גליוני הש"ס/פסחים/כט/ב

גליוני הש"ס פסחים כט ב

דף כ"ט ע"ב

במשהו. נ"ב נודע דעת הרמב"ם דהטעם משום דשיל"מ והראשונים חולקים דלא חשיב דשיל"מ הואיל וחוזר ונאסר לשנה הבאה ורק הטעם משום חומרא דחמץ דבכרת ולא בדילי מיני' ועיין שו"ת רדב"ז ח"א סי' תפ"ז דכ' וליכא למימר שיהי' בטל בס' חדא דחמץ בפסח בכל שהוא ותו דהוי דשיל"מ דאפי' באלף לא בטל דאחר הפסח יהי' מותר כו' עכ"ל וצ"ע דנ' דס"ל דאיסור המשהו לאו מטעם דשיל"מ ועכ"ז ס"ל ג"כ דחשיב דשיל"מ וא"כ אחרי דחשיב דשיל"מ מנא ליה דאיסור המשהו לאו היינו מהאי טעמא וי"ל דס"ל ג"כ כראשונים דחמץ לא הוי דשיל"מ משום דחוזר ונאסר לשנה הבאה ורק בנידון דידי' שם דאיירי בנ"ט בר נ"ט א"כ לשנה הבאה שוב יהי' נ"ט בר נ"ט דהיתירא דכבר עבר עליו זמן היתיר וא"א לחול עליו איסור בפסח דשנה הבאה וע"כ שפיר הוי דשיל"מ ודו"ק והנה מה שהקשו עוד על הרמב"ם ז"ל דהא באינו מינו גם דשיל"מ בטל, עיין שו"ת רדב"ז ח"ב סי' תרי"ז דבאה שם דעתו מפורשת דדשיל"מ גם בא"מ לא בטל ע"ש וע"ע שו"ת רדב"ז ח"ג סי' תתקע"ז עש"ה בכל התשובה דהביא שם ג"כ הך דחמץ חשיב דשיל"מ וע"ש שדן מדוע החמירה תורה וחכמים בחמץ יותר מכל האיסורין ע"ש וע"ע ברוקח סי' רפ"ו וסי' תנ"ג עש"ה:

תוד"ה רב אשי כו' כ' ומכאן מוכיח ר"י שהמשהה חמץ כו' ודעתו לבערו אינו עובר כו' וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה כו'. נ"ב כבר תמהו ע"ז מהא דאסור לגזול ע"מ להשיב, עיין בבא קמא ס' ב' וב"מ ס"א ב' ויל"ע עוד מתוספתא חלה פ"א אמרו לו לר"ע אין אומרים לו לאדם עמוד וחטא בשביל שתזכה עמוד וקלקל בשביל שתתקן עש"ה וכן יש לדמותו להך דשלהי יומא דאומר אחטא ויוה"כ מכפר אין יוה"כ מכפר וע"כ י"ל גם כאן דאם עובר הלאו בסמיכה על כפרת העשה אדרבה אינה מכפרת כלל ודע דמתוספתא חלה הנ"ל יש לדון ג"כ לעניין מחיקת שם ע"מ לתקן וכמובן והנה יוצא חידוש ג"כ מתוספתא הנ"ל דמוכח מינה דלאו דווקא שריפת נותר היא תיקון ההותרה דלא תותירו הוא ניתק לעשה דשריפה רק גם כל שאר שריפת קדשים פסולין יש בם עניין תיקון הפסול למפרע דהא קרי למפריש חלה בטומאה קילקול ע"מ לתקנו בשריפה וכיון דאין מקרא ע"ז כאן ע"כ דלשריפת נותר הוא דמדמינן ליה וא"כ ה"ה כל שריפת קדשים פסולין ויש לדון בזה הרבה ואין הגליון מספיק ודע דבמאירי שלהי יומא כ' אהך דאחטא ויוה"כ מכפר דאין יוה"כ מכפר דהטעם דמאחר שאין יצרו תוקפו בעביר' ומתרצה בה על סמך יוה"כ אף הוא נכשל בה במחשבתו עכ"ל משמע כוונתו דאין הטעם מפאת דהסומך על המכפר אין מכפר רק הטעם דכיון דאין יצרו תוקפו כ"כ שהרי לולי סמיכתו על יוה"כ לא הי' עושה והי' מתגבר על יצרו וע"כ כיון שאין יצרו תוקפו כ"כ ואעפ"כ עושה אדרבה חטאו גדול יותר דה"ל כעובר להכעיס וע"כ אין בכח יוה"כ לכפר על חטא חמור כזה ונמצינו למידין מזה לכאורה חידוש דעובר להכעיס אין יוה"כ מכפר עליו ואולם לעניין להנל"ע שאנו בו לכאורה שייך ג"כ טעם המאירי הנ"ל דכיון שאין יצרו תוקפו כ"כ שהרי לולי הסמיכה על העשה לא הי' עושה ע"כ אדרבה חטאו גדול יותר ואין בכח העשה לנתק ודע דהא דבעי' בעידנא בדחיית עשה לל"ת נ' ג"כ הטעם משום דעבירת הל"ת הוא קלקול ורק אם מתקיימת העשה עמה יחד אז קיום העשה מתקנת קילקול הלאו או שאינה מנחת לקלקל כלל ומשא"כ לעבור עכשיו עבור עשה דאח"כ הרי עתה הוא מקלקל ואין לקלקל כדי לתקן אח"כ ועיין ספר שישן סודות דנ"ז ע"א ד"ה סוד ששבות דבריהם כ' וז"ל הנה בזמן קיום המעשה ר"ל מצות מילה שהיא מ"ע אף כי נעקר הלאו אין כאן בזיון המלכה שעשי' ועקיר' בהדי הדדי קאתו אבל הבאת הסכין מחצר לחצר או אמירה לעכו"ם כו' דוחין את המילה כי הבאתם אינו בשעת קיום המצוה וא"כ נראה כבועט בדיני המלכה והיא תפעול דין תיכף כו' עכ"ל והוא כנ"ל שהרי עתה היא קלקול ודו"ק היטיב ועיין רמב"ן שבת ד' א' דכ' אדמדביק פת בתנור דמש"ה אין אומרים חטא כדי שיזכה חבירך דכיון דהדביק בשוגג לאו איסור הוא שאפשר לו להתכפר בחטאת ואין רדיותה אלא זכות לו שיופטר מקרבן עכ"ל וצ"ע דהא עד שיביא החטאת היא חטא וקלקול ושפיר יש לנו להצילו מזה וכנ"ל ודו"ק בכ"ז וע"ע ירושלמי גיטין פ"ט ה"א בתחלה הוא אסור לבעול כו' וצ"ע דנימא באין כאחד וי"ל דבל' ב"א ביאה היינו גמר ביאה ע' קידושין י' א' ומש"ש בגליון וא"כ ההעראה איסור א"נ שאר קריבות דלפני הביאה הם איסור עצמיי מה"ת לרמב"ם ואי דאחרי הגמר יותרו למפרע עכ"ז עתה הם קלקול ואסור לקלקל כדי לתקן אח"כ ועיין גיטין שם בתוס' רי"ד בבבלי עש"ה ואולי הא דאסור לומר לד' קרבן ג"כ הטעם דהזכרת השם הוי איסור בשעתו שאין אדם ראוי לזה רק לצורך הצורך מתירו וע"כ בשעת ההזכרה עושה איסור ותיבת קרבן דאח"כ מתקנו וזה איסור כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף