אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/קידושין/לז

יום שלישי ד' תשרי תשפ"ד - מסכת קידושין דף לז

חובת מצוות 'חובת הגוף' בחוץ לארץ

ביאור רש"י שיניחו תפילין ויעשו מזוזות בגלות כדי שלא יהיו חדשים כשיחזרו

תנן בקידושין (לו:) כל מצוה שהיא תלויה בארץ, אינה נוהגת אלא בארץ. ושאינה תלויה בארץ, נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ כו'. ובגמרא (לז.): אמר רב יהודה, הכי קאמר, כל מצוה שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, חובת קרקע אינה נוהגת אלא בארץ. ופירש רש"י: חובת הגוף, היינו אינה תלויה בארץ, אינה מוטלת על הקרקע ולא על גידוליו, אלא על גופו של אדם, כגון שבת, תפילין, עבודת כוכבים, פטר חמור, מילה, עריות, וכיוצא בהם. חובת קרקע, שמוטלת על הקרקע או גידוליו, כגון תרומות ומעשרות, חלה, לקט שכחה ופאה, שביעית, חדש, ערלה, כלאים, ע"כ.

ובפרשת עקב (דברים יא יח) כתוב: "וחרה אף ה' בכם... ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם. ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם" וגו'. ופירש רש"י: ושמתם את דברי, אף לאחר שתגלו, היו מצויינים במצוות, הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר (ירמיה לא כ) "הציבי לך ציונים".

ומקור דבריו בספרי (עקב פי' מ): אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ, היו מצויינים במצוות, שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים. משל למלך בשר ודם שכעס על אשתו וטרפה בבית אביה. אמר לה, הוי מקושט בתכשיטיך, שכשתחזרי לא יהו עליך חדשים. כך אמר הקב"ה לישראל, בני, היו מצויינים במצוות, שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים. הוא שירמיהו אומר "הציבי לך ציונים" וגו' – אלו המצות שישראל מצויינים בהם, "שימי לך תמרורים" – זה חורבן בית המקדש וכו'.

ביאור הגר"א בטעות המדפיסים שפתחו 'הניחו תפילין עשו מזוזות' במקום 'הפרישו תרומה עשרו מעשרות'

על מה שכתב רש"י 'הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו', תמה הגר"א בדברי אליהו (מספר משאת משה ח"ב), מדברי הגמרא בקידושין: כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ ובין בחוצה לארץ, ואילו מדברי רש"י משמע שמצות תפילין ומזוזה אינה נוהגת בחו"ל אלא רק מחמת טעם זה 'שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו', ובלא טעם זה היו פטורים ממנה בחו"ל.

ובאמת הירושלמי (שביעית פ"ו ה"א) דרש מפסוק זה עצמו שמצוות שהם חובת הגוף חובתם אף בחוצה לארץ: כתיב "אלא החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ" – בארץ אתם חייבים לעשות, ואי אתם חייבים לעשות בחוצה לארץ. עדיין אנו אומרים מצות שהן תלויות בארץ אינן נוהגין אלא בארץ, יכול אפילו מצות שאינן תלויות בארץ לא יהו נוהגות אלא בארץ, תלמוד לומר "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וחרה אף ה' בכם וגו' [ואבדתם מהרה מעל הארץ, ואפילו הכי] ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם" – מה אית לך, כגון תפילין ותלמוד תורה, מה תפילין ותלמוד תורה שאינן תלויות בארץ נוהגין בין בארץ בין בחו"ל, אף כל דבר שאינו תלוי בארץ יהא נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ, ע"כ.

ולכן הסיק הגר"א שטעות המעתיקים נפלה בדברי רש"י, שהיה כתוב בדבריו "אף לאחר שתגלו, היו מצויינים במצוות, ה"ת ע"מ וכו', וטעו המעתיקים לפתוח את הראשי תיבות – הניחו תפילין, עשו מזוזות, כיון שהפסוק שלאחריו הוא 'וקשרתם אותם לאות על ידכם... וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך'. אך באמת הר"ת הם 'הפרישו תרומות, עשרו מעשרות', ומצוות אלו אכן הם חובות קרקע ופטורים מהם בחוצה לארץ, ואעפ"כ כדי שלא יהיו חדשים כשיחזרו לארץ ישראל, מצוה לאחוז בהם גם בגלות בחוצה לארץ, כדי שלא יהיו חדשים כשתחזרו לארץ ישראל.

וכעין זה במדרש (איכ"ר א סב) על הפסוק "קראתי למאהבי", רשב"י פתר קריא בנביאי האמת, שהיו מאהבין אותי להקב"ה, "המה רימוני" – שהיו מרמין בי ואומרים לי, 'הפרישו תרומות ומעשרות' – וכי יש תרומות ומעשרות בבבל, אלא בשביל לאהבני להקב"ה. הוא שירמיה אומר "הציבי לך ציונים" – הצייני במצוות שהיו ישראל מצויינין בהם, ע"כ.

ביאור הרדב"ז שהזהירם על כך שלא יפרקו עול המצוות מפני דוחק שיעבוד הגלויות

וכבר עמד על קושיא זו בדברי רש"י הרדב"ז (שו"ת ח"ו סימן ב'קנד): שאלת ממני על מה שכתב רש"י ז"ל בפרשת 'והיה עקב', ושמתם את דברי אלה, אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצוות, הניחו תפילין עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדישם כשתחזרו. וקשיא לך, והלא מצות אלו חובת הגוף הם ונוהגות בין בארץ בין בחוצה לארץ.

בתשובתו מביא הרדב"ז שדברי רש"י מקורם בספרי, ומבאר כוונת הדרשה: והוצרך להזהירם אע"פ שהם חובת הגוף, שלא יפרקו מעליהם עול המצוות מפני דוחק שיעבוד הגלות וגזירות השמדות, כאשר אירע בימי היוונים והכשדים ואדום הרשעה ובכל הדורות שהיו גוזרים עליהם לבטל המצוות. ואפשר כי מצד האונס יבטלו אותם, הזהירם שיהו מצויינים במצוות כדי שלא יהיו עליהם חדשות כשיחזרו, ויהיה להם טורח בעשייתם. ולא מפני שהיו פטורים בחוצה לארץ הוא מזהיר עליהם אלא מהטעם שכתבתי... "וזו בשורה טובה לחזרה אגב האזהרה" [- שיש כאן בשורה טובה על כך שיחזרו ישראל לארצם, בכלל האזהרה על שמירת המצוות בחו"ל].

גם הרמב"ן (דברים שם) עמד על עיקר ההערה בדברי רש"י, ואחר הביאו דבריו כתב: וכבר כתבתי פירוש הענין, כי המצוות האלה חובת הגוף הם, ודינם בכל מקום כמו בארץ. אבל יש בו במדרש הזה סוד עמוק, וכבר רמזתי ממנו. והנה החזיר במצוות האלה תפילין ודברי תורה ומזוזה כאן פעם שניה, לרמוז בהיקש הזה שנהיה חייבים בהם לאחר הגלות בחוצה לארץ, ומהם נלמד לכל המצוות שהן חובת הגוף שחיובן בכל מקום, ושנהיה פטורין בחוצה לארץ מחובת הקרקע כגון תרומה ומעשרות כו', ע"כ. כלומר הרמב"ן מעיר אף הוא על דברי רש"י שאדרבה מצוות אלו הנזכרות בפסוקים כאן הם חובות הגוף – ובא הפסוק להורות על חיובם אף בגלות, ולהורות על פטור במצוות התלויות בארץ, שלא יהיו חייבים עליהם בחוצה לארץ. אלא שמוסיף הרמב"ן ש"יש בו במדרש הזה סוד עמוק" והוא מציין לדבריו במקום אחר שבהם עסק בביאור המדרש.

ביאור הרמב"ן בטעם הקאת הארץ לעוברי עריות אף שהיא חובת הגוף

ואכן בפרשת אחרי מות (ויקרא יח כה) על הפסוק "ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה ותקיא הארץ את יושביה" תמה הרמב"ן מהו שהחמיר הכתוב בעריות ואמר שבעבור זאת תקיא הארץ את הנפשות העושות, והרי עריות הם חובת הגוף ואינם תלויות בארץ. ומבאר הרמב"ן: אבל סוד הדבר, בכתוב שאמר (דברים לב ח-ט) "בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל. כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו". והענין, כי השם הנכבד ברא הכל, ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע, כאשר נודע באצטגנינות. וזהו שנאמר (שם ד יט) "אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים" – כי חלק לכולם מזלות בשמים, וגבוהים עליהם מלאכי עליון נתנם להיותם שרים עליהם, כענין שכתוב (דניאל י ג) "ושר מלכות פרס עומד לנגדי", וכתיב (שם פסוק כ) "והנה שר יון בא"...

