אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/קידושין/ד

יום חמישי ל' אב תשפ"ג - מסכת קידושין דף ד

מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא

אכילת עבד עברי של כהן בתרומה בעבד תושב ועבד שכיר

בברייתא המובאת במסכת קידושין (ד.) איתא: "ויצאה חינם" [- אמה העבריה מאדונה] - אלו ימי בגרות, "אין כסף" - אלו ימי נערות. ומקשה הגמרא: ולכתוב רחמנא נערות ולא בעי בגרות. והגמרא מביאה שלשה יישובים על קושיה זו: א' רבה מיישב שאילו היה כתוב רק 'אין כסף' היינו מפרשים שאלו ימי בגרות, ולכן הוצרכה התורה לכתוב גם 'ויצאה חינם' שהם ימי בגרות, ללמד ש'אין כסף' הם ימי נערות.

ומביאה הגמרא דוגמא לדבר לענין אכילת עבד עברי של כהן בתרומה, שנאמר שם "תושב כהן ושכיר לא יאכל קודש", ואיתא בברייתא: "תושב" - זה קנוי קנין עולם, "שכיר" - זה קנוי קנין שנים. ומקשה הברייתא: יאמר 'תושב' ולא יאמר 'שכיר', ואני אומר קנוי קנין עולם אינו אוכל [- בתרומה], קנוי קנין שנים לא כל שכן. ומיישבת: אילו כן, הייתי אומר 'תושב' זה קנוי קנין שנים, אבל קנוי קנין עולם אוכל. בא 'שכיר' ולימד על 'תושב', שאע"פ שקנוי קנין עולם אינו אוכל, ע"כ.

אלא שאביי מחלק בין הדברים, שכן תושב ושכיר הם שני מיני עבדים, ושניהם אינם אוכלים בתרומה, ואף ששכיר נלמד בקל וחומר מתושב, מכל מקום "מילתא דאתיא בקל וחומר, טרח וכתב לה קרא". שונה מכך נידון דידן, שבו אמה העבריה לעולם לא תצא בבגרות כיון שכבר קודם לכן יוצאת מאדונה כיון שהגיעה לנערות.

מכח קושיא זו מיישב אביי את עיקר הקושיא באופן אחר, כשלדבריו הפסוק בא ללמדנו שאף אילונית שאין לה סימני נערות יוצאת כשיבואו ימי בגרותה. אלא שמר בר רב אשי תמה על כך: ולאו קל וחומר הוא, ומה סימנין שאין מוציאין מרשות אב, מוציאין מרשות אדון, בגרות שמוציאה מרשות אב, אינו דין שמוציאה מרשות אדון. ומכח קושיא זו מפרש מר בר רב אשי את הצורך בפסוק של 'יציאת בגרות' באופן אחר.

אלא שהגמרא (ד:) מקשה על עיקר תמיהתו של מר בר רב אשי 'ולאו קל וחומר הוא', שכן כפי שנזכר כבר הסיקה הגמרא ש'מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא', שהרי כך ביארה הגמרא את מה שכתבה התורה לגבי אכילת תרומה את ה'שכיר' ואת ה'תושב'. ואם כן מה מקשה מר בר רב אשי 'ולאו קל וחומר הוא'. ומיישבת הגמרא: הני מילי היכא דליכא לשנויי, אבל היכא דאיכא לשנויי משנינן, ע"כ הסוגיא.

ביאור רבי נתן גשטטנר שטרח וכתב לה קרא שמא יטעו בני אדם לחשוב שק"ו פריכא הוא

מבואר אם כן, שפעמים שהתורה מפרשת דבר הנלמד בקל וחומר, ופעמים שלא. ואנו אין לנו לומר שפירשה התורה דבר הנלמד בקל וחומר אלא באופן "דליכא לשנויי", אבל במקום "דאיכא לשנויי - משנינן". ויש להתבונן בעיקר הכלל 'מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא', מה טעם יש בדבר, הרי מאחר וק"ו הוא אחד מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהם אם כן כבר ידועים הדברים מתוך דרשת התורה, ולמה הוצרכה התורה ומפני מה טרחה לשוב ולכתוב דין זה.

רבי נתן גשטטנר זצ"ל (אהל חייא, הערות רבותינו) כתב לבאר ענין זה בהקדם דברי הפרי מגדים בספרו גינת ורדים (כלל א) בשם הקרבן אהרן, בביאור הטעם ש'אין עונשין מן הדין'. והוא, משום שקל וחומר הוא היקש שכלי שפעמים שיש לו פירכא, ואמנם פירכתו צריכה חיפוש, ולכן לעולם יש לחוש שמא קל וחומר זה פריכא הוא, ולכך די לנו לאסור הדבר ולא לענוש עליו מיתה או מלקות.

מעתה, כעין זה לאידך גיסא, מבאר הגרנ"ג את הטעם ש'מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא' - שכן פעמים יש לק"ו כעין פירכא, שיש לחוש שמא יבואו בני אדם לטעות ולהחשיב פירכא זו לפירכא אף שבאמת אינה פירכא אמיתית, ובאופן זה נמצא שלא יקבלו את הקל וחומר אף שבאמת הדין אמת, ולכן טרחה התורה וכתבה דין זה אף שהוא 'מילתא דאתיא בק"ו'.

מחלוקת הראשונים אם אומרים 'מילתא דאתיא' בהיקש וגזירה שוה וספק המל"מ בדרשת במה הצד

אמנם יש להעיר על הדברים שכן הר"ן בנדרים (ג. ד"ה לנדור) מחדש: דכי היכי דאמרינן בריש פ"ק דקידושין מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, הכא נמי מילתא דאתיא בהיקישא אפשר טרח וכתב לה קרא. ובריש איזהו נשך אמרינן מילתא דאתיא בגזירה שוה טרח וכתב לה קרא וכו', עכ"ד. ונמצא שכלל זה הוא כלל כללי בכל דבר לא רק ב'היקש שכלי שפעמים שיש לו פירכא'. ובשלמא גזירה שוה הרי באופן שאינו מופנה יש לו פירכא, וכן במופנה מצד אחד יש מ"ד שיש לו פירכא, אבל היקש הרי 'אין משיבין על ההיקש' ואעפ"כ נקט הר"ן שיש לומר בו 'מילתא דאתיא בדרשה טרח וכתב לה קרא'.

אלא שכבר כתב היד מלאכי (מערכת המ"ם אות תכ) שאף שכדברי הר"ן כתב הרשב"א בשבת (כה:) שאף בג"ש אומרים 'מילתא דאתיא טרח וכתב לה קרא'. וכ"כ לענין היקש, הרמב"ן, הרשב"א והר"ן (שבת סד.). אבל בדברי התוספות בבבא מציעא (סא. ד"ה ג"ש) מבואר שהם חולקים בזה על דעת הר"ן והרשב"א, שכן בגמרא שם איתא: אילו לא נאמר קרא הייתי אומר גזירה שוה, עכשיו שנאמר קרא גזירה שוה לא צריך, אלא גזירה שוה למה לי וכו', הרי שלולי הפסוק הייתי לומד הדבר מגזירה שוה ואעפ"כ טרח הכתוב והזכיר הדבר בפירוש, וזהו מקור דברי הר"ן.

אמנם התוספות שם הקשו למה לי קרא, ויישבו מה שיישבו, הרי שהתוספות לא ניחא להו לומר כדברי הר"ן שהוא משום 'מילתא דאתיא בגזירה שוה טרח וכתב לה קרא', ומשמע שהתוספות סוברים שלא נאמר כלל זה אלא בקל וחומר דוקא. וכ"כ המשנה למלך (מלוה ולוה פ"ד ה"א).

ובמשנה למלך שם הוסיף להסתפק עוד בדבר שבא 'במה הצד' אם אומרים בו טרח וכתב לה קרא. וכן דן בדבר זה בספר הכריתות (לשון למודים שער א אות א הו"ד בשל"ה תושבע"פ ע' שני כתובים) ורצה לבאר שזו המחלוקת אם שני כתובים הבאים כאחד מלמדים או לא. שהסובר שאינם מלמדים הוא משום שאילו האחד מלמד לשם מה נכתב השני, ואילו מ"ד מלמדים סובר שמה שנכתבו שניהם אין בכך כלום, שכן מילתא דאתיא במה מצינו טרח וכתב לה קרא, אך עדיין אפשר ללמוד מהם לשאר מקומות.

ביאור הגינת ורדים שטרח וכתב לה קרא שלא נמעט עונש היוצא מק"ו זה משום אין עונשין מן הדין

מהלך נפלא אחר מעלה הגינת ורדים בביאור ענין זה ש'מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא', ולפי דבריו הוא ממתיק את מסקנת המשנה למלך שדבר הלמד ב'הצד השוה' אין אומרים בו 'מילתא דאתיא במה הצד טרח וכתב לה קרא'. ושורש דבריו שבאופן שיכול לבוא מדין התורה חיוב מיתה או מלקות מחמת הקל וחומר, אזי הוצרכה התורה לפרש את הדבר כדי שלא יבוא בעל דין לפתוח פיו ולומר ש'אין עונשין מן הדין'.

ודוגמא לדבר מביא הפרי מגדים את סוגיית הגמרא בקידושין הנזכרת בראש הדברים, שעל דברי אביי המפרש שהפסוק בא ללמדנו שאיילונית יוצאת בבגרות, מקשה הגמרא למה לי קרא קל חומר הוא, ומיישבת דמילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא. [ואמנם הגמרא מעמידה את הדברים להיפך, דהיינו שמר בר רב אשי דוחה באמת את דברי אביי מכח קושיא זו, והגמרא רק שואלת מדוע לא נדחה את קושייתו מכח כלל זה ודוחה ש'כל היכא דאיכא לשנויי משנינן'. אך מכל מקום מבואר שלולי טעם זה היה מקום לומר כאן 'מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא'].

וק"ו זה יכול להביא לידי חיוב מיתה, באופן שהאדון ייעד את האמה לעצמו או לבנו לאחר בגרותה, ואדם אחר בא עליה. או להיפך, שאדם אחר קידשה ואחר כך בא עליה האדון. שאם ננקוט שבגר איילונית מוציאה מרשות האדון אם כן נמצא שאין קידושיו קידושין, ואם ננקוט שאין בגר דאיילונית כלום, אם כן הרי היא של האדון וקידושיו קידושין והשני חייב מיתה. והיה מקום לומר שאף באופן זה 'אין עונשין מן הדין', ולכן 'טרח וכתב לה קרא' כדי למנוע פתחון פה זה.

לפי זה ממשיך הפרי מגדים ומבאר את הטעם לחלק בין קל וחומר לבמה הצד ולומר דמילתא דאתיא מבינייהו לא טרח וכתב לה קרא. וזאת על פי מה שכתב הכנסת הגדולה (או"ח כללי קל וחומר אות ב) שאף שאין עונשין מן הדין, אבל עונשין במה הצד. ואם כן כיון שכל הטעם ש'מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא' הוא משום החשש שיבואו לומר שאין עונשין מן הדין אם מכח דין זה יבואו לידי עונש מלקות או מיתה, ממילא בלימוד של 'במה הצד' אין טעם זה שייך.

טעם הקנאת סופרים שטרחה התורה לפרש כדי שנלמד חומר הדבר יותר ממה שאינו כתוב להדיא

והנה כל זה הוא רק לדברי התוספות שלא נאמר כלל זה אלא בקל וחומר יש לומר כדברי הגרנ"ג, אך אם הוא כלל כללי בכל דרשות חז"ל, במה מצינו, ק"ו, היקש וגזירה שוה, וכדעת הר"ן ושאר ראשונים, משמע שטעמו טעם אחר - כללי יותר - הנוגע לכל אופני הדרשות ולא רק לקל וחומר שהוא היקש שכלי שיש לחוש שמא יש לו פירכא, או שאין עונשין מכוחו.

וביד מלאכי (מערכת המ"ם אות תיח) כתב טעם אחר בשם ספר קנאת סופרים כת"י (והוא ספר קנאת סופרים לרבי חנניה קאזיס, שורש ב) ש"יש ללמוד מאותה טירחא לאחמורי ביה טפי ממה שאינו כתוב להדיא, דודאי לאו לאטרוחי בכדי הוא", ע"כ. דהיינו שהטעם שטרח וכתב לה קרא אף שהוא נלמד בדרשה אחרת - לפי שבא הכתוב בטרחתו זו להורות לנו שיש להחמיר ולהזהר בדבר זה.

ויש לדון אם עצם מה שהוצרכה התורה לשנות הדבר פעם שניה בא להורות על החומר שבו, או שככל שהדבר מפורש יותר בתורה הוא ראיה שהוא חמור יותר, כפי שמצאנו בכמה מקומות שלמדו חכמינו על חומרת הזהירות מאונאת הגר שכפלה התורה דבר זה בכמה וכמה מקומות. וכך משמע שהבין גם היד מלאכי ולכן הוסיף לציין שם שגם איסורים דרבנן אם אסמכינהו אקראי הרי הם חמורים יותר, והרי כאן אין כפילות בהזכרת האיסור, אלא שעצם מה שהדבר כמפורש בתורה הוא הנותן לו חומר יותר מדבר שאין לו רמז בתורה. והוא הדין לענין 'מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא' שמה שפירשה התורה הדבר להדיא בתורה בא להורות על חומר הדבר.

ולפי זה יש לקיים סברא זו גם לדעת התוספות שכלל זה נאמר דוקא בקל וחומר ולא בגזירה שוה - כי גזירה שוה כמוה ככתובה להדיא בתורה, ואם כן אין לתורה לטרוח לכתוב זאת שוב במפורש, כי אין החומר נלמד מכפילות הכתיבה אלא מהכתיבה המפורשת ולא בדרך של דרשה, וזה שייך דוקא בקל וחומר שהוא דרך של דרשה שאינה מפורשת, ולא בגזירה שוה שהוא ממש כאילו כתובה בתורה.

אם אומרים מילתא דאתיא בק"ו טרח ודרשה בגזירה שוה או מילתא דאתיא בג"ש טרח ולמדה מריבוי

והדברים מוכרחים גם ממה שהביא היד מלאכי (שם אות תיט) מדברי השיטה מקובצת (כתובות כט:) בשם הרא"ה שאף שמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, אבל אין אומרים 'טרח ודרשה בגזירה שוה', שכיון שהן קל וחומר והן גזירה שוה שתיהן מידות שהתורה נדרשת בהם, מאי אולמיה דגזירה שוה מקל וחומר. והשיטה שם הוסיף ולמד מדברי הרא"ה שהוא הדין שאין אומרים מילתא דאתיא בגזירה שוה טרח וריבה הכתוב מריבוי - שכיון שאינו מפורש בתורה אלא רק נלמד מריבוי מאי אולמיה הריבוי מדרשת הגזירת שוה.

ולכאורה אם טעם הדין הוא משום ש'אין עונשין מן הדין', אם כן הרי בגזירה שוה עונשין, וכן בריבוי, ואם כן עדיין היה מקום לסברא זו. אמנם אם הטעם הוא להורות על חומר הדבר, וכפי שנתבאר שהחומר אינו נלמד מכפילות האזהרה אלא מכתיבתה בפירוש בתורה, אם כן יבואר היטב שבמקום ששניהם לימודים, שוב אין כאן תוספת חומרא בדבר ולכן אין אומרים כלל זה בכהאי גוונא.

ביאור רבינו יונה בחומר דברי תורה מדברי סופרים שהם מפורשים בתורה

ובעיקר טעם הקנאת סופרים שיש ללמוד מאותה טירחא לאחמורי ביה טפי ממה שאינו כתוב להדיא, וכמו שנתבאר שהחומרא היא במה שנתפרש הדבר ולא ממה שנכפל, יש בנותן טעם להביא דברי רבינו יונה בשערי תשובה (שער השלישי אות ד) בביאור החילוק בחומרת דברי תורה על דברי סופרים, אף שהחיוב לציית לדברי סופרים אף הוא - לדעת רבינו יונה - מדאורייתא, וזה לשונו: וגם כי הוזהרנו מן התורה לקיים עלינו להיות עושים ככל אשר יורונו, אכן מצינו עשה מן התורה חמורה מדבריהם, מפני שהוזכר עיקר הדבר בספר תורת האלקים מפורש וציוה השם יתברך עליו בפרט, ע"כ.