ברכת רצ"ה/פו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ברכת רצ"ה פו

סימן פו
[ע"ד העגונה שבעלה מת במינכען ויש כמה גמגומים מחמת שבעלה שינה שמו איזה פעמים]

בריסק, יום ה' י"ב כסליו תרל"ג.

אשיב ואומר שלום לכבוד ידיד ה' וידידי עוז הרב הגאון הגדול חו"ב ידיו רב לו במלחמתה של תורה מפורסם לשם ולתפארת לעדתו עטרת שמו נודע בשערים כקש"ת מו"ה יצחק אלחנן נ"י אבד"ק קאוונא ואגפי':

אחרי תתי שלום למעכ"ת כמשפט לג"ר כי"ב מכתב ק' עם יקרת מדברותיו על דבר העגונה מהארדעץ אשר כפי הנרא' בעלה מת במינכין ואשר שלחתי' למעכ"ת יען לא הי' עדות מספקת רק אומדנות אשר יחקרו שמה יותר. לנכון השיגה ידי זה ימי' מספר ויען כי עד כה לבי בל עמי הי' מפני המחלה הנוראה הידיעה אשר היתה פה וגם ב"ב לא היו בקו הבריאות והשלימות לא יכולתי להשיב למעכ"ת על אתר כראוי לגדול כמוהו ובענין כזה עתה כאשר ת"ל שלום אתנו ואין צוחה ברחובותינו אמרתי להשיב למעכ"ת כיד ה' הטוב' עלי וזה החלי בעזרתו ית' אשר מאתו אשאלה כמו כן עזר לבל נכשל בדבר הלכה זו:

תוכן הגב"ע אשר יש לדון עליו שר' יונה וואלפא העיד שבקאוונא הניח איש אחד בקוראי שמו הירש פאפא ובשנת 1869 הי' אצלו בפפ"ד והכירו תיכף שזה מכירו הירש פאפא הנ"ל אשר הי' בקאוונא שאפפער אצל סוחר עצים ישעי' מייזל ואח"כ אצל הסוחר עצים אשר וויצינציג והי' הוא הלוקח בכל עת מעות להצטרכות העסק אצל קאנטאר ואמר לו שיש לו אשה ושלשה בנים באנטיפאלי ואחרי כן שמע מפי אנשים מפולין כי האיש הנ"ל פאפא אשר קרבו הרבה לא התנהג עצמו כשורה במינכין אשר גם לו אמר כי נוסע שמה והחליף לתכלית זה המעות ומת בלילה פתאום בבית אינו יהודי ומצאו בכר שלו סך כערך שני מאות גילדין וכאשר הראתה לי האשה העניא הטלית מהנפטר אשר הכיר' שהוא של בעלה הכרתי גם אני הן הטלית והן המטפחת שהוא של הירש פאפא הנ"ל ושם אחר לא ידעתי:

ה' ר' הירשל שארף העיד שפ"א הי' שם אשה לבקש את בעלה ולאשר לא היה בפפ"ד שלח את אברהם פאפא מקורבו של ואלפא הנ"ל להביאו בשכרו. והביאו מדיסלדארף ובשם זה חתם עצמו אברהם פאפא ואח"כ הגיד לו המגרש שהאיש השליח ההוא מת פתאום במינכין ומשם אחר לא ידע רק ששמע אח"כ מהאשה שאיש אחד שמו ר' בער כהן יודע שבביתו היה לו שם אחר והאיש ההוא אמנם עתה באמשטרדם. ואח"כ העיד ר' יונה וואלפא שנית כי יודע בבירור גמור שהאיש המדובר אשר שלח ה"ר הירשל שארף אחר המגרש וקראו בשם אברהם פאפא הוא בעצמו אשר הוא מכירו בשם הירש פאפא הוא ולא אחר ע"כ הגב"ע בקיצור. והנה מעכ"ת התחיל בכח דהתירא להתיר האשה וכתב דעפ"י עדות של ר' יונה וואלפא שהאיש שאנו דנין עליו היה שאפפער אצל ר"י מייזל ואח"כ אצל ר' אשר וויצעציג בעסק עצים וקיבל מעות תמיד אצל פ"ב ובאמת כן נודע לכל לפי שהאיש הירש ריפמאן מק' הארדעצע עוסק תמיד בכל הנ"ל במשך רב שהיה פה והרי העיד הנ"ל ששמע מפי אנשים מפולין שמת האיש ההוא במינכין. אולם לא בירר כת"ה מאין יודעים זאת כי העוסק בעסק עצים של הנ"ל הי' הירש ריפמאן מהארדעטץ אם יודעין זאת מפי אנשים אחרים מכיריו או שכן אמר להם בעצמו האיש כן. וגם אם ידעו בבירור שלא היה עוד איש שאפפער אחר רק זה הירש ריפמאן. ואם ידוע לכל ששם האיש הזה הי' הירש ריפמאן ולא היה אחר בעסק מדוע אומר ר"י וואלפא שהוא מכירו רק בשם הירש פאפא. וזולת זה תיוהא קא חזינא הכא שמעכת"ה כותב שהירש ריפמאן הי' תמיד בעסק הנ"ל וכן כתוב שם זה בדברי הרב רפאל נטע נ"י בשם ר' שמרי' פערילשטיין הירש ריפמאן ושם בעל האשה העניא העגונה כפי אשר ראיתי וקראתי בהקוויטונג מהמכס הוא הירש ריטמאן לא ריפמאן. ואשר ע"כ אמינא לבוא לגלות דעתי עם כל האופנים המסופקים לי ואען ואומר. הנה אם שם יודעים בבירור שהאיש שהי' עוסק בעסק העצים מהסוחרים הנ"ל הי' שמו הירש ריטמאן (או ריפמאן כשיתברר שזה שם בעל האשה הנעצבת ובטעות א"כ נכתב ריטמאן בהקוויטונג מהמכס שהי' אצל הנפטר) והי' מהראדעץ ולא הי' אחר זולתו בעסק הנ"ל והיינו שיודעין זאת מפי מכיריו מביתו הנה גם דעתי מסכמת שעדות זו עדות מספקת להתיר האשה. אחרי שר' יונה וואלפא העיד ששמע מפי אנשי פולין שזה האיש מת במינכין וכן אמר ג"כ ה' הירש שארף שכן אמר לו המגרש שזה האיש אשר הביאו מת במינכען. בקוראי בשמו אברהם פאפא אשר לפי שהעיד ר"י וואלפא שנית זה הוא בעצמו האיש הנ"ל אשר מכירו בקאוונא בשם הירש פאפא. ואין מהצורך למ"ש כת"ה להאריך שאין לחוש למה שאמר וואלפא בשמו שאמר לו שהוא מאנטיפאלי שי"ל שדרך עוברי דרכים שיאמרו שהוא מעיר הגדולה הסמוכ' וכמ"ש בתשו' ג"ב ז"ל דבזה יש לגמגם דאנטיפאלי בין עיירות הגדולות לא נתחשב דמה מגרע לנו דברי האיש אשר החליף דבריו עשרת מונים בשמו ושם עירו. דבמינכען אמר להרר"נ שהיא מקאברין. וכאשר כתוב בכתב הרב הנ"ל שהעתקתי למכ"ת במכתבי הראשון. ולא נשאר לנו לחוש רק דעת המ"ב ז"ל דבעד מפי עד צריך שיעיד שאמר לו הראשון שיודע בבירור שמת דאל"כ הו"ל רק קול הברה. אולם באמת רבו החולקים בזה דדי שיאמר שזה אמר לו שמת סתם. וכאשר העיר כת"ה ג"כ. והברה הייתי רגיל לפרש לדעתם ז"ל דהיינו שכ"א אומר רק ששמע כן. ואח"כ מצאתי בתשו' מהריב"ל ז"ל ח"ג שכתב כן להדיא וחילוקו של הגאון חת"ס ז"ל דבאומר ששמע מפי רבים כן שמת גרע מפי איש אחד מבורר לא יכולתי להלום. ועיין במהריב"ל ז"ל שם שמוכח שאין לחלק בכך עייש"ה. ודברי הרמב"ן ז"ל בתשו' שהביא המ"ב יש לפרש ג"כ דכוונתו להברה כזו שכ"א אומר ששמע עייש"ה:

וסברת המ"ב ז"ל נרא' דכל שאומר רק דרך שיחה וסיפור חיישינן שסיפר רק לפי השמיע' אחרי שאין כוונתו להעיד ובעינן שיאמר השני המעיד מפיו שאמר לו שברור לו שמת וי"ל דזה כוונתו של הרמב"ן ז"ל שהוצרך בעכו"ם מסל"ת שיאמר קברתיו דוקא שיספר דרך שיחה המיתה בברור ולאו דוקא א"כ צריך קברתיו ורק שיספר מהמיתה בבירור ולא סגי במת סתם:

ונראה להביא ראי' לדעת החולקים ממשנה דיבמות דף קכ"א אפי' שמע מן הנשים אומרת מת פלוני דיו. והיינו אף שלא הי' מתכוונות להעיד עיין רש"י ז"ל שם דצריך להבין דמה רבותא שאדרבה במסל"ת אף עכו"ם מהימן. ולפ"ז השמיענו דדי בשמע שאומרות סתם מת פלוני דהו"א דרך סיפור בעינן שיאמרו שמת בבירור ובעכו"ם מסל"ת באמת לא מהימן רק בכה"ג. וקמ"ל דדי באמרו בסתם מת דלא חיישינן שאמרו מפי השמוע' וכנ"ל לדעת החולקים ז"ל ודו"ק. אולם גם לדעת מ"ב ז"ל או א"נ כמ"ש אנכי במק"א דהיכי דמעיד בשם אחד שאמר שמת וידוע שזה הראשון לא הי' במקום המיתה יש לחוש יותר דזה בודאי אמר מפי השמועה מאחרים ואפשר לא אמרו רק ששמעו דזה הוי רק הברה לכ"ע מ"מ בנ"ד הרי אנו יודעין שזה האיש שאנו דנין הי' קורא עצמו בפפ"ד וחתם עצמו ג"כ אברהם פאפא. וזאת ידוע לנו ממינכען שאיש כינה עצמו אברהם פאפא בודאי מת שם. וא"כ פשיטא דזה חששה רחוקה שאלו שאמרו שמת האיש ההוא הידוע במינכען הגידו מפי השמועה. ובאמת לא מת האיש ההוא כלל וזה שמת במינכען הי' אברהם פאפא אחרי דאין לך חששות רחוקות יותר מזו. ומה גם דהרי הכירו האשה וגם ר"י וואלפא הטלית בטב"ע ולחוש לשאלה הנה כבר כתב הח"צ דל"ח בכה"ג ששאל לאברהם פאפא אחר. דהו"ל שאלה דיחיד דלא חיישינן וכמו דמחלק אביי לגבי נפילה וכבר העיר ג"כ בזה מעכת"ה:

והנה כבר רמזתי במכתבי הקודם למעכ"ת מה שאמרתי בחי' דמש"ס דיבמות דף קט"ז שם דקאמר אביי בהך דשני יוסף בן שמעון למאי ניחוש אי לנפילה מזהר זהיר אי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה אי למסירה אותיות נקנית במסירה שהביאו האחרונים ז"ל עזר נגד דעת הח"צ ז"ל דתנינן דדוקא לנפילה דיחיד ל"ח דלא שייך מיזהר זהיר אבל לפקדון שפיר הוי חיישינן אי לאו טעמא דכיון דשמיה כשמיה כו'. אדרבה ראי' וסיעתא לדבריו ז"ל. דבאמת צריך להבין הך דכיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה דכי לא מצינו שמפקיד אדם אצל חבירו מעות וחפצים ואינו חושש שיכפור בו דמהימן ליה. ורק דכוונת הש"ס דפקדון שצריך לנאמנות שפיר דמי לנפילה דיחיד דל"ח שהאמינו לאיש האחר. דנאמנות חשיב לי' ג"כ לא שכיח קצת כמו נפילה רק דבשטרות הוא דכיון שנכתב על שמו וא"צ א"כ לנאמנות דלהנפקד אינו שוה כל מאום חיישינן גם לפקדון דיחיד. וע"ז קאמר דכיון שאתה חושש שהפקיד אצל יב"ש האחר כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה רק אם מאמינו דוקא. וכיון שכן ל"ח לפקדון דיחיד שהאמינו דוקא ליב"ש האחר. ומוכח להדיא כדעת הח"צ דבשאלת בגדים וכלים ל"ח לשאלה דיחיד והא דדן אביי לחוש למסירה אע"ג דאותיות צריך כומ"ס היינו ג"כ מה"ט דכיון שמכרו לו וקיבל המחיר דא"צ נאמנות שפיר חיישינן גם למכירה ומסירה דיחיד וכנ"ל והבין:

והנה הח"מ ז"ל דעתו דכמו דחיישינן בהך דעגונא לשאלה כמו כן חיישינן למכירה שמכר הבגד לאחר וזהו שמת. ולפ"ז א"כ גם לדיחיד וכנ"ד יש לחוש דכיון דבמכירה א"צ נאמנות שפיר חיישינן גם למכירה דיחיד וכמו דדן אביי לחוש למסירה דיב"ש האחר וכנ"ל:

והנה האחרונים ז"ל תמהו על הר"י ז"ל דא"כ הא דק"ל דחמור בסימני אוכף היכי מהדרינן דנהי דאוכף לא שאיל אינשי דמסקב לחמרא מ"מ ניחוש למכירה דמכירה שפיר שייך גם באוכף דהלוקח יכול לתקן האוכף למדת חמורו וכ"ש א"נ דעיקר דלא שאילי אינשי אוכף הוא קפידת המשאיל וכמ"ש הערוך ז"ל וכמובן. אולם במק"א כתבתי ובינותי לתרץ ולהעמיד דברי הח"מ ז"ל מצד זה דבאמת הך חששא דמכירה באבידה הוא קושי' קדומה מהראשונים ז"ל שהקשו דבכל אבידות למה לא ניחוש למכירה ושזה הנותן הסימן הוא המוכר שיודע סימניו. ושלי תירוצים נאמרו בזה דלמכירה ליכא למיחש דמאין ידע המוכר שבעל האבידה הי' הלוקח שלו שיבא להגיד הסימנים משא"כ לשאלה בהך דחמור בסימני אוכף חיישינן שפיר דהמשאיל תבע מהשואל האוכף והוא אומר לו שאבדו וסיפר לו הדברים כהווייתן שאבדו עם חמורו. ולכך בא להגיד הסימנין מהאוכף. וגם דל"ח למכירה דמוקמינן אחזקת מ"ק דכיון דמהסימן ידעינן שודאי הי' שלו מוקמינן אחזקת מרא קמא דגם עתה הוא שלו שלא מכרו עיין בש"מ ב"מ שם. והנה בש"ס דגיטין דף כ' מבעי' ליה לרמב"ח בהי' מוחזקין בעבד שהוא שלו וגט כתוב ע"י והרי הוא יוצא מתחת ידה אי אמרינן אקנויי אקני לה א"ד מדנפשי' עייל ופשיט לי' מדר"ל דאמר הגודרות אין להם חזקה ופסק הרמב"ם ז"ל דהוי ספק מגורשת וכן פסקינן בטוש"ע אה"ע סי' קכ"ד להלכה וכתבו הפוסקים דאף דלענין ממון בגודרות מוציאין מיד המוחזק דחשבינן לודאי דמנפשיה עייל מטעם חזקת מ"ק מ"מ לענין איסור מידי ספיקא לא נפקא ועיין ב"י וח"מ ז"ל שם. ואנכי בארתי טעם הדבר ונימוקו. דלענין חזקת מ"ק אינו חזקה המכריע ורק שאין בידינו להוציא הדבר מחזקתו חוקת מ"ק בלי ראיה ברורה וכ"ז א"כ רק כשאנו דנין לענין הדבר הזה להוציאו מחזקת מ"ק אבל מ"מ אינו יכול לדון מחמת חזקת מ"ק לענין אחר כגון לענין איסור וכדומה. דאין זה חזקה המכריע ונשאר בספק ועיין בהג"א ז"ל שם שנתקשה בזה הרבה עד שיצא לדון ולחלוק דאינה מגורשת כלל. ולפי"ז דברי הרמב"ם ודעמי' ז"ל נכונים בטעמם. ואמרתי להביא ראי' לזה מהא דפריך בש"ס דב"מ דף י"ט בהך דמצא שובר דליחוש דילמא כתבי' כו' ולא נתנה כו' וזבנתה לכתובתה כו' שלכאורה מאי קושי' דהרי למכירה ל"ח באבידה מטעם דמוקמינן אחזקת מ"ק. ולפי הנ"ל ניחא דכיון שאין אנו באים לדון לענין הכתובה ורק לענין חזרת השובר ל"ש לאוקמי הכתובה אחזקת מ"ק דאינה חזקה המכריע. משא"כ בשאר אבידות שפיר אמרינן דכיון דודאי היה שלו גם עתה א"י לעכב החזרה מזה הדבר להוציא מחזקת מרא קמא. והארכתי בזה לומר דלפ"ז ע"כ אנו צריכין באבידה לשני הטעמים שכתבו הקדמונים ז"ל הנ"ל. דהטעם השני מטעם חזקת מ"ק לבד לא יוצדק עדיין בהך דחמור בסימני אוכף. דנהי דלא שאלי אינשי אוכפא מ"מ ניחוש למכירה. דאף דלענין האוכף מוקמינן אחזקת מ"ק מ"מ אין להחזיר החמור שאין אנו באים להוציא אותו מחזקת מ"ק דאנו חוששין שלא הי' שלו מעולם ומחמת חזקת מ"ק של האוכף אין לדון לענין החמור דאינו חזקה המכריע. וכנ"ל בהך דשובר ע"כ אנו צריכין בזה לטעם הא' דאין לחוש למכירה דמאין ידע המוכר כו'. וגם טעם זה לבד לא יעלה ארוכה דעדיין נחוש בכל אבידה לשאלה והשואל שילם קודם שבא לב"ד מעצמו וכסתמא דמלתא דאחר שאבדו ידע שיתחייב ובכה"ג נקנה החפץ להשואל. עיין ח"מ סי' רצ"ה ובש"ך שם. ועתה בא המשאיל ונותן הסימנין דידע שהשואל אבדו ובאמת הוא של השואל ורק דלזה ל"ח דמוקמינן אחזקת מ"ק שלא יצא מרשותו להשואל ושמא לא שילם ורק שיצטרך לשלם ל"ח שאין חוששין רק שיוחזר האבידה לבעליו וכמובן: והארכתי בזה הרבה ואכ"מ הביאור:

ומעתה בעגונא דל"ש לפ"ז שני הטעמים אלו וכנ"ל שפיר י"ל דחיישינן גם למכירה וכדעת הח"מ ז"ל וצ"ל לפי"ז דבכיס ארנקי וטבעת דמסמני ומזייף גם למכירה ליכא למיחוש דלא מזבני דברים אלו וכמובן:

אולם עדיין יש לדון בזה מצד אחר לפמ"ש הרמב"ן והרשב"א ודעמם ז"ל לפרש הך דיבמות דף קט"ו שם דיצחק ר"ג כו' דאזיל מקורטבא לאספמיא ושלחו מהתם יצחק ר"ג דאזיל מקורטבא לאספמיא שכיבי אמר רבא דל"ח לתרי יצחק ואייתי ראי' מהך שטרי דחבי בר ננאי כו' דאגבי' בהו זוזי דעיקר הפי' בטעמא דרבא משום דאמרינן כאן נמצא כאן היה ול"ח שאחר ממקום אחר ששמו כן בא לקורטבא והוא הוא שהלך לאספמיא. ומעתה לכאורה לא היה לנו לחוש לשאלה בעגונא דכאן נמצא כאן היה. ואך נודע מ"ש התוס' ז"ל בנדה דף נ"ח דלא שייך לומר בשאלה דנולד ברשותו עליו הראיה דגם עתה אינו שלו אולם למכירה ליכא למיחש דכיון דעתה הוא שלו בודאי יש לומר שפיר כאן נמצא כאן היה:

ועדיין יש לעורר די"ל דהתוס' לא כתבו דבשאלה לא שייך נולד הספק ברשותו רק התם בהך דחלוק לענין כיבוס שידוע לנו בבירור שהוא שאול ול"ח א"כ רשותו משא"כ בהך דעגונא שע"ז רק אנו דנין לחוש והרי במחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ומת החמור קודם שמשכו בעל הפרה אמרינן דזה שנולד הספק ברשותו עליו הראיה ופירשו רש"י ותוס' וכן פסק הרשב"א ז"ל בעצמו בחידושיו לכתובות דעל בעל הפרה להביא ראיה דכיון דמשך זה הפרה החמור חשוב ברשות בעל הפרה אף דאם מת החמור מקודם בטל המקח. וע"ז א"כ אנו דנין. אולם זה יש לישב ולומר דשאני הך דמחליף כו' דמקודם שראינו שמת החמור החזקנו לודאי שהחמור הוא של בעל הפרה דכיון שמשך זה כו' ולכך עתה שנולד הספק חשוב נולד ברשות בעל הפרה. משא"כ בהך דחשש שאלה בעגונא שבכל עת אנו מסופקים אם הוא שלו או שאול הוא אתו:

אלא שעדיין יש לערער ע"ז מהך דשטרי דחבי בר ננאי דלפירושם ז"ל הא דאגבי בהו הוא ג"כ לרבא מטעם כנכ"ה והתם ג"כ הספק והחשש הוא בכל עת ואנו דנין על הרשות גופא. ועלה על לבי דשאני הכא דבאמת לענין גוף השטר אנו מחזיקים שהוא שלו דכל שיש ביד אדם הוא שלו ורק דזה ל"מ רק לענין השטר שיוכל לעכב לעצמו כל זמן שלא יפרע לו החוב אבל מ"מ לא יוכל לגבות בו דהשטר אין גופו ממון לענין זה ועיין בש"ך ח"מ סי' י"ט ושפיר חשוב א"כ נולד הספק ברשותו לענין כנכ"ה. אולם עדיין צריך ביאור לענין חשש שאלה בעגונא דלא הי' לנו לחוש רק בדברים העשויים להשאיל דוקא דל"ש בהו חזקה דכל שיש תחת יד אדם הוא שלו. אבל בדברים שאינם עשויים להשאיל ולהשכיר נהי דאין לדון להכריע החשש מחמת חזקה זו וכמ"ש במק"א דחזקה דמה שיש ת"י אדם הוא שלו אינה חזקה להכריע ורק שאין זה יכול להוציא מחזקתו מחמת חזקת מרא קמא שיש לו ול"מ א"כ רק לענין הדבר הזה בעצמו אבל לא לענין איסור דמה"ט לא מהני לענין החוב בשטר וכנ"ל. מ"מ כיון שאנו מחזיקים שהוא שלו הו"ל למימר כאן נמצא כאן היה וכנ"ל בהך דחבי בר ננאי והרי אנו חוששין בעגונא לשאלה בכל בגדים וכלים גם באותן שלא עשויים להשאיל ולהשכיר לענין החזקה דכל מה שהוא ת"י אדם הוא שלו אשר נגדרו בטוש"ע חו"מ סי' ע"ב לכל מר כדאית ליה. והנראה לדעתם ז"ל דדוקא בהך דשטר דחבי בר ננאי ס"ל דחשיב נולד הספק ברשותו אף שע"ז אנו דנין בכל עת ומשום דזהו באמת חשש רחוק מאד שנפל מהאחר ומצאו זה או שהפקיד ומסר לזה ורק דמ"מ להוציא ממון א"י גם בחשש רחוק כזה אבל מ"מ אנן לעצמינו מחזיקים שהוא שלו. ולכך לענין הרשות חשבי' ליה שפיר נולד הספק ברשותו משא"כ בהנך דברים שאינם עשויים להשאיל ולהשכיר הנאמר לענין חזקת מטלטלין דבאמת גם בהני השאלה לא הוי מלתא דלא שכיחא כ"כ ורק דעיקר הטעם שם משום חזקה דכל מה שיש ת"י אדם הוא שלו ורק דבעינן שיהי' ספק השקול דבדברים העשויים להשאיל ולהשכיר תדיר השאלה והשכירות מצוי יותר מהמכירה וכמובן שהמכירה הוא רק פעם אחת והשאלה והשכירות יוכל להיות הרבה פעמים. ויותר נראה בעיני דכל זה הוא מתקנת חכמים בדברים שהשאלה והשכירות מצוי תדיר שלא יצטרך האדם בכ"ע להעמיד עדים בשעה שמשאיל או משכיר וזהו לדעתי טעם מחלוקת הפוסקים הקדמונים ז"ל דלדעת הרמב"ם ז"ל לא תקנו כזאת רק בעשויין לכך מתחילתן ודרכן לכך. והחולקים ס"ל דכל שהשאלה והשכירות מצוי' בהן תדיר היא בכלל התקנה ומעתה היכי שאנו דנין לענין אחר שלא להוציא הדבר מהמוחזק דל"ש לדון מחמת החזקה דכל מה שיש ת"י אדם הוא שלו וכנ"ל ורק שאתה בא לדון משום כאן נמצא כאן היה שפיר אמרי' דל"ח ברשותו שבכל עת הוא הספק אצלינו דאולי שאול הוא גם בדברים אלו ושפיר חיישי' בעגונא בכל בגדים וכלים לשאלה ודוק. ולפי הנ"ל אמינא דבהנך דלא מושלי אינשי כלל אף א"נ כמ"ש הב"י ז"ל דמ"מ כיון דיכול להיות שיתרמי שאלה גם בדברים אלו על צד הרחוק ביותר לא עדיף מסי' דג"כ חשש אתרמי הוא מילתא דל"ש ביותר ול"מ אם סימנין דרבנן דמ"מ מצד אחר ל"ח בהו לשאלה מטעם כנכ"ה דכיון דלא שכיח כלל אנן לעצמינו מחזיקים שהוא שלו וחשיב א"כ נולד הספק ברשותו וכנ"ל בשטרי דחבי בר ננאי והבן:

ועלה על לבי להוסיף לפ"ז לומר עוד דאף להתוס' והרא"ש ודעמם ז"ל שפירשו הך דיצחק ר"ג באופן אחר ונאדי מהך סברא וטעמא דכנכ"ה מ"מ יש לומר דלאו משום דלא ס"ל בעגונא לדון מחמת כנכ"ה. ורק דלדעתם ז"ל לא שייך בהך דיצחק ר"ג לדון ולומר כאן נמצא כ"ה דאדם הדר בעיר אינו ברשות העיר שנדון לומר דנולד הספק ברשות זה ועיין רשב"א ז"ל בחידושיו לכתובות בסוגייא דהי' בה מומין שם שכתב דר"א נאיד מאוקימתא דרבא משום סיפא דנכנסה לרשות הבעל דס"ל דאשה לא חשיבא ברשות הבעל לגמרי דהיא ג"כ ברשות עצמה ול"ד להך דמחליף פרה בחמור דמסקינן דבעל הפרה חשוב נולד הספק ברשותו וס"ל להנך מפורשים ז"ל דאף לרבא גופא ז"א רק באשה שנכנס' לרשות הבעל דאשה חשיבא שדה של הבעל אבל לא באדם שדר בעיר. ועיין ברשב"א ור"ן ז"ל בסוגין שהקשה לעצמו דהרי אנן קיי"ל בהך דכתובות כר"א דל"ל הך דרבא וא"כ נהי דרבא לטעמי' אזיל מ"מ אנן לדידן למה קיי"ל כרבא הכא ותירץ דלגבי ממונא הוא דלא אמרי' הכי אבל לגבי עגונא הקילו. ובראשית ההשקפ' לכאור' תימה מדוע לא דבר רבינו כלום מהך דשטרי דחבי בר ננאי דג"כ פסקינן דא"צ להביא ראי' כרבא דהתם הוי ממונא וגם אין לומר כטעמא דאביי לפי מה דפסקינן דאין אותיות נקנית במסירה. אמנם באמת דברי רבותינו ז"ל מתאימות המה עם פי' מ"ש בכתובות דגם ר"א לא פליג רק משום הך דנכנסה לרשות הבעל דאשה היא גם ברשות עצמה. ואין להקשות א"כ אהך דשטרי דחבי ב"נ ורק אהך איצחק ר"ג קשיא לי' לדידן דאם אשה לא חשיבא ברשות הבעל כ"ש דלא חשיב אדם ברשות עיר מגורתו וע"ז תירץ דבעגונה הקילו. אמנם החולקים הנ"ל ס"ל דזה גרע יותר מאשה ברשות הבעל. ואף לרבא ל"ש לומר כנכ"ה וכנ"ל וגם להקל משום עגונא יותר מבממון בתחלת העדות לא ס"ל. וצ"ל דס"ל דגם בהך דשטר דחבי ב"נ ל"ש כנכ"ה אחרי שבכל עת אנו דנין להסתפק אם הוא שלו ולא ס"ל כנ"ל דכיון דהוי חששה רחוקה חשיב רשותו לענין כנכ"ה דאל"כ יקשה לדעתם דמה ראי' מייתי רבא מהתם להכא די"ל דבהך דשטר מטעם כנכ"ה קאתינן מה דל"ש בהך דיצחק ר"ג לדעתם ז"ל. ולפ"ז גם לדעתם ז"ל אין לחוש בכלים בעגונ' למכיר' דכנכ"ה ורק לשאלה חיישי' ול"ח א"כ לדיחיד וכאשר כתבתי למעלה באריכות:

והנה מעכת"ה הביא קושיות האחרונים ז"ל על הח"צ ז"ל דהרי זהו רק סברת אביי אבל רבה בב"ב דף קע"ב ע"כ ס"ל דאין לחלק בהכי וכתב לתרצה בטוב טעם ודעת ונועם. ונהנתי. ואענה גם אנכי חלקי מ"ש בחידושי בזה והיא דבאמת צריך להבין דכיון דרבה לא ס"ל לחלק בין נפילה דיחיד לנפילה דרבים אמאי הוצרך להביא ראי' דל"ח לנפילה מדיוקא דמתניתין דאם ניחוש לנפילה לא מצינו ידינו בבהמ"ד בכל השטרות דכיון דכותבין שטר ללוה כשאין מלוה עמו לכל מר כדאית לי' הרי יכול לטעון כתבתי ללות ונפל ממני ומצאתיו וכ"ש דיוקשה כן בכתב יד לדעת הסוברים דאינו יכול לטעון פרעתי או בגוונא דא"י לטעון לכולי עלמא פרעתי כגון בתוך זמנו. ואשר ע"כ אמרתי דעיקר השקלא וטריא התם בהך שטרא דלויתי ממך מנה. היא רק משום דזה חשיב ריעותא דכיון דלא נכתב שם המלוה כדרך שטר מראין הדברים שכתב הלוה טרם שידע שם המלוה מי שילוה אצלו וחשב דכשילוה מאחד יכתוב שמו. וזה עיקר החשש ולא דשמא של אחר היא שהלוה ועי"ז מייתי רבה ראי' דגם בכה"ג ל"ח לנפילה דזה לא חשיבא ריעותא מהך דשני יוסף בן שמעון דגם בזה יש ריעותא כזו מדלא ציין אז שם המלוה ע"י סימן משולש וכדומה. ואביי ס"ל דאין מכאן ראי' רק דלא חשיבא ריעותא כ"כ שנחוש לנפילה דיחיד אבל מ"מ י"ל דהוי ריעותא לחוש לנפילה דרבים. ולפ"ז י"ל דהיכא דאין הלוה טוען שלא לוה כלל ורק לענין שנחוש דשמא אחר הי' המלוה. לכ"ע לא חיישי' לנפילה אף לנפילה דרבים. דנפילה לא שכיחא דמזהר זהיר וא"צ למה שדחקו התוס' דמה דאמר אביי ביבמות אי לנפילה מזהר זהיר היינו נפילה דיחיד וכמובן. וא"ש דברי הח"צ ודוק. אך לאשר מדברי הקדמונים ז"ל בב"ב נראה דלדעתם החשש הוא התם דשמא לא זה המלוה ע"כ נראין לי דברי כת"ה מדברי בזה:

ובגוף הדבר שכתבתי למעלה דאין לחוש בעגונא למכירה משום דאמרי' כנכ"ה העליתי דגם מדברי התוס' והרא"ש ז"ל בהך דיצחק ר"ג אין ראי' שחולקים בזה. אחר העיון ראיתי דמ"מ לאו ד"ה הוא דכבר נודע דעת הרי"ף ודעמי' ז"ל בהך דמחליף פרה בחמור ומת החמור דעל בעל החמור להביא ראי' הרי דס"ל דאזלי' בתר רשות ממש ולאו דוקא בתר רשות המקנה וכיון דאין לנו לדון ולילך בתר רשות המקנה דע"ז אנו דנין אזלי' בתר הרשות ממש עיין בקונטרוס הנדפס ממני בספרו מ"ז של רשכ"י זצ"ל חלק חו"מ שהארכתי בזה ולדעתם ז"ל א"כ אין לחלק בין שאלה למכירה וכיון דפסקי' דחיישי' לשאלה בעגונא עכצ"ל דלא מהני חזקה דכנכ"ה להוציא מחזקת אשת איש ודלא כדעת הרמב"ן והרשב"א ודעמם ז"ל שהבאתי. ועי' בתוס' כתובות דף ע"ו ד"ה כל הנולד כו' שהוקשו מהך דמחליף פרה בחמור וילדה דתנן דהמע"ה ולא אמרי' דכל שנולד הספק ברשותו עליו הראי' ותירצו לחלק בין ספק הנולד לגריעותא לספק שנולד לטיבותא יעו"ש ובין אם נפרש דבריהם ז"ל אלו הסתומים כמ"ש הריב"ש ז"ל דלא אמרי' כל שנולד הספק ברשותו כו' רק בכה"ג דבעל הפרה בא לבטל המקח שהי' לפנינו ברשותו לא זולת. בין אם נפרש כמ"ש אנכי דרק לגבי ריעותא תלינן ברשות דלרשות האחר דלא איתרע הו"ל כאילו לא נולד ריעותא כלל משא"כ ענין הטובה ל"ש לדון בעגונא לענין חשש מכירת בגדיו וכליו מטעם כנכ"ה וכמובן. והנה לדעת הרי"ף ז"ל הנ"ל י"ל באמת דאין ראיה מהא דחיישי' לשאלה דל"א כנכ"ה בעגונא די"ל דדוקא בהך דמחליף כו' ס"ל דכיון דאנו דנין ומסופקים על גוף המקח חשוב ברשות בעה"ח שהי' שלו עד עתה והוא עומד ברשותו ג"כ משא"כ בהך דשאלה דא"כ הוא לא היה שלו מעולם גם הוא ז"ל יודה דלא שייך לילך בתר הרשות שהוא בו בלי קנין ושפיר חיישי' בעגונא לשאלה אבל למכירה שפיר אין לחוש מטעם כנכ"ה כיון שעתה הוא שלו וליכא למיחש לדיחיד וכנ"ל. אך לדעת התוס' בכתובות בתירוצם הנ"ל דל"ל בכה"ג כלל כנכ"ה פשיטא שיש לחוש למכירה ג"כ ואין להקל בדיחיד וכמ"ש. וכ"ז אמנם להתלמד במק"א לסמוך ע"ז לבד. אולם בנדון שאלתינו דבל"ז רבו צדדי ההיתר פשוט וברור דיש להצטרף דעת גדולי הקדמונים ז"ל הרמב"ן והרשב"א ודעמם לסניף וסעד להתיר:

ולענין הממון הנשאר מהנפטר במינכען הנה מ"ש מעכ"ת דיב שני עדים לא אבין דעדותו של הר"ה שארף אינו כלום רק כשנצרף מה שהעיד ר"י וואלפא שנית דזה השליח הגט אשר נקרא מאת הר"ה שארף אברהם פאפא הוא בעצמו האיש אשר הוא מכירו מקאוונא בשם הירש פאפא דבל"ז לא נדע כלל שהאיש מקאונא שאנו דנין עליו הי' קורא עצמו בשום פעם אברהם פאפא. ואין כאן איפוא רק עדותן של וואלפא לבד דל"מ רק להתיר האשה אבל לא לענין הממון ולדעתי א"כ העיקר שיש לסמוך על כתבי קוויטטונגען מהמכס שנמצאו אצלו ע"ש הירש ריטמאן ולדמות זה לאבידה דל"ח לשאלה ולפקדון לדעת התוס' והקדמונים ז"ל וכמ"ש מעכ"ת ואין לחוש לפקפוקו של הש"ך ז"ל, ומה שנדחק לפרש הך דבפירות בכלי דמיירי בכלים דלא מושלי דוקא וכמ"ש האחרונים ז"ל. אולם עדיין יש לעורר דכיון דעיקר הא דמהני סימנים באבידה וכ"כ לא חיישי' לשאלה הוא משום דניחא לי' לבעל אבידה א"כ י"ל דבירושה ל"ש זה די"ל דאחר הוא שמת שיש לו יורשים קטנים דל"ש לומר דניחא להו ובשלמא באבידה ניחא דל"ח שנאבד מקטן דלא שכיחא שיהי' בידו חפצים ועכצ"ל הכי דאל"כ יוקשה בנמצא דבר שאין בו סימן דהרי הוא שלו דנתיאשו הבעלים דאכתי ניחוש לקטן דליכא יאוש וכמבואר משא"כ במעות עזבון פשיטא דיש לחוש ליורשים קטנים כמו לגדולים. אולם אחר העיון אמינא דהך דניחא ליה היינו דכיון דזה טובה גם לבעל האבדה תקנו חכמים שלא לחוש הרבה ושפיר אין חילוק בין קטן לגדול כיון דמטעם תק"ח והפקר ב"ד קאתינן. והא דפריך מהך דשטר ניחא לי' ללוה כו' היינו דבזה ל"ה להם לתקן כיון דליכא טובה ללוה. ואמינא ראי' לה מהא דלא בעינן לגבי סימן שיהי' דבר שבודאי ידע שנפל כמו דאמרינן לענין יאוש. ועיין בריטב"א ז"ל שכ' דלפי המסקנא גם בהך דמצאו לשטר בחפיסה שפיר מחזירין ע"י סימן דלא פליג רבנן עיין עליו. ועיין רמב"ם ז"ל שכ' דמחזירין חמור בסימני מרדעת. וכתבו האחרונים ז"ל דאף דבמרדעת ל"ש לומר דלא שאילי אינשי. דזה ל"ש רק באוכף דמסקב לי' לחמרא. מ"מ אנן לדידן שפיר מחזירין מטעם תקנת חכז"ל דלא ניחוש לשאלה וקושי' הש"ס לא היה רק אחמור דקרא. עיין בדבריהם ז"ל ולכאורה בהך דמרדעת ל"ש לומר ניחא ליה לבעל אבידה דמימר אמר עדים לית לי. דחמור הוא דבר שיש בו סימן ואם יש לו סימן בהחמור בודאי לא ניחא ליה שלא נחוש לשאלה להחזיר בסימן המרדעת. ולא דמי לפירות בכלי דפירות הוי דבר שאין בו סימן. ועכצ"ל כסברת הריטב"א ז"ל דמטעם לא פלוג קאתינן. וכ"כ צ"ל לפי"ז לדעת הב"י ז"ל דאי סימנין דרבנן חיישינן גם בכלים דלא מושלי אינשי. דאחמור דקרא י"ל דבאמת מיירי שאומר סימן בהחמור ורק דלא מהני מן התורה רק בצירוף האוכף. דחשש שאלה בזה הוא גם כן כמו סימן עכ"פ. ונודע דעת הפוסקים ז"ל דבצירוף סימנין הוי כסימן מובהק:

ואך דעדיין יוקשה דאנן היכי מהדרינן דאי אומר סימן בהחמור בלאה"כ מהדרינן משום הסימן. ואל"ה ניחוש לשאלה דבזה לא שייך סברת ניחא ליה וכנ"ל. ועכצ"ל דלא פליג רבנן וכנ"ל בשם הריטב"א ז"ל ודו"ק:

אחר בירור הדברים האלה הנה אם ידוע זאת מפי אחרים מכיריו שהאיש שהי' בקאוונא בעסק העצים הנ"ל הי' האיש הירש ריטמאן מהארדעץ או הירש ריפמאן אם יתברר שכן שם בעל האשה (ולענין המעות אמנם צריך בזה להתברר ג"כ שהקוויטונגען מהמכס הי' של בעל האשה אף שכתוב בהם ריטמאן. אחרי שע"ז נבנה יסוד חזרת המעות להיורשים הנ"ל) ושלא הי' עוד שאפפער אחר זולתו הנני מסכים לדעת מעכ"ת הן בדבר היתר האשה והן בדבר חזרת העזבון. אך אם מעידין רק עפ"י מה ששמעו מפיו קשה להתיר אחר שהאיש ההוא החליף פעמים רבים שמו וכינויו וגם בקאוונא עצמו קרא שמו כ"כ הירש פאפא דחזינן דבשם זה ניכר מקאוונא לר' יונה וואלפא. ואין מקום להתיר בזה רק א"נ דבגד ציצית לא מושלי אינשי ונחליט כדעת רבים החולקים על הב"י ז"ל מה שאין עמדי ביחוד אחרי דגוף הדבר דבגד ציצית לא מושלי הוא מילתא חדתא דחדת לן המהרי"ט ז"ל ולא נמצא בש"ס ופוסקים הראשונים ז"ל. ודי שנצטרף זה לסניף אבל לא שנסמוך ע"ז לבד וכ"ש דאין לסמוך לומר בזה על הקוויטונגען והמכתבים וכאשר כתבתי בדברי הקודמין והנלע"ד כתבתי:

וה' טוב יצילנו משגיאות ויעשה עמנו לטובה אות ובתורתו יראנו נפלאות כנפשו הנבחרה מלאה לה רוח דעת ויראת ה' וכנפש ידידו נצח מכבדו ומוקירו כערכו הרמה ודו"ש ותורתו כל הימים:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף