שו"ת רבי עקיבא איגר/א/רז: הבדלים בין גרסאות בדף
(שות רעקא גרסה ראשונית מדיקטה) |
(חלוקה לקטעים כבדפו"י, תיקונים, פתיחת ר"ת) |
||
(גרסת ביניים אחת של אותו משתמש אינה מוצגת) | |||
שורה 3: | שורה 3: | ||
{{מרכז|'''סימן רז'''}} | {{מרכז|'''סימן רז'''}} | ||
'''לכבוד ידידי הרב רבי שמחה | '''לכבוד ידידי הרב רבי שמחה נ"י דיין מצויין בק"ק קעמפנא''' | ||
מה שהערה כבודו לדון על הגבינות שמעמידים אותן בעור קיבת כשירה. ויש בחלב הרבה פעמים ס' נגד עור הקיבה, והאריך כבודו | מה שהערה כבודו לדון על הגבינות שמעמידים אותן בעור קיבת כשירה. ויש בחלב הרבה פעמים ס' נגד עור הקיבה, והאריך כבודו נ"י בחכמה ובדעת: | ||
במתני' חולין {{ממ|דף קט"ז}} המעמיד בעור קיבת כשירה אם יש בה בנ"ט אסורה. הרי דבליכא נ"ט מותר. ומה דלא אסור מדין מעמיד. הר"י מיג"ש נתן טעם דמעמיד באיסור הוא דלא בטל. אבל לשוויה בב"ח ע"י מעמיד לא. והכי פסקינן בש"ע יו"ד {{ממ|סי' פ"ז סי"א}} אבל נהי דליכא איסור מדין מעמיד הא מ"מ כיון דבמכוון נותנים בתוכו העור הוי בכלל אין מבטלין איסור לכתחילה, דאף דיעבד אסור להמבטל ולמי שבטלו בשבילו, ומבואר בתשובת הריב"ש {{ממ|סי' תצ"ח}} דאם ביטל על הסתם למי שירצה לקנות. הרי הוא כמי שנעשה בשבילם ביחוד ואסור לכולם, עיי"ש, והיינו דלא כדעת הרש"ל אב"ה הובא בט"ז שם סק"י]. והיינו ממש נ"ד. דעושים הגבינות בדרך זה למכרם, ואף לדעת הרש"ל מ"מ המוכרים במה שנותנים לתוכו עור הקיבה, עברו על איסור דאין מבטלין איסור לכתחילה, והי' מהראוי למחות בידם ולהפרישם מאיסורא: | במתני' חולין {{ממ|דף קט"ז}} המעמיד בעור קיבת כשירה אם יש בה בנ"ט אסורה. הרי דבליכא נ"ט מותר. ומה דלא אסור מדין מעמיד. הר"י מיג"ש נתן טעם דמעמיד באיסור הוא דלא בטל. אבל לשוויה בב"ח ע"י מעמיד לא. והכי פסקינן בש"ע יו"ד {{ממ|סי' פ"ז סי"א}} אבל נהי דליכא איסור מדין מעמיד הא מ"מ כיון דבמכוון נותנים בתוכו העור הוי בכלל אין מבטלין איסור לכתחילה, דאף דיעבד אסור להמבטל ולמי שבטלו בשבילו, ומבואר בתשובת הריב"ש {{ממ|סי' תצ"ח}} דאם ביטל על הסתם למי שירצה לקנות. הרי הוא כמי שנעשה בשבילם ביחוד ואסור לכולם, עיי"ש, והיינו דלא כדעת הרש"ל [אב"ה הובא בט"ז שם סק"י]. והיינו ממש נ"ד. דעושים הגבינות בדרך זה למכרם, ואף לדעת הרש"ל מ"מ המוכרים במה שנותנים לתוכו עור הקיבה, עברו על איסור דאין מבטלין איסור לכתחילה, והי' מהראוי למחות בידם ולהפרישם מאיסורא: | ||
אמנם לאשר חקרתי והוגד לי שנתפשט כן בכל המדינה ובשארי מדינות הידועות לנו מכמה וכמה שנים ואין פוצה פה ומצפצף, ורחוק לומר שגדולי המורים לא נודע להם מזה. לזה שמתי את לבי למצוא דרך היתר | אמנם לאשר חקרתי והוגד לי שנתפשט כן בכל המדינה ובשארי מדינות הידועות לנו מכמה וכמה שנים ואין פוצה פה ומצפצף, ורחוק לומר שגדולי המורים לא נודע להם מזה. לזה שמתי את לבי למצוא דרך היתר: | ||
הנה י"ל דבב"ח ביש ס' לאו מדין ביטול הוא, כיון דכל אחד בפ"ע מותר, והאיסור הוא ע"י חבורן יחד לא שייך ענין ביטול. כמ"ש תוס' נדה {{ממ|דף ס"א ע"ב}} ד"ה בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנה לנכרי וא"ת וליבטל ברובא, וי"ל דל"ש ביטול ברוב אלא כשהאיסור מעורב בהיתר, אבל כלאים ששניהם היתר ונאסרים ע"י תערובות כך אסור המרובה כמו המועט, עכ"ל. וכתב הרא"ש עלה, ולא דמי לבב"ח שנאסר ג"כ ע"י תערובות ואפ"ה אינו אוסר בשאינו נ"ט, שאני התם, דדרך בישול אסרה תורה, ולא מקרי בב"ח בלא נתינת טעם. עכ"ל, [אב"ה הובא בט"ז וש"ך ריש סי' רצ"ט] הרי דלאו מדין ביטול אתינן עלה, אלא דהאיסור אינו מתחיל אלא בדרך נתינת טעם זה בזה ע"י בישול ובליכא נ"ט מעולם לא נעשה בב"ח ולא חל האיסור כלל: | |||
ולשיטת הרי"ף בההיא דאמרינן דפת שאפאה עם הצלי דאסור לאכלה בכותח. דאף דקיי"ל דריחא לאו מלתא מ"מ משהו הוי, וכיון דהוי דבר שיל"מ דאפשר לאכלו בלא כותח אסור, וביאר הר"ן בארוכה דאף דדבר שיל"מ בטל באינו מינו, מ"מ היכא דהוי היתר בהיתר ממש, זהו מקרי מין במינו אף דהעצם אינו שוה לרבנן דר"י עיי"ש בארוכה, ובמק"א כתבתי לתמוה ממתני' דכלאים, צמר רחלים שטרפן בצמר גמלים מותר לערב בו פשתן, דצמר רחלים בטל בצמר גמלים, והא הוי דבר שיל"מ דאפשר בלי עירוב פשתן, והארכתי בזה בעזה"י], מצינו יסוד לדין זה כיון דאפילו בנתערב משהו בשר בפת אסור לערבו בכותח, מכ"ש בב"ח ממש דאסור לכתחילה ע"י ס', אבל לאינך שיטות וכדנראה דהלכתא כוותייהו מדברי הת"ח הנ"ל, דהחלב שנתערב ובטל במים דמותר ליתן לבשר, ואף דקיי"ל {{ממ|בסי' ק"ח}} דפת שאפאה עם הצלי אסו' לאכלו בכותח, צ"ל דלאו מטעמא הנ"ל, אלא מאידך טעמא דכתב הרי"ף דלכתחילה אמרינן דריחא מלתא היא, [ומזה יפלא על דברי הש"כ בסי' צ"ט הנ"ל, דאחר שהביא דברי הת"ח דאפילו לכתחילה מותר ליתן המים לבשר, כתב ואין להקשות אגוף הדין פשיטא דהא כל איסורים בטלים בס', הא לדעת הרי"ף הנ"ל אסור מדין ישל"מ ולא הוי מלתא דפשיטא להתירו, ואי דקושית הש"כ לאו על הת"ח רק על לישנא דהג"ה דנקט הדין, בנפל ממים לקדירה של בשר דמותר הא זהו הוי מלתא דפשיטא, הא בזה לא הועיל הש"כ בתירוצו דס"ד דהיתר בהיתר לא בטל, דמה בכך דלא נתבטל תחילה החלב במים, הא מ"מ אחר שנפלו המים לבשר מתבטל עתה החלב כאלו נפל החלב לקדירה של בשר ומים, ומה"ת יגרע במה דנפל תחילה החלב במים, הא אף דלא הוי ביטול מ"מ המים לא נ"נ דהכל היתר הוא, ואחר שנפלו לבשר חל הביטול, ומה"ט קשה לי דבדינא דהרמ"א דנקט בנפל לבשר, בזה למאי צריך שהיה במים ס' נגד החלב, הא אף דלא היה במים ס' כשנפל לבשר מצטרף הבשר למים, ואם בין הכל ס' מותר, ובהכרח דלשון הרמ"א דנפל לבשר לאו דוקא, והכוונה באמת דמותר לערב בבשר כמ"ש בת"ח, ומש"ה בעי' ס' במים בכדי להתיר לערב לבשר ודברי הש"כ תמוהים | ואף דמ"מ מדרבנן גם צונן בצונן דליכא נ"ט אסור משום בב"ח, א"כ מה דמותר בששים ע"כ משום ביטול ויקשה הא כיון דהתערובות הוא האיסור לא שייך ביטול. צ"ל דמ"מ חז"ל לא החמירו רק בליכא ס' אף דליכא טעם בצונן מ"מ ראוי ליתן טעם אם יבשלו אבל בס' דאין ראוי לטעם אוקמוהו אדין תורה דאין שם בב"ח עלה, אב"ה שמעתי מאא"ו ני' להקשות על דברח הרא"ש הנ"ל, דהתינח לרבא בחולין {{ממ|דף ק"ח ע"א}} דידעינן בב"ח אטעמא קפיד קרא כיון דדרך בישול אסרה תורה, אבל לאביי דאמר התם ללמוד טעם כעיקר דאורייתא דילפינן מבב"ח, ומאי ראיה, אימא דבעלמא בטל. ברוב אע"ג דאיכא טעמא, ורק בבב"ח דלא שייך ענין ביטול לא מהני רוב, אלא דבאינו נ"ט לאו שם בב"ח עלה, דכך אמרה תורה, דבב"ח ע"י טעם הוי בב"ח, וע"כ דאביי ס"ל דבב"ח ג"כ מדין ביטול אתינן עלה, ויקשה לדידיה קושיות תוס' הנ"ל דבכלאים ליבטל ברובא, ואיהו מותיב ואיהו מפרק דהא לכאורה קשה על קושיית התוס' הנ"ל, הא אמרינן שם בגד שאבד בו כלאים צובעו ומותר. וא"כ י"ל דמש"ה לא בטל דאיכא לברורי ע"י צביעה, וצ"ל דקושייתם אהא דאמר רבא שם מנ"ל לסבא הא דסמכינן אצבעו. בהא יקשה הא מ"מ אחר הצביעה נהי דלא דשמא נשאר בו פשתן מ"מ ליבטל ברובא, דהא א"א לברר יותר מזה, והוצרכו לתירוצם, כיון דהתערובות הוא האיסור לא שייך ביטול. וזהו באמת לרבא לשיטתיה, אבל אביי יסבור באמת, דאף כה"ג שייך ביטול, ומתני' דבגד שאבד בו כלאים, הטעם משום דאיכא לברורי ע"י צביעה]: | ||
וכיון שכן לכאורה לא שייך בב"ח בכלל דאין מבטלין איסור, דהא לא מדין ביטול הוא, אלא דשלא בדרך נתינת טעם מעיקרא לאו שם בב"ח עלה, ויהי' הדין לכאורה דשרי לערב בשר בחלב בס', ואם כי באמת מסתימת כל הפוסקים לא משמע כן. ועיין בהגהת ש"ע {{ממ|סי' צ"ט}} כזית חלב שנפל למים ונתבטל בס'. ואח"כ נפל לקדירה של בשר דמותר, ובש"כ שם {{ממ|ס"ק כ"ב}} דבת"ח כתב דאפילו לכתחילה מותר ליתן המים לבשר, כיון דכבר נתבטל החלב. משמע דלכתחילה אסור לערב החלב במים לבטל ליתן לתוך בשר. וא"כ מכ"ש דאסור לערב בב"ח ביש ס', וע"כ כיון דבשאר איסורים אסור לערב אסרו גם בב"ח דמחזי כמבטל איסור, ובדרך לא פלוג, מכל מקום מנין לנו לבדות זאת מדעתינו בלי ראי' מהש"ס, כיון דמסברא אינו בכלל ביטול איסור לכתחילה: | |||
ולשיטת הרי"ף בההיא דאמרינן דפת שאפאה עם הצלי דאסור לאכלה בכותח. דאף דקיי"ל דריחא לאו מלתא מ"מ משהו הוי, וכיון דהוי דבר שיל"מ דאפשר לאכלו בלא כותח אסור, וביאר הר"ן בארוכה דאף דדבר שיל"מ בטל באינו מינו, מ"מ היכא דהוי היתר בהיתר ממש, זהו מקרי מין במינו אף דהעצם אינו שוה לרבנן דר"י עיי"ש בארוכה, [ובמק"א כתבתי לתמוה ממתני' דכלאים, צמר רחלים שטרפן בצמר גמלים מותר לערב בו פשתן, דצמר רחלים בטל בצמר גמלים, והא הוי דבר שיל"מ דאפשר בלי עירוב פשתן, והארכתי בזה בעזה"י], מצינו יסוד לדין זה כיון דאפילו בנתערב משהו בשר בפת אסור לערבו בכותח, מכ"ש בב"ח ממש דאסור לכתחילה ע"י ס', אבל לאינך שיטות וכדנראה דהלכתא כוותייהו מדברי הת"ח הנ"ל, דהחלב שנתערב ובטל במים דמותר ליתן לבשר, ואף דקיי"ל {{ממ|בסי' ק"ח}} דפת שאפאה עם הצלי אסו' לאכלו בכותח, צ"ל דלאו מטעמא הנ"ל, אלא מאידך טעמא דכתב הרי"ף דלכתחילה אמרינן דריחא מלתא היא, [ומזה יפלא על דברי הש"כ בסי' צ"ט הנ"ל, דאחר שהביא דברי הת"ח דאפילו לכתחילה מותר ליתן המים לבשר, כתב ואין להקשות אגוף הדין פשיטא דהא כל איסורים בטלים בס', הא לדעת הרי"ף הנ"ל אסור מדין ישל"מ ולא הוי מלתא דפשיטא להתירו, ואי דקושית הש"כ לאו על הת"ח רק על לישנא דהג"ה דנקט הדין, בנפל ממים לקדירה של בשר דמותר הא זהו הוי מלתא דפשיטא, הא בזה לא הועיל הש"כ בתירוצו דס"ד דהיתר בהיתר לא בטל, דמה בכך דלא נתבטל תחילה החלב במים, הא מ"מ אחר שנפלו המים לבשר מתבטל עתה החלב כאלו נפל החלב לקדירה של בשר ומים, ומה"ת יגרע במה דנפל תחילה החלב במים, הא אף דלא הוי ביטול מ"מ המים לא נ"נ דהכל היתר הוא, ואחר שנפלו לבשר חל הביטול, ומה"ט קשה לי דבדינא דהרמ"א דנקט בנפל לבשר, בזה למאי צריך שהיה במים ס' נגד החלב, הא אף דלא היה במים ס' כשנפל לבשר מצטרף הבשר למים, ואם בין הכל ס' מותר, ובהכרח דלשון הרמ"א דנפל לבשר לאו דוקא, והכוונה באמת דמותר לערב בבשר כמ"ש בת"ח, ומש"ה בעי' ס' במים בכדי להתיר לערב לבשר ודברי הש"כ תמוהים], אין לנו ראיה לאסור לערב תחילה בשר בחלב בס': | |||
ומסוגיא דחולין {{ממ|דף צ"ז}} קדירה של בשר לא יבשלו בה חלב, ואם בישל בנ"ט, הרי דלכתחילה אסור, אין ראיה, דהא מפרשינן התם דבנ"ט היינו ע"י טעימת קפילא, ומיירי בליכא ס' אם כן מה"ט אסור לבשל, דשמא באמת יהיב טעמא ועבר על איסור בישול בב"ח: | ומסוגיא דחולין {{ממ|דף צ"ז}} קדירה של בשר לא יבשלו בה חלב, ואם בישל בנ"ט, הרי דלכתחילה אסור, אין ראיה, דהא מפרשינן התם דבנ"ט היינו ע"י טעימת קפילא, ומיירי בליכא ס' אם כן מה"ט אסור לבשל, דשמא באמת יהיב טעמא ועבר על איסור בישול בב"ח: | ||
שורה 19: | שורה 23: | ||
ואדרבא בזה מרווח ליישב קושיית תוס' דאמאי לא פרכינן דההיא ממתני' דירך וטפת חלב מאן טעים ליה, ולפי הנ"ל יש לומר דבאמת מפרשינן האי בנ"ט היינו בס', אבל הכא ע"כ לא מיירי בס' דאמאי אסור לבשל לכתחילה, אע"כ דבנ"ט היינו ע"י טעימא, ולהכי פרכינן מאן טעים לה: | ואדרבא בזה מרווח ליישב קושיית תוס' דאמאי לא פרכינן דההיא ממתני' דירך וטפת חלב מאן טעים ליה, ולפי הנ"ל יש לומר דבאמת מפרשינן האי בנ"ט היינו בס', אבל הכא ע"כ לא מיירי בס' דאמאי אסור לבשל לכתחילה, אע"כ דבנ"ט היינו ע"י טעימא, ולהכי פרכינן מאן טעים לה: | ||
ואדאתאן עלה ניחא דאסור לערב בשר בחלב בס'. דהא מ"מ הבשר ענה מקבל טעם מהחלב והוי בב"ח ועובר עלה משום בישול בב"ח, וביותר דאף לכבוש בשר בחלב מעל"ע בס' בכדי לשתות החלב אסור, דהא מבואר בסוגיא דחולין {{ממ|דף ק"ח}} במה דפרכינן מכזית בשר שנפל ליורה חלב אמאי מותר חלב נבילה היא, היינו דהחלב הנכנס לבשר מופרד משאר החלב שחוצה לה, ומקבלת טעם מבשר ונאסר וכשיוצא הוי מין במינו, דלא בטל לרב, אם כן ממילא לדידן דמב"מ בטל, מכל מקום זהו הוי כמו ביטול שאר איסורים במה דהוי ביטול חלב שנאסר בחלב ההיתר וזהו שייך ג"כ בדרך כבישה, וממילא הוא בכלל אין מבטלין איסור ומ"מ עולים יפה דברינו הנ"ל בישוב קושיית תוס' {{ממ|דף ק"ח}} הנ"ל דל"ל דגם בס' אסור לבשל לכתחילה, דתחילה נכנס חלב בדופן קדירה ונאסר מהבלוע בשר שבו, וכשיוצא אח"כ ומתערב בחלב ההיתר הוי בכלל אין מבטלין, דזה אינו, דהא באמת קשה מאי מהני התם טעימת קפילא נימא דתחילה נכנס מעט חלב בקדירה ונעשה נבילה, וכשחוזר ויוצא הוי מין במינו, דל"ש ביה טעימא, ולבעי ס' דוקא. וע"כ כמ"ש המרדכי ס"פ ג"ה בשם הראב"ן, דהרוטב שנבלע בדופן קדירה | ואדאתאן עלה ניחא דאסור לערב בשר בחלב בס'. דהא מ"מ הבשר ענה מקבל טעם מהחלב והוי בב"ח ועובר עלה משום בישול בב"ח, וביותר דאף לכבוש בשר בחלב מעל"ע בס' בכדי לשתות החלב אסור, דהא מבואר בסוגיא דחולין {{ממ|דף ק"ח}} במה דפרכינן מכזית בשר שנפל ליורה חלב אמאי מותר חלב נבילה היא, היינו דהחלב הנכנס לבשר מופרד משאר החלב שחוצה לה, ומקבלת טעם מבשר ונאסר וכשיוצא הוי מין במינו, דלא בטל לרב, אם כן ממילא לדידן דמב"מ בטל, מכל מקום זהו הוי כמו ביטול שאר איסורים במה דהוי ביטול חלב שנאסר בחלב ההיתר וזהו שייך ג"כ בדרך כבישה, וממילא הוא בכלל אין מבטלין איסור: | ||
ומ"מ עולים יפה דברינו הנ"ל בישוב קושיית תוס' {{ממ|דף ק"ח}} הנ"ל דל"ל דגם בס' אסור לבשל לכתחילה, דתחילה נכנס חלב בדופן קדירה ונאסר מהבלוע בשר שבו, וכשיוצא אח"כ ומתערב בחלב ההיתר הוי בכלל אין מבטלין, דזה אינו, דהא באמת קשה מאי מהני התם טעימת קפילא נימא דתחילה נכנס מעט חלב בקדירה ונעשה נבילה, וכשחוזר ויוצא הוי מין במינו, דל"ש ביה טעימא, ולבעי ס' דוקא. וע"כ כמ"ש המרדכי ס"פ ג"ה בשם הראב"ן, דהרוטב שנבלע בדופן קדירה [כיון שאינו נבלע באוכל] לא הוי כמופרד משאר החלב, והנבלע בדופן הקדירה ומה שחוצה לה הוי הכל אחד, ולא נאסרה, ועי' בתה"ד {{ממ|סי' קפ"ג}} א"כ ממילא לית ביה משום אין מבטלין, דהא אין כאן תערובות חלב איסור כלל: | |||
וגם לית ביה איסור, לדון דהבלוע בשר שבקדירה מקבלת טעם מהחלב ונאסר, ועבר על הבליעת בשר משום בישול בב"ח, הנה לא מבעיא לשיטת הרמב"ן בר"ן חולין {{ממ|דף רצ"ח}} בההיא דדגים שעלו בקערה של בשר דמותר לאכלם בכותח דהוי נ"ט בנ"ט היינו דטעם הב' דהיינו הדגים א"י ליתן טעם בכותח דהוי טעם השלישי דקלוש. ואף דטעם החלב שבכותח נבלע בדגים ואוסרתן, והטעם שאין בשר שבדגים אסור עד שיערב עם החלב ויתנו טעם זה בזה עיי"ש. מבואר דס"ל להרמב"ן דאיסור דבב"ח לא הוי עד ששניהם יתנו טעם זה בזה, וכיון דאין הבשר שבדגים נותן טעם לחלב אף דחלב נותן טעם לבשר שבדגי' לא הוי בב"ח, ולכאורה קשה דבכזית אסור, הא כיון דאין הבשר. שנפל ליורה חלב דחלב מותר והבשר נותן טעם גם הבשר לא ליתסר. אמנם באמת לא קשה מידי, דהבשר עם החלב שנכנס בתוכו דמופרד מן שאר החלב הבשר והחלב ההוא נותנים טעם זה לזה והוי בב"ח, א"כ זהו בבשר עצמו. אבל בההיא דקדירה ל"ש כן, דאף דהחלב נכנס לדופן הקדירה אינו נפרד משאר החלב ואינה מקבלת טעם מהבשר ולא נאסרה וכנ"ל א"כ ממילא גם הבלוע אם כן לא עבר על הבלוע בשר משום בישול בב"ח, דהא לא נעשה כלל בב"ח: | |||
אלא אף כפי מה שנראה משארי הפוסקים דנ"ט בנ"ט דהתירא היינו דהטעם הב' דקלוש א"י לחול עליו שם איסור, עי' בתוס' זבחים {{ממ|דף צ"ז ע"א}} דשלמי' שנתבשלו האידנא בקדירה שבשלו בה שלמים אתמול לא מתסרי בלילה משום נותר דהוי בנ"ט בשר שבקדירה מן החלב, כיון דאין שניהם נותנים טעם זה לזה, דהתירא, הרי אף דנותר הוא גוף איסור מ"מ מותר, וכן בבשלו קודם פסח בקדירות חמץ נקטו הפוסקי' דהוי נ"ט בנ"ט, אלא דהרשב"א כתב דחמץ שמו עליו ומקרי דאיסורא, נשמע דנותן טעם בר נותן טעם בעצמותו לא חל עליו שם איסור, ואם כן מהאי טעמא לא נאסר הבשר שבדגים מהחלב שבכותח, ואין הכרח ליסודו דהרמב"ן דבב"ח לא הוי אלא כששניהן נותנים טעם זה לזה, מ"מ י"ל דלא שייך איסור בישול בב"ח על בלוע שבקדירה, ואם כן ביש ס' בחלב יהיה הדין דמותר לבשל בה לכתחילה, וע"כ בנותן טעם היינו ע"י טעימה, ושפיר פרכינן מאן טעים לה, וכנ"ל: | |||
ננקוט מדברינו דיהי' היתר לבשל חלב לכתחילה בקדירה שבלוע מכזית בשר אם יש ס' בחלב ואף אם נימא דגם על הבלוע הבשר שבקדירה שנאסר מהחלב יש בו משום בישול בב"ח מ"מ עכ"פ הי' הדין דמותר לכבוש חלב מעל"ע בקדירה שבלוע בו כזית בשר ויש ס' בחלב, ואולם מ"מ לשונא לא משמע כן דהרי בת"ח שבש"כ {{ממ|סי' צ"ט}} הנ"ל דמשמע דאסור לבשל לכתחילה חלב בס' במים לבשלו עם הבשר מוכח דגם זה בכלל אין מבטלין וכן בש"כ {{ממ|סי' צ"ב ס"ק ב'}} ונראה דמ"מ אין לערות התבשיל דרך אותו מקום בקדירה דאין לבטל איסור לכתחילה ואפילו בקדידה חדשה וכו' הרי דאסור לערב הבשר עם טיפת חלב שבקדירה, דמקרי ג"כ בכלל אין מבטלין ועדיין צ"ע: | |||
והנה בנ"ד עכ"פ יש בו דין ביטול איסור לכתחילה דתחילה נכנס מעט חלב בעור הקיבה דמופרד משאר החלב ונאסר, וכשיוצא הוי ביטול חלב שנאסר בחלב ההיתר. ויש בו משום אין מבטלין איסור, והא דהמעמיד בעור קיבת כשירה בנ"ט ואינו אוסר משום מעמיד. דנימא דתחילה נכנס מעט חלב בעור הקיבה. ונעשה העור הקיבה נבילה והוי מעמיד בדבר איסור, צ"ל באמת כמ"ש הש"כ {{ממ|סימן פ"ב ס"ק ל'}} כיון דלא הוי רק בב"ח דרבנן לא חשבינן ליה כגופו של איסור ממש לענין מעמיד. ובאמת ראיית הש"כ חלושה דיש לומר דרק התם מותר, דיש בזה סניף הסוברים דגם צלול הוי כפירשא. ולדברינו ראיה ברורה להש"כ מדינא דמעמיד בעור קיבת כשירה: | |||
אמנם בנ"ד כח דהתירא עדיף, כיון דמיבשים העור תחילה עד שנעשה כעץ. ליכא איסור בב"ח כלל. כמ"ש הרמ"א {{ממ|סוף סי' פ"ז}} ואף דהש"כ שם {{ממ|ס"ק ל"ג}} כתב דנראה דלכתחילה אין לעשות כן, היינו דלכתחילה חיישינן דלמא לא נתיבש לגמרי, משא"כ בנ"ד דאיכא ס' וליכא איסור רק מדין אין מבטלין איסור לכתחילה. דמי למ"ש הש"כ {{ממ|סי' צ"ב סק"ח וסי' קכ"ז}} דאין בזה משום אין מבטלין כיון דהוי ספק אם מתערב איסור כלל, וגם אין כוונתו לבטל: | |||
ולא דמי לדינא דהצ"צ שבמג"א {{ממ|סוף סי' תמ"ז}} דאסור ליתן חלב בהמה לתוך יין לתקן מראיתו. דשמא יבוא לשתות עם בשר. דאף דאין כוונתו לביטול. מ"מ במה שנתערב בתוכו החלב, דההיתר שתיה עם הבשר רק מדין ביטול. והוי בכלל ביטול איסור לכתחילה. אבל הכא מעורב רק עור שנתיבש ואינו רוצה לערב היבש כעץ, לזה אף אם באמת נשאר בו מעט לחלוחית הבשר, מ"מ על זה אין רצונו שיתערב אלא דממילא הוא. וגם יש ספק שמא באמת אין לו לחלוחית בשר כלל: | |||
גם לפי מ"ש הנודע ביהודה {{ממ|}} דטעמא דהש"כ הנ"ל כיון דיכול לבא לידי איסור דאורייתא באם יבשל אח"כ ויעבור מה"ת על הבישול ועל האכילה מש"ה מחמירין דלא נילף איסור מטומאה, משא"כ במקום דליכא חשש איסור דאורייתא ילפינן איסור מטומאה עיי"ש, ממילא בנ"ד דאיכא ס' דאף אם יתבטל לא יבא לידי איסור דאורייתא גמרינן איסור מטומאה ומותר אף לכתחילה, לזה נלענ"ד דאין לפקפק על המנהג שנהגו להתיר הגבינות האלו, כנלענ"ד בעזה"י: ידידו. | |||
{{יישור לשמאל|'''עקיבא במ"ו הרב רבי משה זצללה"ה.'''}} | |||
<noinclude>{{דיקטה}} | <noinclude>{{דיקטה}} | ||
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude> | {{ניווט כללי תחתון}}</noinclude> |
גרסה אחרונה מ־06:52, 17 במרץ 2023
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
< הקודם · הבא > |
לכבוד ידידי הרב רבי שמחה נ"י דיין מצויין בק"ק קעמפנא
מה שהערה כבודו לדון על הגבינות שמעמידים אותן בעור קיבת כשירה. ויש בחלב הרבה פעמים ס' נגד עור הקיבה, והאריך כבודו נ"י בחכמה ובדעת:
במתני' חולין (דף קט"ז) המעמיד בעור קיבת כשירה אם יש בה בנ"ט אסורה. הרי דבליכא נ"ט מותר. ומה דלא אסור מדין מעמיד. הר"י מיג"ש נתן טעם דמעמיד באיסור הוא דלא בטל. אבל לשוויה בב"ח ע"י מעמיד לא. והכי פסקינן בש"ע יו"ד (סי' פ"ז סי"א) אבל נהי דליכא איסור מדין מעמיד הא מ"מ כיון דבמכוון נותנים בתוכו העור הוי בכלל אין מבטלין איסור לכתחילה, דאף דיעבד אסור להמבטל ולמי שבטלו בשבילו, ומבואר בתשובת הריב"ש (סי' תצ"ח) דאם ביטל על הסתם למי שירצה לקנות. הרי הוא כמי שנעשה בשבילם ביחוד ואסור לכולם, עיי"ש, והיינו דלא כדעת הרש"ל [אב"ה הובא בט"ז שם סק"י]. והיינו ממש נ"ד. דעושים הגבינות בדרך זה למכרם, ואף לדעת הרש"ל מ"מ המוכרים במה שנותנים לתוכו עור הקיבה, עברו על איסור דאין מבטלין איסור לכתחילה, והי' מהראוי למחות בידם ולהפרישם מאיסורא:
אמנם לאשר חקרתי והוגד לי שנתפשט כן בכל המדינה ובשארי מדינות הידועות לנו מכמה וכמה שנים ואין פוצה פה ומצפצף, ורחוק לומר שגדולי המורים לא נודע להם מזה. לזה שמתי את לבי למצוא דרך היתר:
הנה י"ל דבב"ח ביש ס' לאו מדין ביטול הוא, כיון דכל אחד בפ"ע מותר, והאיסור הוא ע"י חבורן יחד לא שייך ענין ביטול. כמ"ש תוס' נדה (דף ס"א ע"ב) ד"ה בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנה לנכרי וא"ת וליבטל ברובא, וי"ל דל"ש ביטול ברוב אלא כשהאיסור מעורב בהיתר, אבל כלאים ששניהם היתר ונאסרים ע"י תערובות כך אסור המרובה כמו המועט, עכ"ל. וכתב הרא"ש עלה, ולא דמי לבב"ח שנאסר ג"כ ע"י תערובות ואפ"ה אינו אוסר בשאינו נ"ט, שאני התם, דדרך בישול אסרה תורה, ולא מקרי בב"ח בלא נתינת טעם. עכ"ל, [אב"ה הובא בט"ז וש"ך ריש סי' רצ"ט] הרי דלאו מדין ביטול אתינן עלה, אלא דהאיסור אינו מתחיל אלא בדרך נתינת טעם זה בזה ע"י בישול ובליכא נ"ט מעולם לא נעשה בב"ח ולא חל האיסור כלל:
ואף דמ"מ מדרבנן גם צונן בצונן דליכא נ"ט אסור משום בב"ח, א"כ מה דמותר בששים ע"כ משום ביטול ויקשה הא כיון דהתערובות הוא האיסור לא שייך ביטול. צ"ל דמ"מ חז"ל לא החמירו רק בליכא ס' אף דליכא טעם בצונן מ"מ ראוי ליתן טעם אם יבשלו אבל בס' דאין ראוי לטעם אוקמוהו אדין תורה דאין שם בב"ח עלה, אב"ה שמעתי מאא"ו ני' להקשות על דברח הרא"ש הנ"ל, דהתינח לרבא בחולין (דף ק"ח ע"א) דידעינן בב"ח אטעמא קפיד קרא כיון דדרך בישול אסרה תורה, אבל לאביי דאמר התם ללמוד טעם כעיקר דאורייתא דילפינן מבב"ח, ומאי ראיה, אימא דבעלמא בטל. ברוב אע"ג דאיכא טעמא, ורק בבב"ח דלא שייך ענין ביטול לא מהני רוב, אלא דבאינו נ"ט לאו שם בב"ח עלה, דכך אמרה תורה, דבב"ח ע"י טעם הוי בב"ח, וע"כ דאביי ס"ל דבב"ח ג"כ מדין ביטול אתינן עלה, ויקשה לדידיה קושיות תוס' הנ"ל דבכלאים ליבטל ברובא, ואיהו מותיב ואיהו מפרק דהא לכאורה קשה על קושיית התוס' הנ"ל, הא אמרינן שם בגד שאבד בו כלאים צובעו ומותר. וא"כ י"ל דמש"ה לא בטל דאיכא לברורי ע"י צביעה, וצ"ל דקושייתם אהא דאמר רבא שם מנ"ל לסבא הא דסמכינן אצבעו. בהא יקשה הא מ"מ אחר הצביעה נהי דלא דשמא נשאר בו פשתן מ"מ ליבטל ברובא, דהא א"א לברר יותר מזה, והוצרכו לתירוצם, כיון דהתערובות הוא האיסור לא שייך ביטול. וזהו באמת לרבא לשיטתיה, אבל אביי יסבור באמת, דאף כה"ג שייך ביטול, ומתני' דבגד שאבד בו כלאים, הטעם משום דאיכא לברורי ע"י צביעה]:
וכיון שכן לכאורה לא שייך בב"ח בכלל דאין מבטלין איסור, דהא לא מדין ביטול הוא, אלא דשלא בדרך נתינת טעם מעיקרא לאו שם בב"ח עלה, ויהי' הדין לכאורה דשרי לערב בשר בחלב בס', ואם כי באמת מסתימת כל הפוסקים לא משמע כן. ועיין בהגהת ש"ע (סי' צ"ט) כזית חלב שנפל למים ונתבטל בס'. ואח"כ נפל לקדירה של בשר דמותר, ובש"כ שם (ס"ק כ"ב) דבת"ח כתב דאפילו לכתחילה מותר ליתן המים לבשר, כיון דכבר נתבטל החלב. משמע דלכתחילה אסור לערב החלב במים לבטל ליתן לתוך בשר. וא"כ מכ"ש דאסור לערב בב"ח ביש ס', וע"כ כיון דבשאר איסורים אסור לערב אסרו גם בב"ח דמחזי כמבטל איסור, ובדרך לא פלוג, מכל מקום מנין לנו לבדות זאת מדעתינו בלי ראי' מהש"ס, כיון דמסברא אינו בכלל ביטול איסור לכתחילה:
ולשיטת הרי"ף בההיא דאמרינן דפת שאפאה עם הצלי דאסור לאכלה בכותח. דאף דקיי"ל דריחא לאו מלתא מ"מ משהו הוי, וכיון דהוי דבר שיל"מ דאפשר לאכלו בלא כותח אסור, וביאר הר"ן בארוכה דאף דדבר שיל"מ בטל באינו מינו, מ"מ היכא דהוי היתר בהיתר ממש, זהו מקרי מין במינו אף דהעצם אינו שוה לרבנן דר"י עיי"ש בארוכה, [ובמק"א כתבתי לתמוה ממתני' דכלאים, צמר רחלים שטרפן בצמר גמלים מותר לערב בו פשתן, דצמר רחלים בטל בצמר גמלים, והא הוי דבר שיל"מ דאפשר בלי עירוב פשתן, והארכתי בזה בעזה"י], מצינו יסוד לדין זה כיון דאפילו בנתערב משהו בשר בפת אסור לערבו בכותח, מכ"ש בב"ח ממש דאסור לכתחילה ע"י ס', אבל לאינך שיטות וכדנראה דהלכתא כוותייהו מדברי הת"ח הנ"ל, דהחלב שנתערב ובטל במים דמותר ליתן לבשר, ואף דקיי"ל (בסי' ק"ח) דפת שאפאה עם הצלי אסו' לאכלו בכותח, צ"ל דלאו מטעמא הנ"ל, אלא מאידך טעמא דכתב הרי"ף דלכתחילה אמרינן דריחא מלתא היא, [ומזה יפלא על דברי הש"כ בסי' צ"ט הנ"ל, דאחר שהביא דברי הת"ח דאפילו לכתחילה מותר ליתן המים לבשר, כתב ואין להקשות אגוף הדין פשיטא דהא כל איסורים בטלים בס', הא לדעת הרי"ף הנ"ל אסור מדין ישל"מ ולא הוי מלתא דפשיטא להתירו, ואי דקושית הש"כ לאו על הת"ח רק על לישנא דהג"ה דנקט הדין, בנפל ממים לקדירה של בשר דמותר הא זהו הוי מלתא דפשיטא, הא בזה לא הועיל הש"כ בתירוצו דס"ד דהיתר בהיתר לא בטל, דמה בכך דלא נתבטל תחילה החלב במים, הא מ"מ אחר שנפלו המים לבשר מתבטל עתה החלב כאלו נפל החלב לקדירה של בשר ומים, ומה"ת יגרע במה דנפל תחילה החלב במים, הא אף דלא הוי ביטול מ"מ המים לא נ"נ דהכל היתר הוא, ואחר שנפלו לבשר חל הביטול, ומה"ט קשה לי דבדינא דהרמ"א דנקט בנפל לבשר, בזה למאי צריך שהיה במים ס' נגד החלב, הא אף דלא היה במים ס' כשנפל לבשר מצטרף הבשר למים, ואם בין הכל ס' מותר, ובהכרח דלשון הרמ"א דנפל לבשר לאו דוקא, והכוונה באמת דמותר לערב בבשר כמ"ש בת"ח, ומש"ה בעי' ס' במים בכדי להתיר לערב לבשר ודברי הש"כ תמוהים], אין לנו ראיה לאסור לערב תחילה בשר בחלב בס':
ומסוגיא דחולין (דף צ"ז) קדירה של בשר לא יבשלו בה חלב, ואם בישל בנ"ט, הרי דלכתחילה אסור, אין ראיה, דהא מפרשינן התם דבנ"ט היינו ע"י טעימת קפילא, ומיירי בליכא ס' אם כן מה"ט אסור לבשל, דשמא באמת יהיב טעמא ועבר על איסור בישול בב"ח:
ואדרבא בזה מרווח ליישב קושיית תוס' דאמאי לא פרכינן דההיא ממתני' דירך וטפת חלב מאן טעים ליה, ולפי הנ"ל יש לומר דבאמת מפרשינן האי בנ"ט היינו בס', אבל הכא ע"כ לא מיירי בס' דאמאי אסור לבשל לכתחילה, אע"כ דבנ"ט היינו ע"י טעימא, ולהכי פרכינן מאן טעים לה:
ואדאתאן עלה ניחא דאסור לערב בשר בחלב בס'. דהא מ"מ הבשר ענה מקבל טעם מהחלב והוי בב"ח ועובר עלה משום בישול בב"ח, וביותר דאף לכבוש בשר בחלב מעל"ע בס' בכדי לשתות החלב אסור, דהא מבואר בסוגיא דחולין (דף ק"ח) במה דפרכינן מכזית בשר שנפל ליורה חלב אמאי מותר חלב נבילה היא, היינו דהחלב הנכנס לבשר מופרד משאר החלב שחוצה לה, ומקבלת טעם מבשר ונאסר וכשיוצא הוי מין במינו, דלא בטל לרב, אם כן ממילא לדידן דמב"מ בטל, מכל מקום זהו הוי כמו ביטול שאר איסורים במה דהוי ביטול חלב שנאסר בחלב ההיתר וזהו שייך ג"כ בדרך כבישה, וממילא הוא בכלל אין מבטלין איסור:
ומ"מ עולים יפה דברינו הנ"ל בישוב קושיית תוס' (דף ק"ח) הנ"ל דל"ל דגם בס' אסור לבשל לכתחילה, דתחילה נכנס חלב בדופן קדירה ונאסר מהבלוע בשר שבו, וכשיוצא אח"כ ומתערב בחלב ההיתר הוי בכלל אין מבטלין, דזה אינו, דהא באמת קשה מאי מהני התם טעימת קפילא נימא דתחילה נכנס מעט חלב בקדירה ונעשה נבילה, וכשחוזר ויוצא הוי מין במינו, דל"ש ביה טעימא, ולבעי ס' דוקא. וע"כ כמ"ש המרדכי ס"פ ג"ה בשם הראב"ן, דהרוטב שנבלע בדופן קדירה [כיון שאינו נבלע באוכל] לא הוי כמופרד משאר החלב, והנבלע בדופן הקדירה ומה שחוצה לה הוי הכל אחד, ולא נאסרה, ועי' בתה"ד (סי' קפ"ג) א"כ ממילא לית ביה משום אין מבטלין, דהא אין כאן תערובות חלב איסור כלל:
וגם לית ביה איסור, לדון דהבלוע בשר שבקדירה מקבלת טעם מהחלב ונאסר, ועבר על הבליעת בשר משום בישול בב"ח, הנה לא מבעיא לשיטת הרמב"ן בר"ן חולין (דף רצ"ח) בההיא דדגים שעלו בקערה של בשר דמותר לאכלם בכותח דהוי נ"ט בנ"ט היינו דטעם הב' דהיינו הדגים א"י ליתן טעם בכותח דהוי טעם השלישי דקלוש. ואף דטעם החלב שבכותח נבלע בדגים ואוסרתן, והטעם שאין בשר שבדגים אסור עד שיערב עם החלב ויתנו טעם זה בזה עיי"ש. מבואר דס"ל להרמב"ן דאיסור דבב"ח לא הוי עד ששניהם יתנו טעם זה בזה, וכיון דאין הבשר שבדגים נותן טעם לחלב אף דחלב נותן טעם לבשר שבדגי' לא הוי בב"ח, ולכאורה קשה דבכזית אסור, הא כיון דאין הבשר. שנפל ליורה חלב דחלב מותר והבשר נותן טעם גם הבשר לא ליתסר. אמנם באמת לא קשה מידי, דהבשר עם החלב שנכנס בתוכו דמופרד מן שאר החלב הבשר והחלב ההוא נותנים טעם זה לזה והוי בב"ח, א"כ זהו בבשר עצמו. אבל בההיא דקדירה ל"ש כן, דאף דהחלב נכנס לדופן הקדירה אינו נפרד משאר החלב ואינה מקבלת טעם מהבשר ולא נאסרה וכנ"ל א"כ ממילא גם הבלוע אם כן לא עבר על הבלוע בשר משום בישול בב"ח, דהא לא נעשה כלל בב"ח:
אלא אף כפי מה שנראה משארי הפוסקים דנ"ט בנ"ט דהתירא היינו דהטעם הב' דקלוש א"י לחול עליו שם איסור, עי' בתוס' זבחים (דף צ"ז ע"א) דשלמי' שנתבשלו האידנא בקדירה שבשלו בה שלמים אתמול לא מתסרי בלילה משום נותר דהוי בנ"ט בשר שבקדירה מן החלב, כיון דאין שניהם נותנים טעם זה לזה, דהתירא, הרי אף דנותר הוא גוף איסור מ"מ מותר, וכן בבשלו קודם פסח בקדירות חמץ נקטו הפוסקי' דהוי נ"ט בנ"ט, אלא דהרשב"א כתב דחמץ שמו עליו ומקרי דאיסורא, נשמע דנותן טעם בר נותן טעם בעצמותו לא חל עליו שם איסור, ואם כן מהאי טעמא לא נאסר הבשר שבדגים מהחלב שבכותח, ואין הכרח ליסודו דהרמב"ן דבב"ח לא הוי אלא כששניהן נותנים טעם זה לזה, מ"מ י"ל דלא שייך איסור בישול בב"ח על בלוע שבקדירה, ואם כן ביש ס' בחלב יהיה הדין דמותר לבשל בה לכתחילה, וע"כ בנותן טעם היינו ע"י טעימה, ושפיר פרכינן מאן טעים לה, וכנ"ל:
ננקוט מדברינו דיהי' היתר לבשל חלב לכתחילה בקדירה שבלוע מכזית בשר אם יש ס' בחלב ואף אם נימא דגם על הבלוע הבשר שבקדירה שנאסר מהחלב יש בו משום בישול בב"ח מ"מ עכ"פ הי' הדין דמותר לכבוש חלב מעל"ע בקדירה שבלוע בו כזית בשר ויש ס' בחלב, ואולם מ"מ לשונא לא משמע כן דהרי בת"ח שבש"כ (סי' צ"ט) הנ"ל דמשמע דאסור לבשל לכתחילה חלב בס' במים לבשלו עם הבשר מוכח דגם זה בכלל אין מבטלין וכן בש"כ (סי' צ"ב ס"ק ב') ונראה דמ"מ אין לערות התבשיל דרך אותו מקום בקדירה דאין לבטל איסור לכתחילה ואפילו בקדידה חדשה וכו' הרי דאסור לערב הבשר עם טיפת חלב שבקדירה, דמקרי ג"כ בכלל אין מבטלין ועדיין צ"ע:
והנה בנ"ד עכ"פ יש בו דין ביטול איסור לכתחילה דתחילה נכנס מעט חלב בעור הקיבה דמופרד משאר החלב ונאסר, וכשיוצא הוי ביטול חלב שנאסר בחלב ההיתר. ויש בו משום אין מבטלין איסור, והא דהמעמיד בעור קיבת כשירה בנ"ט ואינו אוסר משום מעמיד. דנימא דתחילה נכנס מעט חלב בעור הקיבה. ונעשה העור הקיבה נבילה והוי מעמיד בדבר איסור, צ"ל באמת כמ"ש הש"כ (סימן פ"ב ס"ק ל') כיון דלא הוי רק בב"ח דרבנן לא חשבינן ליה כגופו של איסור ממש לענין מעמיד. ובאמת ראיית הש"כ חלושה דיש לומר דרק התם מותר, דיש בזה סניף הסוברים דגם צלול הוי כפירשא. ולדברינו ראיה ברורה להש"כ מדינא דמעמיד בעור קיבת כשירה:
אמנם בנ"ד כח דהתירא עדיף, כיון דמיבשים העור תחילה עד שנעשה כעץ. ליכא איסור בב"ח כלל. כמ"ש הרמ"א (סוף סי' פ"ז) ואף דהש"כ שם (ס"ק ל"ג) כתב דנראה דלכתחילה אין לעשות כן, היינו דלכתחילה חיישינן דלמא לא נתיבש לגמרי, משא"כ בנ"ד דאיכא ס' וליכא איסור רק מדין אין מבטלין איסור לכתחילה. דמי למ"ש הש"כ (סי' צ"ב סק"ח וסי' קכ"ז) דאין בזה משום אין מבטלין כיון דהוי ספק אם מתערב איסור כלל, וגם אין כוונתו לבטל:
ולא דמי לדינא דהצ"צ שבמג"א (סוף סי' תמ"ז) דאסור ליתן חלב בהמה לתוך יין לתקן מראיתו. דשמא יבוא לשתות עם בשר. דאף דאין כוונתו לביטול. מ"מ במה שנתערב בתוכו החלב, דההיתר שתיה עם הבשר רק מדין ביטול. והוי בכלל ביטול איסור לכתחילה. אבל הכא מעורב רק עור שנתיבש ואינו רוצה לערב היבש כעץ, לזה אף אם באמת נשאר בו מעט לחלוחית הבשר, מ"מ על זה אין רצונו שיתערב אלא דממילא הוא. וגם יש ספק שמא באמת אין לו לחלוחית בשר כלל:
גם לפי מ"ש הנודע ביהודה דטעמא דהש"כ הנ"ל כיון דיכול לבא לידי איסור דאורייתא באם יבשל אח"כ ויעבור מה"ת על הבישול ועל האכילה מש"ה מחמירין דלא נילף איסור מטומאה, משא"כ במקום דליכא חשש איסור דאורייתא ילפינן איסור מטומאה עיי"ש, ממילא בנ"ד דאיכא ס' דאף אם יתבטל לא יבא לידי איסור דאורייתא גמרינן איסור מטומאה ומותר אף לכתחילה, לזה נלענ"ד דאין לפקפק על המנהג שנהגו להתיר הגבינות האלו, כנלענ"ד בעזה"י: ידידו.
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |