמוציא מרשותו לגמרי אף אם לא (יתן ויחזור) [יחזור ויתן] לו מ"מ יש תקוה אבל להפקיר לגמרי אין רצונו וזה להיפך דברי מכ"ת שכתבת שנתייאש במכירתו המפתח אמת שנתייאש בתורת מתנה ולא בתורת הפקר ואם המתנה בטילה אין כאן הפקר דהא אפילו אם קבלו המקבל מתנה ואמר אח"כ לשון שהמתנה היתה בטילה מעיקרא ולא היתה מתנה לא הוי הפקר כדאיתא בתוספות והרא"ש ריש פרק השולח ובטור חושן משפט סי' רמ"ה ק"ו כאן שלא נתנה הבעלת בית במתנה לעולם ואע"ג דהתם אם אמר לשון להבא הוי הפקר היינו מטעם דאמרינן דהמקבל מתנה הפקירו כיון שזכה בו ואח"כ מבטלו להבא הרי הוא מפקירו אבל הנותן לא הפקירה מעולם אלא שנתנה לבד וזהו ראיה ברורה לנדון דידן דבחמץ לא בעינן הפקר ממש כמו בהפקר דעלמא מ"מ גילוי דעתא דלא ניחא ליה בשום זכות בגויה בעולם בעינן והכא אין כאן גילוי דעת אלא ליתן ודילמא בהפקר לא ניחא ליה וכמ"ש. ותדע דאלו שלח למכרו בשויו או בחצי שוויו ולא נמכר מי אמרינן דניחא ליה בהפקר ה"נ כיון שחלקו חכמים ואמרו דניחא ליה בהפקר לזה דווקא ולא בהפקר אחר כדאמרינן גבי רב ספרא א"כ לא הוציאו לגמרי מרשותו וא"כ פשיטא בנדון דידן שנתנו לבעלת הבית ודאי היה להגוי המכירה שמוכרות לו חמצה בכל שנה ומחזיר לה וסמך ג"כ שיחזור לו ולא ניחא לה בהפקירא דכ"ע. ומה שכתב מכ"ת שמצא בפסקי הרקנ"ט דמותר להפקיר חמצו ע"מ לזכות בו אחר הפסח וכו' הנה מפרש מכ"ת דבריו שמיירי בביטל ודבר גדול נקט מכ"ת בדעתיה לעקור הביעור מדרבנן לגמרי ולפתוח פתח ההיתר לגמרי וא"כ לא הוצרכו לדברי מכ"ת לשום מכירה ולא לשום טירחא שהרי היתר הרקנ"טי אפילו לכתחילה לעשות כן ואם ישמע זאת בחוץ שכר גדול יטול מכ"ת מכל הראנדו"ס מכל מדינות וכמ"ש הריב"ש ז"ל לחכם אחד חסדאי שלמה ז"ל שאם נדון בטריפות ע"פ הרופאים שכר הרבה תטול מן הטבחים וזה פלא גדול ממכ"ת שלא נשמרת מזה שלא יבאו התלמידים הבאים אחריך וישתו דין זה ונמצא שם שמים מתחלל ח"ו אלא ודאי חס ליה להמקובל ז"ל שיאמר כן ואתה הראית לדעת מתשובת הרשב"א שהבאת בעצמך דאסור לבטל ולכוין לזכות בו אחר פסח וכמ"ש לעיל אלא ע"כ הרקנ"טי בהפקר ממש מיירי שמפקירו לגמרי לכל אדם ומוציאו לשוק ומפקירו בלא ביטול בלב ומכוין שיזכה הוא בעצמו אח"כ כגון שיודע שלא יגע בו אדם מאהבתו או מיראתו וזה ממש כמו מכירה שלנו לגוי המכירו ויודע שישמור לו חמצו עד אחר החג ויחזור לו זהו כונת הרב לא שיאמר כל חמירא ויחזיק בחדרו ואל אלקים הוא יודע כי בשעה שכתבתי זאת לא עיינתי בדברי הרקנ"טי כ"א תחילת דברו ואח"כ גמרתי לקרות וראיתי שהביא הירושלמי שכתב מפיק ליה לשוקא ומפקרין ליה וברוך המקום שזיכני לכוין לדעת הירושלמי ולדעת הרב ז"ל וכן התרתי פעם אחת שבא מעשה לידי באחד ששכח למכור חמצו לגוי ונזכר אחר שש שעות ואמרתי שישלכנו בפני גוים מכיריו לחזירים דלאחר שש השבתתו בכל דבר לדעת הרבה פוסקים וילך משם והגוים לא יניחו להחזירים לאכול וישמרנו לו עד אחר הפסח שהם אוהביו וכן עשה ועלתה בידו בפני רבים מישראל וזהו דשרי לדעת הרקנ"טי וברור הוא. ועוד נראה מדבריו שהוא מפרש הפקיר חמצו בי"ד דהירושלמי נמי בהפקר ממש. ומה שהביא מכ"ת ראיה מדברי הריב"ש סימן ג' גם בזה דברי מכ"ת תמוהים דלדבריך תקשי דברי הר"ן אהדדי שהוא כותב בפירש בפרק כל שעה גבי ר"ש קנסא קא קניס הואיל ועבר על בל יראה דפירושו אפילו בל יראה דרבנן ובפרק אלו עוברין כתב בפירוש דחמץ נוקשה הואיל ואינו אלא מדרבנן אם השהא אותו שרי לאסר פסח אלא ש"מ חמץ נוקשה דעיקרו מדרבנן שאני וזהו דברי הריב"ש עצמן ונראה לי בלי ספק דמ"ש בנוסחאות הריב"ש שלנו וכתב רבינו נחמן בפי' הלכות ט"ס הוא וכצ"ל וכ"כ הרב רבינו ניסים והיה כתוב הר"ן הוא עשה פירוש ההלכות וכוונתו על הר"ן דפרק אלו עוברין ואם יפרש מכ"ת הר"ן באלו עוברין דמיירי בבטלו דאיכא תרתי למעליותא ביטול וחמץ נוקשה א"כ גם דברי הריב"ש הוא כן וכן נראה ברור דודאי הריב"ש לאו בעבריין מיירי אלא בסתם בני אדם שמבטלין וא"כ הוא ראיה נגדך שהרי סיים דבחמץ גמור אסור א"כ מוכח דאפילו בטלו אסור. וכ"ש שיש לתמוה עליך מהראיה שהבאת מן הש"ע והש"ע פסק בהדיא דחמץ שנמצא אסור אפילו בביטול. כללו של דבר לע"ד נקי מכ"ת מכל זכיות שהביא ואין ללמוד זכות כ"א ממה שכתבתי דיין שרף הוא חמץ נוקשה ושרי כמ"ש הריב"ש וש"ע וביחוד שבטלו ויהיו נא אמרי לרצון אם כתבתי קצת שפת יתר נגד מעלתך ידוני נא לכף זכות כי שלהבת האמת היא הניעה יד הכותבת · שלא בכוונה שלא בכעס ועצבת · ואת והב בסופה · והאל אשר דרכו בסערה וסופה · ישלח למכ"ת עזר ותרופה · לא קטומה ולא גרופה · בחפץ נפשו החמודה והכפופה · ונפש ד"ש וטובתו יושע בלא"א מהור"ר יוסף חונה בק"ק קראקא יע"א:

---

---

שולי הגליון

---

---