והנה השם הנכבד הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב – היא נחלת ה' מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל, בהנחילו אותה לעמו המייחד שמו זרע אוהביו, וזהו שאמר (שמות יט ה) "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ", וכתיב (ירמיה יא ד) "והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלקים". והנה קידש העם היושב בארצו בקדושת העריות וברובי המצוות להיותם לשמו, ולכך אמר (ויקרא כ כב) "ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא אתכם הארץ", וכתיב (שם פסוק כד) "ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה אני ה' אלקיכם הבדלתי אתכם מן העמים" – יאמר, כי הבדיל אותנו מכל העמים אשר נתן עליהם שרים ואלהים אחרים, בתתו לנו את הארץ שיהיה הוא יתברך לנו לאלוקים ונהיה מיוחדים לשמו. והנה הארץ שהיא נחלת השם הנכבד – תקיא כל מטמא אותה ולא תסבול עובדי עבודה זרה ומגלים עריות...

והנה בחוצה לארץ, אע"פ שהכל לשם הנכבד, אין טהרה בה שלימה, בעבור המשרתים המושלים עליה והעמים תועים אחרי שריהם לעבוד גם אותם. ולכך יאמר הכתוב (ישעיה נד ה) "אלקי כל הארץ יקרא" – כי הוא אלקי האלקים המושל על הכל, והוא יפקוד בסוף על צבא המרום במרום להסיר ממשלת העליונים ולהרוס מערכת המשרתים, ואחרי כן יפקוד על מלכי האדמה באדמה...

הכותים נענשו באריות דוקא בארץ ישראל שאינה מקיימת עוברי עבירה

והנה השם הנכבד יתברך אלקי האלהים בכל העולם, ואלקי ארץ ישראל שהיא נחלת ה'. וזהו טעם "וזנה אחרי אלהי נכר הארץ" (דברים לא טז) – כי האלוהות נכרים בארץ השם ובנחלתו. וזהו שנאמר (מ"ב יז כו) "לא ידעו את משפט אלקי הארץ וישלח בם את האריות והנם ממיתים אותם כאשר אינם יודעים את משפט אלקי הארץ" – והנה הכותיים לא היו נענשים בארצם בעבדם את אלהיהם לשלוח בהם את האריות, ובבואם בארץ ה' ועשו שם כמעשיהם הראשונים, שלח בהם את האריות הממיתים אותם. וכן שנו בספרא (קדושים יא יד) "ולא תקיא הארץ אתכם" וגו' – ארץ ישראל אינה כשאר ארצות, אינה מקיימת עוברי עבירה.... והוא מאמרם (כתובות קי:) כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוק, שנאמר (ויקרא כה לח) "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוקים"...

ואמרו בתוספתא (ע"ז פ"ה ה"ה): הרי הוא אומר (בראשית כח כא) "ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלוקים", ואומר "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוקים" – כל זמן שאתם בארץ כנען, הייתי לכם לאלוקים, אין אתם בארץ כנען, כביכול אין אני לכם לאלוקים וכו'.

רחל מתה בבוא יעקב לארץ כדי שלא ישב בארץ עם שתי אחיות

על פי כל זה מוסיף הרמב"ן ומגלה את סוד המדרש שאמרו בספרי: אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינים במצות, שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים. "כי עיקר כל המצוות – ליושבים בארץ השם. ולפיכך אמרו בספרי (ראה פ) 'וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות' – ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה".

ובזה מבאר הרמב"ן מה שציווה יעקב אבינו לביתו ולכל אשר עמו בבואם לארץ, "הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו" (בראשית לה ב), "והשם לו לבדו נתכנו עלילות, שמתה רחל בדרך בתחילת בואם בארץ.... ובזכותו לא ישב בארץ עם שתי אחיות... ונראה שנתעברה מבנימין קודם בואם בשכם, ולא נגע בה בארץ כלל, מפני הענין שהזכרנו".

כך גם ביאר רבינו בחיי (דברים יא יח) את דרשת חז"ל אותה הוא מביא כלשון רש"י שלפנינו: הניחו תפילין עשו מזוזות כדי שלא יהיו חדשים עליכם כשתחזרו, והוא מבאר: הכוונה בזה לומר כי אע"פ שאנו עושין המצוות בחוצה לארץ, והם חובת הגוף לעשותם בכל מקום, למדונו החכמים ז"ל שאין עיקר עשייתן אלא בארץ הקדושה, ע"כ.

דברי הגרש"י זוין על התייחסות ההלכתית לכך שהמצוות הם 'תרגילים' לימות קיבוץ גלויות

על הנפקא מינה ההלכתית בהגדרת קיום מצוות 'חובת הגוף' בחוץ לארץ כהכנה לחזרת ישראל לארצם, כותב הגרש"י זוין (המועדים בהלכה, נחמו) דברים נפלאים, ונעתיק דבריו ככתבם לרוב חביבותם: כשתימצי לומר, אין הגאולה "תוספת מקום" בתוך ההלכה, אלא, אדרבה, היא – ההלכה – משמשת מכשיר של "תרגילים" לימות קיבוץ גלויות. כל עצמן של המצוות בזמן הגלות אינן אלא בשביל שישתמרו בידינו לזמן של "נחמו". הדבר מפורש במדרש תנאים: 'ושמתם את דברי אלה' – אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצוות, הניחו תפילין עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. תפילין ומזוזות הם מהמצוות של 'חובת הגוף' ונוהגות מן התורה בין בארץ ובין בחוץ לארץ, ובכל זאת מטרת קיומן בגלות היא בבחינת 'הציבי לך ציונים'.

אמנם השקפה כללית זו על כל קיום המצוות בזמן גלות ישראל מעל אדמתו, היא גופה אינה אלא אגדה. בהלכה אין מקום לתפיסה זו. ומשנה שלימה היא: כל מצוה שאיה תלוי בארץ, נוהגת בין בארץ ובין בחוץ לארץ. ולמדוה בגמרא מהפסוק "כל הימים אשר אתם חיים על האדמה, אבד תאבדון" – מה עבודה זרה מיוחדת שהיא חובת הגוף ונוהגת בין בארץ ובין בחוץ לארץ, אף כל שהיא חובת הגוף... אבל מכל מקום מצינו שנשתרשה אותה ההשקפה בין בעלי התורה, עד שגדול אחד מהאחרונים השתמש בה (בספר של שו"ת!) להלכה ממש.

קושיית מהר"י אסאד אם אין בזמן הזה רשות הרבים כיצד נבטל שופר ולולב בשבת

בשו"ת מהרש"ם מברעזאן ז"ל (ח"ג סימן קפח) עמד על קושיית האחרונים (שו"ת מהר"י אסאד או"ח סימן פז): לשיטת הסוברים שאין בזמן הזה רשות הרבים גמורה, איך אנו מבטלים מצוות של תורה - שופר ולולב – בשבת, בשביל גזירה "שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים" [ואף שמדרבנן יש רשות הרבים, אך אין לגזור גזירה לגזירה ולבטל מכחה עשה מן התורה].

תירוץ מפתיע נתן לדבר המהרש"ם: כיון שכל עיקר קיום המצוות בחוץ לארץ הוא משום עשיית ציונים לזמן שיחזרו לארץ ישראל, ממילא אנו פטורים עכשיו משופר ולולב בשבת, שכן אז, בזמן הגאולה, נהיה פטורים מחמת "שמא יעבירנו", עכ"ל הגרשי"ז.

והמהרש"ם שם מוסיף שאף שהירושלמי דורש פסוקים אלו לחיוב מצוות שהן חובת הגוף בחוצה לארץ, וכמבואר בבבלי שמצוות שהן חובת הגוף נוהגות בין בארץ ובין בחו"ל, אך לאור דברי הרמב"ן שביאר דרשת הספרי ש"עיקר שלימות קיום המצוות הוא בארץ ישראל", לפי זה אפשר שגם הירושלמי והבבלי אינם חולקים על הספרי, וכיון שעיקר קיום המצוות בחו"ל הוא משום עשיית ציונים, ממילא אנו פטורים משופר ולולב, כיון שלא נתחייב בהם בזמן הגאולה.