שו"ת רבי עקיבא איגר/ב/קמ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת רבי עקיבא איגר ב קמ

תשובה קמ
לכבוד חתני הרב רבי הירש נ"י בק"ק ווילעהן.

מה דהקשה חתני רומפכ"ת בסוגיא דקציצה למ"ש תוס' דהא דפרכינן א"ה אפילו קצץ נמי, אף דהוי א"י אם נתחייבתי מ"מ הוי כמו נ' ידענא ונ' לא ידענא, דמחוייב שבועה וא"י לשבע, א"כ היאך אמרינן שם שלחו מתם מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו אומן אומר ב' קצצת וכו' קציצה מדכר דכיר, הא שמואל לא ס"ל דמשואי"ל משלם, וא"כ בלאו טעמא דמדכר דכיר ג"כ פטור:

יפה הקשה, וגם אנחנו עמדנו בזה, בלימוד חברייא הבחורים יחיו, ובאופן זה אף אם ניקום ונתרץ דשמואל אמר כן לרווחא דמלתא לומר דלכ"ע אף לתנאי דס"ל משואי"ל משלם, מ"מ פטור דמדכר דכירי, ומה דשלחו מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו, אף דפשיטא דשמואל ידין בזה דישבע בעה"ב, דהא שמואל ס"ל דל"א משואיל"מ, גם מה יהי' מספקים להו לדינא, הא רב ג"כ ס"ל דל"א משואיל"מ, ועי' תוס' שבת (דף מ"ג) דבהרבה מקומות פרכינן מבי רב על רב, עיי"ש, ובזה י"ל דהיו מסופקים דלמא יסבור שמואל דברי ושמא ברי עדיף, וכדס"ד דהש"ס בסוגיא דמשארסתני נאנסתי, אלא דמסקינן שם דגם שמואל יכול לסבור דלא אמרינן ברי עדיף, מ"מ י"ל דבי רב היו מסופקים בזה ושמואל השיב לרווחא דמלתא, אף לתנאי דס"ל משואיל"מ, מ"מ קציצה מדכר דכיר, אך עכ"ז קשה, אחרי דמצינו דר' יהודא ס"ל דגם בקציצה תקנו תקנת שכיר דל"א מדכר דכיר, א"כ מנ"ל לשמואל להמציא פלוגתא דתנאי בזה מכח הברייתא דרבה ב"ש, דלמא הך ברייתא ס"ל כהך תנא דל"א משואיל"מ, וכיון דבלא"ה איכא תנאי בזה אי אמרינן מחוייב שבועה ואיל"מ, מה"ת לן להמציא פלוגתא חדשה לענין אם קציצה מדכר דכיר, זהו תורף קושייתינו:

והנלענ"ד מתוך הכרח גודל הקושיא, לומר דבר חדש, דשורש פלוגתייהו בדינא דמשואיל"מ בנ' ידענא ונ' לא ידענא וכן בנסכא, היינו אם מה"ת מחשואיל"מ ממילא הדין דנוטל התובע בלא שבועה, אף דבמודה מקצת חשוד שכנגדו צריך לשבע, מ"מ בעלמא ל"א הכי, וכמ"ש תוס' פ"ק דבב"מ לחלק בזה, אבל מאן דס"ל דמה"ת לא אמרינן מחוייב שבועה וא"י לשבע משלם ופטור לגמרי, מ"מ אחרי שתקנו חז"ל דמודה במקצת חשוד שכנגדו נשבע ונוטל, אף דמה"ת פטור לגמרי, מ"מ הי' תקנת חז"ל היכי דיש שבועה דאורייתא על הנתבע ואינו יכול לשבע הפכו על התובע השבועה ותקנו דישבע ויטול, ממילא בכלל הזה גם נ' ידענו ונ' ל"י וכן נסכא דהכלל כל שאין הנתבע יכול נשבע שבועה דאורייתא המוטל עליו, תקנו שזה ישבע ויטול, א"כ עיקר פלוגתייהו אם מה"ת משואיל"מ או לא, ונ"מ אם התובע נוטל בלא שבועה או דצריך לשבע, א"כ בקציצה אי לאו דמדכר דכיר והוי כאמר נ' ידענא ונ' ל"י, הי' מהראוי דהשכיר ישבע ויטול ונכון:

ומה דחתני רומ"פ הקשה על זה מתוס' רפ"ה דבב"ק שכתבו ומיהו שמואל לית ליה האי סברא, ועדיין יקשה, דמ"מ יהי' התובע נוטל בשבועה:

אין מזה סתירה, דבאמת צריכים לעמוד על כוונת תוס', דהא הדבר פשוט כמ"ש בתירוצם השני דבקנס כיון דאפילו מודה מפטר אין כאן חיוב שבועה, ולמאי דחקו בתירוצים אחרים, ודוחק לומר דבעי לאסוקי אף למ"ד פ"נ ממונא, כיון דקיי"ל פלגא נזקא קנסא, א"כ מאי דוחק יש בזה אם דברי שמואל אפילו ניזק אומר ברי אתיא כההלכה דפ"נ קנסא:

ולזה נראה לענ"ד דאין זה ברור כ"כ, די"ל כיון דקיי"ל משואיל"מ, א"כ התורה אמרה או השבע או שלם, והיכי דא"י לשבע משלם, א"כ ההודאה במקצת גורם על הנשאר דמחוייב לשלם כ"ז דלא נשבע, א"כ י"ל גם בקנס כשעדים דשור נגח הפרה וא"י אם נגח להולד, תיכף כשנעשה ההודאה על הפרה היי על הולד מחוייב בממון כ"ז דלא נשבע, א"כ י"ל דגם במודה על הולד חייב דלא מקרי מודה בקנס רק היכי דאנו באים לחייבו מכח הודאתו לדון בו הודאת בע"ד, אבל הכא אנן מחייבין מכח העדאת עדים על הפרה מחוייב בממון על הולד כ"ז דלא נשבע, וכיון דמודה ואינו נשבע מתתחייב בממון בממילא, אף דהי' יכול לפטור א"ע בשבועה, מ"מ לא פטר מדין מודה בקנס, דמ"מ כ"ז שלא נשבע הוא מחוייב ממון, וזה נראה כוונת תוס' בב"ק (דף מ"א ד"ה מודה בקנס וכו') דאין ס' לומר שלא יחשוב מרשיע א"ע כשמודה ואינו רוצה לשבע וכו', הרי דהי' מקום לומר דלא מקרי מרשיע א"ע במה דאינו רוצה לשבע, והיינו ג"כ מטעם הנ"ל דמיד שהעד מעיד הוי כב' אלא דאפשר להכחישו בשבועה, אבל כ"ז דלא נשבע עדותו קיים ומחוייב ממון עפ"י עדותו, אלא דתוס' הכריעו דמ"מ לא מסתבר לומר כן אלא דמקרי מרשיע עצמו, והיינו באמת כתירוצם הב' כאן בעדים על המקצת והוא מודה השאר דמקרי מרשיע א"ע, א"כ י"ל דתוס' בתירוצם הראשון היו סבורים דזה לא מקרי מרשיע א"ע, במה דאינו רוצה לשבע, ואך כ"ז למאן דס"ל מחוייב שבועה וא"י לשבע דכ"ז דלא נשבע מחוייב ממון הוא, אבל למ"ד דל"א מתשואיל"מ בודאי מקרי מודה בקנס ולא תקנו בזה דכנגדו נשבע, כיון דאף במודה הי' פטור אין עליו חיוב שבועה, וא"כ כך הם שטחיות דברי תוס' דבתחילה כתבו דשמואל לית ליה הך סברא היינו כיון דמה"ת לא אמרינן איל"מ, ממילא בהודה על השאר מקרי מודה בקנס, וליכא כאן חיוב שבועה, ואח"כ ועוד י"ל היינו דבלא"ה אף לדידן דקיי"ל משואי"ל, מ"מ מקרי מרשיע את עצמו, והיינו כפי הכרעתו בדברי תוס' הנ"ל דמ"א, ומדוקדק לשון תוס' במ"ש ועי"ל דלמ"ד פ"נ קנסא הו"ל לומר ועי"ל דקאי למ"ד פ"נ קנסא, ולפי הנ"ל דגם תירוצם קמא קאי ר"ה להך מ"ד פ"נ קנסא, דלמ"ד ממונא הדין דכשכנגדו נשבע ונוטל, ומש"ה כתבו ועי"ל דלמ"ד פ"נ קנסא, היינו כיון דע"כ קאי להך מ"ד פ"נ קנסא, ממילא הוי מרשיע א"ע אף לדידן דאמרינן א"י לשבע משלם, ובאמת קשה לי על דברי תוס' בב"ק (דף מ"א הנ"ל) אמאי הכריעו כן רק מסברא והלא לכאורה ראיה מוכרחת ממתני' דבב"ק (דף ע"ה ע"ב) גנב ע"פ שנים וטבח ומכר עפ"י ע"א משלם כפל ואינו משלם ד' וה', והרי כיון דב' עדים שגנב נעשה חשוד וא"י לשבע להכחיש את העד שמעיד שטבח ומכר ונימא ביה משואיל"מ ויהי' הדין דשכנגדו נשבע ונוטל, אע"כ דאינו מחוייב שבועה כלל, דאם מודה הוא מפטר וצלע"ג:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף