פני יהושע/פסחים/כט/ב

פני יהושע פסחים כט ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בגמרא והכא בהא קמיפלגי בדבר הגורם לממון כממון דמי כו' ולכאורה לא דמיא פלוגתא דהכא בדבר הגורם לממון לאינך פלוגתא דמייתי הש"ס בכמה דוכתי בדבר הגורם לממון כגון לעיל בפ"ק בחמץ של עכו"ם שקיבל ישראל עליה אחריות דהתם ודאי טעמא רבא איכא למימר דלאו כממון דמי כיון דבאמת לא הוי ממון של ישראל כלל אלא משום דאילו מיגניב או מיתביד ברשותיה קאי ואם כן כיון דסוף סוף השתא מיהא לא מיגניב ומשו"ה לאו כממון דמי וכה"ג אמרינן בהגוזל בגוזל חמץ ובא אחר ושורפו בפסח דפטור כיון דחמץ בפסח בשריפה קאי משו"ה אין לחייבו כיון דאי בעי הגזלן היה משהה אותו באיסור בל יראה כדי להחזירו ומשו"ה לא מיקרי דבר הגורם לממון כדאיתא בפ' הגוזל וכה"ג בשור הנסקל בפ' שור שנגח דמטעמא דאי בעי הוי מערק ליה לאגמא אין לחייבו כיון שאין זה אלא גרמא בעלמא ובאיסור משא"כ הכא דחמץ של הקדש מותר להשהותו לכתחילה ולאחר המועד יהא מותר לגמרי אם כן מה טעם יש בזה לומר דהלה יאכל וחדי ומעות של הקדש להיכן הלך. וחזרתי על כל הצדדים ולא נתיישב דעתי אם לא שנאמר דלהאי טעמא אה"נ שמחויב לשלם הקרן להקדש כיון דלגבי הקדש ממון גמור הוא אלא הא דקתני יש אומרים לא מעל היינו לענין דפטור מחומש ואשם כיון דלגבי זה שמעל בשוגג לא מיקרי ממון דהא באיסורא לא ניחא ליה דליקני אלא דע"כ אוקמא רחמנא ברשותיה לענין מעילה היינו דוקא היכא דמיקרי ממון לגביה דהא משמעל נפיק לחולין וע"ש כך נקרא מעילה דאין מעילה אלא לשון שינוי שנשתנו מרשות הקדש לרשות המועל משא"כ הכא בחמץ שאם נאמר דברשותיה קאי כ"ש דהיה צריך ביעור וחייב לשורפו אם כן אין לחייב בקרן וחומש ואף ע"ג דלאוקימתא דרבי יוחנן דטעמא דמ"ד לא מעל כרבי נחוניא ופטור אפי' מקרן מכל מקום לאוקימתא דהנך אמוראי לא מיפטר אלא מחומש ואשם לחוד כן נראה לי ועדיין צ"ע ודו"ק:

שם רב אשי אמר דכ"ע אין פודין כן גירסת רש"י ותוספת. וכבר כתבתי בסמוך דיש לתמוה טובא האיך אפשר לומר כן דלכ"ע אין פודין אפילו בקדושת דמים דהא תנן להדיא בפ"ב דבכורות דבקדם מום קבוע להקדישן אם מתו יפדו וע"כ היינו לאכילת כלבים ומשנה זו פסקוה הרמב"ם והסמ"ג לפסק הלכה אלמא דאפילו איסור דרבנן ליכא ודלא כמ"ש התוספת לעיל ועוד דלא אישתמיט בכולה תלמודא דקדושת דמים שנעשה טריפה שלא יהא להם פדיון מלבד מה שהקשיתי לשאול עוד דלפרש"י דלעיל דהאי דפודין ואין פודין תליא בפלוגתא דתנאי דשילהי תמורה דפליגי בקדושת הגוף בדרשא דקרא דתזבח ואכלת אם כן משמע דבגיזה וחלב כ"ע מודו דאסור אפילו בקדושת דמים וכאן באוקימתא דרב אשי כתבו רש"י ותוספת להיפך דטעמא דמ"ד מעל כרבי יוסי היינו משום דראוי להסיקו תחת תבשילו ומי עדיף היסק תחת תבשילו מגיזה וחלב דבכל מידי דראויה לאכילה אין לה היתר בפדיון אלא לאכילה בלבד ובזה נתיישב' קושיית מהרש"א:

ולולי דמסתפינא לפרש נגד פרש"י ותוספת היה נראה לי לקיים הגירסא דלכ"ע פודין כיון דמתניתין דבכורות הכי משמע ומאי דקשיא להו לרש"י ותוספת דאי ס"ד דפודין אם כן מ"ט דמ"ד לא מעל דאכתי ימכרנו לעכו"ם ההקדש עצמו ולולי שיצא הדבר מפי רש"י והתוספות היה נראה לי בפשוטו דלכ"ע אסור למכור ההקדש להאכיל לכלבים אם לא ע"י פדיון כדמשמע לישנא דפודין ואין פודין שהרי מכיון שנפדו איתקש לצבי ואיל שהם כחולין גמורין ושרי באכילה לעכו"ם ויוצא ליגזז וליעבד והטעם שע"י הפדיון נכנסו המעות לקדושה תחת ההקדש ומשו"ה יוצא ההקדש לחולין ואף ע"ג דקי"ל דאפילו דרך מכירה מותר היינו נמי מה"ט גופא כיון שהמעות נכנסו לקדושה תחתיו ואח"כ יוצא ההקדש לחולין כדאיתא בירושלמי דמה"ט אין הגזבר רשאי למכור בהקפה ואם כן לפי זה נראה ברור דלא שייך הך מילתא אלא דוקא כשנפדה ע"י ישראל שהרי מצות הפדייה היא אחת ממצות שבתורה כדכתיב אך בהמה טמאה פדה יפדה ומצוה בבעלים קודם לכל אדם אלא שמוסיפין חומש ובעינן נמי העמדה והערכה ע"פ הכרזה בב"ד כמ"ש הרמב"ם ז"ל ואם כן נראה דלא שייך מכירה לעכו"ם קודם פדיון כלל ומשום הכי לא מעל לרבנן אבל לרבי יוסי מעל כיון שראויה לפדות ע"י ישראל להאכילו לאלתר לכלבים או להסיקו תחת תבשילו כן נ"ל נכון ליישב גירסת הספרים דגרסי דכ"ע פודין שלדעתי גירסא ישנה היא כדמוכח מלשון הרמב"ם והסמ"ג שהביאו המשנה דבכורות לפסק הלכה דבקדושת דמים אם מתו יפדו ואי ס"ד דלרב אשי גרסינן לכ"ע אין פודין וכפי' התוספת לעיל דמדרבנן הוא דאסור הוי להו לפסוק כרב אשי דבתראה הוא אע"כ כדפרישית ולפ"ז באוקימתא דרב אחא ב"י נמי איכא למימר דלכ"ע פודין אלא דרב יוסף לחוד אית ליה הך סברא דאיכא למ"ד דאין פודין אפילו בקדושת דמים:

שם אמר רב חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור כו' למאי דמסקינן דהאי אסור היינו במשהו משום דגזר שלא במינו אטו מינו והיינו כפרש"י דהא דגזרינן משום דחמץ בכרת ועוד דלא בדילי מיניה ולכאורה פירושו מוכרח דאי משום כרת לחוד אם כן חלב ודם נמי ובטעמא דלא בדילי מיניה לחוד נמי לא סגי לומר דמשו"ה גזרינן דאם כן אפילו לאחר זמנו נמי נגזור דהא רב כר"י ס"ל דחמץ לאחר זמנו אסור מדאורייתא אע"כ דתרתי בעינן כרת ולא בדילי מיניה אם כן לפי זה משמע דהאי חמץ בזמנו דקאמר רב היינו דוקא בתוך הפסח עצמו דאיכא כרת משא"כ משש שעות למעלה דליכא כרת לרב נמי לא מיתסר אלא בנ"ט וממילא דה"ה לרבא למאי דגרסינן לקמן לשיטת רש"י והתוס' במשהו כרב וכ"כ בטור ובש"ע בסימן תמ"ו דחמץ מו' שעות ולמעלה עד הלילה אינו אסור אלא בששים אלא דקשיא לי טובא דאם כן דהאי בזמנו בשמעתין היינו דוקא בפסח עצמו אבל מו' שעות ולמעלה הוי בכלל שלא בזמנו א"כ לא א"ש הא דקאמרי שמואל ורבי יוחנן דשלא בזמנו מותרין כר"ש והיינו אפי' בנ"ט דהא ארישא קאי דמה שאסרו היינו בנ"ט ואם כן מותרין ע"כ לגמרי משמע ואם כן משמע להדיא דלפני פסח בזמנו הוא דהא מילתא דפשיטא דבנ"ט מיהו אסור בלפני זמנו מדאורייתא לשיטת רוב הפוסקים ומדרבנן אליבא דכ"ע ומילתא דפשיטא היא בכולה תלמודא דאפילו איסורא דרבנן נמי אוסרין בנותן טעם ואם כן לפ"ז ע"כ דלפני זמנו נמי מיקרי בזמנו ואם כן קשיא טובא על שיטת הפוסקים שכתבו בפשיטות דלפני זמנו אינו אסור אלא בס' אף לפי מאי דגרסי בהלכתא דרבא דבזמנו במשהו כרב ולמאי דפרישית מסוגיא דגמ' לא משמע הכי ואי משום דלפני זמנו ליכא כרת אכתי מצינן למימר דאפ"ה אסור במשהו משום דלמאי דקי"ל כר"ש הוי דבר שיש לו מתירין וכמ"ש הרמב"ם ז"ל וכמו שאבאר לקמן. או שנאמר דלא פלוג רבנן כלל בין תוך הפסח ובין משש ולמעלה כיון דתרווייהו אסורין מדאוריי' וקאי עליה נמי בעשה דתשביתו משו"ה השוו חכמים מידותיהם כי היכי דלא ליזלזלו בחמץ מו' שעות ולמעלה ואם כן הדרא קושיא לדוכתא על הפוסקים:

וראיתי שהר"ן ז"ל הרגיש בזה בענין חמץ שלפני זמנו ומדייק לה ממימרא דרבא דלקמן ודחה גם כן סברא זו דיש לו מתירין ע"ש. מיהו באמת ממימרא דרבא אין ראיה כ"כ כמו שאבאר וטפי הוי ליה להוכיח הך סברא ממימרא דשמואל ור' יוחנן כדפרישית והנלע"ד בזה אבאר לקמן:

בפירש"י בד"ה אי נימא בנ"ט כו' ורב מדקאמר שלא בזמנו במינו אסור גלי דעתיה דכר"י ס"ל כו' עכ"ל. נראה דכוונתו משום דאל"כ לא הוי פסיקא ליה לאקשויי שלא בזמנו שלא במינו אמאי מותר דהא בפשיטות מצינן למימר דר"ש ע"י תערובת לא קניס כדמסקינן לקמן לכך הוצרך רש"י לפרש דע"כ פשיטא ליה דרב כר"י ס"ל מדאוסר במינו דאי לא קניס בתערובת שלא במינו אע"ג דיהיב טעמא מכ"ש במינו למאי דבעי למימר השתא דרב כרבנן ס"ל דכל איסורין בס' וא"כ מין במינו קיל טפי וזה ברור בכוונת רש"י ולא ידעתי למה נדחק מהרש"א בזה וכתב דרש"י לא אתי אלא לאפוקי מריה"ג ובמחילה מכ"ת דאגב שיטפיה כ' כן דמאי שיאטיה דריה"ג הכא דהא לא אשכחן דמיקל ר"י הגלילי אלא לענין איסור הנאה אפי' בפסח משא"כ לענין אכילה דחמץ שלא בזמנו לא אשכחן דמיקל טפי מר"ש ואדרבה אפשר דבהא כר"י ס"ל דאפילו מדאורייתא אסור ודו"ק:

בגמרא ושמואל אמר חמץ בזמנו כו' שלא במינו מותר ופירש"י כשאר איסורין. נראה דמה שהוצרך רש"י לפרש כן היינו משום דהאי מותר דסיפא דלאחר זמנו דאמר שמואל היינו מותר לגמרי דהא כר"ש סבירא ליה דע"י תערובת לא גזר משום הכי הוצרך לפרש דע"כ האי מותר דהכא היינו דמותר במשהו ולאפוקי דרב אבל בס' פשיטא דאסור ומשום דמילתא דפשיטא היא מסיק לה שמואל בהאי לישנא כן נראה לי בכוונת רש"י ולפי פשטא דסוגיא דשמעתין:

אלא שהטור והש"ע בסימן תמ"ז סעיף י"א כתבו בפשיטות דתערובת לאחר פסח אסוד בס' והא דאמרינן לקמן ע"י תערובת לא היינו לענין משהו ולכאורה יש לתמוה על זה דהא סוגיא דשמעתין לא משמע הכי לכך היה נ"ל דמלישנא דשמואל דייקא להו הכי כדפרישית דלפ"ז הוי שפיר האי מותר דלאחר זמנו דומיא דלפני זמנו דתרווייהו בס' אלא דא"א לומר כן דאדדייקינן הכי משמואל אדרבה נידוק מדרבי יוחנן איפכא דהא ר"י קאמר בהדיא דחמץ בזמנו בנ"ט ואפ"ה קאמר להדיא דשלא בזמנו מותר כר"ש אלמא דלר"ש כל תערובת חמץ לאחר פסח מותר לגמרי וכפשטא דמסקנא לקמן אליבא דרבא דאתערובת לא גזר ר"ש כלל וצ"ע גדול ליישב הטור והש"ע בזה:

אחר זה ראיתי לבעל מג"א שהרגיש בכל זה אלא דבמ"ש דאי בס' לר"י נמי שרי אין מוכרח כ"כ דאיכא למימר כיון דלר"י בין לפני זמנו בין לאחר זמנו נמי אסורין מדאורייתא משו"ה לא פלוג רבנן לחלק בין חמץ בזמנו לאחר זמנו אפילו היכא דליכא כרת אע"ג דרב מתיר שלא במינו לאחר זמנו אפילו לר"י היינו משום דלטעמא דרב עיקר איסורא דמשהו היינו במין במינו ולאו משום חומרא דחמץ אלא ה"ה בכל איסורין משא"כ בשאינו מינו לא שייך להחמיר בשאר איסורין אטו מינו אלא דוקא בחמץ משום חומרא דכרת ולא בדילי מיניה משו"ה לא שייך לגזור אלא תוך הפסח אבל שלא בזמנו שרי לרב כדמפ' בגמרא דכולי האי לא גזרינן דהוי גזירה לגזירה משא"כ לרבא לפי שיטת הסוברים דלאו מטעמא דרב אסור במשהו כיון דכל איסורין בס' אלא בחמץ לחוד ראו חכמים להחמיר ל"ש מינו ולא שנא שאינו מינו שאין טעם לחלק ביניהם אם כן שפיר מצינן למימר דלר"י אפילו שלא בזמנו נמי דלא פלוג רבנן בין תוך זמנו לשלא בזמנו כי היכי דלא ליזלזלו כדפרישית:

ומה שמדקדק עוד דא"כ אמאי מסיק תלמודא דטעמא דרבא כר"ש כיון דאפי' כר"י אתיא נ"ל דלאו קושיא הוא כיון דלקושטא דמילתא בלא"ה סבר רבא כר"ש מדמוקי לעיל סתם מתניתין כוותיה ועוד דר' יוחנן נמי כוותיה ס"ל ורב ורבי יוחנן הלכה כר"י משום הכי ניחא ליה לתלמודא לאסוקי הך מילתא דרבא כר"ש סבירא ליה דנפקא מיניה לענין חמצו של עכו"ם כן נ"ל ודו"ק:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.