דבר אברהם/ג/יא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם ג יא

סימן יא
בענין שבועות הפקדון

לידידי הרה"ג כ"ו מו"ה בצלאל לעווין נ"י.

א

א) מ"ש בדברי הרמב"ם (פ"ד מגנבה ה"ז) מסר שורו לשנים וטענו טענת גנב ונשבעו והודה א' מהם והשני באו עליו עדים שניהם משלמין את הקרן ואם תפס בעל הפקדון את הכפל אין מוציאין מידו, וזה שהוא משלם חומש כשאר הנשבעין שבועת הפקדון שהודו מעצמן עכ"ל, וכתב עלה הכ"מ דהטור תמה דאינו נראה כן בגמרא אלא כפל פשיטא דמשלם אותו שבאו עליו עדים ובחומש מבעיא, ותו הק' הכ"מ דכיון דבעיא דרמב"ח איפשיטא דממון המחייבו כפל פוטרו מחומש א"כ בבעיא דרבינא האיך אפשר לומר דפשיטא לן דמשלם חומש ולא מספקא לן אלא אם משלם כפל דהא כפל מוציא מידי חומש שמענו בבעיא דרמב"ח אבל חומש מידי כפל לא שמענו ונשנו הדברים בב"י חו"מ סי' שנ"ב, וע"ז כתבת דסבר הרמב"ם דכשם דכפל מוציא מידי חומש ה"נ חומש מוציא מידי כפל וצריכין אנו לראות מי חל ראשון והכא החומש חל ראשון. הנה דברים נכוחים הם. רק אנו רואים מפורש מדברי הרמב"ם אלו ב' דינים מחודשים א) דחומש שחל תחלה אינו נפקע אח"כ ע"י כפל שהי' אפשר לבוא אחריו. ב) שחומש מוציא מידי כפל, וזה מפורש בדבריו כפשוטן ואין בזה משום חידוש והיסוס. האומנם שהתוס' בודאי חולקין על הרמב"ם שכתבו שם בב"ק ק"ח ע"א (בד"ה חד נשבע והודה) וז"ל נראה דוקא נקט מתחלה הודה דאי מתחלה כפר חד ובאו עדים ואח"כ הודה חד הוו עדים קודמין להודאה ומחייבין תרווייהו כפילא דעדים כשבאו להעיד על שניהם העידו אבל כשהודה חד קודם אע"פ שאח"כ באו עדים י"ל דפטור והכי משמע בכולה הך שמעתא דמודה בקנס ואח"כ באו עדים דפטור עכ"ל, הרי דלמ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב מיחייב הוא בכפל וממילא מיפטר מחומש דהוה כפילא וחומשא בחד גברא, ואילו להרמב"ם אף למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב הוה פטור מכפל משום דהחומש שחל קודם מפקיעו. וק"ק לי על דברי התוס' ממאי פסיקא להו דאי באו עדים תחלה על שניהם באו ומי לא משכחת לה דבאו עדים רק על, חד שראו שהוא ברשותו. ואין לומר דכוונתם היא דמשו"ה לא קאמר הכי משום דהו"ל להאריך שראו רק שהוא ברשותו של חד ומשו"ה תני הודה תחלה, שהרי בקצרה הוי מני למימר חד נשבע ובאו עליו עדים דמשמע שבאו רק עליו. אח"ז ראיתי שכבר עמד ע"ז הפנ"י וכתב משום דלא פסיקא לי למימר איפכא דזימנין שבאו עדים על שניהם, ואיני יודע מה בכך דזימנין משכחת הכי הרי לאיבעיא בעינן מציאות זו שהעידו על חד והו"מ למימר ובאו עליו עדים כמ"ש. והפנ"י כתב שם דמלשון הש"ס דנקט הודה ברישא מקמי דבאו עדים משמע כהרמב"ם. תו משמעות רפויה כמבואר. וכתב עוד דראי' ברורה להרמב"ם מברייתא דבעה"ב שטט"ג בפקדון אם עד שלא באו עדים הודה משלם קרן וחומש ומשמע להדיא דאפי' באו עדים אחר שהודה משלם חומש ולא כפל ואמאי הניחא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור אלא למ"ד חייב מאי איכא למימר ואמאי לא מותבינן מהכא למ"ד חייב. ואני תמה שהרי אמרינן להדיא לעיל דף ע"ה ע"א לשמואל (דאמר מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב) ודאי תנאי הוא וליכא למיפרך מברייתא דאיכא למימר דאתי כההוא תנא דפליג עליה דר"א בר"ש:

ב

ב) ובשמ"ק איכא עוד מרבוותא דקיימי בשי' הרמב"ם ובדבריהם מפורש יותר. דז"ל הראב"ד שם בעי רמב"ח כ"ו ואי קשיא לך למ"ל למימר הכי לימא שטען טענת אבד ונשבע והודה וחזר וטען בב"ד אחר טענת גנב ונשבע ובאו עדים, שהחומש על שבועה ראשונה והכפל על שבועה אחרונה. ונ"ל דאי הוה כה"ג לא פטרו לי' רבנן מחומש שכבר נתחייב בחומש קודם שנתחייב בכפל והרי לא אמרו אלא ממון שאינו משתלם בראש אינו מתחייב עליו חומש אבל אפשר דממון דנתחייב עליו חומש עוד הוא מתחייב עליו כפל אם טענו בב"ד אחר וכפר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים ומש"ה איצטריך לי' למימר כה"ג דמעיקרא איחייב לי' כפילא עכ"ל הרי דסבר כהרמב"ם בחדא דחומש שנתחייב בו תחלה אינו נפקע על ידי הכפל שבא אחריו, ופליג עליו בחדא דיש חיוב כפל אחד חומש. ומה שכתב בלשון אפשר (אפשר דממון דנתחייב עליו חומש עוד הוא מתחייב עליו כפל) נראה דאינו לשון ספק שהוא חוכך בדבר אלא בהחלט הוא כך ולשון ודאי הוא, כלומר דחומש אחר כפל אי אפשר וכפל אחר חומש אפשר (אפשרי הוא). דניתי אנן למה הוצרך כלל להוספה זו והרי קושיתו כבר הוסרה באמרו שחומש שחל תחלה אינו נפקע עוד וליכא לרמב"ח למיבעי בי'. אמנם ביאור דבריו הוא, דאף דבכה"ג דטען טענת אבד שחל החומש תחלה ליכא לרמב"ח למיבעי אחומש מ"מ הרי אותה איבעיא עצמה בטעמה ויסודה אי ממון המחייבו פוטרו אי שבועה המחייבתו פוטרתו הוה מצי למיבעיא בטען טענת אבד תחלה אבל לא לענין החומש (שאינו חתר ונפקע) אלא לענין הכפל אם יתחייב אח"כ או שהחומש מוציא כה"ג מידי כפל ויסוד הספק וטעמו אחד הוא אם ממון המחייבו חומש פוטר מידי כפל וה"נ פטור מכפל או שבועה המחייבתו פוטרת והכא שבועה בתרייתא שלא הודה עליה אלא שבאו עדים אינה מחייבתו חומש. ולזה הוצרך לומר דעל כפילא ליכא לרמב"ח למיבעי דאין חומש מוציא מידי כפל כלל. ולפי"ז מבואר דס"ל הכי בהחלט ודלא כהרמב"ם בחדא. יש להעיר בזה לפי"מ דנקטו ספרי הכללים דכל היכא דאין הראב"ד משיג על הרמב"ם כוותי' ס"ל יקשה דדברי הראב"ד סתרי אהדדי בפרט זה, היינו בכפל אחר חומש. אמנם ידוע דכמה ראב"ד הוא וצ"ל דראב"ד זה אינו בעל ההשגות, ויגיד עליו רעו דבחי' הרשב"א הוזכר בסוגיא כמה פעמים דברים משם הראב"ד ומפורש בי' שהוא הרב אב"ד, דהיינו חותנו של הראב"ד בעל ההשגות. אבל דברי הראב"ד תמוהים מאד, דמכיון דתפס ביסוד הראשון כהרמב"ם דחומש שנתחייב בו תחלה אינו נפקע ע"י הכפל שבא אחריו כבר מוכרח מסוגיין גם היסוד השני דחומש מוציא מידי כפל דאלת"ה מאי מיבעיא לי' לרבינא בהודה חד ובאו עדים על השני אי אחד גברא קפיד רחמנא או אחד ממונא קפיד, דכיון דחומש שחל תחלה אינו נפקע בע"כ האיבעיא הוא על הכפל כהרמב"ם ומוכרח דחומש מוציא מידי כפל דאל"כ אפי' בחד גברא הוה מיחייב כפילא וחומשא כה"ג. ונמצא דשני חידושי הרמב"ם מוכיחים מסוגין חדא מבעיא דרמב"ח כהוכחת הראב"ד וחדא מבעיא דרבינא ודברי הראב"ד האחרונים צע"ג. ומשם הרא"ש הובא בשמ"ק שם ת"ל מאי תרי גווני קאמר רחמנא כו' מדקא מיבעיא לי' תרי כפילא בחד ממונא מכלל דפשיטא לי' דאינו משלם כפל במקום שיש חומש כגון אם הודה ונתחייב חומש ואח"כ באו עדים לא מיחייב כפל אפי' למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב מידי דהוה אממון שאין משתלם בראש שאין מוסיף חומש וילפינן כפל מחומש, ותימא לי מנא לי' הא דילפינן כפל מחומש כו' עכ"ל. הרי מפורש כחידושו השני של הרמב"ם. וע"ד התימה של הרא"ש ז"ל נ"ל די"ל בפשיטות דמלשון הש"ס עילויה חד ממונא קפיד רחמנא דלא נשלם עלה חומשא וכפילא, תרי גווני ממונא קאמר רחמנא דלא נשתלמו עילוי חד ממונא, נראה שתפסו חז"ל דענין הדין ממון שאין משתלם בראש אינו מוסיף חומש הוא מעין רשעה אחת אתה מחייבו דאין מטילין עליו שני עונשין וא"כ אין נ"מ בין חומש ובין כפל וכל אחד מוציא מידי שני. ומי הוא המוציא ס"ל להרמב"ם דזה שתל תחלה מוציא מידי שני. ולהרא"ש אפשר שפליג על היסוד הראשון דכל שחל תחלה שוב אינו נפקע וא"כ איכא למימר דלעולם כפל מוציא מידי חומש אף שקדמו ואיכא רק עונש אחד אבל חומש אינו מוציא מידי כפל לעולם, ומש"ה נשאר בתימה:

ג

ג) ומסוגיין קשה לי טובא על מ"ש הש"ך חו"מ (סי' ע"ז סק"א) משם תשו' הרמ"א דשני שומרים שקיבלו השמירה ביחד לא אמרינן דאחד ערב בעד חבירו ואע"ג דכ' המ"מ פכ"ה ממלוה בשם הרמב"ן דאם הפקיד גבי שנים דינן כאחד שהלוה לשנים י"ל דמיירי שהתנו כן בפירוש יעו"ש, והשתא להרמ"א האיך אמרינן הכא או דילמא עילויה חד ממונא קפיד רחמנא דלא נשלים עלה חומשא וכפילא והרי לאו חד ממונא הוא דכאו"א משלם על חלקו זה החומש מן החצי שלו וזה הכפל מן החצי שלו, וכ"כ הפרישה בחו"מ סי' שנ"ב בפשיטות דזה שבאו עליו עדים משלם חצי כפל כלומר כל הכפל מחצי הקרן שעליו לשלם, והרי זה תרי ממונא דמי הוא שמחברן בהדי הדדי. אח"ז העירוני שכבר עמד ע"ז הגאון מוהרש"ק ז"ל בהגהות לח"מ ד' לעמבערג בשם חכמת שלמה ושמעתי שכן הקשה גם בים התלמוד. והגרש"ק ז"ל מוסיף דדוחק לומר דאתני בפירוש דערבין זע"ז דא"כ הו"ל לרבינא לפרושי ולא לומר סתמא דמסר שורו לשני בני אדם. אבל אני מוסיף דלא רק להרמ"א אלא אפי' על החולקין עליו וסברי דאף בסתמא נעשה ערב גם על חלק חבירו נמי קשה. חדא דחיוב הערבות הוא רק לאתר שגם חבירו נשבע שנגנב שאז מפסיד המפקיד וזה נעשה ערב אבל קודם שנשבע חבירו לא ואפי' אם הי' כבר ערבות נראה לכאורה דכה"ג אין שבועת הפקדון על חלק הערבות מיהא. לרבה דאמר בשבועות (דף ל"ז ע"א) דכופר בממון שיש עליו עדים פטור משום דהוי רק כפירת דברים בעלמא אע"ג דאפשר דמייתי עדים כדאמרינן התם לר"י, וה"נ הוא הדין והוא הטעם כשעדיין לא כפר השני דהוי מצד הראשון לכה"פ על חלקו של חבירו רק כפירת דברים בעלמא שהרי אין השני כופר עדיין, ואף דמני לכפור מ"מ עדיין לא כפר דה"ג התם מנו עדים למות ורבינא גופיה בעל האיבעיא דהכא משמע התם דס"ל כרבה דמתרץ אליבא דרבה כגון שהיו קרובין לנשותיהן כו' עיי"ש. אם לא דנימא דרבינא אחרינאה הוא כידוע שהיו כמה. איברא דלפימ"ש התוס' שבועות (לג ע"א ד"ה הא קיימא שניה) דהיכא דקיימי עדים קמן ס"ל להש"ס דלכ"ע חשיב כפירת דברים בעלמא וע"ז משני התם רבינא כגון שהיתה שניה כו', לא מוכח כבר דרבינא ס"ל כרבה. אבל לפי"ז בלא"ה יש לדקדק לכו"ע דהאי שומר שני דמי לקיימי שתי כתי עדים שבתוס'. ובע"כ אתה צריך לבא בבעיא דרבינא לידי אוקימתי שהשני ליתא קמן (אי לא ס"ל כרבה) או שהשביע שניהם כאחד ואמרו אמן בב"א (אי ס"ל כרבה) דהשתא בשעת מעשה היתה כפירה גם על חלק הערבות מצד שניהם. אמנם יש לחלק בין הא דרבה לדהכא דהתם הכופר לא מפסיד למשביע מידי ולא אהניא לי' לעצמו ולא מידי דסו"ס יתחייב ע"י העדים, משא"כ הכא דמהאי גיסא עדיפי לי' למפקיד תרי ערבין מחד ערב ומאידך גיסא הכופר מיהא נפטר מהתביעה ויצא מידי בעלים בשבועתו (עי' ב"ק ק"ו), אבל אכתי לא ברירא לי הכי. ועוד דכבר הזכרנו דהפרישה תפס בפשיטות דזה שבאו עליו עדים משלם רק חצי כפל שעל חלקו מצד שומר ולא גם על חלק הערבות שמצד חבירו, והוא משום דטט"ג הוא רק בפקדון ולא על התחייבות גרידתא, ואפשר דה"נ החומש שמשלם המודה הוא ג"כ מחצי הקרן שעל חלקו ושוב נמצא דאין חומש וכפילא בחד ממונא. אולם בחומש שחייב גם על תשומת יד נראה דחייב כמדת כל הקרן שהרי כשאומר נגנב הוא כופר גם על הערבות. אמנם עדיין יקשה ביתר חומר מדאמרינן (בב"מ דף מ"ח ע"א) תשומת יד א"ר חסדא כגון שייחד לו כלי להלואתו ופירש"י דהוי דומיא דפקדון דאלו כפר בהלואה גרידתא לא מיחייב קרבן שבועה הואיל וניתנה להוצאה, וא"כ על התחייבות לחוד בלא ייחד לי' כלי לא שייך כלל חומש והוא רק על החצי שמדין שומרין ותרי ממוני נינהו. ובע"כ תאמר דמיירי שייחד גם כלי ואין בזה דוחק דהעיקר בא רבינא רק למיבעי אמאי קפיד רחמנא אחד גברא או אחד ממונא ובציור של ההיכא תמצא אין נ"מ כלל, וא"כ ה"נ נימא להרמ"א דאתנו בפירוש וייחדו כלי וכו'. [הרמב"ם (פ"א משבועות ה"ח) לא הביא הא דר"ת דייחוד כלי בעינן ועמדו ע"ז. והי' נ"ל דאפשר דהרמב"ם מפרש דלא כרש"י וייחוד כלי דבעי ר"ח הוא מטעמא אחרינא, דאמרינן בשבועות שם הכופר בממון שיש עליו שטר פטור משום דהוי שטר שעבוד קרקעות ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות, והק' הראשונים דא"כ למ"ד שעבודא דאורייתא בע"פ נמי היכי משכחת לה שבועה, ולזה קאמר ר"ח שייחד לו כלי והיינו שאמר אין לך פרעון אלא מזה. (ובחי' הריטב"א לב"מ כתב באמת ביחוד כלי שאמר אין לך פרעון אלא מזה). אולם לבתר דתקנו רבן דמלוה ע"פ אינה גובה מלקוחות שוב לא הוי שעבוד קרקעות (עיי' חי' הריטב"א שבועות ל"ז ע"ב) ולכן ר"ח דבא לפרושי קרא הוצרך לומר בייחד לו כלי, אבל להלכה השתא לא הוצרך הרמב"ם לזה דהא הפקיעו חכמים כבר השעבו"ק וכמדומה שיש כבר מי שתירצו כן. אבל לקושטא דמילתא נראה יותר פשוט דהרמב"ם קאי בשי' הרמב"ן מובא בחי' הר"ן ב"מ שם דבהלואה גרידתא נמי לכ"ע מיחייב קרבן שבועה אלא מדכתיב הגזילה אשר גזל או את העשק אשר עשק דמשמע את הידוע ש"מ כלי מיוחד הוא תובע ובהכי מיירי קרא, אבל לדינא גם בלא ייחד כלי חייבים יהי' הטעם מה שיהי' ופשוט הוא) והרי לרבינא גופיה קשה עוד דהא באו עדים לבסוף והכופר בממון שיש עליו עדים פטור וצריך לאוקמא כדאוקים התם רבינא שהיו קרובין בנשותיהן כו', והכא אפשר שהיו קרובים לראשון ולא לשני. עכ"פ אוקימתי נינהו ואין דוחק בדבר וה"נ להרמ"א וזה רק כבתוס' שכתבו כשבאו להעיד על שניהם העידו, אבל למה שכתבנו לעיל לא קשה, וכן אי רבינא אחרינא הוא. ובר מן כל דין מסתפקנא טובא וקרוב בעיני יותר לומר דהא דסתמא הוי כקיבלו ערבות כ"א על חבירו היינו על עיקר ההשבה התשלומין כשאבד או נשרף (כ"א כדיני שמירה), אבל כשהפקדון בעינו אלא שזה טוען טענת גנב אין ערבות כלל על טענתו לחוד כשבאמת החפץ קיים ומושב לבסוף בעינו. וקצרנו בזה ודו"ק.

ולאחרונה ראיתי שעמד ע"ז גם מו"ח הגאון „הגדול” ז"ל בהגהותיו "אור גדול" למשניות ב"ק פ"ט ומביא את דברי הפרישה דזה שבאו עליו עדים משלם רק חצי כפל דהיינו פלגא דידי', וסיים מו"ח ז"ל דלפי"ז ה"ה חומש משלם המודה רק ממחציתו ולענ"ד לא תלי זב"ז כלל כמש"ל דטט"ג הוא רק בשומרים ועל המחצה השניה שהיא רק מדין ערבות לא שייך בה כפל ומשו"ה משלם רק חצי כפל, משא"כ חומש דחייב גם על תשומת יד שפיר ליחייב גם על חלק הערבות ופשוט הוא:

ד

ד) אבל לענ"ד נראה דלא קשה מידי בין להאומרים דחייבין על כולה אבל רק מדין ערבין ובין להרמ"א דמשלמין כאו"א רק פלגא, ונקודה אחת יש כאן שלא נגעו בה הגאונים המשיגים על הרמ"א. דיסוד הדברים הוא בירושלמי שבועות, מובא בראשונים עי' ברא"ש שבועות ובפ' המפקיד סי' ג' ובר"ן סו"פ שבועות הפקדון והר"ן שם האריך וקוטב הדברים הוא דמפורש בירושלמי שיכול לתבוע כולו מכאו"א, והר"ן הק' ע"ז מב"מ פ' המפקיד ותירץ בתרי אנפי או דחיוב התשלומין על כולו הוא מעיקר דיני השמירה דכ"א נעשה שומר על כולו או דמחצה השניה חייב רק מדין ערבות. והנה לדרך הראשון בודאי ניחא בשמעתין דאמנם חד ממונא הוא כפשוטו, אלא דלדרך השניה נשארו הערותינו. אבל לכאורה יש לתמוה על הסוברים דמעיקר הדין חייב כאו"א רק פלגא ואידך מטעם ערבות והרי אמרינן התם בירושלמי שאם הפקיד פרוטה לשנים וכפר בו זה חייב וכפר בו זה חייב ולא הוי כנשבע כ"א על חצי פרוטה דכ"א חייב בכולה, ואי אמרת דעל חלק חבירו אינו חייב אלא משום ערב הרי מלבד הערותינו הנ"ל יקשה האיך תועיל התחייבות הערבות על פחות משו"פ. ונ"ל דחיוב השמירה הוא בודאי על כאו"א על כל הפקדון, והגע בעצמך הרי שהפקיד שני כלים תגל שנים אטו יאמר חד אני אשמור רק כלי אחד אלא בודאי שניהם מחוייבים לשמור שני הכלים דכך הוא רצון המפקיד שכליו יהיו שמורים ע"י שני שומרים (וזהו החילוק בין שני שומרים ובין שותפין שגנבו) והנה לענין אם השומר אינו יודע אם מתה מחמת פשיעה או מחמת אונס אם הוי כא"י אם הלותני או כא"י אם פרעתיך הביא הקצה"ח (סי' ש"מ סק"ד) משם היש"ש דאפילו למ"ד שומר משעת פשיעה משתעבד חייב דהא איתחייב להשיב את הפקדון והו"ל א"י אם החזרתי, והקצה"ח כתב ע"ז דדוקא בגנב וגזלן איכא חיוב השבה אבל בשומר אין חיוב השבה אלא שיבוא המפקיד ויטול את שלו וממילא אין זה כא"י אם פרעתיך, אמנם נראה שאין כוונת היש"ש כלל שמוטל על השומר חיוב השבה כגנב וגזלן, שגנב וגזלן צריך לחזר לקיים מצות השבה והשומר אינו צריך לחזר אלא המפקיד יבוא מעצמו ליקח הפקדון, אבל השומר צריך ליתן למפקיד היכולת ליקח פקדונו וההשבה הוא חלק מהשמירה, דכל עיקרה של שמירה הוא שישומר לצורך המפקיד ואם אין השבה שמירה למה. ולכן כשם שחיוב השמירה הוא על שני השומרים על כל הפקדון שזה ממש חלק מן השמירה כך חיוב ההשבה הוא על ב' השומרים על כל הפקדון ובהא כו"ע מודו וכל זה הוא רק כשהחפץ המסור לשמירה עודנו קיים ומחוייבים הם להשיב בעינו, אבל כשהפקדון אבד או נשרף שכלתה כבר שמירתן ומחויבין הם רק לשלם ממון אז חיוב התשלומין הוא פלגא אחד ופלגא אשני, כיון דצריכין לשלם להמפקיד רק קרן אחד ממילא משלשין בממון ביניהם. ובזה באה השאלה מצד הערבות דעל אידך פלגא של חבירו חייב כאו"א מדין ערב, ובזה הם דומין לשנים שלוו ואין חילוק ביניהם, והרמ"א פליג ע"ז לחוד אבל כשהפקדון בעין איהו נמי מודי דחיוב השמירה וההשבה הוא על כאו"א על כל החפץ מצד עיקר הדין ולא רק משום ערבות על פלגא, והא דהזכיר ר' יוסי בירושלמי אחראין וערבאין זל"ז היינו בשנים שלוו כדאמר בהדיא אבל בפקדון כשהוא בעינו אינו צריך לזה. ולפ"ז במסר לשני שומרים והם כופרים בפקדון כשהוא בעין כאו"א כופר כולו ממש כההיא דירושלמי במפקיד פרוטה אחת שכאו"א חייב על כפירת כל הפרוטה, וכשהודה חייב בחומש של כל הפקדון ולא של מחציתו ואם באו עדים משלם כפל ג"כ על כל הקרן ולא חצי ודלא כהפרישה. והשתא ניחא בשמעתין דחד ממונא הוא ואשה"ט:

ואשר לא ברירא לי עדיין כ"כ ביסוד זה הם דברי הריטב"א שבועות ס"פ שבועת הפקדון במה שכתב באחרונה בביאור הירושלמי אליבא דהרמב"ם ודעימי' דלא רק בשנים שלוו אלא גם בהפקידו אצל שנים החיוב שעל פלגא השניה הוא רק מדין ערב, ואין הדברים מבוררין לו לענ"ד שפתח ואמר איך מיחייב קרבן על חצי פרוטה שהרי אינו חייב בו עתה יותר דבאידך ערב בעלמא הוא ומסיים דל"ק דתמן בשנים שלוו כל שבועה חלה על שוה פרוטה כיון דפרוטה אוזיף להו כל אחד מהם ערב גם בחלק חבירו, מאי פירוקא הוא דבקושיא נמי ידע מערב ולא ניחא לי' ומאי נייח לי' בפירוקא. ואולי בקושיא סבר שהוא ערב סתם ובפירוקא סבר שהוא ערב קבלן ומעיקרא סבר שעדיין לא בא ההפסד ואין ערב כמו שהזכרנו למעלה וגם זה לא נייח. ובכל אופן הו"ל לפרושי אם זה עיקר התירוץ, וגם חזינן דמערב לענין זה שנים שלוו עם שנים שהפקידו אצלם, ויש לי בזה עוד הרהורי דברים ולא ברירין לי. וזאת למודעי שאין כעת תשו' הרמ"א תח"י ובודאי הוא נו"נ בדברי הירושלמי ואולי בדרך אחרת מאשר כתבנו, אבל לא באתי לתרץ את דבריו אלא את שיטתו עד כמה שהיא מבוארת מדברי הש"ך:

ה

ה) בשולי הגליון אעיר בתוס' בבא מציעא (דף נ"ו ע"ב ד"ה יצאו שטרות) מדממעט לי' מאונאה משמע דחל המכר מדאורייתא בשטרות, וא"ת בפ' מי שמת אמרינן מתנת שכ"מ מדרבנן ופריך והאר"נ המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל כו' והשתא והלא מכר שט"ח דאורייתא ואפ"ה וכו' למחול כו' ולרבנו חיים נראה דקנה מה"ת אם יש ללוה קרקעות כו' וכנראה מוסבים דברי ר"ח על היסוד שבנו מקודם דהיכא דהמכירה דאורייתא חזר ומחלו אינו מחול, וקשה מהא דלעיל (כ' ע"א) וליחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי כו' ש"מ איתא לדשמואל דאמר שמואל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול, והרי אכתי ניחש שמא הי' לו קרקעות דאינו יכול למחול. ומזה נראה לכאורה דר"ח מילתא באפי נפשי' קאמר לה וס"ל דבמכירה דאורייתא נמי יכול למחול, והלשון לא משמע קצת הכי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף