ברכת רצ"ה/צו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ברכת רצ"ה צו

סימן צו

ב"ה. רישא יום א' ך"ג אדר ראשון תרל"ה לפ"ק.

אשיב ואומר שלום לכבוד הרב וכו' מו"ה זאב וואלף הערציג נ"י מ"צ דק"ק אולינאב.

והנה זה תוכן דבר המשפט אשר הקריב לפני. ראובן תובע משמעון שלוה אצלו סך 3000 פל. על צד היתר עיסקא על חמשה חדשים ותמור העיסקא 250 פל. ונתן לו אקצעפט של אחיו שהוא בטוח גדול. ושמעון נתן לי אז רק 2750 פל. כדי שיבא לו שט"ע מאחיו ואח"כ השוו שראובן יתן לו שט"ע וגם לקח מאתו טראטע ע"ס העולה 250 פל. ועתה טוען שלא הרויח ומוכן לישבע ותובע איפוא שיחזור לו שמעון הטראטע ושמעון השיב כי לא כן הי' ורק שמכר לו הטראטע של אחיו בעד 2750 פל. ואח"כ הלוה לו על טראטע הסך 250 פל. על חמשה חדשים בלי עיסקא והשט"ע שהוא ע"ס 3000 פל. הי' רק שאם יתמשך יותר יתן לו עסקא לפי ערך הנ"ל ותובע מלבד המגיע לו על הטראטי עוד עסקא 125 פל. בעד שני חדשים וחצי שנמשך יותר וראובן השיב שזה שקר שהכל הי' הלואה על צד היתר עיסקא ובעת שבאו לקמן הי' הטראטי ת"י שמעון ואח"כ הלך ומכר לאחר עכת"ד השאלה וזה החלי בעזהש"י ואבא על־סדר קנטריסיו ששלח אלי כ"ת:

ראשון תחלה כ' לדון דאף אם לא נחזיק טענת שמעון לטענה מלומדת הי' בדין שאינו יכול ליטול בלי שבועה. והביא דברי הב"ח והט"ז ז"ל דאף דפסקינן דהיכי שטוען הלוה שבשטר רבית היא והמלוה טוען שבהיתר נעשה המלוה נאמן מ"מ בדורות אלו דקול בעיני העולם איסור ריבית יש להשביע את המלוה. ולדעתי אם נדמ' זאת כאשר חשב כ"ת להך דבהיתר הלויתי לא הי' צריך לכל זה דבזמנינו קיל להעולם איסור רבית דבלא"ה לא שייך לומר דלא שבק התירא רק היכי שיכול הי' המלוה לעשות דבר זה בהיתר כמו באיסור משא"כ בנ"ד דאחר שרצה להיות בטוח על חלק הריוח והעסקא ע"כ הי' צריך ליטול ולא הי' באפשר זה רק באיסור וגם דבנ"ד גם לפי טעות המלוה עבר על איסור רבית בקניית השטר של אחיו בפחות דהרי נתן לו עיסקא אם יתמשך וערב הי' א"כ לו בעד השט"ח שמכר. והוי רבית וכמבואר בטוש"ע סימן קע"ג ואף שלא ערב רק בעד הקרן לפי טענתו דהשט"ע היא רק 3000 פל. היינו הקרן שלקח בעד שט"ח של אחיו והסך 250 פל. שנתן לו בעצמו מ"מ חשוב רבית וכמבואר בש"ך ז"ל ובפוסקים ז"ל [ובראשית ההשקפ' עלה על לבי דזה חשוב רבית קציצה אחרי דאמרינן דלא הי' מכר רק הלואה ואף שכבר שילם לו זה מציאין ממנו המותר אולם אחר בינותי ראיתי דכיון דמ"מ הי' דרך מכר לא חשיב רק אבק רבית ועיין בהה"מ ז"ל שכ"כ להדיא ע"ש] ולא שייך א"כ לומר לא שביק התירא ואכיל איסורא דחזינן לפנינו שאינו יודע או אינו חושש לאיסור רבית. אולם באמת אין זה דומה כלל להך דבהיתר הלויתי שהתם מודה שהוא רבית רק שאומר שהי' בהיתר ומגרע לי' לשטרא וכמ"ש הסמ"ע ז"ל משא"כ הכא המלוה טוען ששטר זה הוא של המעות מזומן שנתן לו אח"כ 250 פל. והרי זה דומה להך דטוען רבית הוא והמלוה טוען להד"מ דפסקינן דאינו יכול להשביע את המלוה ובזה אין לחלק בין זמן לזמן וכמ"ש הב"ח ז"ל לענין הך דבהיתר הלויתי וכמבואר ואף דבנ"ד עוד גרע דחזינן שאין המלוה חושש לאיסור רבית וכנ"ל שקנה לפי טענתו השט"ח מאחיו והמוכר נתערב לו בעד הקרן מ"מ אינו יכול להשביע המלוה דאף הטעם באמנה ורבית כמ"ש כ"ת משום שלפי טענתו העדים חתמו על עולה דגם בכת"י אינו נאמן אמנה רק במגו וגם לא משום דהוי טענה גרועה דלא שכיח שיתן לו שטר אמנה וכ"כ שיקח רבית שנאמר דהיכי דחזינן שאינו חושש לרבית יכול לטעון דהרי כשטוען תנאי הי' בינינו שלא נכתב יכול להשביעהו ולא אמרינן דדמי לאמנה דהוי טענה גרועה שהאמין לו וגם בתנאי הוא האמינו שלא כתב התנאי בפי' ורק דעיקר הטעם דכל שלפי טענתו נתבטל השטר מעיקרו ואינו שטר כלל הוי טענה גרועה ואינו נאמן רק במגו. ולענין להשביע המלוה גם שיש לו מגו שהי' טוען פרוע דהי' יכול להשביע ל"מ אי משום דלא אמרינן מגו להשביע או משום דמדינא גם בטוען פרוע הי' המלוה נוטל בלא שבוע ורק דחכז"ל הטילו עליו שבועה בטוען אישתבע לי ובכה"ג לא תקנו שיוכל להשביעו בטענה שאינו טענה בעצמותה ורק ע"י המגו והבו דלא להוסיף. ולכך בטוען תנאי הי' בינינו יכול להשביע דתנאי מילתא אחריתא היא שהשטר היא שטר גמור ורק שנתבטל ע"י התנאי וכל שטוען א"כ שהוא רבית א"י להשביעו דלפי טענתו אינו שטר כלל וכנ"ל. אמנם בנ"ד יש לדון דבאמת דין זה דבכלל אי נתן שטר על הריוח דאסור ליקח ממנו הריוח לאו דברי הכל הוא דלדעת הרמב"ם והנ"י ז"ל יראה למעיין דאינו רק איסור לכתחל' מחשש דשמא יפול קמי יתמי אבל בדיעבד מוציאין ביש ריוח גם מלוה למלוה דלא חשיב אבק רבית. ולדעתם ז"ל א"כ שפיר חשיב רק כטוען תנאי הי' בינינו שאם לא יהי' ריוח לא אשלם דיכול להשביעו כשהמלוה מכחישו ואף א"כ אם נחשב זו לספק פלוגתא צריך לישבע וכמבואר ויש לצרף בזה דעת הגאון מהר"ח כהן ז"ל דבממר"ם יכול להוציא ממנו הא"ר. ובנ"ד לפ"מ שמבואר בהשאל' דהי' ממר"ם לא נתבטל השטר בטענתו לדעתו ז"ל כן עלה על לבי:

אולם אחר ההתבוננות ראיתי דכל זה ליתא דל"ד נ"ד להך דספיקא דדינא שכתבו הפוסקים ז"ל דצריך לישבע וליטול וכמ"ש להוכיח מהך דפוגם בעדים דסלקא בתיקו ופסקינן דצריך לישבע דהתם הספק הוא אם תקנו חכז"ל גם בכה"ג ואמרינן דכיון דספיקא הוא אינו יכול ליטול בלי שבוע' משא"כ כאן דעיקר מה שאנו דנין אם על ידי טענתו מבטל השטר וכיון דמספיקא אינו יכול ליטול בהשטר הרי ע"י טענתו מבטל השטר ומה לי אם מבטל השטר ע"י ודאי או ע"י ספק מ"מ הרי לפי טענתו נתבטל השטר ואינו יכול א"כ להשביעו וכנ"ל וגם מטעם השני אין לדון שיהי' יכול להשביעו דמלבד שזה אינו רק סניף בעלמא דהעיקר כדעת החולקים ז"ל דגם ממר"ם לא מהני שיהי' יכול להוציא מהמלוה א"ר וכאשר יבואר בדברינו להלן ברצות ה' הנה אף אם נתפוס כדברי הגאון מהר"ח כהן ז"ל מצד אחר אני מסתפק הרבה אם יכול להשביעו כלל דלדעתי י"ל וכן הדעת נוטה דלב"ש דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי או לדידן בממר"ם דהוי לפ"ז כגבוי לכ"ע אינו יכול להשביעו באשתבעי לי דלא פרעתיך וכדומה אחרי דג"ז בנולד ספק גמור גובה בשטרו או כגבוי דמי וכדס"ל לב"ש מה"ט דגובות כתובתן במתו בעליהן עד שלא שתו דכיון דכגבוי דמי אין בידינו לבטל השטר מספיקא וכמובן:

ומלבד כ"ז יש לעורר בזה לפמ"ש במק"א לישב מה שתמה הש"ך ז"ל ביו"ד סי' קס"ט שם דבהך דבהיתר הלויתי על הב"י והרמ"א ז"ל דאמאי דחקו לפרש דברי המרדכי ז"ל דבכה"ג המלוה נאמן בשטר או במשכון דגם במלוה ע"פ בכה"ג י"ל דהמלוה נאמן אף להוציא משום דהלוה בטענתו משים עצמו רשע. ואמרתי דכיון דעדיין לא נתן לו הרבית א"כ אף דמ"מ אף דאין הלוה עבר עוד בלאו דלא תשימון בלוה ליכא משים עצמו רשע דעבר על לפני עור מ"מ טענתו טענה ולא שייך אין אדם משים עצמו רשע כיון די"ל דאין רוצה ליתן הרבית להמלוה ולעבור על לא תשיך דהיכי די"ל דרצונו לעשות תשוב' ל"ש אאמע"ר וכמבואר בקדמונים ז"ל. ומעתה בנ"ד אי נימא דהוי כגבוי ומוציאין הא"ר מהלוה כבר עבד הלוה לאיסורא ובטענתו א"כ משים עצמו רשע דאף באבק רבית אין הלוה עובר מ"מ עבר על לפני עור לדעת רוב הפוסקים הקדמונים ז"ל ובראשם ר"ת ז"ל מובא דבריו בתוס' ז"ל ע"ז דף כ"ב דאף באיסור דרבנן שייך לפני עור ואינו נאמן להשביע למלוה המכחישו. אולם שזה האחרון יש לדחות ולומר דבזה הזמן דקילי להו איסור אבק רבית ולא ידעו ולא יבינו ובחשכ' יתהלכון לא שייך אין אדם מע"ר וכדפסקינן לענין פסול עדות דכל דלא משמע לאינשי איסורא אינו נפסל. אולם באמת א"צ לזה בקמייתא וכנ"ל ודו"ק:

אחר כתבי זאת מצאתי להראב"ד ז"ל בהשגותיו פ"ד מהל' מלוה ולוה שכ' על מה שכ' הרמב"ם ז"ל שם דבטען שטר זה רבית הוא וכדומה דיש מהגאונים ז"ל שכתבו דצריך המלוה לישבע בנ"ח וז"ל הרב ז"ל כתב זה בתשו' והיתה השאל' שטען הלוה לזמן ואפשר שלא אמר הרב ז"ל אלא על אותה הטענ' בלבד לפי שב"א מתפרצים בזה וסומכין כו' מדברי אלה ז"ל נרא' בעליל דס"ל דעיקר הטעם שא"י להשביע להמלוה בטענות אלו הוא רק משום דהמה טענות גרועות דלא שכיחי שהאמין ונתן לו שטר אמנה או שלקח רבית ולכך כתב דבדבר שב"א מתפרצים יכול להשביעו דלא הוי טענה דלא שכיח ודלא כמ"ש דהטעם הוא משום דבטענתו מבטל השטר מתחילתו וכמובן ולפ"ז בנ"ד אף אי נימא דלדידן גם ברבית דקילי לי' לאינשי אינו יכול להשביעו וכדמשמע מסתימת הפוסקים ז"ל שלא חילקו בזה מ"מ זה אינו ע"כ לפ"ז רק משום דס"ל דאף שיש ב"א מתפרצים עדיין חשוב טענה דלא שכיח שזה הי' מאנשים אלו דסומכין להקל נגד הדין משא"כ בנ"ד דחזינן בעינינו שזה אינו יודע ומקיל לעצמו באבק רבית דחמור מזה שלקח לפי דבריו שטר בפחות בערבות המוכר וכנ"ל דחזינן שזה שכיח אצלו ופשיטא א"כ דיכול להשביע ודלא כמש"ל וצ"ל לפ"ז דהא דבטוען תנאי יכול להשביע הוא משום דכיון דהפטור תלוי בספק לא חשוב לא שכיח כ"כ מה שהאמינו ולא כתב התנאי בפירוש ול"ד לאמנה שמאמינו שודאי לא נתחייב לו וכמובן:

והנה כ"ת הביא דברי המערער דבנ"ד אינו יכול להשביעו את המלוה אחרי שגם לפי טענתו הי' צריך שבועה שלא הרויח וכדפסקינן בסי' צ"א במכחישו בעה"ב לחנוני שלא צוה לו דא"צ לישבע היסת כיון דגם אם יודה עדיין אין החנוני יכול ליטול בלי שבועה וכ"ת כתב דיש חילוק בין שבוע' לפטור ובין שבוע' ליטול ובאמת דברי כ"ת נכונים אלא שלא ביאר כל הצריך דיש לבע"ד לחלוק ולומר דכמו דל"ח כפירת ממון בטוי כשיש עוד שבוע' על שכנגדו וא"צ לישבע לפטור כ"כ ל"ח נוטל ממון היכא שיצטרך לשבע ליטול. אמנם אנכי בארתי דהנה עיקר הטעם שאין מחיובים שבועת היסת בכה"ג הוא משום דל"ח רק כפירת גורם לממון דמי יימר דמשתבע וגורם לממון לאו כממון דמי משא"כ בשבועת הנוטלים אמרינן להיפך דצריך לישבע כיון שנוטל ממון ואף דגם לפי טענות שכנגדו הי' הוא צריך שבועה מ"מ זה לא חשוב רק גורם לממון נגד המלו' דכמו דאמרינן מי יימר דמשתבע כמו כן אמרינן להיפך מי יימר דלא משתבע וכיון דגורם לממון לאו כממון דמי החילוק שבין ממון לגורם לממון חשוב שנוטל ממון דעתה נוטל ממון ובלא זה לא הוי רק גורם לממון דלאו כממון דמי ושפיר צריך לישבע שיטול הממון ואם כי זה ברור מאוד בסברא אמינא להביא ראי' ברורה לזה מהא דאמרי' בש"ס דשבועות דף ל"ה במשביע עד אחד בשכנגדו חשיד דפטור דא"ל מי יימר דמשתבע ואפ"ה תנן לעיל שם כפר אחד והודה אחד הכופר חייב ולא מצי אמר לי' בלא עדות חייב שכנגדך שבוע' ומי יימר דמשתבע וע"כ כנ"ל דכיון דע"י עדותו הי' נוטל ממון ועתה אין על זה רק שבוע' דהוי רק גורם לממון חשוב כפירת ממון וכ"כ בכה"ג בנוטלים חשוב נוטל ממון וצריך לישבע וכנ"ל וזה ראי' ברורה לדעתי ודו"ק:

ובלא"ה בנ"ד לפי מה דפסקינן כהרא"ש ז"ל דבנתן שטר על הריוח אינו יכול ליקח גם אם יהי' ריוח ע"כ צריך שבוע' ליטול דלפי טענת הלוה א"צ בזה שבוע' שלא הרויח כלל. אמנם באמת בנדון שלפנינו ליכא שבועת הנוטלים דמלבד דכפי הנרא' מלשון השאל' לא טוען הלוה אשתבע לי וכל דלא טען אנן לא טענינן לי' וכמבואר הנה אחר שזה מכר הטראטי וקיבל דמים אף דהוי כתפס בעדים הנה גם בתפס בעדים קיי"ל בחו"מ סי' פ"ז דלא מפקינין מיני' ועיין ש"ך ז"ל שם ורק דצריך לישבע היסת לפטור עצמו וכמבואר כ"ז בטו"ז ז"ל שם. ואחר דאינו רק נשבע ונפטר שפיר דמי להך דחנוני דאין עליו רק שבוע' כיון דהחנוני עדיין גם לפי טענתו צריך שבוע' ואף דלדעת הרא"ש ז"ל הנ"ל אינו יכול ליקח ריוח כלל דהוי א"ר מ"מ דזה הוא פלוגתא דרבוותא וכמש"ל אין בידינו להשביע היסת דיכול לומר קים לי כדעת הרמב"ם ונ"י ז"ל דבדיעבד צריך ליתן לו הריוח. אחרי שהוא מוחזק בשבועתו ורק היכי שישבע הלזה מעצמו מקודם שבועת לא הרוחתי יכול אח"כ להשביעו היסת לכ"ע וכמ"ש הגאון מליסא ז"ל ודבריו ברורים באין ספק ודו"ק בזה:

אמנם כל זה אינו רק כשמקיים המלוה חת"י הלוה נאמן לטעון הכל במגו דמזויף ואף שהמלוה מכר השטר אח"כ וקיבל דמיו צריך להחזירם דרק תפיסה שלא בעדים מהני בזה וכמבואר וכ"ת שגה בזה במח"כ שדן לומר דלא חשוב מגו דירא לומר מזויף שמא יקימנו ואשתמיטתי' דין מפורש דגם בשטר גמור שאינו מקיום מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דכל שלא קיימו נאמן לומר פרעתי במגו דמזויף ואף אמנה ורבית נאמן לטעון במגו עיין בטוש"ע חו"מ סי' פ"ב שם ורק כשמקיימו יכול לגבות שטרו עייש"ה הרי דקודם שמקיימו נאמן במגו דמזויף ועיין בתומים ז"ל שמיישב באמת דאיך הוי מגו דנימא דירא שמא יקיימנו המלוה ויתגלה שקרותו [וביחוד דיקשה זאת לדעת הסוברים דאם טען מזויף ונתקיים דאינו יכול לטעון שוב פרוע דהוחזק כפרן] ועיי"ש שכתב דהמגו הוא אינו שיטעון מזויף בבירור ורק שהי' יכול לטעון לא ידעתי אם שטר זה אמת ומספק ג"כ לא גבינן בי' ולכך קודם שמקיים שטרו הלוה נאמן ואך כשמקיים המלוה אח"כ הרי הוא כשאר שטרות וכמבואר. ואופן הקיום לדעתי העיקר דמהני על ידי דימוי אף בחת"י הלוה ומ"ש מן האחרונים ז"ל דלא מהני דימוי בחת"י אחר דבש"ס אמרינן דלכך מן התורה לא בעי קיום משום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד מה דלא שייך בחתימת יד הלוה כאשר נרד לעומק הדברים אין מזה ראי' לחלק כדבריהם ז"ל דבאמת גוף דברי הש"ס הנ"ל צריך ביאור דמה ענין הך דדים החתומים הוי כמו נחקרה עדותן בב"ד להך דלא בעי קיום מה"ת דעיקר הטעם דמה"ת לא חיישינן לזיופא דלא חציף אינש לזייף והך דכנחקר' עדותן בב"ד דאמר ר"ל הוא לענין אחר דהוי כעדות בב"ד וא"י לחזור בהם ומה ענין זה לזה וכבר נתחבטו בזה אחרוני האחרונים ז"ל ולא מצאו ביאור מספיק המתיישב על הלב. אולם אנכי בחידושי אמרתי בביאור הדבר והוא דהך דלא חשיד אינש לזייף הוא ענין רוב והוכח' ואלו לא הי' חשוב נחקרה עדותן בב"ד ואינו ידוע שחתמו ורק דהוי אמרינן דעתה בחתימתם מעידים בב"ד לא היו מועיל בלי קיום מה"ת דחשיב רק כאילו יש לנו הוכחה שהעדים מעידים וזה לא מהני עבודת להוציא ממון דבהעדאת עדים בעינן דוקא שיעידו העדים לפני הב"ד ולא מהני הוכחה ורוב שהעדים מעידים דגם מפי כתבם לא הוי עדות אף שע"י הכתב יודעין הב"ד בבירור שהם מעידים. דלא מהני רק כשהב"ד שומעין מפי העדים ורק דכיון דהוי כמו שנחקר' עדותן בב"ד וחשיב כאילו כבר העידו אז בשעה שחתמו ואנו דנין כעת רק אם השטר אמת והעדים א"כ העידו אז לזה מהני מה"ת הרוב דל"ח לזייף דזה לא חשוב עדות גוף הממון ורק אם העדים העידו ולזה די הוכח' ורוב שאין זה עדות גוף הממון ועיין בתשו' הרמב"ן ז"ל שכ' דע"א נאמן לקיים המחקים דגם עד אחד אינו חשיד למשקר ורק שהתור' פסלתו ע"ע. ולכאור' מה בכך מ"מ למה נאמן הרי התור' פוסלתו. אמנם ביאור דבריו הוא ג"כ על דרך זה דהתור' לא פסלה עדות ע"א רק לעדות ממון והיינו לעדות גוף הממון ועדות קיום המחקים לא חשוב עדות גוף ועצם הממון ורק שעי"ז נבא אח"כ לדון על גוף הממון ולזה לא פסלה תורה ע"א מגזה"כ ומצד הסברא גם עד אחד אינו חשיד למשקר ויש לנו להאמינו וכ"כ ה"ה לענין הידוע' שהעדים כבר העידו לא בעי שני עדים דוקא דזה לא חשיב עדות גוף הממון וכנ"ל בשם הרמב"ן ז"ל והוספתי לומר דאף לדעת החולקים על הרמב"ן ז"ל וס"ל דאין ע"א נאמן לקיים המחקים עיין בחו"מ סי' מ"ד מ"מ זה אינו רק משום דס"ל דע"א חשיד למשקר אבל ענין רוב והוכחה ברורה שפיר מהני בכה"ג דל"ח עדות גוף ועצם הממון ולכך מה"ת לא בעי קיום וכנ"ל ודו"ק:

ומעתה לפ"ז בכת"י הלוה שפיר לא בעי קיום מה"ת דכל שיש לנו הוכח' ורוב שזה חת"י די ואין זה ענין להעדאת עדים דאי לא דחשיב כאילו נחקרה עדותן לא הי' מועיל דהתם בעינן שיעידו לפנינו ולא מהני שום הוכח' ע"ז וכנ"ל והבן זה וכיון דלא בעינן קיום מה"ת שפיר די בקיום ע"י דימוי והבן. ואני מוסיף לומר דאף לדעת הר"ח כהן ז"ל דבטוען מזויף בעי קיום מה"ת ול"מ א"כ בזה הקיום ע"י דימוי מ"מ אינו נאמן שוב במגו דמזויף דברי שהוא מזויף ירא לטעון שמא יתקיים ויהי' נתפס בשקרו והמגו הוא רק שהי' טוען ספק וכנ"ל בשם התומים ז"ל ובזה לכ"ע לא בעי קיום מה"ת ומהני שפיר הקיום ע"י דימוי ודוק בזה:

ועתה אבוא לבאר דעתי על מה דחידש הגאון מהר"ח כהן ז"ל דאבק רבית שנתן עליו ממר"ם מוציאין מיד הלוה להמלוה דממר"ם הוא כגבוי וא"ר אינה יוצאה בדיינים ומטי לה מדין נדונית חתנים שהעלה הט"ז ז"ל דאף דבמתה הבת פסקינן דלא יתן אף בנתן שטר לחתנו מ"מ בממר"ם חשוב מוחזק הרי דהוי כגבוי אף לדידן דקיי"ל שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי והאחרונים חלקו עליו וכתבו דמנדונית חתנים אין ראי' דממר"ם הוי כגבוי דהתם עיקר מה שאנו דנין הוא אם הי' רצון האב להחזיק לחתנו ולכך בממר"ם שנתחייב לכל מי שמוציאו חזינן שדעתו הי' להחזיק לו מעות הנדוניא. ואמינא להביא ראי' לדברי החולקים ז"ל דאין ראי' מהך דנדוניא לענין אבק רבית מדברי הטוש"ע יו"ד סי' קע"ג שהבאתי דאם מכר לו שט"ח בפחות והמוכר נתערב לו ללוקח בעד החוב דתנאו קיים ואם יהי' ריוח הוא של המוכר הרי דאף דלא הי' רק א"ר מ"מ לא חשיב אפוקי אף שמכר לו השט"ח בכו"מ ואלו בנדוניא פשיטא דאם מכר ונתן לו לחתנו בעד הנדוניא שט"ח של אחר בכתיבה ומסירה דאם מתה הבת אינו חוזר דאין לך החזיק לו יותר מזה דגם במסר ליד שליש להרויח לטובתם אינה חוזרת ובנתן לו שט"ח של אחר בכו"מ הרי זה כאילו מצוה לזה ליתן המעות לחתנו ודו"ק. ועיין בבעה"ת ז"ל שכ' לענין אבק ריבית בשטר דלא מגבינן בי' דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי וכ"ש האי דאיסורא הוא ולא ניתן לכתוב ועיין במל"מ ז"ל פ"ד מהל' מלוה ולוה שנתעורר ע"ז מפ' איזהו נשך דף ס"ב דאמרי' מאי קסבר שטר העומד לגבות כגבוי דמי והא עבדי איסורייהו ואי לאו כגבוי לא עביד ולא כלום אף דהוי באיסורא ונדחק לישב הדבר. אולם לדעתי אין כאן קושיא לזה דהתם מיירי לענין לאו דלא תשימון דלפי המסקנא באמת עובר תיכף משעת שימה לדידן וא"כ גם לפי הס"ד דאי לאו כגבוי דמי לא עביד ולא כלום היינו דבעינן ענין בהשימ' ואי נימא א"כ דשטר העומד לגבות בכ"מ כגבוי דמי עשיית השטר חשוב ענין שימה דלחפצם ורצונם ללות ולהלות ברבית זה חשוב שימה וכמו אם כבר נתן לו הרבית דפשיטא דגם לפי הס"ד נגמר השימה אף דע"כ יצטרך להחזיר לו הרבית למ"ד יוצאה בדיינים כיון דנתינ' הוא גמר המדובר בכ"מ וכמו כן עשיית השטר דבכ"מ כגבוי הוא:

שוב ראיתי דעכצ"ל כן דאף לא נימא לחלק לענין שטר העומד לגבות אי כגבוי דמי בין ניתן לכתוב ללא ניתן לכתוב מ"מ הרי לא שמעינן להו גם לב"ש דס"ל דכגבוי דמי רק שטר העומד לגבות וברבית הרי אין השטר עומד לגבות כלל ול"מ לפי' התוס' דהך אוקימתא אזלא אליבא דר"א דר"ק יוצאה בדיינים אלא אף לפירש"י ז"ל דאזלא אליבא דר"י דאינה יוצא בדיינים ואי הוי כגבוי היינו א"כ מוציאין ג"כ מיד לוה למלוה אמר דחשיב כאילו כבר נתן וכמו בא"ר לפ"ז לדידן מ"מ איך תוכל לומר דהוי כגבוי משום דעומד לגבות אחרי דאינו עומד לגבות רק אם יהי' כגבוי והא בהא תליא זה ודאי בורכא הוא וכמובן אלא ודאי כנ"ל דהתם לענין לא תשימון לפי הס"ד אין נין רק דכיון דשטר כגבוי בכ"מ חשיב עשיית שטר שפיר ענין שימה וכנ"ל והבן זה:

ובזה אמינא ליישב דעת ר' ישעי' ז"ל שכ' דאף דמחילה אין צריך קנין מ"מ היכא דתפס שטרא צריך קנין דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ואף דאנן קיי"ל בשטר העומד לגבות דלאו כגבוי דמי זה אינו רק במתו בעליהן עד שלא שתו דאנו מסופקים אי זנתה ונתבטל השטר כתובה משא"כ כשלא נולד ספק בתוקפו של שטר והקשו עליו מסוגיא זו דא"נ דמסיק לענין רבית דכ"ע שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ולפי הנ"ל ניחא והתבונן. דהנה צריך לכאור' להבין החילוק של הר"י ז"ל דהרי עיקר פלוגתייהו דב"ש וב"ה דב"ש ס"ל דכגבוי דמי היינו דעד עתה הי' אצלינו כגבוי דעתה הרי נולד הספק אולי נתבטל ורק דכיון דעד עתה הי' כגבוי אינו יכול להוציא השט"ח מחזקותו שהי' גבוי אם לא בדבר ברור וע"כ דלב"ה גם קודם שנולד הספק ל"ח כגבוי וצ"ל בביאור דבריו ז"ל דלב"ה היינו רק דכל שלא בא עדיין לידי גביה לא חשיב כגבוי אבל אח"כ כשבא לידי גוביינא באמת חשוב כגבוי משעה שנתן לו השטר ולכך לענין המחיל' שפיר צריך קנין דכיון דלא נולד הספק בהשטר כשבא לידי גבי' נעשה גבוי למפרע ולא מהני מחילה שלא בקנין. ומעתה לענין לאו דשימה לפי הס"ד דבאמת אין השטר עומד לגבות ורק דאמרינן דכיון דענין שטר הוי גבוי בכ"מ חשיב שימה וזה א"כ לא שייך רק למ"ד ש"ה לגבות כנ"ד דעתה הוא חשוב גבוי אבל אי לאו כגבוי דמי עתה ורק דאמרינן דאחר שבא לידי גביה הוי גבוי למפרע ל"ח ענין שימה שעתה אינו. חשוב גבוי ולא יבא לידי גבי' לעולם ודוק כי זה נכון בביאור הענין. ולפי הנ"ל אף אי נימא מצד הסברא דממר"ם עדיף יותר דחשיב כגבוי לכ"ע מ"מ א"א להעמיד דברי הגאון מהרח"כ ז"ל הנ"ל רק א"נ דממר"ם חשוב כגבוי אף שאינו עומד לגבות דאל"כ ל"ש דכגבוי דמי בא"ר דהא בהא תליא וכנ"ל וזו לא ידעתי מנין לו אחרי דגם לב"ש בעינן עומד לגבות.

[ויש לי הרהורי דברים לבוא ע"ז מצד אחר דלכאור' מה עדיפותא דממר"ם שיוחשב כגבוי יותר אי משום שיכול למכור לאחר הרי מ"מ צריך מסירה וכמבואר בפוסקים ז"ל והרי כל שטר יכול למכור ומה לי אם בידו למכור במסירה או בכו"מ לענין שיוחשב כגבוי ואין מקום איפוא לחלק רק דבמכירת שט"ח הלוקח אינו בא רק מחמתי' דמלוה המוכר והוא כמו המלוה עצמו דמה מכר כו' משא"כ בממר"ם הלוה התחייב עצמו לכל מי שיוציאנו והמסיר' אינו רק דבלי מסירה לא נתחייב ואף שהמסיר' אינו מהמתחייב מ"מ המסיר' והחיוב אינו בא להלוקח מחמת המלוה ורק שבזה שמסר הלוה הממר"ם הוי כאילו עשאו שליח למסור עבורו של לוה לכל מי שירצה ומש"ה חשוב כגבוי יותר וא"כ בא"ר דהוי איסורא לא מהני מתורת שליחות דאין שליח לדבר עבירה והשליחות בטל לדעת רוב הפוסקים ז"ל ול"מ המכיר' רק מחמתי' דמלוה ש הוא נתחייב להמלוה ומכחו הוא מוסר ומוכר ללוקח וזה דמי לשאר שטר דלאו כג"ד לדידן דקיי"ל כב"ה כן עלה על לבי. אולם לא הובא עוד אצלי בכור הבחינה]:

והנה בנ"ד אם יקיים חת"י הלוה דאין על המלוה רק ש"ה על טענתו אחר שכבר מכר וקיבל הדמים אין נ"מ אי כגבוי דמי לענין הא"ר אם אין דבלא"ה א"צ שבועה רק כשזה נשבע מקודם לא הרוחתי דאל"כ יכול לומר קי"ל דזה ל"ח א"ר שאין מוציאין מלוה וכדעת הרמב"ם והנ"י ז"ל אחרי שהוא מוחזק בשבועתו ואך אם לא יקיים הנה לענין נאמנות הלוה במגו דמזויף ברור בעיני דאף אי הוי כגבוי נאמן במגו ול"ח מגו להוציא אחרי שמ"מ המעות אצלו ולא גרע ממגו להעמיד קרקע בחזקת המחזיק נגד חזקת מרא קמא דל"ח מגו להוציא כיון שזה מ"מ מוחזק בה. אמנם מ"מ יש נ"מ לענין שיצטרך לישבע גם בכה"ג שבועת לא הרוחתי דאם הרויח צריך ליתן לו הריוח א"נ דכגבוי דמי וכמובן. ולכאורה עלה על לבי לעורר עוד דאי נימא דהוי כגבוי ל"מ לי' שבועה שלא הרויח ורק דצריך לברר זאת דאף דבתנאי דקו"ע על המקבל לברר מ"מ לפמ"ש הסמ"ע ז"ל בסי' רמ"א הטעם דמוקמינן הענין על חזקתו שלא נשתנה וזה לא שייך בתנאי אם יהי' ריוח דריוח אינו שינוי דיוכל להיות ריוח ממקום למקום או מקני' בפעם אחת למכור על יד שלא נשתנה הדבר והרי הוא כמו שהי'. ולפ"ז היכי שנתקיים חת"י דאין על המלוה רק שבועת היסת אף אי נימא כמ"ש בפן הב' דלענין שיהי' מוציאין אבק רבית מיד הלוה בודאי לא הוי כגבוי דכל שאינו עומד לגבות ל"ה כגבוי והא א"כ בהא תליא וכנ"ל מ"מ כיון שהמלוה מוחזק בשבועתו יכול לומר קי"ל כדעת הרמב"ם והנ"י ז"ל והוא א"כ עומד לגבות וכגבוי דמי ועליך לברר שלא הי' ריוח. אבל היכי שלא נתקיים גם לדעת הרח"כ ז"ל נאמן בשבועה שלא הרויח במגו דמזויף ולכאורה י"ל דכיון דצריך לברר בעדים דוקא הו"ל א"ר לכ"ע דקרוב לשכר שאם לא יהי' לו בירור יצטרך לשלם אף אם באמת לא יהי' ריוח ול"מ דלענין שמוציאין מיד הלוקח לא אמרינן דכגבוי דמי. אולם מלבד שיש לדבר בזה הנה לפי הקי"ל של המלוה דלא חשיב א"ר רק משום דצריך לברר בעדים שפיר אמרי' דכג"ד לענין הא"ר ג"כ דעיקר זה דהוי א"ר הוא משום דכג"ד ואי כג"ד הו"ל אפיקי וא"ר אינו יכול להוציאו בדיינים והבן זה] אולם מלבד דז"א רק לטעמו של הסמ"ע ז"ל משא"כ לטעמו של המהרי"ט ז"ל דתלוי הכל בדעת הנותן וכל שצריך בירור בעדים א"כ שהוא קשה לברר אמרינן לדעת הנותן כשהתנאי תלוי בדבר שהוא אצלו כג"ד שלא יצטרך בירור עדים ויהי' נאמן בשבועה עכ"פ. הנה בנ"ד שהי' השט"ע הנהוג כתיקון מהר"ם ז"ל הנה התקנה מפורשת שיהי' נאמן בשבועה ודוק בכ"ז כי קצרתי:

סיומא דהך פסקא לדעתי אחרי שבררתי דלענין שנוציא א"ר מיד הלוה פשיטא דלא אמרינן דממר"ם כג"ד וכנ"ל הנה אם לא נתקיים חת"י הלוה דהלוה נאמן במגו דמזויף א"צ לישבע לא הרוחתי על זמן שנתן שטר דאף אם הי' ריוח א"צ ליתן לו לדעת הרא"ש ז"ל דזה הוי כשאר א"ר דאין מוציאין מיד הלוה. אמנם אם יקיים המלוה חת"י הלוה אף אם ע"י דימוי וכנ"ל דאין על המלוה שכבר מכר וקיבל הדמים רק ש"ה א"צ שבועה רק כשישבע הלוה לא הרוחתי מקודם דאחר שמוחזק בשבועתו יכול לומר קי"ל כדעת הרמב"ם והנ"י ז"ל וכנ"ל. ומובן דגם אם לא נתקיים חת"י הלוה אין הלוה נאמן במגו רק היכי שלא הודה שכתבו מקודם שטען טענתו אבל לא כשהודה מקודם ולאחר כ"ד טען דהו"ל מגו למפרע דל"א וכמבואר. זו"ז מ"ש כ"ת דהתומים והנה"מ ז"ל כתבו דשט"ע שלנו הוי כיש בו נאמנות וליכא שבועה כלל לא אדע אנא מצא כן בדבריהם ז"ל שהם לא אמרו רק דשט"ע שלנו דינו כמו שטר גמור כזה כל אחד נזהר שלא להניח ודינו א"כ דאי טען אשתבע לי צריך לשבע ואי לא טען לא טענינן לי' וכמדומה שהשומע מפי הגאון מצאנז נ"י טעה והרב נ"י לא אמר רק שיוכל להשביעו אי טען אשתבע לי שלא נאמר הטעם משום דדינא דמלכותא דינא. וכאשר דחה זה באמת התומים ז"ל ואם הרב נ"י אמר שהב"ד משביעין אותו לא אוכל להלום כוונתו דאם מניחים שטר כזה גם שבועה ל"מ וכמו בכת"י דיכול לטעון פרעתי בדבר הגביית חוב קודם שבועת לא הרוחתי כבר נהגו כל ב"ד שבישראל שאין מטילים קב"ח בשבועה זו כנראה שכן הי' התקנה של מהר"ם ז"ל ואנא מנהגא ידענא:

ולענין שיהיה להלוה דינא דבר מצרא לענין קנית שט"ח בפחות הנה מדינא נ"ל דהעיקר כהש"ך ז"ל החולק על המבי"ט ז"ל דאין להלוה דדב"מ. אולם גם לו נחזיק זה לספק פלוגתא דרבוותא הנה בספק מצרן מוקמינן בחזקת הלוקח ואין הטעם דהלוקח חשיב מוחזק דהרי ע"ז דנין אם הוא קנאו או המצרן ורק שהלוקח ודאי והוא ספק וכמו שביאר המהרי"ט ז"ל ואנכי המתקתי דבריו דכיון דנגד כ"ע היא ודאי קנאו ע"ז שטען מצרנתו לברר שהוא מצרן ויצא מכלל שאר אנשים שהלוקח ודאי נגדם ואין לדין א"כ אם בעל הטראטע נקרא מוחזק דמ"מ הוא ודאי והלוה ספק. ובלא זה גם לדעת המבי"ט ז"ל יראה דזה לא שייך בממר"ם שהלוקח נעשה מלוה הראשון ולא אתי מחמתי' דמוכר שזה התחייב עצמו מתחלה לכל מי שיוציאנו. וגם התקנה אני מסתפק אם הי' בכה"ג ויען כי גוף התקנה אינה אצלי לא אוכל להחליט אם כה ואם כה את כל זה ראיתי להשיב לכ"ת הנלפע"ד והנני חותם בברכה ידידו:

---

מלחמות אריה

---

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף